מוות

מוות הוא חדלון הגוף ומעבר הנשמה לעולם הנשמות, עד לעתיד לבוא בתחיית המתים.

המשכיות החיים: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - האמונה בהמשכיות החיים אחרי המוות היא יסודית מאוד באמונת ישראל, ונותנת אור וחיות לחיים של משמעות בעולם הזה.
חז"ל אמרו: "יעקב אבינו לא מת", ו"צדיקים במיתתם קרויים חיים", ואנו שרים: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

סיבת המוות: האדם בגן עדן נועד לחיות לעולם, אך לאחר האכילה מעץ הדעת נגזרה עליו מיתה, והוא סולק מגן עדן פן יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם.
"אין מיתה בלא עוון", אך יש 4 שלא מתו אלא בעטיו של נחש - כלומר, עקב חטא אדם הראשון, ולא חטאם הפרטי. אמנם אליהו הנביא לא מת, אלא עלה "בסערה השמימה" עם גופו.

שמירת החיים: התורה מצווה עלינו לשמור על החיים, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות, ואפילו שבת, מלבד שלוש עבירות חמורות, או בשעת השמד, שאז "יהרג ואל יעבור.
הדיבר השישי מעשרת הדברות הוא "לא תרצח", איסור זה כולל גם התאבדות. יחד עם זה - יש עבירות שבית דין מצווים להמית את החוטא.

יהודי שמת - גופו מטמא בטומאת מת (ונטהרים מטומאה זו ע"י אפר פרה אדומה), ומצווה לקברו ולספוד לו. ויהודי שמת לו קרוב משפחה, או רבו - מתאבל עליו.
הפחד מהמוות סר ככל שהאדם דבק בה' - "ותשחק ליום אחרון".

היחס הכללי למוות

גם החיים וגם המוות באים מאת הקב"ה, והוא הקובע את שניהם. "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא... אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"דברים, לב, לט, וכן - "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" איוב, א, כא

המוות הוא בעצם חזרה למצב הראשוני. היינו הנשמה הרוחנית, שהיא חלק אלו-ה ממעל, חוזרת למקור מחצבתה בשמים, לאחר ששהתה בעולם הזה בתוך גוף, שהוא עשוי חומר גשמי. בעולם הזה יש שליחות לנשמה הרוחנית להיות שותפה עם גוף גשמי, ומשנשלמה השליחות חוזרת הנשמה למקומה.

נחלקו חז"ל אם המוות הוא דבר טוב^[1], ואין הוא עונש או גזרה רעה, אלא חלק מסדרו של עולם^[2]; או שהמוות הוא דבר רע, והוא בעצם עונש על חטאים^[3]. הצד החיובי של מהות המוות הוא בהיותו גורם חשוב לתשובה ולמלחמה ביצר הרע. רק לעתיד לבוא יתבטל המוות^[4].

הסיבות למוות

חטא אדם הראשון

הקב"ה הניח את אדם הראשון בגן עדן ואמר לו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו - מות תמות". לאחר שאדם עבר על הציווי הא-לוקי ואכל מעץ הדעת, נאמר: "פן ואכל וחי לעולם", ועקב כך: מציאות המוות תתמיד עד לעתיד לבוא שנאמר: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" ^[5], לדעת רמב"ם גם לאחר תחיית המתים החיים ימותו, שכן זהו טבעו של העולם הזה ^[6].

חיים קצובים

ימי האדם הם קבועים, ולכל אחד יש זמן בו החיים מסתיימים, אלא שלפי דעות שונות בחז"ל מעשים טובים או מעשים רעים של האדם בעולם הזה משפיעים על שינוי תאריך מותו המיועד^[7].

אריכות חיים

התורה מבטיחה למי שמשלח את הקן, ולמי שמכבד את הוריו אריכות ימים.

מיתה בלא חטא

חז"ל נחלקו אם יש מיתה בלא חטא, היינו שגם אדם שהיה צדיק מוחלט צריך למות, כדי לפנות מקום לדורות הבאים, ובעטיו של נחש; או שאין מיתה בלא חטא^[8], ו'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'^[9].

החיים לאחר המוות

עולם הנשמות

עליית הנשמה

מיד לאחר המוות ישנו דין לאדם - אם ילך ישר לגן-עדן, או שעליו ללכת לגיהנם לזיכוך נשמתו. כאשר אומרים "קדיש" ולומדים תורה ומתפללים ועושים מצוות לעילוי נשמתו של האדם - נשמתו עולה למקום עליון יותר.

צדיקים במיתתם קרויים חיים

קשר בין המתים לחיים

חז"ל אומרים שהמתים יודעים את המתרחש בעולם הזה. ישנם סיפורים רבים על מתים שהתגלו לחיים בחלומות. ישנו איסור ליצור קשר עם המתים - "אוב וידעוני ושואל אל המתים". ישנה מחלוקת בין הראשונים האם זה אפשרי ואסור, או שזה בלתי אפשרי ואסור.

תחיית המתים

אחד מעיקרי האמונה כי באחרית הימים יקומו המתים מקבריהם לתחייה. הגמרא מביאה ראיות רבות לתחיית המתים מן התורה. נביאים (אליהו ואלישע ותנאים החיו מתים.

טומאת המת

יהודי שמת נחשב "אבי אבות הטומאה" ומטמא את מי שנוגע בו, נושא אותו, או נמצא עמו תחת קורת גג אחת (טומאת אוהל). טומאת המת היא הטומאה החמורה ביותר, והטהרה ממנה היא רק ע"י אפר פרה אדומה.

המוות בהלכה

• המת מטמא את הנוגעו, נושאו ואוהלו.
• מצוה ללוות את המת
• לקרובי המת יש דינים מיוחדים של זכרון המת (הלכות אבילות)
• מת פטור מהמצוות (במתים חופשי)
• מיתת הבעל מתירה את האשה להנשא (חוץ מכהן גדול)

מנהגים והלכות סביב המוות

התורה וההלכה קבעו הלכות ומנהגים הנוגעים לנוטה למות:

דרך הטיפול בו^[10], ומצות הוידוי^[11]; מנהגי אנינות ואבלות על המת; וחובת הכבוד במת - לוויית המת, קבורת המת, מת מצווה, הזכרתו, קדיש, וקיום דבריו לאחר מותו. אך יש התנגדות עזה לפולחן המוות - איסורים על זבחי מתים, דרישה אל המת, אוב וידעוני, שריטות ופציעות.

במקרא מצינו התייחסויות ואיזכורים שונים על המוות, כגון מיתות טבעיות, מיתות לאחר מחלות או פציעות, מיתות כעונש בידי אדם או בידי שמים, מיתות במלחמות ובמגפות, וכיו"ב, אך אין ציון והגדרה מפורשים של 'רגע' המוות.

בחז"ל מצינו תיאור של סוגים שונים של מוות^[12]. המיתה מכפרת וממרקת עוונות^[13]. חז"ל נתנו סימנים שונים על משמעות המוות לפי היום בלוח השנה שבו נפטר האדם^[14]

פחד המוות

הפחד מהמוות הוא פחד גדול.
ישנו פחד מיוחד כאשר עומדים בפני סכנת מוות. למשל, יש הבורחים מהקרב, יש הנכנסים לשיתוק ו"הלם קרב", ולעומתם יש גיבורים שנלחמים בגבורה, ויש אף מוסרים נפשם למוות.
ישנו פחד נוסף כללי - פחד של האדם מהידיעה שסופו למות. על אשת החייל נאמר: "ותשחק ליום אחרון". אגג אומר: "אכן סר מר המוות". חז"ל אומרים שכל פחד מקורו בחטא - "ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיהו לג, יד) פחדו בציון חטאים חזייה לההוא גברא דהוה מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים".

ראו גם

• רגע המוות

הערות שוליים