מציצה
|
|
מציצה היא אחד החלקים במצוות המילה, בה המוהל מוצץ את הדם הנמצא בערלת הנימול לאחר הפריעה.
מקור וטעם[עריכה]
במשנה (שבת יט:) מוזכר כי היו מוצצים את דם הנימול לאחר המילה, וכי מציצה זו מותרת בשבת. הגמרא (שבת קלג:) מביאה את דברי רב פפא: "האי אומנא דלא מייץ- סכנה הוא[1] ועברינן ליה" (מוהל שלא מוצץ את הדם לאחר פריעתו - מסוכן הדבר ומעבירים אותו מתפקידו). הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א) ובשולחן ערוך (יו"ד רסד ג).
פרטי הדין[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
כאמור, המציצה מעכבת את המילה. באשכנז, היו שנהגו שהמוהל ממלא את פיו במעט יין לפני המציצה, על פי תורת הקבלה[2].
מציצה בעידן המודרני[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מדובר בפולמוס ארוך ומתמשך ויסודי, על היחס בין הרפואה וההלכה, ועל האמון במדע המודרני מול דברי חכמים, שראוי להרחבה גדולה.
בדורות האחרונים, היו שקראו תיגר על המציצה, בעיקר מחשש להדבקת התינוק את המוהל במחלת זיהומיות, וכן בטענה שבימינו לא ידועה סכנה כלשהי במניעת המציצה. בפרט ידוע בדורות האחרונים על סכנה הנשקפת מהדבקה בנגיף ההרפס העשוי לגרום למחלה מפושטת ביילוד ואף למוות. אולם, יש פוסקים שהתנגדו לגישה זו, והסכימו כי אסור להפסיק את המציצה בטענות אלו[3]. היו שטענו[4], כי טענת הרופאים כי בימינו לא נשקפת סכנה בהיעדר מציצה הינה בגדר "ספק", מפני שיתכן שבעתיד יתגלו ממצאים חדשים שלא היו ידועים לרופאים שטענו כך, וטענת חז"ל כי המציצה מונעת סכנה הינה בגדר "ודאי", מפני שאנו מאמינים ובטוחים שכל דברי חז"ל אמת, ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי.
בעקבות הטענות הרפואיות הנ"ל, בימינו יש שנהגו למצוץ בעזרת שפופרת של זכוכית המונעת הדבקת הנימול והמוהל[5]; עם זאת, בחלק מהקהילות החרדיות והדתיות בעולם, מתנגדים לכל שינוי באופן המציצה המקובל מזה אלפי שנים, ומבצעים את המציצה בפה דווקא ללא כל חציצה, אך נוהגים לחטא את הפה לפני המציצה. כן פסק גם הרב יעקב אריאל לבצע מציצה על ידי שפופרת על פי גדולי הפוסקים.
לפי הנחיות הרבנות הראשית (תשרי תשע"ח), "לפני ברית המילה, במקרים בהם המוהל מעוניין לבצע מציצה בפה, יציג המוהל בפני ההורים את האפשרות לבצע מציצה בפה או באמצעות כלי שנועד לכך, ויפעל בהתאם לבחירתם ביחס להליך זה".
בעת מגיפת הקורונה, לפי הנחיות הרבנות הראשית מוהל לא ימול כאשר קיים חשש אפילו רחוק שנדבק. אפשר לשים על הצינורית צמר גפן שיהיה הפסק לפה. יש לוודא שרוחץ ידיו ומחטא אותם.
בקהילות האשכנזים נוהגים לברך את המוהל בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך המל בשר הערלה, ופרע ומצץ דמי המילה, איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה, אם שלוש אלה לא יעשה לה".
קישורים חיצוניים[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ ההסבר המקובל לשאלה מהי אותה סכנה שיש במילה ללא מציצה, הוא שללא המציצה הדם עלול להיקרש ולפגוע בפי האמה, ולכן מצצו על מנת להוציא את הדם הנימול שלא יקרש (ראה דברי המוהל רבי יעקב הגוזר, '''זיכרון ברית לראשונים א''', ברלין תרנ"ב, עמ' 20, נגיש באוצר החכמה ובהיברו בוקס).
הסבר נוסף מביא הרב אליעזר מלמד במדור 'רביבים' בשם הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין, המסביר במאמרו שבזמנים קדמונים לא היו מודעים לחשיבות החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או באבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן. על פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. להשערתו, זו הסיבה לסכנה שבהעדר המציצה, וזאת משום שעל ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. אמנם למעשה סיים ד"ר פיין, שהוא הקפיד כמובן לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים. - ↑ "זוכר הברית", אונגוואר תרצ"א, יא, יח-יט.
- ↑ ראה בדבריו של הרב שמואל סלנט שהובאו בהערת שוליים במאמרו של הרב לייזרוביץ' בקובץ תורה מציון המובא לקמן: המאמר הזה היה למראה עיני הרב הגאון הגדול עט"ר מוהר"ר שמואל סלאנט שליט"א, והביע לנו צערו על גוף השאלה והפלפול שנתחדש בזמננו אם לבטל המציצה כל עיקר ח"ו, ודבר הנשנה במשנה והיה לנו בקבלה מדור דור היה עתה לדאוות לבבנו לשאלה חדשה עד כי כמעט אין מילין בפיו לשאלה מוזרה כזאת, וברך את כל המקנאים לכבוד התורה והאמת..."
- ↑ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, (שו"ת דעת כהן סי' קמ) ועוד.
- ↑ וראה בדבריו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין בקישור בעניין זה.