אנציקלופדיה תלמודית:קולית

הגדרת הערך - עצם הירך, או: כל עצם שיש בו מוח, או: קצף שעל פני המים, או: כד ששואבים בו מים.

קולית^[1] היינו עצם הירך*^[2], שהוא הפרק העליון של הרגל^[3], ונקרא בארמית קוליא^[4].

על ראש הקולית, הנקרא בוקא-דאטמא*, ע"ע.

עצם שיש בו מוח

בקולית יש מוח הרבה^[5], תמיד^[6], יותר מבשאר עצמות^[7], והוא חלול^[8] וסתום משני צדדים^[9]. לפיכך יש מהראשונים סוברים שכל עצם - חלול^[10] - שיש בו מוח, קרוי קולית^[11]. ויש מהראשונים סוברים שלעולם קולית היינו עצם של ירך, ובא כדוגמא לכל עצם שיש בו מוח, משום שיש בו מוח יותר מבשאר עצמות^[12].

על המוח שבעצמות*, ע"ע עצמות. על הסוברים שקולית בא אף במשמעות של קצף ורתיחה העולה על המים, עי' להלן^[13]. על הסוברים שקולית בא אף במשמעות של כד ששואבים בו מים, עי' להלן^[14].

צירוף לטומאת אוכלים

קולית שיש עליה בשר, נחלקו בה תנאים אימתי גוררת כולה לטומאה^[15], דהיינו אימתי הבשר שעליו גורר כל הקולית לטומאה, שאם היה עם כביצה אוכלים ונגע השרץ בה, בכל מקום שבה, טמא^[16]: א) לדעת ר' יהודה קולית שיש עליה כזית בשר גוררת כולה לטומאה^[17], ומה ששנינו לגבי עצם שרק הנוגע כנגד הבשר מאחוריו טמא, היינו בעצם שאין בו מוח^[18], שאינו שומר אלא מה שכנגד האוכל, אבל קולית, על כרחך שומר הוא שכל זמן שהקולית סתומה אוכל שבתוכה נשמר נפתחה אין מה שבתוכה נשמר^[19]. ב) ולדעת אחרים, אפילו אין עליה אלא כפול גוררת כולה לטומאה^[20]. ונחלקו אמוראים אם היינו אפילו פחות מפול^[21], ולא נקטו שיעור אלא משום שר' יהודה נקט שיעור^[22]. או שהוא שיעור פול בדוקא^[23]. ג) ולדעת ר' ישמעאל, רואים את הבשר שעליה שאם ימתח ויש בו כדי הקיפו בחוט הערב כנגדו מצטרף^[24].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שעצם שיש עליו בשר, כל שכנגד הבשר מצטרף^[25], וקולית שהיה עליה בשר, אפילו כפול, גורר את כולה לטומאה^[26], שכיון שיש עליו מבחוץ כפול בשר, שוב טרח לפתוח הקולית ולהוציא המוח לשרפו לבשר כפול שעליו, ולכן דוקא בקולית נגרר כל העצם אחר כפול, מה שאין כן בשאר עצמות אינו מצטרף אלא עד החלל בעצם חלול, ואם אינו חלול מצרפים רק כעובי שומר^[27]. ויש פוסקים בכל העצמות, שאם אין עליו בשר אלא כפול גורר את כולה לטומאה^[28], שלדעתם "אחרים" החולקים בקולית, חולקים אף בכל העצמות^[29], שאין סברא לחלק בין שאר עצמות לקולית^[30].

הנוגע בקולית של מת

קולית - כל עצם שיש בו מוח^[31], של - המת, הנוגע בה, בין סתומה בין נקובה, טמא^[32], שהרי עצם כשעורה^[33] במת מטמא במגע ובמשא^[34], שנאמר: או בעצם אדם^[35].

על קולית הפיגול* או הנותר*, שאף על פי שהיא סתומה ולא נגע במוח, הנוגע בה בידיו נטמאו ידיו, ע"ע ידים^[36]. על קולית העצם שיש בתוכה מוח לעלות ארוכה, שהיא כמת שלם, ע"ע עצמות.

על קולית העצם שנחתכה שהמוח שבה מצטרף לבשר שעליה לענין טמאת-מת*, ע"ע הנ"ל.

הנוגע בקולית של נבלה

קולית - כל עצם שיש בו מוח^[37]. ויש מפרשים: עצם חלול של ירך, שיש בו מוח^[38] - נבלה, הנוגע בה סתומה, טהור^[39], שאין עצמותיה מטמאים, שנאמר: בנבלתה^[40], ולא בעצמות^[41], בנבלתה^[42], ולא בקולית סתומה^[43], הלכך - כשהיא סתומה^[44] - טהור מלטמא במשא וכל שכן מגע^[45], ואף על פי שיש בה כזית מוח^[46], ועצם הקולית הוא יד ושומר לכזית נבילה^[47], שכל זמן שהקולת סתומה אוכל שבתוכה נשמר, נפתחה, אין מה שבתוכה נשמר^[48], ושומר מכניס ומוציא טומאה^[49], למרות זאת טהור, שהרי איננו קוראים בו: הנֹּגע בנבלתה^[50], שאי אפשר לו ליגע בבשר שבפנים, שהרי היא סתומה, הלכך אין לומר שדומה למי שנגע במוח^[51], ואין השומר מכניס ומוציא טומאה אלא בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה^[52].

היתה הקולית נקובה כל שהוא - אפילו כחוט השערה, שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו^[53] - מטמא במגע^[54]. יכול אפילו ניקבה - יהיה טהור^[55], מאחר שלא נגע אלא בעצם^[56] - תלמוד לומר: הנֹּגע יטמא^[57], והיו"ד יתירה ובאה לדרשה^[58]: את שאפשר ליגע, טמא, ואת שאי אפשר ליגע, טהור^[59], שכל שנוגע בעצם, אף על פי שלא נגע בבשר, אלא שאפשר לו ליגע^[60], אם נגע בעצם טמא^[61], מרבה הכתוב שיטמא כאילו נגע במוח^[62], שאת שאפשר לו ליגע, שם טומאה עליו^[63], והילכך אף על פי שלא נגע בו אלא בעצם, טמא^[64], ששומר הוא ומכניס טומאה^[65], ואף על פי ששומר הוא כסתום^[66], גילה כאן הכתוב שאינו שומר אלא כשאפשר ליגע^[67], ופירוש הכתוב: הנֹּגע, כל שיהיה בענין שיהיה נוגע, אם ירצה יטמא אף על פי שלא נגע בו^[68]. ויש הגורסים שהלימוד הוא מהמילה הנֹּגע^[69], שיכל לכתוב נֹגע^[70], וה' באה לדרשה^[71], וכתב הנֹּגע, משמע כל הנוגעים, ואפילו לא נגע אלא אפשר הוא^[72], שומע אתה את שאפשר ליגע טמא, ואת שאי אפשר ליגע, טהור^[73].

חישב עליה לנקבה ועדיין לא ניקבה, נסתפקו בתלמוד אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה אם לאו^[74]. ונחלקו הדעות: א) יש מהראשונים ואחרונים גורסים שנפשט שמחוסר נקיבה אינו דומה למחוסר מעשה^[75], וכן יש מהראשונים והאחרונים הפוסקים להלכה שהוא טמא לגמרי^[76], שמחשבה עושה אותה נקובה^[77]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים גורסים להיפך, שנפשט שמחוסר נקיבה דומה למחוסר מעשה^[78], ואף על פי שחשב עליה לנוקבה, אין מטמא במשא - ובמגע - שסתמה אין עומדת לנקיבה אלא על ידי מחשבתו^[79], וכן יש מהראשונים הפוסקים להלכה^[80]. ג) ויש מהראשונים הגורסים שלא נפשט הספק כלל^[81], ולפיכך פוסקים להלכה שהנוגע בה ספק טמא^[82].

קולית הנבילה, הנושאה טהור, ניקבה כל שהוא, הנושאה טמא^[83], שנאמר: הנֹּגע והנֹּשא^[84], את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא^[85].

במה דברים אמורים - שישנו חילוק בנוגע ונושא קילת הנבילה בין סתום לנקוב^[86] - כשהיה המוח שבה מתקשקש^[87], יבש ונעקר בתוך החלל^[88], שהרי אינה מעלה ארוכה^[89], אבל אם היה עומד במקומו, אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם מבחוץ, הרי זו מטמאה במגע ובמשא ככל האיברים^[90].

הנוגע בקולית של שרץ

קולית השרץ*, הנוגע בה סתומה, טהור, נקובה כל שהוא - אפילו כחוט השערה, שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו^[91] - מטמא במגע^[92], ואף על פי שלא נגע במוח^[93], הואיל ואפשר לו ליגע^[94], שנאמר: הטמאים^[95] - וה' הידיעה מיותרת, ונדרשת^[96] - לרבות קולית השרץ^[97]. יכול אפילו לא ניקבו, תלמוד לומר: הנֹּגע יטמא^[98], את שאפשר ליגע, טמא, ואת שאי אפשר ליגע, טהור^[99].

חיבור לענין טומאת מוח העצם

קולית - עצם שיש בו מוח^[100], של - שלמים*, המחולחלת - שהמוח מתקשקש בתוכו^[101], יבש ונעקר בתוך החלל^[102] - יש מהראשונים גורסים בו: בית שמאי אומרים: חיבור בטבול-יום* - וטבול יום הנוגע בעצם מטמא המוח^[103] - בית הלל אומרים: אינו חיבור^[104]. ומשום שלא נמצא בשר בתרומה* נקט שלמים^[105]. קולית שלמים שאינה מחולחלת, אף בית הלל מודים שהיא חיבור בטבול יום^[106]. נתייבש המוח לגמרי, אינו חיבור אף בשאר טומאות^[107].

עשאה יד לסכין

בתוספתא שנינו: קולית - עצם הירך^[108] של - המת שעשאה יד לסכין, הרי זה אינו חיבור, שאין חיבורי אדם חיבור^[109], וביארו ראשונים ואחרונים דהיינו שעשה הקולית יד לסכין והכניס הסכין לבית, אינו חבור* להיות הבית טמא כאילו הכניס הקולית^[110], אם משום שאין חיבורי אדם חיבור^[111], או משום שאין הסכין חשובה יד* לקולית להוציא ממנו טומאה^[112]. והיינו לסוברים שחרב הרי הוא כחלל רק לענין שמטמא כמת במגע^[113], או אף במשא^[114], אבל לא באוהל^[115]. או אפילו לסוברים שחרב הוא כחלל לענין שמטמא באוהל^[116], מכל מקום אין הכהן מוזהר על חרב כחלל - לסוברים כן^[117] - ואם חשוב יד לקולית, הסכין מכניס טומאה לבית והכהן מוזהר עליו^[118]. ויש מהאחרונים מפרשים שדין זה נשנה לענין שנזיר* שנטמא בחרב זו אינו מגלח^[119], או אף - לסוברים שאין חייבים על ביאת מקדש בטומאת מת, אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה^[120] - לענין טמאת-מקדש-וקדשיו*^[121].

על כלים שנטמאו במת, שנעשים אבי-אבות-הטומאה* כמת עצמו, והנוגע בהם כנוגע במת, וזהו הנקרא "חרב כחלל", ע"ע טמאת מת^[122]. ושם^[123], אם מטמא במגע בלבד, או אף במשא ובאוהל. על הנוגע ב"חרב כחלל" שנעשה אב הטומאה ועל הנוגע בו שנעשה ראשון לטומאה, ומכל מקום אינו חייב כרת על טמאת-מקדש-וקדשיו*, ע"ע הנ"ל^[124]. על נזיר, אם מוזהר שלא להטמא ב"חרב כחלל" ואם מגלח על טומאה זו, ע"ע נזירות. השובר את עצם הקולית, לאכול כזית מוח מן המוח שבקולית, אם עובר על האיסור לשבור עצם בפסח^[125], ע"ע עצמות וע' קרבן פסח. ושם, על המוח שבקולית, שנחלקו תנאים ואמוראים אם נמנים עליו.

חיבור קצף לטומאה

יש מהראשונים ואחרונים סוברים שקולית בא אף במשמעות של הקצף והרתיחה שעולה במים^[126], שכן שנינו - לגירסתם - קולית של מים המחולחלת - שהקצף גבוה וחלול^[127], ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה^[128] - בית שמאי אומרים: חיבור בטבול-יום*. בית הלל אומרים: אינו חיבור^[129]. והיינו אם נגע טבול יום באותה רתיחה^[130] וקצותיה נוגעים במאכלי תרומה^[131]. או שנחלקו אם המים נפסלו, שהמים שנעשו על טהרת תרומה צריכים לתרומה, ולכן דינן כתרומה^[132]. בטעם סברת בית הלל ביארו אחרונים, שכן דרך שבעת הרתיחה חלולה כקובה, ולכן מן התורה אין הרתיחה מחובר להמים, ולכן הקילו בטבול יום^[133]. וכן יש מהראשונים ואחרונים שפסקו להלכה שמים שהרתיחו ונעשו כקובה, ונגע טבול יום ברתיחה, אינו חיבור ולא פסל אלא הרתיחה בלבד, ובשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות הכל חיבור^[134].

קולית של מים שאינה מחולחלת - ואין הקצף גבוה אלא נמוך^[135], ואין בו חלל אלא כולו מים^[136] - אף בית הלל מודים שהיא חיבור בטבול יום^[137]. וכן יש מהראשונים ואחרונים שפסקו להלכה שרתיחת המים שאינה מחולחלת כקובה, הרי היא חיבור בטבול יום, ואין צריך לומר בכל הטומאות^[138], שהרתיחה מדובקת עם המים^[139].

קצף זה נקרא קולית, משום שגולגולת הראש נקראת קולית^[140], דהיינו שעצם הקולית הוא עגול בראשו^[141], ודומה הקצף ההווה במים מחמת האויר הנכנס בו - בועה שעל המים מלאה אויר מחמת רתיחה^[142] - לעצם הקולית שהוא עגול בראשו^[143], והושאל מענין עצם קולית בבהמה^[144]. או שהושאל מענין קולית, שעצם הקולית הוא עצם חלול, וכן הבועה^[145]. או שעל שם קלותה נקראת קולית^[146].

חיבור לטומאה בכד

יש מהראשונים ואחרונים סוברים שקולית בא אף במשמעות של כד ששואבים בו מים^[147], שכן שנינו - לגירסתם - קולית של מים המחולחלת, בית שמאי אומרים: חיבור בטבול-יום*. בית הלל אומרים: אינו חיבור^[148], ופירשו ראשונים ש"המחולחלת", היינו שבכד יש נקב בשולים שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים^[149] - לדעת בית הלל - טבול יום שנגע באותו בעבוע אינו חיבור למים^[150]. וכן נראה שיש מהראשונים פוסקים להלכה^[151]. ואחרונים פירשו שחלולה היינו החלולה ורפה ואינה^[152] - שלדעת בית הלל - מפני שהיא רפויה ואינה הדוקה אין מה שבתוכה חיבור להיפסל בטבול יום על ידי מגעו בקצתו^[153]. קולית של מים שאינה מחולחלת, אף בית הלל מודים שהיא חיבור בטבול יום^[154].

קולית במובן כד, יש סוברים שהוא מלשון המשנה: קלתות - דהיינו סלים^[155] - של כסף^[156], וקלל^[157], שהוא כד קטן^[158], וכן "קלתה" שבתלמוד^[159], שהוא סל^[160], וכדה על שכמה^[161], תרגם אונקלוס: וקולתא^[162], הרי שקולית היא הכד של מים^[163]. ויש סוברים שהושאל מענין עצם קולית בבהמה, כי כן עצם הקולית העגול בראשו^[164], הכד שוה הוא בענין העיגול והכדוריות^[165].

הערות שוליים