פרשני:בבלי:בכורות כג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות כג א

חברותא[עריכה]

לרבי אליעזר, מה תהא עליהן?
והיינו, האם כשם שרבי אלעזר סובר שאותה סאה שהורמה היא הסאה שנפלה, כך הוא גם סובר ששאר התבואה היא בודאי טהורה?
וקאמר: יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או יתחלקו לעיסות, ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה.
ואמר על כך עולא: מה טעם יש להזהר שלא יאכל הפירות באופן שיכול לבא לידי טומאה? והרי לרבי אליעזר אמרינן שהסאה שהורמה היא תרומה והשאר חולין, ולא איכפת לן בטומאתם.
ומפרש: גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר, שנטמאו, ורוצה לטהרם, ויקח גם קב חולין ועוד משהו ממין זה, דהיינו, מהתבואה שנפלה לתוכה התרומה הטמאה, ויערבם יחד, כי סבר האי גברא, איבטלינהו ברובא! שהרי הקב מתבטל בקב ועוד תוספת, לפי שהוא רב ממנו.
ואולם, כיון דאיכא האי משהו, היות ובתבואה שנפלה לתוכה התרומה, מעורב חלק קטן שהוא תרומה טמאה שנתערבה בפירות והתבטלה בתוכם, הרי מצא מין את מינו, וניעור!
כי עכשיו, כאשר מתערב כאן קב חולין טמאים, מוצאת התרומה הטמאה את הטומאה האחרת של קב החולין, ומצטרפת עתה אליה, ועל ידי כך היא ניעורה ואינה בטילה ברוב.
ומכאן מביא רב דימי סייעתא, דאמרינן טומאה שבטלה חוזרת וניעורה. ולכן, מצטרפים גם המים שבקדירה אל הציר שמעורבת בו טומאה, והטומאה שהתבטלה ברוב, חוזרת וניעורה.
אמר ליה אביי לרב דימי: וכי אם מצינו שטומאה עוררת טומאה, כדאמרינן הכא, שהתרומה הטמאה שכבר בטלה חוזרת וניעורה ותטמא, על ידי שמצאה טומאה אחרת, האם גם נאמר שטהרה עוררת טומאה!? הרי המים שבקדירה הם טהורים, ומדוע הינך סובר שהמים האלו הטהורים יעוררו את הטומאה שבמים הבלועים בתוך הציר.
איתיביה לרבי ירמיה, שאמר, אף על פי שבטלה הטומאה ברוב, מכל מקום מצא מין את מינו וניעור, ממה ששנינו במסכת פרה (ט ז):
אם היה אפר פרה אדומה כשר להזיית טמאי מתים שהוא מטמא במגע ובמשא,  1  שנתערב באפר מקלה (סתם אפר) הולכין אחר הרוב לטמא, שאם רובו אפר כשר הרי הוא מטמא, ואם רובו אפר מקלה אינו מטמא -

 1.  על פי לשון רש"י שכתב בד"ה ואי אמרת: וקיימא לן דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין, ומשמע שאפר לבד אף הוא מטמא. ואולם הרש"ש כתב: במיעוט בקיאותי לא מצאתי שיהא אפר לבד מטמא, וכן נראה מהרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות, שכתב, שאפר פרה אדומה כאשר נתערב במי המעיין, יטמא בהן. וכן דקדקו הרש"ש שם ובשערי ישר שער ג פרק ז מלשון הרמב"ם - פרה טו ד - בעניננו: אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן, אם היה הרוב. ולכן כתב הרמב"ם שקידש בכולן, משום שאפר לבד אינו מטמא.
ומבואר, דאי רובא אפר מקלה לא מטמא, ואי אמרת: טומאה המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי, אלא כמאן דאיתיה דמי, עד שאתה אומר: אם מצא את מינו הרי הוא ניעור, אם כן, תיקשי:
כשנתבטל האפר הכשר ברוב אפר מקלה, נהי דבמגע לא מטמא ומשום שכשנגע אנו אומרים: ברובו נגע שאינו מטמא, מכל מקום לטמא במשא (שאפר פרה מטמא בין במגע ובין במשא), שהרי בהכרח נשא גם את האפר המטמא שבתערובת!?  2  ומשנינן: הא איתמר עלה (אכן שנינו): אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתיה דמי.

 2.  א. כמו כן מבואר בהמשך הסוגיא לענין נבילה שנתערבה ברוב שחוטה, דבמגע אינה מטמאת ובמשא מטמאת, אם טומאה כמאן דאיתיה דמי. וכן הוא להלכה וכמו שפסק הרמב"ם בפרה טו ד, ובשאר אבות הטומאות א יז. ואולם בפשוטו הדבר צריך ביאור, הרי אף במגע דומיא דמשא שנגע בכל האפר או בכל החתיכות כאחת יש לטמא אם טומאה כמאן דאיתיה, ובמשא דומיא דמגע שלא נשא את כולן כאחת, יש לנו לטהר משום שאת רובו נשא, ואין כאן חילוק לכאורה בין מגע למשא! ? וענין זה רחב מאד, וראה בתוספות בד"ה נבילה, ובשיטה מקובצת השלם בשם תוספות חיצוניות, וברא"ש פרק גיד הנשה סימן לז, ובכסף משנה אבות הטומאות א יז, ובשערי ישר שער ג פרק ז וח, ובראשית בכורים כאן, ובקהלות יעקב כאן. ב. דעת התוספות כאן בד"ה נבילה, שכל זה אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מועיל ביטול ברוב אפילו בטומאת משא. ובשערי ישר שער ג פרק ז בד"ה ולפי"ז, כתב בתוך דבריו, דמדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה סימן לז נראה שהוא מדאורייתא, ראה שם. ג. הקשו התוספות בד"ה נבילה: אם כן, כשנתערב חד בתרי האיך מותר לאכול הכל (כמו שהוכיחו), והרי ממה נפשך אוכל את האיסור, וכשם שבמשא מטמא כך יש לאסור באכילה את כל התערובת! ? ותירצו - על פי הבנת הקהלות יעקב סימן כב - דעל כל פנים בשעת כל מעשה ומעשה אינו ודאי שעכשיו עביד איסורא, וכי האי גוונא דינא הוא דליזיל בתר רובא, אבל במשא כשנושא הכל ביחד, הרי ברור שאותה מעשה מטמאתו. (וראה שם שהקשה: הא תינח תערובת יבש ביבש, אבל תערובת לח בלח דלכולי עלמא "יש בילה", היכי שרי על ידי ביטול, הא כל משהו ומשהו שאוכל ודאי קאכיל חלק איסור שבו, וחצי שיעור אסור מן התורה, וראה שם ישובו. וראה גם בשערי ישר שער ג פרק ז בד"ה והנה). וראה עוד בענין אכילת כל התערובת כשנתבטל בו איסור, ברא"ש פרק גיד הנשה סימן לז, ובשערי ישר שער ג פרק ז ביאר באריכות כוונת דבריו, וראה עוד בביאור דבריו בקהלות יעקב סימן כד. וראה עוד מחלוקת בזה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט.
ואכתי מקשינן: והאמר רב חסדא: בשר נבילה בטילה בשחוטה, כגון שנתערבה חתיכה אחת של נבילה בשתי חתיכות של שחוטה, הרי הנבילה בטלה, כי מין בשאינו מינו הוא, כיון שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה.  3 

 3.  אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה, שאם יש שתי חתיכות של נבילה ואחת שחוטה ביניהן, אינה בטילה, ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת, אלא תולין, דשמא זו היא השחוטה, וטעמו, משום דאזיל רב חסדא בתר מבטל, והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי מין בשאינו מינו, ולא אזלינן בתר בטיל, דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי מין בשאינו מינו. רש"י במנחות כג א.
הרי מבואר שנבילה בטלה מלטמא, והרי נבילה מטמא במשא, ואם אתה אומר שטומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא שאם נגע באחת מן החתיכות הרי הוא טהור בודאי, ומשום שאנו אומרים בשחוטה נגע, מכל מקום לטמא במשא כשנשא כל החתיכות, שהרי בהכרח נשא גם את הנבילה!?
אמר להו:  4  אתון, בדרב חסדא מתניתו לה. כלומר, אתם שונים את דברי רב חסדא כמימרא בפני עצמה, ולכן הוקשה לכם: כיון שאמורא הוא צריך הוא לפרש את דבריו, ואילו רב חסדא לא חילק בין מגע לבין משא, ומשמע, שאף במשא אינו מטמא. ואולם:

 4.  אולי רבי ירמיה בעל המימרא הוא האומר.
אנן, בדרבי חייא מתנינן לה, אנו שונים את דברי רב חסדא על דברי רבי חייא:
תני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ועל זה אמר רב חסדא: שנבילה היא שבטלה בשחוטה ולא שחוטה בנבילה. ומאחר שתנא אמרה, אין הוא צריך לפרש דבריו, ואיתמר עלה דרבי חייא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.  5 

 5.  נתבאר על פי מים קדושים.
ואכתי מקשינן ממשנתנו: והא תנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומשום ביטול ברוב וכדאמר רבי יוחנן לעיל -
ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה, אם כן, נהי דבמגע לא מטמא, תטמא במשא!?
אישתיק!  6 

 6.  אולי רבי ירמיה בעל המימרא הוא השותק.
אמר ליה:  7  דילמא שאני הכא, דהויא לה טומאה סרוחה.

 7.  כן גרס הב"ח, אך לא נתבאר מי האומר. ובשיטה מקובצת כתב, דרבינו גרשום לא גריס "אמר ליה".
אמר ליה: הניחא לבר פדא דאמר: טומאה חמורה (טומאת משא נבילה) עד לגר. כלומר, כל זמן שהיא ראויה לאכילת גר תושב, וטומאה קלה (טומאת מגע נבילה) עד לכלב. כלומר, אפילו נפסלה מאכילת אדם הרי היא מטמאה במגע אבל לא במשא עד שתיפסל אפילו מאכילת כלב -
הא חררת הדם ודאי לא חזיא לגר, ואכן יש לומר שמטעם טומאה סרוחה אינה מטמאה במשא, ואילו במגע אינה מטמאה משום שאנו אומרים שבדם הלידה נגע שהוא הרוב.  8  אלא לרבי יוחנן, דאמר:

 8.  נתבאר על פי רש"י. והיינו, דאף למאי דאמרינן השתא, צריכים אנו לדברי רבי יוחנן שביאר את הטעם משום ביטול ברוב, כי לטומאה קלה דמגע השיעור הוא עד לכלב, ורק משום ביטול ברוב - דהיינו, שנקטינן שברוב הטהרה נגע - הוא טהור. אך התוספות מפרשים, דכל טומאת נבילה בין למגע ובין למשא מיקרי "טומאה חמורה", ו"טומאה קלה" היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני. ולפי שיטתם כתבו, דרבי יוחנן שאמר את הטעם משום ביטול ברוב לשיטתו הוא, שהוא סובר בטומאת נבילה "עד לכלב", אבל לבר פדא הסובר שטומאת נבילה בין למגע ובין למשא הוא עד לגר, באמת אין צריך את הטעם דביטול ברוב.

דרשני המקוצר[עריכה]