פרשני:בבלי:בכורות מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מט ב

חברותא[עריכה]

הכא גבי פדיון נמי לא שנא.  1 

 1.  א. בקהלות יעקב (קדושין מו בנדמ"ח) הביא להקשות: לפי שיטת הרשב"א (הובא בהערות בסוף עמוד א) שהקדושין נעשים במה שאינו חוזר בו ואינו תובע את הכסף, ואיכא הנאה, ובה היא מתקדשת, אם כן, האיך מדמה הגמרא כאן פדיון הבן לקידושין, וכי היכי אשכחן פדיון הבן בהנאה, והלא בעינן דבר המיטלטל וגופו ממון בפדיון הבן, (וכמבואר לקמן נא א, דילפינן מכלל ופרט וכלל שרק באלו פודים, ומטעם זה אין פודין בשטרות שאין גופן ממון, ולא בקרקעות שאינן מיטלטלות)! ? וכתב ליישב, דהנאה מחשבא שפיר גופו ממון, כי ההנאה שוה ממון מצד עצמה, ולא דמי לשטרות ששויין מחמת גביית הכסף שיבוא על ידי השטר. ומיחשבא נמי דבר המיטלטל, דלא נתמעט מדרשת "דבר המיטלטל" אלא קרקע שהיא ממשות שאינו מתטלטל, (ראה שם ראיה לזה). וכתב, דשוב מצא במנחת חינוך מצוה שצב, שכתב בפשיטות דפודין פדיון הבן בהנאה כגון "שחוק לפני". ב. באבני מלואים (כח טז) הביא שיטת הרמב"ם שאם כי בקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת, מכל מקום במכר - קנה. והקשה: מאי שנא פדיון הבן דלא מהני מלוה וכמבואר בסוגייתנו (היינו מדמדמינן לה לקידושין, משמע, דגם כאן צריך לטעם דלמלוה לא דמו), דבמלוה שהיה כבר ביד כהן אליבא דכולי עלמא אינו פדוי, ומאי שנא ממכר דחשיב מלוה כסף! ? וכתב ליישב בדרך אפשר, דפדיון הבן שאני, דאפילו בשטר חוב של אחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון, והוא הדין מלוה דידיה לא מהני מהאי טעמא דאין גופה ממון. אך דחה תירוץ זה, שהרי בחילול הקדש מועיל מלוה, אף על גב שאין מחללין בדבר שאין גופו ממון, ובהכרח דשאני משטר חוב דאחרים שעיקרו אינו אלא לראיה אבל מלוה דידיה חשיב ממון, והדרא קושיא לדוכתיה, ולא יישב. (וראה עוד ב"קצות החושן" קכו ט).
ושמואל אמר לך: התם, בקידושי אשה מועילים הקידושין אף על גב שנתעכלו המעות, משום דבידו לקדשה מעכשיו אם היה רוצה, אבל הכא גבי פדיון הרי אין בידו לפדותו מעכשיו, ולכך אין מועיל הפדיון אם נתעכלו המעות עד שעת הפדיון.  2 

 2.  א. כתב מהרי"ט אלגאזי באות עד, דלפי זה אם מקדש אשה באופן שאינו יכול לקדשה עכשיו, וכגון באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, דלפי רבי מאיר הסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי היא מקודשת, אם כן, באמת לא תהיה מקודשת אלא אם כן, היו המעות בעין לאחר שהתגייר, אבל אם נתעכלו המעות - לא. ב. במשנה למלך (אישות ד ז ד"ה ודע), נתקשה: האיך מועיל הפדיון לאחר שלשים, והרי כל דבר שאינו יכול לעשותו עכשיו, חשוב דבר שלא בא לעולם (וכמו קידושין לאחר הגירות שלו או שלה), וקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם! ? ותירץ: שאני פדיון שהוא מחוסר זמן, וזמן ממילא קאתי, ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. וביאר בחזון איש (הלכות קידושין סא ז) את הקושיא: כוונתו בין לרב בין לשמואל, דהא היכא דאיתנייהו בעינייהו מודה שמואל, ואף על גב שלא גילה דעתו לאחר שלשים שרצונו שיחול הפדיון בכסף שביד כהן זה, ואפילו הוא ישן או אפילו חזר בו בלב ולא אמר בפני עדים - חל הפדיון תיכף לאחר שלשים, דמהני רצונו בשעת נתינה לתפוש הפדיון לאחר מכאן, ואילו בדבר שלא בא לעולם לרבנן, אף אם המעות בעין, וגם התנה שתקנה המעות לאחר שתתגייר לא מהני, שאין רצונו בדבר שלא בא לעולם - רצון לתפוש קנין, ומזה הכריח המל"מ דמחוסר זמן לא מיקרי דבר שלא בא לעולם. ולפי זה כתב מהרי"ט אלגאזי (עו ה), שאם היתה אשתו מעוברת, ונתן חמש סלעים לכהן, ואמר לו "אם תלד אשתי זכר הילך פדיונו שיחול הפדיון לאחר שיהיה לו שלשים יום", כי אז אפילו אם לא נתאכלו המעות אין בנו פדוי, כיון דהוי מחוסר מעשה שעדיין לא נולד, וראה בזה בהערות הנדמ"ח הערה 188. ובאבני מלואים (מג א ד"ה ובעיקר) השיג על ה"משנה למלך", שאין להוכיח יסודו מסוגייתנו, כי במתנות כהונה, כיון שאפילו אם בא הפדיון לידי הכהן בעל כרחו של האב נמי בנו פדוי, שהרי כהן גובה מנכסים משועבדים בעל כרחו של האב, "משום הכי כל שפדיונו ביד הכהן לאחר שלשים, ממילא הבן פדוי כיון שיש ביד הכהן מנכסי האב". (לכאורה צריך ביאור: הניחא אם לא נתאכלו המעות, אבל אם נתאכלו המעות האיך מועיל לשיטת רב! ?). ובחזון איש שם כתב ליישב את קושיית ה"משנה למלך": נראה דפדיון בנו לא שייך לדבר שלא בא לעולם, שחמש סלעים איתנייהו בעולם, והכהן יכול לזכות בהן גם עתה, אלא שאנו מסופקים בכוונת המצוה: דרב סבירא ליה, שיכול ליתן תוך שלשים ויזכה בהן הכהן עכשיו בעד מצות הפדיון שלאחר שלשים, ועד שלשים יכול האב לחזור והכהן יכול לחזור, אלא שבסוף שלשים אם לא חזרו חל עתה הפדיון והכסף שלו משעת הנתינה בעד פדון בנו שנחלט עתה. ושמואל סבירא ליה, שמצות הפדיון שיזכה הכהן במעות לאחר שלשים דוקא בשעת חיוב המצוה, וזהו צורת המצוה שיזכה עתה הכהן מידו חמש סלעים, ומודה שמואל שאין צריך הסכמת רצונו עתה דוקא, אלא אם הכהן זוכה על ידי גילוי רצונו הקדום בתוך שלשים יום, נמי שפיר מתקיים המצוה, כיון שנעשה הכסף של כהן אחר שלשים, ואם אמר לכהן שיזכה משעת נתינה בעד המצוה העתידה, אינו פדוי לשמואל אף שהמעות עדיין בעין לאחר שלשים. והנראה מדבריו לכאורה, שלדעתו אין במצות פדיון הבן אלא מצות נתינה ופריעת חוב בעלמא, אבל אין כאן איזה חלות פדיון, (ודלא כמובא בהערות לעיל בשם הגרשש"ק בשערי ישר ששני דינים יש בזה), ולכן לא יתכן לדון בזה משום חלות בדבר שלא בא לעולם. ובקהלות יעקב (קדושין סימן מו ד"ה תו) נקט בהבנת דברי שמואל שהחסרון הוא משום דבר שלא בא לעולם (וזה הוא שלא כדברי האחרונים הנזכרים), והקשה, שלפי שיטת הרשב"א בדין נתאכלו המעות, נמצא דמעיקרא בשעת נתינה אינו עושה מאומה, ורק נתינה זו היא סיבה שעל ידי זה איכא אחר כך מציאות הנאה, וכל המעשה הוא אחר כך, ומה ענין דבר שלא בא לעולם הכא, הלא בשעה שהוא דבר שלא בא לעולם אינו עושה שום מעשה קנין. (ו לפי מה שביאר ה"חזון איש" דאפילו כשהמעות בעין קשיא, כיון שבשעת החלות אין לו דעת קנין, לכאורה אין מקום לדברי הקהלות יעקב). ג. כבר הובא בהערה לעיל, שהתוספות הוכיחו מסוגיא זו, שזמן שלשים לפדיון הבן אינו משום חשש נפל, שהרי אם כן, כיון שחי שלשים יום איגלאי מילתא למפרע שאינו נפל, ולמה לא יחול הפדיון לכולי עלמא. ומהרי"ט אלגאזי (עו ד) האריך הרבה בביאור מחלוקת רב ושמואל לפי שיטת רש"י הסובר ששלשים יום הוא משום חשש נפל.
קובעת הגמרא את פסק ההלכה בזה: ואף על גב דקיימא לן, דכל היכא דפליגי רב ושמואל (בכל מקום שנחלקו רב ושמואל), הלכתא כרב באיסורי (באיסור והיתר) והלכתא כשמואל בדיני (בדיני ממונות), הכא - גבי פדיון אף על גב דאיסורי הוא - הלכתא כוותיה דשמואל, שאם נתעכלו המעות אין הבן פדוי.  3 

 3.  א. כתב מהרי"ט אלגאזי (עה א): אולם דעת רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו, דהלכתא כרב, דהא קיימא לן הלכתא כרב באיסורי, וכן דעת הרמב"ם (ביכורים יא יח). ועל כרחך צריך לומר שלא היתה להם גירסא זאת, וכמו שכתב ה"כסף משנה" שם. והוסיף שם לבאר את הטעם שהרמב"ן והרא"ש הביאו ראיה דהלכתא כרב ולא הסתפקו בכלל זה דהלכתא כרב באיסורי, שהוא כדי שלא נאמר: מאן לימא לן דאיסורא הוא, דאם היה הבן אסור בהנאה ועל ידי פדיון הוא מתירו, הוה אמינא דלחשיב איסורא, אבל אחר האמת שהפדיון לא בא להתיר שום איסור, אין כאן אלא חיוב ממון, ואכתי יש לומר דהלכתא כשמואל בדיני, ולכן הצרכו לומר טעם אחר. ובשערי ישר (שער ה פרק כה) כתב, דממה דחשבינן לה מילתא דאיסורא, מוכח, דמצות פדיון הבן אינה רק מצות מתנות כהונה לחוד, אלא שמלבד פריעת הכסף ציותה תורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה. וראה שם ביאור הטעם דלענין ספק אזלינן לקולא. ב. ובמהרי"ט אלגאזי שם הקשה: למה יהיה זה מילתא דאיסורא, כיון דקיימא לן דבין ספק דמציאות בין ספק דדינא, הרי הוא פטור כדין כל ספק ממון לקולא, (והביא כן מכמה מקומות), אם איתא דפדיון מילתא דאיסורא הוא, הא קיימא לן דספק איסורא אזלינן לחומרא! ? כבר עמד מהר"י קורקוס בזה, ותירץ, וזה לשונו: דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון, אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה דממונא הוא, אבל כשהוא ודאי חיייב בפדיון ואנו מסופקים אם הוא פדוי - איסור נקרא זה, כיון שבודאי חייב במצוה, ואנו מסופקים אם נפטר או לא. אי נמי אפשר, אף על גב דהוי ממונא ואנו דנין ספיקו להקל, כיון שיש חיוב מצוה בדבר קרינן ליה איסורא לפסוק כרב ודלא כשמואל, דמאי דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי, היינו לפי שידעו בעלי התלמוד שרב היה בקי יותר בדבר של איסור והיה יורד לעומקו של דין, ושמואל בדיני ממון. וכיון שכן אנו דנין זה כאיסור, כיון שיש חיוב מצוה בדבר, ופסקינן כרב. והראשון נכון, עכ"ל. ואילו מהרי"ט אלגאזי שם אימץ יותר את התירוץ השני, ראה שם. וראה עוד מה שכתב בשערי ישר שם בביאור ענין זה.
ומקשינן לשמואל מהא דתנן במשנתנו:
מת (הבן) בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים - ומשמע: טעמא דמת הבן הוא דיחזיר, הא לא מת הבן בנו פדוי - וכרב!?
ומשנינן: הכא במשנתנו במאי עסקינן: דאיתנהו למעות בעינייהו (המעות קיימים) כשעברו שלשים יום מלידת הבן, ובזה אפילו שמואל מודה שהבן פדוי, וכפי שנתבאר לעיל.  4 

 4.  אין להקשות: מכל מקום האיך קתני מת תוך שלשים יום - יחזיר, והרי לשמואל אפילו לא מת תוך שלשים יום יחזיר אם רצון האב בכך, כי הרי פקדון הם בידו. זו אינה קושיא, כי כוונת המשנה לומר, שאפילו אם בא האב לתבוע לאחר שלשים יום - יחזיר.
תא שמע דלא כשמואל מהמשך משנתנו:
מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה הבן, עד שיביא הבן ראיה שנפדה. ומשמע: אם יביא ראיה שנפדה יהא פדיונו פדיון, וכרב!?
ומשנינן: התם נמי דאיתנייהו למעות בעינייהו (אף שם מיירי שהמעות בעין).
תני תנא קמיה דרב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום בנו פדוי, ואפילו נתעכלו המעות.
אמר תמה ליה רב יהודה לההוא תנא: והרי שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואילו את אמרת בנו פדוי!? אלא כך תני: אין בנו פדוי.
ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני, וכאן הרי זה איסורי, מכל מקום הכא הלכתא כוותיה דשמואל.  5 

 5.  כתב הרמ"א (יורה דעה סימן שה סעיף יג): "ויש אומרים, דאם אין המעות קיימים או שהחזירם לאב בתוך שלשים אפילו בדיעבד אין בנו פדוי. וטוב להחמיר ולחזור ולפדותו". ובשערי ישר שער ה פרק כה תמה: למה יהא ספק זה חמור משאר ספיקות של פדיון הבן שאנו דנים בהם כדין ספק ממון שהמוציא מחבירו עליו הראיה! ? ודחה מה שהביא שם בשם הרי"ט אלגאזי שהוא משום "איני יודע אם פרעתיך", ומשום שבמקור הדברים ב"תרומת הדשן" מבואר שטעמו הוא משום שזה הוא כמו ספק איסור, ראה שם. וביאר שם על פי שיטתו שבפדיון הבן יש ענין ממון וענין מצוה לפדות את קדושת הבכור, ראה שם שהאריך.
שנינו במשנה: הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו:
תנו רבנן: הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו.
רבי יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, וכמבואר במשנה.
אמר פירש רבי ירמיה: הכל - תנא קמא ורבי יהודה - מודים, דהיכא דליכא לאב אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו - ומאי טעמא? דמצוה דידיה (מצותו על עצמו) עדיף ממצות בנו עליו, (ודלא כמשמעות פשטות לשון המשנה שמצותו על אביו ולא עליו, ולכן קודמת מצות בנו שהיא עליו).
כי פליגי תנא קמא ורבי יהודה היכא דאיכא חמש סלעים משועבדות ביד לוקח שקנה מן הסב,  6  וחמש בני חורין ביד האב, ונחלקו רבי יהודה וחכמים, למי יתן את חמשת בני החורין שבידו, וכדמפרש ואזיל:

 6.  כן נראה בפשוטו לפרש על פי מה שכתב רש"י בד"ה ודידיה: והיינו דקאמר "שמצותו על אביו", שמאביו נשתעבדו אותם נכסים לכהן, וראה בכל זה בהערה בהמשך הענין.
רבי יהודה סבר: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ולכן: פדיון שהוא כתוב בתורה דינו כמלוה בשטר שהוא גובה אף מן הלקוחות שקנאום לאחר שנתחייב הסב בפדיון בנו, ואם כן, דידיה (את פדיון האב) הרי מצי אזיל הכהן וטריף ממשעבדי שלכך נשתעבדו - ולפיכך, בהני חמש בני חורין שיש בידו פריק ליה לבריה (פודה הוא את בנו) ולא את עצמו, וכדאמר רבי יהודה "בנו קודמו", שהרי אם יפדה את עצמו תחילה מבני החורין, שוב לא יוכל לגבות ממשועבדים בשביל בנו, שהרי לא נשתעבדו לפדיונו.  7 

 7.  א. בהכרח צריך לכאורה לפרש - כפי שנתבאר בפנים - ד"בנו קודמו" היינו שיפדה תחילה את בנו מחמשת הסלעים בני החורין, וזה הוא שכתב רש"י "ובהנך חמש בני חורין פריק ליה לבניה מיד", שהרי אם פודה תחילה את עצמו מן המשועבדים אם כן, לענין מה אנו אומרים שבנו קודמו. ב. ביאור מה ששנינו במשנתנו: שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, היינו - על פי רש"י בד"ה ודידיה - כיון שמצותו על אביו הוא, הרי נמצא שיכול לגבות ממה שמכר האב, ואילו מצות בנו שהיא עליו אינו יכול לגבות מנכסים שמכר הסב, וממילא דין הוא - כדי לצאת ידי שניהם - שיתן עבור בנו מן בני החורין, ולמצותו שלו יגבה הכהן מן המשועבדים. וראה עוד ברש"י בקידושין כט ב (שם הובאה סוגיא זו) שכתב: ככתובה בשטר דמיא, ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות, הילכך בחמש בני חרי פריק לבריה, דאין זה אונאה ללקוחות, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו. ומלשונו נראה שלא שיעבד הסב את קרקעותיו, אלא האב עצמו מכר את קרקעותיו אלא שמכרם קודם שנתחייב בפדיון בנו, וכאשר נראה גם מרש"י כאן בד"ה ובהנך. ג. הקשו התוספות: היכי טריף ממשעבדי, הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, והא איכא חמש בני חורין. ואם היה פורק בנו תחילה הוה ניחא. אך אכתי קשה: יחזרו הלקוחות ויגבו את אחריותם מחמשת הסלעים שבידו! ? ותירצו: דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על הנכסים שקנה הוא. ובפשוטו צריך לומר, שאף קושייתם הראשונה לא היתה אלא לפי סברתם בתחילה, שהמכירה ללקוחות נעשית על ידי האב. אבל לפי מה שכתבו בתירוצם שהלקוחות קנו מן הסב, שוב ממילא אין מקום לקושייתם הראשונה כי למה לא יגבה הכהן מהנכסים המשועבדים למצותו של הסב, והרי אין בני חורין למצותו של הסב אלא למצותו של האב. וכן מבואר ב"מנחת חינוך" מצוה שצב (אחר שהקדים בשם "החינוך" שמצות האב לא פקעה משיגדיל הבן), שאם אצל האב יש משועבדים ולבנו יש בני חורין, אין הלקוחות יכולים לדחותו להבני חורין של אחר, כיון דעל כל אחד המצוה והשעבוד רמיא עליו והכהן גובה מאיזה שירצה. ואם כי לשונם לא משמע כן, ראה בתוספות בקידושין כט ב שכתבו בשם ר"י כעין תירוץ זה, כדי ליישב הקושיא איך גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, ראה שם היטב, ובמהרש"א שם. ומיהו בכתבים המיוחסים להגרי"ז הבין בשיטת התוספות כאן, ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" שייך גם באופן שהסב הוא זה ששעבד את נכסיו, כי מאחר שלמצות פדיון הבן יש בני חורין - בין אצל הסב ובין אצל האב - שוב אין גובים מנכסים משועבדים, ראה עוד שם.
ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ונמצא שמאותם חמש סלעים שביד הלוקח אינו יכול לפדות כלל, ואין בידו אלא חמש סלעים, הלכך מצוה דידיה עדיף.
מתניתין:
חמש סלעים של פדיון הבן משערים במנה צורי! שסלע של פדיון הבן הוא אחד מעשרים וחמשה ממנה צורי.
שלשים של עבד שמתחייב בהם שור שהמית עבד ליתן לאדוניו, וחמישים כסף בקנס של אונס ושל מפתה נערה בתולה, ומאה כסף של מוציא שם רע - כולם חיובם בשקל הקודש! שהוא סלע. (ואף שבאונס ובמוציא שם רע לא כתיב "שקלים" אלא "כסף", ילפינן להו ממפתה דכתיב ביה "כסף ישקול כמוהר הבתולות", ד"ישקול" לשון שקלים הוא).
והסלע האמור בהם הוא אחד מעשרים וחמשה שבמנה צורי!
וכולן (כל החייבים בנתינת כסף), נפדין בכסף ובשוה כסף. ואינו מחויב ליתנם בכסף ממש. שהרי שוה כסף ככסף. חוץ מן השקלים שתורמין ללשכה באדר. שאין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקל. ולא שוה כסף.
גמרא:
והוינן בה: מנה צורי ששנינו במתניתין, מהו?
אמר רבי אסי: מנה של צורי! שהוא יוצא במדינת צור. ויש בו עשרים וחמשה סלע צורי, שכל אחד מהם שוה ד' זוזים של כסף.
רבי אמי אמר: סלע צורי של פדיון הבן ושל כל אלו השנויים במתניתין, הוא דינרא ערבא (ישמעאלי).  8  רבי חנינא אמר: סלע של פדיון הבן שוה כאיסתרא סוסריתא (סלעים קטנים), דמזדבנא תמניא מהם בדינרא צורי. וחמש איסתרא מינייהו, בעינן לפדיון הבן! ופליג אתנא דמתניתין שמצריך חמש סלעים צוריים, שהם עשרים דינרים.  9 

 8.  כן פירש רש"י. ובתוס' פירשו דדינרא ערבא שוה כחמש סלעים ביחד.   9.  כן פירש רש"י. אבל תוס' פירשו דאיסתרא הוא שמינית דינר זהב של סוריא. שיש בו שלשים ושנים דינרי צורי. וחמש איסתרא עולים לעשרים דינר. נמצא דלא פליג אתנא דמתניתין אלא לפרושיה קאתי.

דרשני המקוצר[עריכה]