פרשני:בבלי:בכורות מה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מה ב

חברותא[עריכה]

שנינו במשנה: יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים.
אמר רבי יצחק: ושניהם, רבי יהודה וחכמים, מקרא אחד דרשו.
דכתיב: "ותהי עוד מלחמה בגת ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר".
מר, חכמים סברי: בגנותיה משתעי קרא, ולכן היתר באצבעותיו הוי מום.
ומר, רבי יהודה סבר: בשבחיה משתעי קרא, ולכן לא הוי מומא.
אמר רבה: למה לי דכתיב "שש ושש עשרים וארבע מספר"? דפשיטא דמדהוו ליה שש אצבעות בכל יד ורגל, הוו עשרים וארבע ביחד.
ומתרצינן: צריכי, דאי כתב רחמנא "שש ושש", הוה אמינא שית דידיה ושית דכרעיה, דבידו אחת וברגלו אחת היו שש אצבעות ולא בשתי ידיו ובשתי רגליו. להכי כתב: "עשרים וארבע", לומר שבכל יד ובכל רגל היה יתר.
ואי כתב "עשרים וארבע", הוה אמינא, דלא היו שתי ידיו ורגליו שווים, אלא חמש אצבעות בהא, ושבע אצבעות בהא.
להכי כתב: "שש ושש" לומר שבכל יד ורגל היו שש.
והא דכתיב "מספר" לומר שבנספרת על גבי היד היו, שעמדו בשורה אחת עם שאר האצבעות.
תניא אמר רבי יהודה: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון והיה יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע.
אמר לו רבי טרפון: כמותך ירבה בישראל! ומשמע דלשבחו אמר לו כן, דלא הוי מום. וראיה לרבי יהודה.
אמר לו רבי יוסי לרבי יהודה: משם ראיה? כך אמר לו: כמותך יתמעטו  39  ממזירי ונתיני מישראל! הלוואי וכל הפסולים יהיו כמותך ויהיו ניכרים שפסולים הם, ומתוך כך לא ידבקו בהם.

 39.  בלשון "סגי נהור" שלא רצה לומר "יתרבו", רש"ש.
שנינו במשנה: השולט בשתי ידיו.
תנו רבנן: איטר בין שהוא איטר ביד, שרגיל לעשות פעולותיו ביד שמאל. בין שהוא איטר ברגל, שכשהולך עוקר רגלו השמאלית ראשונה, פסול.
והטעם לפסול איטר יד בכהן, משום שהעבודה נעשית רק ביד ימין והאטר אין לו ימין שגם שמאלו אינה נחשבת לימין  40  ואיטר ברגל פסול משום דכתיב "לעמוד ולשרת" כדרך שאר אנשים שעיקר עמידתם בימין.

 40.  ועיין בחזו"א סי' כו סי"ג שביאר מדוע לגבי תפילין לא אמרינן שהאיטר אין לו יד שמאל כלל.
השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירין.
ומפרשינן טעמייהו: מר רבי סבר: כחישותא אתחלא ליה בימין, זה שהן שוות הוא כתוצאה מחלישות יד ימין, והרי הוא כאיטר שאין לו ימין  41  ומר, חכמים, סברי: בריותא יתירתא אתחלא ליה בשמאל, שאין יד ימינו נחלשה, אלא להיפך שמאלו נתחזקה, וימין דידיה הוי ימין.

 41.  חזו"א הנ"ל.
מתניתין:
הכושי, שעורו שחור.
והגיחור, שעורו אדום כארגמן.
והלבקן, שעורו לבן ביותר  42 .

 42.  וכל אלו שמות אומות הן שצבע עורן כך, תפא"י.
והקפח, שהוא גבוה מאד ורזה, והוא מכוער.
והננס, שהוא קטן קומה (גמד).
והחרש  43  ,

 43.  בתוספות רעק"א על המשניות מביא, שבשו"ת נודע ביהודה מסתפק, אם הכוונה לחרש שאינו שומע ואינו מדבר, או אף אם רק אינו שומע גם כן הוי מום.
והשוטה.
והשיכור, משאר משקין, כגון ששתה הרבה חלב או דבש ונתבלבלה דעתו, ולא איירי בשיכור מיין כמבואר בגמ'.
ובעלי נגעים טהורין, כגון "כולו הפך לבן", אבל בנגעים טמאים חייב כרת על כניסתו לעזרה, ולא צריך לאשמועינן שאינו עובד.
כל אלו המומין, פסולין באדם, וכשרים בבהמה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: שוטה בבהמה, אינה מן המובחר! רבי אלעזר אומר: אף בעלי התלתולין שיש לו כמין חתיכות בשר יוצאות ותלויות פסולין באדם, וכשרים בבהמה.
גמרא:
כושי, הוא אוכמא - שחור.
גיחור, הוא חוורא - לבן.
לבקן הוא סומקא - אדמוני.
ומקשינן: איני, והא ההוא דאמר להו לאנשים שסביבו: מאן בעי לובקיאני? ואשתכח חיוורא, והיו בידו טלאים לבנים. ושמע מינה שלבקן הוא לבן דומיא דלובקיאני, ואת אמרת שהוא אדום?
והדרינן מדלעיל: אלא, כושי - אוכמא שחור. גיחור - סומקא אדום. כדאמרי אינשי סומקא - גיחיא. שאנשים רגילים לקרוא לאדום "גיחיא". לבקן - חיוורא לבן. כההוא דאמר להו מאן בעי לובקיאני? ואשתכח חיוורי, שמע מינה לבקן הוא לבן.
שנינו במשנה: קפח.
תני רב זביד: קפח הוא גבוה.
ומקשינן: איני, מי הוי מום? והאמר רב אבהו: מנין שהקדוש ברוך הוא משתבח בבעלי קומה, שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו". ולשבחם היה אומר כן, שמע מינה שבח הוא.
ומתרצינן: אמר רב פפא: מתניתין באריכא שמיטא סניא, גבוה ורזה ביחס לגובהו, ומחמת רזונו וגובהו הרב נעשה כפוף וחוליותיו נראות כאילו שמוטות, ולכן מראהו מכוער.
אמר ריש לקיש: אדם שהוא גבוה, לא ישא אשה גבוהית, שמא יצא מהן ילד שיהיה גבוה כמו תורן.
אדם שהוא ננס, לא ישא אשה שהיא ננסת נמוכת קומה, שמא יצא מהן ילד שהוא אוצבתא נמוך ביותר.
אדם שהוא לבן, לא ישא אשה שהיא לבנה, שמא יצא מהם ילד שהוא בוהק לבן מאד.
אדם שהוא שחור, לא ישא אשה שהיא שחורה, שמא יצא מהן ילד שהוא טפוח שחור ביותר.
שנינו במשנה: החרש השוטה והשכור.
ופרכינן: שכור, אחולי מיחל עבודה, דכתיב: (ויקרא י' ט') "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. וכתיב: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול". ודרשינן "להבדיל בין עבודה קדושה למחוללת". ואם כן בהדי הנך מומי גמורין בעי למיחשב. ומאי טעמא תני לשכור כאן במתניתין בהדי מומין שפוסלין משום שאינם שווים בזרעו של אהרן, דהנך לא מחלי עבודה.
ומתרצינן: מתניתין איירי בשאר דברים - שאר משקין המשכרים, שאינם בכלל אזהרת התורה "יין ושכר אל תשת". והשותה מהם אינו פסול אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן.
ודלא כרבי יהודה, דלדידיה שאר משקין המשכרים דינם כיין.
דתניא: אכל דבילה הגדילה במקום ששמו קעילית, והיא משכרת כמו יין. ושתה חלב, או דבש שהתבשל עם מים, ונכנס למקדש, חייב מלקות משום "יין ושכר אל תשת". וברייתא זו רבי יהודה היא. וכיון ששאר משקין הם בכלל "אל תשת" הרי הם גם בכלל "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" ומחללים עבודה.
ומתניתין דפסלינן שכור משאר משקין רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, לאו רבי יהודה היא.
מתניתין:
אלו כשרין באדם לעבוד, ופסולין בבהמה!
אותו ואת בנו, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ולכן הבהמה השניה פסולה להקרבה באותו יום שנשחטה הראשונה, מה שאין כן בכהן שעובדים יחד האב והבן.
וטריפה בבהמה פסול, ובאדם שהוא טריפה כשר דהוה מום שבסתר.
ויוצא דופן, שלא נולד דרך רחם, אלא הוציאוהו דרך דופן בטן אמו. ופסול להקרבה דכתיב: "כי יולד", פרט ליוצא דופן. מה שאין כן בכהן שנולד דרך דופן לא נפסל לעבודה. 2 (ושנעבדה בהן עבירה, שנרבעו ושהמית את האדם) פסולין להקרבה כדלעיל מא, א ובאדם כשר  44 .

 44.  ובתוי"ט הביא דיש נוסחאות שלא גרסי לה. משום דגם באדם הוא פסול, דכהן שהרג את הנפש, או שהוא מגלה עריות נפסל לעבודה.
הנושא נשים בעבירה, כגון כהן שנשא גרושה או חלוצה, פסול עד שידרינה הנאה, שידור שלא יהנה הוא ממנה, ולא היא ממנו. ובכך כשר הוא לעבוד דכיון שהדירה הנאה בודאי יגרשנה.
והמטמא למתים פסול, עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. ודי בכך. ובגמ' מפרש מאי שנא מרישא דצריך לנדור ולא סגי בקבלה.
גמרא:
שנינו במשנה ואלו כשרין באדם אותו ואת בנו.
והוינן בה: מאי אותו ואת בנו הכשרים לעבוד?
אילימא אהרן ובנו, (כלומר כהן ובנו) דכשרים לעבוד יחד, דכותיה בבהמה תייש ובנו, שאסורין ליקרב ביום אחד.
תקשי מי נהיג בהם איסור אותו ואת בנו?
והתניא בחולין: דין אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים ואסור לשחוט רק אם ובנה, אבל תייש ובנו שרי.
אלא תיישה ובנה, שבהם נוהג האיסור. דכוותה הכא בכהנים דאמרינן שכשרים לעבודה, איירי בכהנת ובנה. אכתי תקשי, וכי כהנת בת עבודה היא? ומתרצינן: לעולם אהרן ובנו בהם איירי מתניתין דאין בהם פסול אותו ואת בנו. דכוותה הכא במתניתין תייש ובנו. ודקא קשיא לך הא איסור אותו ואת בנו אינו נוהג בזכרים?
אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין: עדא אמרה, זאת אומרת: הך מתניתין חנניה היא דסבירא ליה דנוהג אף בזכרים.
דתניא: אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים. חנניה אומר: נוהג בזכרים ובנקבות.
שנינו במשנה: והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה.
תנא: נודר הנאה, ועובד מיד עבודה, ואין צריך להמתין עד שיגרש. יורד מעבודתו ומגר ש.
ומקשינן: וליחוש דלמא בתר דעבד עבודה אזיל הך גברא לגבי חכם, ושרי ליה נדרו, ואישתכח דלא מגרש לה.
ומתרצינן: קסבר האי תנא: הבא להתיר נדרו צריך לפרט את הנדר ולומר לחכם על מה נדר, וכשישמע החכם מה שנדר לא יתיר לו נדרו.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר: צריך לפרט את הנדר. אלא למאן דאמר: אין הבא להתיר צריך לפרט את הנדר, מאי איכא למימר? והלא יש חשש שיתירו לו נדרו.
ומתרצינן: דמדרינן ליה ברבים לפני אנשים רבים שיגרשנה, ואין החכם יכול להתיר נדר זה.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר: נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. (דילפינן מהא דלא הכו את הגבעונים כי נשבעו להם נשיאי העדה, ומדוע לא נשאלו על שבועתם? ומזה למדו שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה).
אלא למאן דאמר: דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מאי איכא למימר? דהדרא קושיא דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה.

דרשני המקוצר[עריכה]