שבעת ימי המילואים
|
שבעת ימי המילואים הם הימים בהם חנכו את המשכן וכליו וכן את אהרון ובניו לעבודת המשכן, ובהם קידשו ו"מילאו את ידם" של הכהנים ומכאן מקור שמם. במהלך שבעת הימים משה עשה טקס קבוע במהלכו רחץ את אהרון ובניו ומשח אותם בשמן המשחה, היזה מן דם הקורבנות ומן השמן על המשכן וכליו וכן הקריב קורבנות פר חטאת, איל עולה ואיל המילואים אותם אכלו אהרון ובניו. הציווי על שבעת ימי המיולאים מופיע בפרשת תצוה וקיומם על ידי משה מופיע בפרשת צו.
מקור[עריכה]
בפרשת תצוה, כחלק מציווי הכנת אהרון ובניו לכהונה מצטווה משה לקחת אותם לחצר אוהל מועד ולהכין אותם לעבודה במשך שבעה ימים "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן".
התיאור על העבודה בשבעת ימי המילואים מובא בפרשת תצוה ובפרשת צו מובא קיום ציווי זה.
בכל יום משבעת הימים הוקרבו שלושה קורבנות- 1. פר חטאת 2. איל לעולה 3. איל המילואים יחד עם שלושה מיני לחם כדין קורבן תודה.
איסור יציאה מאוהל מועד[עריכה]
במשך כל שבעת הימים צוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד יומם ולילה ולשמור את משמרת ה' (ויקרא ח,לה). הרמב"ן מפרש כי לא היתה חובה על הכהנים להישאר בפתח אוהל מועד כל הימים, אלא רק נדרשו להישאר באוהל מועד בשעת העבודה. הגמרא לומדת מדין זה כי גם כהן גדול נדרש לפרוש מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים ולשהות בבית המקדש. בתלמוד הירושלמי מסבירים דרשה זו שכשם שבשמונת ימי המילואים כיפרו אהרון ובניו על עצמם, כך ביום הכיפורים מכפר הכהן הגדול על עצמו בשעיר הפנימי ועל כן הוא צריך להיטהר לפני כן.
תאריך שבעת ימי המילואים[עריכה]
חז"ל ספרי במדבר מד, וכן רש"י ויקרא ט א, פירשו כי שבעת ימי המילואים החלו בתאריך כ"ג אדר והסתיימו ביום א' בניסן בו גם הוקם המשכן. לפי שיטתם, בכל שבעת ימי המילואים היה משה מקים ומפרק את המשכן ורק ביום השמיני הקים משה את המשכן בפעם הסופית ולא פירקו בשנית כמו שנאמר בפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ממנו משמע כי משה הקימו בכל יום.
מנגד, האבן עזרא מפרש כי שבעת ימי המילואים החלו ביום א' בניסן, כפי שנאמר בפסוק "באחד לחודש הוקם המשכן" ורק ביום ח' ניסן הוקם המשכן במלואת ימי המילואים. האבן עזרא מחזק את שיטתו בכך שעל אף הפירוט הרב של המלאכות שנעשו בימי המילואים, לא מוזכר בפסוקים כי משה פירק והרכיב את המשכן בכל יום. כמו כן, הוא מקשה כי במידה ומשה פירק את המשכן בכל יום, כיצד הצטוו הכהנים לשבת בפתח אוהל מועד בכל שבעת הימים בעוד האוהל מפורק ולא קיים פתח אוהל מועד. הרמב"ן מתייחס לקושי זה ומפרש כי משה היה מפרק ומקים את המשכן מיד בעלות השחר על מנת שיהיה פתח אוהל מועד בו יישבו הכהנים בצורה קבועה גם ביום וגם בלילה[1].
עבודת ימי המילואים[עריכה]
סדר עבודת שבעת ימי המילואים היה קבוע והתרחש בכל יום מחדש בשבעת הימים[2]. ניתן לחלק את שלבי ההקדשה על ידי הסיומת הקבועה שיש בכל אחד מהם "כאשר ציווה ה' את משה".
הקהלת העם[עריכה]
בתחילת כל יום משבעת ימי המילואים הקהיל משה את העם לפתח אוהל מועד והכריז לפניהם כי זה הדבר שציווה ה' לעשות.
הקהלת העם מובאת רק בפרשת צו בה מתוארים ימי המילואים בפועל אך היא נעדרת מפרשת תצוה בה מתואר הציווי על עשיית ימי המילואים. הנצי"ב ויקרא ח ג מפרש על פי התורת כהנים כי השתתפות העם בימי המילואים לא הייתה חלק מתהליך הקדשת הכהנים בימים אלו אלא מדובר בציווי נוסף מטעם אחר. לפי פירושו, הקב"ה הוסיף ציווי נוסף להקהיל את העם על מנת לחנך את העם "שינהגו הכל קדושה בכהונה"[3].
רחיצה ולבישת בגדי כהונה[עריכה]
משה רחץ את אהרון ובניו והלביש את אהרון בבגדי הכהן הגדול, כאשר קודם הוא הלביש את בגדי לבן ומעליהם את בגדי הזהב.
משיחה בשמן והלבשת בני אהרון[עריכה]
לאחר לבישת בגדי הכהונה, משה יצק את שמן המשחה ומשח איתו את המשכן ואת כל כליו וכן היזה ממנו על המזבח שבע פעמים ומשח את המזבח ואת הכיור. בגמרא מבואר כי רק כלי המשכן התקדשו על ידי משיחתם בשמן, ואילו הכלים והמזבח בבית ראשון ושני "עבודתם מחנכתם" יומא יב ב.
כמו כן, משה משח את אהרון ובניו על מנת לקדש גם אותם לעבודה. הרמב"ן מפרש כי בניגוד להקדשת אהרון שנעשתה על ידי משיחת שמן המשחה והזאת שמן ודם עליו, בני אהרון לא נמשחו בשמן המשחה אלא רק היזו עליהם את הדם והשמן. הגמרא הוריות יב א מסבירה כי משיחת הכהנים הייתה באופן שהתחילו למשוח בין ריסי עיניהם ולאחר מכן משחו את השמן למעלה עד העורף בצורת X. הרש"ר הירש מפרש כי מטרת משיחה זו היא בשביל להראות כי הקדושה עתידה להתפשט לכל הצדדים והכיוונים.
הקרבת פר החטאת[עריכה]
משה הקריב את פר החטאת לאהרון ובניו והם סמכו עליו את ידיהם ומשה שחט את הפר. משה לקח מן הדם והיזה על קרנות המזבח על מנת לקדשו לעבודה ואת מה שנשאר מן הדם יצק ליסוד המזבח. מן הפר לקח משה את החלב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות וחלביהם, והקטיר אותם על המזבח ואת מה שנותר מן הפר שרף באש מחוץ למחנה.
איל העולה[עריכה]
לאחר שהוקרב פר החטאת על המזבח וחיטאו, הקריבו עליו את קורבן העולה. אהרון ובניו סמכו ידיהם על הקורבן ומשה שחטו וזרק את דמו על המזבח והקטיר את ראשו ונתחיו.
איל המילואים[עריכה]
אהרון ובניו סמכו ידיהם על האיל ומשה שחטו ולקח מדמו. את הדם הוא נתן על תנוך האוזן הימנית, על בוהן היד הימנית ועל בוהן רגלם הימנית של הכהנים, קודם אהרון ואז בניו ואת שאר הדם זרק על המזבח. לאחר מכן, משה שם על כפי אהרון ובניו את חלקי הקורבן יחד עם לחמי התודה והניף אותם יחדיו. משה הניף לבדו את החזה ולאחר מכן היזה מן השמן והדם על אהרון ובניו ועל בגדיהם.
הרש"ר הירש שמות כט כ כחלק מהסברו על תהליך המילואים כתהליך המיועד לקשר את הכהנים לעבודתם הציבורית, מסביר כי גם שלושת מקומות מתן הדם אלו קשורים לביטול הקיום האנוכי של הכהנים. לפירושו, התנוך מסמל את הקליטה הרוחנית של הכהנים והיד מסמלת את פועלם המעשי והרגל את שאיפת ההתקדמות שלהם. בשלושת תחומים אלו על הכהנים להשקיע למען הציבור ולהזדהות עם צרכי הציבור ולהתמסר למענם[4].
מטרת פר החטאת[עריכה]
רש"י פירש כי מטרת פר החטאת היא לכפר לכהנים על מעשה העגל ואיננה קשורה באופן ישיר להכשרת הכהנים והמשכן. מנגד, הרמב"ן פירש כי מטרת קורבן החטאת וכן שאר הקורבנות להכשיר את המשכן וכליו וכן את ידי אהרון ובניו לעבודה.
גם הרש"ר הירש פירש שקורבנות אלו קשורים להכשרת הכהנים ופירש בצורה אלגורית כי הפר מסמל את המשרה והעבודה המוטלת על הכהנים העובדים. לפירוש, הכהנים מוגדרים כאיל ההולך לפני הצאן ומנהיג אותו ואילו איל המילואים מסמל את מתנות הכהונה שהכהנים עתידים לקבל בתנאי שיעשו את עבודתם נאמנה.
רש"י הסביר כי על אף שבקורבן חטאת חיצונה רגיל (שנותנים את דמה על המזבח החיצוני) הכהנים אוכלים את הקורבן, בשבעת ימי המילואים חלקים אלו נשרפו. יש שהסבירו את הדבר בכך שאהרון ובניו עדיין לא הוגדרו ככהנים ולכן לא היו יכולים לאכול מן הקורבן[5]. מנגד, החזקוני (שמות כט,יד) פירש כי קורבנות המילואים הוגדרו כקורבנות השייכים לכהנים ואין כהן אוכל את קורבן עצמו [6]. מנגד, הרמב"ן פירש כי מדובר בחטאת פנימית (ולכן כנראה גם מוקרב פר ולא צאן) וממילא אין קושי בכך שנשרפת. הוא מפרש כי הדם ניתן על המזבח החיצוני מכיוון שהמשכן עדיין לא התקדש.
סמיכה והנפה בקורבנות המילואים[עריכה]
בפסוקים מבואר כי על כל קורבן סמכו אהרון ובניו את ידיהם לפני הקרבתו. אמנם, ישנו חילוק בתיאור הסמיכה שעל פר החטאת נכתבה הסמיכה בלשון יחיד "וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם" ואילו על שאר הקורבנות נאמר בלשון רבים "וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם". יש מן המפרשים שדייקו מחילוק זה שעל פר החטאת סמך כל אחד בנפרד ואילו על שאר הקורבנות סמכו כולם יחד, ומנגד יש שדייקו להיפך- כי על פר החטאת נאמר סמיכה בלשון יחיד לפי שסמכו כולם כאחד ואילו על שאר הקורבנות סמכו כל אחד בנפרד.
על אף שבקורבנות השותפים הדין הוא שכל אחד מהשותפים סומך בנפרד (מעשה הקורבנות ג,ט), בתוספתא (מנחות י,ד) מובא כי דין איל המילואים שונה ועליו סמכו אהרון ובניו כאחד[7]. הגרי"ז תמורה ב א פירש את ההבדל בדין הסמיכה וההנפה בין הקורבנות בכך שבניגוד לקורבנות השותפים בהם ניתן לסמוך כאחד או אחד אחרי השני, בקורבנות המילואים ישנו חיוב מיוחד לסמוך כאחד מכיוון שאהרון ובניו אינם מוגדרים רק כשותפים אלא כבעלים אחד משותף ולכן אין בעיה של חציצה כאשר כולם סומכים יחד את ידיהם. [8].
הקדשת כהן גדול לדורות[עריכה]
על אף שבני אהרון הוקדשו כאביהם בלבישת בגדי הכהונה (ריבוי בגדים) ומשיחה בשמן, בניהם הכהנים לא הוצרכו למשיחה לדורות והקדשתם הייתה רק על ידי לבישת בגדי הכהונה. האחרונים [9] פירשו בדבר כי על מנת להחיל קדושה חדשה יש צורך בריבוי בגדים ומשיחה בשמן, ולכן כל כהן המתמנה לכהן גדול נדרש ללבוש בגדי הכהן הגדול ולהימשח בשמן המשחה במשך שבעה ימים כמבואר בגמרא יומא ה א. אמנם, קדושתם של בני אהרון עוברת הלאה לילדיהם מעת לידתם וממילא אין צורך להחיל קדושה חדשה.
מניין בספר המצוות[עריכה]
הרמב"ם (השורש השלישי) הביא את שיטת הבה"ג המונה את מצוות המילואים כאחת מתרי"ג מצוות, אך חלק על שיטתו והסביר כי לא ניתן למנות את כל הציוויים שנצטווה משה במדבר כחלק מהמצוות: "אם נמנה כל מצווה שנתנה במצרים וכל מה שבא במילואים וזולתם - כולם דברי תורה, מהם עשה ומהם לא תעשה. אך כיון שלא יתכן למנות את כולן, יתחייב בהכרח שלא תמנה אף אחת מהן". לשיטתו, רק מצווה הנוהגת לדורות ניתן למנות כאחת מתרי"ג המצוות ואין סדר המילואים נוהג לדורות. הוכחה לדבריו ניתן למצוא בדברי הגמרא סוכה מג א הקובעת כי "יצאו מילואים שאין נוהגים לדורות" וכן בדברי הירושלמי "הרי פרשת מילואים ופרשת דור המבול הרי אינם עתידים לחזור- מעתה יעקרו אותן?!" שמשמע מדבריהם שאכן אין מדובר במצווה לדורות.
הרמב"ם גם הסביר כי גם סדר המילואים המופיע בספר יחזקאל איננו מוגדר כמצוות המילואים המופיעה בתורה. לשיטתו, מכיוון שמדובר בסדר עבודה שונה אין מדובר בהמשך של המצווה המקורית אלא בציווי הנביא שמצווה כיצד חונכים את המקדש בכל דור כשם שגם היה סדר שונה בימי עזרא, ולא שייך לקבוע אותם כמצווה מהתורה כאשר הציווי משתנה בכל דור.
מנגד, הרמב"ן (השגות) כתב ליישב את שיטת הבה"ג[10] כי בעוד סדר המילואים שמשח את הכהנים לעבודתם איננו מצווה לדורות, סדר המילואים להקדשת המזבח הינו מצווה לדורות. לשיטתו, סדר המילואים שעשה עזרא הינו חלק ממצוות המילואים [11] וכן הלבשת הבגדים לכהנים הינה חלק מסדר זה ולכן אף שאלו בגמרא יומא ה ב כיצד היה סדר הלבישה בימי המילואים והסבירו כי מזה ילמדו כיצד ילבישו לעתיד לבוא את אהרון ובניו.
בגדי משה בימי המילואים[עריכה]
בגמרא תענית יא ב מובא כי מר עוקבא נשאל אילו בגדים לבש משה כאשר שימש ככהן בימי המילואים. רש"י מפרש כי לא ייתכן שמשה לבש את בגדי הכהונה שהרי אהרון לבש אותן (כחלק מהקדשתו) וכן שהבגדים מיועדים לאהרון שנאמר "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" ומשה מוגדר כזר בהן. הגמרא מתרצת כי משה שימש בחלוק לבן מיוחד שנעשה לשם כך והביאו גם דעה הסוברת כי לחלוק זה לא הייתה מכפלת בתחתיתו על מנת שלא יחשדו במשה שהוא החביא בקפלים מעות מהמקדש[12].
קישורים חיצוניים[עריכה]
- משמעות עבודת אהרון בימי המילואים הרב שמואל אליהו
- שמחת היום השמיני בימי המילואים הרב שמעון כהן
הערות שוליים
- ↑ אמנם, לשיטת חז"ל שהובאה לעיל כי הציווי הוא רק להישאר בפתח מועד בעת העבודה אין בכך קושי
- ↑ על אף שהדבר לא מובא במפורש, המפרשים הסבירו כי התהליך התקיים כל שבעת ימי המילואים וכפי שכתב האבן עזרא "כאשר עשה ביום הזה ציוה ה'-...בכל יום עד סוף המילואים"
- ↑ באופן מחודש נוסף מפרש הנצי"ב כי משה הוסיף ואמר לעם כי השינויים בין הציווי בפרשת תצוה לבין הקיום בפרשת צו נובעים מכך שכך נצטווה בקבלה ולכן גם הקהילו את העם על מנת שילמדו כח קבלה תורה שבעל פה למרות שמשה רבינו עצמו עושה באופן אחר מהדיבור שבכתב
- ↑ תהליך דומה מתרחש גם בטהרת המצורע וגם שם מפרש הרש"ר הירש כי מדובר בתהליך בו המצורע עולה למעלה גבוהה ו"קם לתחיה" ברוחו, מעשיו ושאיפותיו בדומה לתהליך שעברו אהרון ובניו
- ↑ לפי זה עליהם לומר כי גם ביום השמיני כאשר כבר היו כהנים בפועל לא אכלו מן הקורבן על מנת להשוות בין כל הימים.
- ↑ כשם שמנחת כהן נשרפת כולה
- ↑ אמנם מכיוון שלשון הפסוקים זהה באיל המילואים ובשאר הקורבנות נראה כי כוונת התוספתא לכלל הקורבנות
- ↑ ייתכן וכוונתו בכך שהם בעלות אחת מדברי הירושלמי שקבע כי קורבנות המילואים היו קורבנות ציבור אלא שהתנדבו ציבור ומסרו לאהרון ולבניו- וממילא אינם מוגדרים כשותפים רגילים אלא ככאלו שקיבלו יחד את הקורבנות מהציבור
- ↑ חקרי לב או"ח קיח
- ↑ הרמב"ן הביא בתחילת דבריו פירוש אחר כי מצוות המילואים נשארה לדורות ורק פרטי המצווה לא נשארו לדורות וכי מדובר במצווה שפרטיה משתנים בכל דור. אמנם לאחר מכן כתב כי הפירוש השני נראה לו, וייתכן כי הוקשה לו לקבוע כי ישנה מצווה שפרטיה משתנים מדי דור
- ↑ כמו שמובא בגמרא מנחות מה
- ↑ ועיין בתוספות בעבודה זרה (לד.) שתירצו באופן אחר כי בשבעת ימי המילואים נחשב המזבח כעין במה ולא ניתן ללבוש בגדי כהן גדול בעבודה בבמה אך הסבירו שגם לדעות כי משה שימש ככהן גדול במשך כל ארבעים שנה במדבר (זבחים קא,ב) עדיין הקושיא היתה רק בנוגע לימי המילואים