פרשני:בבלי:בכורות יז א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:42, 16 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות יז א

חברותא[עריכה]

ואם כן, היינו (דאמר ליה) (דקאמר)  1  רבן שמעון בן גמליאל "אפילו עד עשרה דורות פטורים", שלא כתנא קמא שפטר דור אחד בלבד אחר הולדות שיצאו מגוף הבהמה.

 1.  כן נראית הגירסא מדברי רש"י.
אלא לרב הונא דאמר לא נחית תא קמא למיפטר דרי. כלומר, לא פטר תנא קמא אלא את הולדות שיצאו מגוף בהמתו של גוי ולא את דורותיו כלל, מאי "אפילו עד עשרה דורות". כלומר, למה לו לומר בלשון זו, לא היה לו אלא לומר "אפילו ולדי ולדות פטורים", וממילא ידענו שעד דור עשירי ואפילו לעולם הם פטורים.  2  אמר לך רב הונא: רבן שמעון בן גמליאל א"העמיד ולדותיהן במקום אמותיהן" קאי (נחלק), דאף תנא קמא נחית למיפטר דרי, (מחלוקתו של רבן שמעון בן גמליאל היא על אופן שהעמיד ולדות במקום אמותיהן, ובזה הרי אף תנא קמא פוטר דור אחד מעבר לבהמות עצמן וולדותיהן שיצאו מהן), ואם כן, הוצרך רבן שמעון בן גמליאל לפרש את מחלוקתו, שהוא פוטר עד עשרה דורות.

 2.  נתבאר על פי רש"י. ולשונו הוא: אלא לרב הונא:. דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של גוי. ולמדנו מדבריו, שזה הוא טעם משנתנו לרב הונא הפוטרת את הולדות. וצריך לפרש, דמטעם זה שעבד לו הישראל את הולדות ולא את ולדי הולדות, שהרי העיקר תלוי במה שנתכוונו לשעבד, וצריך תלמוד.
גירסת המשך הגמרא ופירושה, נכתבה על פי דברי הרא"ש המובאים בשיטה מקובצת.  3 

 3.  והתוספות לעיל ד"ה טעמא גורסים ומפרשים באופן אחר, וראה עוד גירסת הב"ח ברש"י.
תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
המקבל צאן ברזל מן הגוי: הן ולדותיהן - כלומר, הולדות עצמן - פטוריןמלתת את בנם בבכורה, וולדי ולדות - לא, ואם כן, תיובתא דרב יהודה, שהרי הברייתא מדגישה שרק הולדות עצמן פטורים.
אמר לך רב יהודה: אימא בברייתא: "הן וולדותיהן (שני ווים) ", וכך הוא פירושו: "הן" היינו הולדות, וגם ולדותיהן דהיינו, ולדי הולדות שביכרו וילדו דור רביעי פטורים.
איכא דאמרי: כך שנינו בברייתא "הן וולדותיהן" פטורין, ותיובתא דרב הונא!
אמר לך רב הונא: אימא בברייתא "הן ולדותיהן (בוי"ו אחד) " פטורים, ולדי ולדות חייבין.
שנינו במשנה: רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה:
אתא רב אושעיא מנהרדעא, ואייתי מתניתא בידיה (בא רב אושעיה מנהרדעא, והביא עמו ברייתא) השנויה כך:
רחל בת עז, ועז בת רחל, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. אך לא נתפרש בברייתא לענין מה נחלקו.
אמר ליה רב הושעיא לרבה: כי עיילת לקמיה דרב הונא, בעי מיניה: "רבי מאיר מחייב" למאי (כשתבוא אצל רב הונא שאלהו, לענין מה חייב רבי מאיר)? שהרי:
אילימא לענין בכורה,  4  כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:

 4.  ולפי זה "רחל" היינו מין רחל, כי רחל היא הכשבה, ונקבה אינה חייבת בבכורה.
וכי לית ליה לרבי מאיר המחייב, מה שדרשו חכמים מן הכתוב "אך בכור שור": עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולמעט את הנדמה!?
אלא תאמר לענין ראשית הגז. אף כך אי אפשר לומר, שהרי:
וכי לית ליה לרבי מאיר הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה, פטורין מראשית הגז, שנאמר (איוב לא) "ומגז כבשי יתחמם", הרי למדנו שאין גז אלא הראוי לחימום -
ואם כן, אף שמשום "נדמה" אינו פטור, מכל מקום כיון שמין עז הוא, הרי צמרו קשה, ופטור מראשית הגז.
אמר ליה רבה לרב הושעיא: ניחזי אנן (נתבונן בדבר בעצמנו)!
הכא במאי עסקינן: ברחל שילדה מין עז, ואביו אף הוא תייש כמינו של הולד, או עז שילדה מין רחל ואביו אף הוא כבש כמינו של הולד, וב"חוששין לזרע האב" לענין אותו ואת בנו - קמיפלגי.
דרבי מאיר סבר: חוששין לזרע האב ואסור לשחוט את התייש עם העז.
ורבנן סברי: אין חוששין לזרע האב, ומותר לשחוט את התייש עם העז.
כלומר, מחלוקתם היא, אם מותר לשחוט אב ובן ביום אחד, או שלא אסרה תורה אלא אם ובנה, ודין זה ביסודו תלוי בנידון אם "חוששין לזרע האב", ומשמיעתנו הברייתא שחכמים אינם חוששים לזרעו של האב, אף על גב שהועיל זרע האב לשנות את הולד למינו שלו.  5 

 5.  נתבאר על פי התוספות. אלא שלשון רש"י לא משמע כן, שכתב: חוששין לזרע האב, אם שוחט האב והבן ביום אחד. רבי מאיר מחייב, והילכך אם שחטה ואת אביה חייב הואיל וזה דומה לו. ומשמע שלפי פירוש הגמרא, לא חייב רבי מאיר אלא דוקא משום שהועיל זרע האב לשנותו למינו.
ומקשינן עלה: אי הכי, ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא, ובפלוגתא דחנניה ורבנן, שנחלקו בזה לענין אותו ואת בנו, חנניה מחייב וחכמים פוטרין.
אלא לעולם לבכורה הוא שנחלקו, וכולי עלמא מודו שאם אין הולד דומה לאמו, נדמה הוא ופטור מן הבכורה, והכא - ששנינו "רחל בת עז" - במאי עסקינן:
ברחל (זכר ממין רחל) בת רחל כמותו אלא שאמו היתה בת עז. וכן מה ששנינו "עז בת רחל" היינו: עז בן עז כמותו והיא היתה בת רחל. ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם הולד חשיב "נדמה":
מר רבי מאיר סבר: זיל בתר אימיה (הלך אחר אמו) שהוא דומה לה, ואם כן, האי לאו "נדמה" הוא.
ומר חכמים סבר: זיל בתר אימיה דאימיה (הלך אחר אם אמו) שאינו דומה לה, ואם כן, האי "נדמה" הוא.  6 

 6.  נראה, שלפי פירוש זה, לאו דוקא אימיה דאימיה, אלא שאינו חייב בבכורה אלא מי שלא נשתנה מינו מששת ימי בראשית. ראה כעין דין זה לקמן גבי שעיר של ראש חודש, וראה שם בהערות. וכן מתבאר מלשון החזון איש בכורות סימן יט אות ט ד"ה ולענין, ראה שם.
ואיבעית אימא לפרש מה ששנינו "רחל בת עז ועז בת רחל", שלא נחלקו בשני בכורים, אלא: ברחל (זכר ממין רחל) בת עז שהיא היתה בת רחל:
מר רבי מאיר סבר: אמרינן חזרה שיות (רחלות)  7  למקומן, כי אף שאינו דומה לאמו, כיון שאמו היא זו שנשתנתה ממינה, ואילו הוא חזר למינו, לאו נדמה הוא.

 7.  לאו דוקא "שיות" שהן מין רחל והן מין עז קרויים שה, והכוונה שחזרה רחלות למקומה, וכפי שנתבאר בפנים.
ומר חכמים סבר: לא אמרינן "חזרה שיות למקומן". כלומר, כיון שביחס לאמו נדמה הוא שם נדמה עליו.  8 

 8.  הרמב"ם (בכורות ב ו) לא הזכיר פטור בבכורה אלא ברחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל, אבל בשני האופנים שנזכרו כאן בסוגייתנו לא הזכיר הרמב"ם מה דינם. ועמדו על זה נושאי כליו.
רב אשי אמר:
הכא במאי עסקינן בכגון שיש בו ברחל בן העז או בעז בן הרחל מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, ולכן מחייב רבי מאיר וכמבואר במשנתנו, שדי במקצת סימנין כדי להוציאו מדין "נדמה".
ומאן חכמים הפוטרים, רבי שמעון היא, דחלק על משנתנו ואמר: אין הנדמה חייב בבכורה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
אמר רבי יוחנן: מודה רבי מאיר - שנחלק על חכמים לענין בכורה בברייתא שנזכרה לעיל -  9  בשעיר של ראש חודש וכן בשעירי הרגלים,  10  דבעינן שעיר בן שעירה ושתהא אותה שעירה אף היא בת שעירה עד ששת ימי בראשית.

 9.  א. מדברי רש"י כאן בד"ה מודה רבי מאיר, מתבאר שלפי רבי יוחנן ביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבברייתא דלעיל היא, שנחלקו בעז בת רחל בת עז, ורבי מאיר מחייב משום שחזרה שיות למקומה, וכן משמע הלשון "דבעינן בן שעירה". ואילו מדברי רש"י בהמשך הסוגיא נראה שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בעז בת עז בת רחל, וכפי שיתבאר בהערה לקמן. וראה בזה באהל משה על רש"י בשם דברי פנחס. וראה עוד מה שכתב החזון איש בכורות סימן יט אות ו. ב. בפשוטו משמע מדאמר "מודה רבי מאיר", שלחכמים אף לענין בכורה בעינן שלא ישתנה מששת ימי בראשית, וזה מסייע את המבואר בהערה לעיל בשם החזון איש, דעז בת עז בת עז בת רחל חשוב נדמה, כיון שאינו דומה לאם אם אמו, וכן הלאה עד ששת ימי בראשית.   10.  והטעם שנקט התנא שעיר של ראש חודש הוא משום שהוא הראשון בתורה. רש"י ותוספות. ומבואר מדבריהם, שאין דין זה אמור בכל מקום שנאמר "שעיר" אלא בקרבנות ראש חודש והרגלים שנאמר בהם "שעיר אחד". וראה מה שיתבאר בהערות דלקמן.
שואלת הגמרא: מאי טעמא?
ומפרשת: משום דאמר קרא (במדבר כח טו): "ושעיר עזים אחד לחטאת", ומשמע: המיוחד ובא מששת ימי בראשית.
ומקשינן: וכי הא (פסול נדמה) מהכא נפקא? והרי מהתם נפקא (משם, ממקום אחר) הוא נלמד, שנאמר (ויקרא כב): "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן: "שור או כשב" פרט לנולד מן הכלאים, "או עז" פרט לנדמה!?  11  ומשנינן: צריכא, יש צורך בשני המקראות:

 11.  יש להסתפק האם גדר "שעיר אחד" לרבי מאיר הוא משום דין "נדמה", כיון שאינו דומה לאחד מאמותיו, או הגדר הוא דלא מיקרי "שעיר" אלא מי שהוא "שעיר" מששת ימי בראשית. ומכך שמקשה הגמרא ד"נדמה" ילפינן ממקום אחר, משמע, דמשום "נדמה" הוא דפסלינן מי שאינו שעיר מששת ימי בראשית. וכן משמע בפשוטו מלשון "מודה רבי מאיר" שדין "נדמה" לרבי מאיר בשעיר ראש חודש הוא כדין נדמה לענין בכורה לדעת חכמים.
דאי מהתם, אם מ"או עז" לחוד, הוה אמינא: הני מילי היכא דלא נחת לדרי, אבל היכא דנחת לדרי -
כלומר, אין פסול נדמה אלא כשאינו דומה לאמו, אבל אם דומה הוא לאמו, ואינו דומה לאם אמו, דהיינו, עז בת עז בת רחל אימא לא יפסל אפילו בשעירי ראש חודש ושעירי הרגלים שנאמר בהם "שעיר אחד" -
קא משמע לן "אחד", שבאלו פסול אפילו עז בת עז בת רחל.  12 

 12.  נתבאר על פי רש"י. ומפירושו נראה, שרבי יוחנן מפרש את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים לענין בכורה בעז בת עז בת רחל, וזה שלא כדברי רש"י לעיל. וראה באהל משה בשם דברי פנחס. אך רבינו גרשום מפרש באופן אחר: היכא דלא נחית לדרי: למשפחתו, שלא חזר מינו למקומו, שהוא כשב בן בן עז לעולם, משום הכי הוי נדמה. אבל היכא דנחת לדרי: שהוא כשב בן עז בן כשב, אימא לא ליהוי נדמה וליתכשר לשעיר ראש חודש. ופירוש זה מתאים עם דברי רש"י בתחילת הענין. ומלשונו למדנו שדין "נדמה" הוא בשעיר ראש חודש.
ואי מהכא, אם לא היה כתוב אלא "שעיר אחד" הוה אמינא: הני מילי לגבי קרבן חובה פסלה תורה את הנדמה,  13  אבל בקרבן נדבה - לא ייפסל אפילו נדמה ממש שאינו דומה לאמו -

 13.  בפשוטו היה נראה מלשון הגמרא ד"שעיר אחד" מלמד על כל קרבנות החובה, (והגדר בזה היה נראה דבמקום שציותה התורה להביא "שעיר", אז בעינן שעיר מששת ימי בראשית, שהוא בלבד נקרא שעיר, אבל בשאר קרבנות שיכול להביא מה שירצה, ואין פסולו אלא משום "נדמה", בזה לא בעינן שעיר מששת ימי בראשית). אך כבר נתבאר דברש"י ותוספות מבואר לא כן.
צריכא.
אמר רבי אחא בר יעקב: הכל, רבי מאיר וחכמים, מודים, שאין לוקין על צמרו של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית  14  משום כלאים (שעטנז), שנאמר (דברים כב יא): "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", הקיש הכתוב צמר לפשתים ללמד: מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.  15  אמר רב פפא: הכל מודים שצמרו של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית,  16  פסול לתכלת של ציצית,  17  שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, גדילים (ציצית) תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", הקיש הכתוב מצות ציצית לפשתים, כדי ללמד: מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר של ציצית שלא נשתנה.

 14.  נתבאר על פי רש"י. אך לשון הרמב"ם (כלאים י ב): "רחל בת עז צמר שלה אין לוקין עליו משום כלאים", (וראה כסף משנה שם). וראה בזה בספר המפתח.   15.  כתב החזון איש (בכורות ט ח): תרתי שמעינן מכאן: א. דצמר של נדמה לא הוי צמר, ואף רחל בת עז בת רחל לא הוי צמר. ב. דצמר לא במהותו תליא אלא באמו, דכיון דסתם צמר הוא של רחלים וכמו שכתבו התוספות בשבת כז א ד"ה מנין, כשאמרה תורה "צמר" הוי כמו דכתיב "רחלים", ומהיקשא דפשתים ילפינן, דבעינן שלא נשתנה. ומשמע אף כשלא נשתנה צמרו, דאי דוקא כשנשתנה צמרו, וכי בשביל שנשתנה צמרה של אמו יצא הוא מכלל רחל וצמרו מכלל צמר, אלא צמר של נדמה אימעיט, דהוי כצמר גמלים ושאר מינים, ואם לא נשתנה ונשתנה צמרו הוי בכלל צמר, (ראה שם שלמד כן מחולין קלז א).   16.  נתבאר על פי רש"י. אבל לשון הרמב"ם (ציצית ב א) "רחל בת עז צמרה פסול לציצית".   17.  משמע דרק לתכלת של ציצית הוא פסול, אבל ללבן של ציצית אינו פסול. (ובפשוטו הגדר הוא, שאין זה פסול נדמה, אלא דכל מקום דכתיב צמר הוא כמו שכתוב רחלים - וכמו שכתב החזון איש, הובא בהערה לעיל - ואין זה רחל, וכיון דתכלת צמר הוא הרי הוא בכלל, אבל הלבן שאינו צריך להיות מצמר, כשר אפילו מן הנדמה). אך לשון הרמב"ם (ציצית ב א) "רחל בת עז צמרה פסול לציצית". וראה בזה בדברי חמודות - על הרא"ש - אות ז, ובמה שנרשם בשאר ההערות שבסוגייתנו. ב. כתב המנחת חינוך מצוה תקח, דלענין בגדי כהונה לא נתבאר ברמב"ם אם הוא כשר, וכיון דאינו מבואר, אפשר דכשר. והעיר, דלפי זה קשה לכאורה, איך אמרו כמה פעמים בגמרא ששעטנז הותר בבגדי כהונה, והרי בצמר של כבש שאינו כבש לדורותיו משכחת לה בגדי כהונה שאינם שעטנז, וראה מה שכתב שם. אבל החזון איש (בכורות ט ח) כתב: מסתבר, דכי היכי דפסול לציצית הכי נמי פסול לבגדי כהונה, דהא "בגד" כתיב, וילפינן דבעינן צמר או פשתים, וכדאמר יבמות ה ב.
אמר רב נחמן בר יצחק:
הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר (ויקרא יג) גבי נגעים: "בבגד צמר או בבגד פשתים", מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
אמר רב אשי:
אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא? משום שנאמר "זבח ונסכים", הקיש הכתוב נסכים לזבח כדי ללמד: מה זבח שלא נשתנה, שהרי הנדמה פסול לקרבן, אף נסכים שלא נשתנו.
מתקיף לה רבינא לרב אשי הסובר שאם הדלה גפן על גבי תאינה חשיב שינוי:
והרי הדלה פשתן על גבי היגא, שיח קוץ, הכי נמי דלישתני, והרי גם בפשתן מוצא אתה שדינו כעין זה כשהדלהו על דבר אחר, ואם כן, לא מצית אמרת: מה פשתן שלא נשתנה דהא פשתן נמי משתני, ולא מצאנו שפסלה אותו התורה.
אמר ליה רב אשי לרבינא:
זה - גפן המודלה על גבי תאינה - נשתנה ריחו ולכן חשיב שינוי, ואילו זה - פשתן על גבי היגא - לא נשתנה ריחו מחמת כן, ואין זה שינוי.
מתניתין:
רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת:
רבי יוסי הגלילי אומר: כיון שיצאו כאחד הרי שניהן לכהן כי תורת בכור לשניהם, שנאמר "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים (לשון רבים) לה'", הרי למדנו שאף שנים מתקדשים בבכורה.
וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחילה ואנו אין יודעים מי הוא זה שיצא תחילה.  18  אלא: אחד לו, ואחד לכהן. ומפרש ואזיל איזה לו ואיזה לכהן.

 18.  א. כן ביאר רש"י את ענין "אי אפשר לצמצם", והיינו שבמציאות לא יצאו שני ראשים כאחת, אלא האחד קדם לחבירו. וכן נראה מלשון הרמב"ם (בכורות ה א): רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהם כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד. וראה גם בספר המפתח שם. אבל שיטת התוספות - יובאו דבריהם בהערות שעל הגמרא - שהכוונה היא שאי אפשר לידע שיצאו כאחד, כי אף שנראה לנו כן, מכל מקום יתכן שלא יצאו כאחת. ויתבאר יותר בהערות לקמן בסוגיית הגמרא. ב. כתבו התוספות לעיל ט א ד"ה אמר: לרבנן אין שתיהם קדושים מטעם "הזכרים" כמו לרבי יוסי הגלילי, דלא אפשר להו למידרש "הזכרים", כיון דסבירא להו אי אפשר לצמצם. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז העיר, דלכאורה לפי שיטת התוספות שבאות א, יש נפקא מינה בדרשה זו, אם יבוא נביא ויאמר שיצאו שני זכרים כאחד, ראה שם.
רבי טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה, כי סברא היא שהבריא הוא זה שיצא תחילה.  19 

 19.  וכפי שנתבאר בגמרא. ובחזון איש בכורות יט יא צידד לומר, שאין זה רוב גמור (ראה שם הכרחו), אלא דמהני האי סברא למיהב לכהן את היפה משום "עני ורש הצדיקו", ראה שם.
רבי עקיבא אומר:
משמנין ביניהן, היינו שהכהן נוטל את הכחוש,  20  ומשום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

 20.  וכמבואר בגמרא.
והשני  21  שנטל הישראל - שהוא ספק בכור - ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום) ויאכלנו הישראל.  22 

 21.  כתב החזון איש (בכורות יט יא), דמשמע, שזה הוא לכולי עלמא, ואפילו לרבי טרפון דסברא הוא שהבריא הוא הבכור. ואולם נתקשה בטעם הדבר: אי הוי רוב גמור (שהבריא יוצא ראשון), אמאי השני ירעה, וראה מה שצידד לפרש בזה. אבל הרש"ש דקדק מלשון רש"י, שדין זה הוא לרבי עקיבא בלבד, אבל לרבי טרפון הרי הוא חולין, וכתב, דכן משמע בתוספות יום טוב, וראה עוד שם.   22.  הוא הדין שאף הראשון ירעה עד שיסתאב ויאכלנו הכהן שהרי אף הוא ספק בכור. וכתב רש"י, דהאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב, הוא משום דבעי למימר "וחייב במתנות" גבי ישראל, דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי, הילכך תנא כולה מתניתין בישראל, מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב. (ויש מקום עיון בלשון הרמב"ם - בכורות ה א - הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור, שהרי לפי מה שנתבאר, שניהם ספיקי בכורות).


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת בכורות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א |