פרישת כהן גדול קודם יום הכיפורים

פרישת כהן גדול קודם יום הכיפורים הינה חלק מעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול בה הכהן הגדול מועבר ללשכת פלהדרין ומתכונן לקראת עבודת יום הכיפורים. בשבעת הימים הכהן הגדול פורש מאשתו ומתרגל את עבודת המקדש.

מקור[עריכה]

המשנה יומא ב א מביאה את חיוב הפרישה של כהן גדול "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול". וכן מפרשים בתוספתא‏^[1] "למה מפרישין כהן גדול... פירש רבי יהודה בן פתירה- שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבוא עליה נמצא טמא שבעת ימים".

אופן הפרישה[עריכה]

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים את הכהן הגדול ללשכת פלהדרין בהר הבית. במשנה מובא כי בשבעת ימי ההפרשה הכהן הגדול מכין את עצמו לעבודה- "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל".

בנוסף, במהלך שבעת הימים זקני בית דין מלמדים את הכהן הגדול את סדר העבודה ובערב יום הכיפורים העמידו אותו בשער המזרח והראו לפניו פרים אילים וכבשים כהכנה להקרבתם למחרת.

טעם הפרישה[עריכה]

על אף שמדברי המשנה ניתן להבין כי הטעם המרכזי לפרישה נובע מחשש טומאה, האמוראים בגמרא יומא ג ב הסבירו כי מדובר רק בטעם צדדי ובטעם רחוק. בירושלמי מבואר כי חשש הטומאה הוא חשש צדדי וכן הפרשנים כתבו שייתכן שהינו רק חיוב דרבנן להתרחק מאשתו שות תשב"ץ ג, קלה-קלז. תוספות אף מסבירים שאילולא חשש טומאה זה, היו מפרישים את הכהן הגדול למקום בהר הבית שאין בו קדושה והיה שוהה שם יחד עם אשתו.

האמוראים נחלקו בטעם העיקרי לפרישה זו:

הכנה לכניסה לקודש[עריכה]

ריש לקיש הסביר כי דין הפרישה נלמד ממעמד הר סיני בו הוא לומד כי משה פרש שבעה ימים קודם העלייה להר- "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן... זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה - טעון פרישת ששה".

מדברי ריש לקיש עולה כי מטרת ההפרשה היא לטהר את הכהן הגדול לפני כניסתו לקודש הקדשים ביום הכיפורים. בדומה לכך, הגמרא מביאה הוכחה לשיטה זו מהפרשת משה לפני הר סיני- "משה עלה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה". מדברים אלו, עולה כי מטרת ההפרשה לפי ריש לקיש הינה טיהור הכהן הגדול לפני הכניסה לקודש בדומה לאופן בו נטהר משה קודם העלייה להר סיני.

בדומה לכך ייתכן והלימוד ממשה הינה גם הכנה רוחנית שעובר הכהן הגדול לפני הכניסה לקודש. כמובא בברייתא על פרישתו של משה לפני הר סיני "רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע". וכך מסביר רש"י את חיוב פרישת הכהן לקדושה- "ויהא נבדל מכל קלות ראש שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות", כך שהפרשת הכהן הגדול מביאה אותו לטהרה וכן לאימה וכובד הראש הנדרש. טעם זה אף נפסק להלכה בערוך השולחן העתיד שם כתב כי מטרת ההפרשה היא "כדי שיתבודד שמה וליתן אל לבו להכין עצמו לעבודות של יום הקדוש ושיכנס לפני ולפנים וגם יתפלל בעד כלל ישראל, וידע ויתבונן לפני מי הוא עובד ולאיזה מקום הוא נכנס למקום להבת שלהבת ואז תקובל עבודתו ותפילתו. ושבעת ימים הוא היקף שלם להתרגל במחשבות טהורות".

טהרה לפני העבודה[עריכה]

בניגוד לריש לקיש הלומד ממעמד הר סיני, רבי יוחנן סובר כי הלימוד לפרישה הוא משבעת ימי המילואים שהיו לפני חנוכת המשכן. הוא לומד מהפסוק הנאמר בימי המילואים ייתור כי כשם שפרשו בני אהרון בימי המילואים לפני שנכנסו לקודש, כך צריך כהן גדול לפרוש לפני יום הכיפורים-" כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם- "לַעֲשֹׂת" - אלו מעשי פרה, "לְכַפֵּר" - אלו מעשי יום הכפורים".

בתלמוד הירושלמי מסבירים דרשה זו שכשם שבשמונת ימי המילואים כיפרו אהרון ובניו על עצמם, כך ביום הכיפורים מכפר הכהן הגדול על עצמו בשעיר הפנימי ועל כן הוא צריך להיטהר לפני כן. בדומה לכך, נאמר בגמרא כי כפרת השעיר הפנימי היא חלק מכפרת כלל עם ישראל "כך היא מידת הדין נותנת- יבוא זכאי ויכפר על החייב", וממילא פרישת הכהן הגדול קודם יום הכיפורים מהווית הכנה לטהרתו האישית שתוביל לאחר מכן לטהרת כלל העם.

חינוך לעבודה[עריכה]

בנוסף לדברי הירושלמי, ייתכן וההכנה לקראת הקורבנות איננה רק הכנה של היטהרות אלא גם של חינוך לעבודה. בגמרא יומא ד א נאמר שכשם שאהרון ובניו פירשו כדי להתחנך בעבודה, כך גם לדורות הכהן הגדול פורש על מנת להתחנך לעבודת יום הכיפורים "אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה - לאפוקי צדוקין - מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה".

חניכה רוחנית[עריכה]

פן נוסף של חניכה ניתן למצוא בסוגיית הגמרא יומא ג ב שם נחלקו האמוראים לגבי פירוש לימודו של רבי יוחנן. יש שלמדו שההשוואה העיקרית בין ימי המילואים ליום הכיפורים נובעת מהקורבנות הייחודיים שהיו בשניהם, בדומה להסבר הירושלמי לעיל, ומנגד יש שאמרו שהייחודיות הוא בכך שמדובר ב"עבודה תחילה במקום".

שיטה זו עשויה להתפרש בכך שכשם שבימי המילואים חנכו לראשונה את המשכן כך ביום הכיפורים מתחיל הכהן את עבודתו ומקדש את המזבח וכליו בהזאות הדם. לפי הסבר זה, ייתכן והפרישה איננה רק בכדי לחנך את הכהן הגדול לעבודתו באופן פיזי, אלא גם כדי להכשיר אותו לעבודת יום הכיפורים באופן רוחני כשם שנחנכו כלי המשכן בימי המילואים.

יציאת כהן גדול מהלשכה[עריכה]

הראשונים נחלקו האם הכהן הגדול רשאי לצאת מתחומי הלשכה במהלך שבעת ימים אלו או שעליו להישאר שם במשך כל הזמן. רש"י ותוספות הסבירו כי החשש שמא הכהן הגדול יהיה עם אשתו הינו רק כאשר אשתו תתלווה אליו, ומשמע מדבריהם שאין באפשרותו לעזוב את הר הבית.

מנגד, הריב"ן אמר כי אילולא האיסור היה יכול הכהן הגדול לחזור לביתו בערב לאחר שגמר את לימודו במהלך היום. באותו האופן, הירושלמי מפרש כי אילולא החשש כי הכהן יטמא היינו סוברים לשיטת רבי יוחנן כי הכהן "יפרוש ממיטתו וישן לו בתוך ביתו". לפי גישה זו, מטרת ההפרשה הינה לחנך את הכהן הגדול לעבודה, וממילא אין כל מניעה שייצא מהלשכה לאחר רדת הערב.

הוכחה לשיטות הסוברות כי אסור לכהן הגדול לצאת מהלשכה נמצאת בדברי הגמרא העוסקת בחיוב הלשכה במזוזה. הגמרא יומא י ב דנה האם לשכת הפלהדרין חייבת במזוזה מכיוון שהכהן הגדול דר שם לפני יום הכיפורים ומכנה אותה "דירה בעל כורחה". רבי יהודה אף אומר כי הסיבה ששמו מזוזה בלשכה היא משום ש"לא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים", ומשמע מכך שאכן היה אסור עליו לצאת מהלשכה.

הזאה בשבעת הימים[עריכה]

על אף שבמשניות במסכת יומא לא מוזכר שהיו מזים על הכהן הגדול, ההזאה מוזכרת במשנה במסכת פרה. המשנה משווה בין הזאת מי חטאת על הכהן השורף את הפרה לבין הזאות על הכהן הגדול ביום הכיפורים- "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, על הכהן השורף את הפרה, מזין כל שבעת הימים. ועל של יום הכפורים, לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד".

הזאה זו מוזכרת גם בגמרא יומא ג ב ושם מובא כי היא קשורה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש המובאת לעיל לעניין מקור דין הפרישה. רבי יוחנן הלומד את דין הפרישה משבעת ימי המילואים, סובר כי חובה להזות על הכהן הגדול לטהרתו כשם שהיזו על אהרון ובניו בימי המילואים. מנגד, ריש לקיש הלומד את דין הפרישה מפרישת משה לפני עלייתו להר סיני סובר כי הזאה זו הינה מעלה אך איננה חובה כשם שלא הייתה הזאה במעמד הר סיני.

הערות שוליים