הסכם יששכר וזבולון
|
|
הסכם יששכר וזבולון הינו הסכם בין תלמיד חכם ותורם במהלכו התורם מתחייב להחזיק כלכלית את הלומד על מנת שייחשב כאילו הוא לומד יחד איתו. במדרש מובא ששבטי זבולון ויששכר עשו הסכם ביניהם כך שבני שבט זבולון שעסקו במסחר קיימו את בני שבט יששכר שלמדו תורה וכך גם הלימוד נחשב כלימוד המשותף לשניהם.
בגמרא סוטה כא א מתואר שהתנאים שמעון אחי עזריה ורבי יוחנן דבי נשיאה ערכו הסכם זה עם תורמים, וההסכם מקובל עד ימינו בישיבות רבות.
על אף שלא ניתן "למכור" את זכויות לימוד התורה, יש המסבירים[1] כי השכר אותו מקבל התורם הוא על פעולתו ועל כך שבזכות מעשיו אדם אחר יכל ללמוד תורה. כך גם פסק הרמ"א כי לא ניתן לעשות הסכם יששכר וזבולון על לימוד שנעשה בעבר אלא רק על לימוד עתידי שייעשה בזכות התמיכה הכספית.
מקור
ההסכם קרוי על שם יששכר וזבולון בני יעקב ומקורו במדרש. כאשר יעקב מברך את בניו בפרשת ויחי הוא מברך יחדיו את יששכר וזבולון כאשר הוא מקדים את זבולון ליששכר "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". במדרש רבה[2] מובא כי על אף שיששכר היה אחיו הגדול של זבולון, עדיין הוקדם זבולון לפי שסייע לאחיו לעסוק בתורה "שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו אמר הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה" יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו וכן משה אומר "שמח זבולון בצאתך" למה? שיששכר באהליך שלך הןת שאת מסייעו לישב בהן".
מהמדרש עולה כי היה קיים הסכם בין זבולון ליששכר במהלכו זבולון (ששכן על החוף) עסק במסחר והשתמש בממון שהרוויח על מנת לקיים את שבט יששכר שהיו יושבים ועוסקים בתורה. בדומה לכך, מובא גם במדרש מדבר רבה שזבולון ויששכר נטלו שכר התורה והתפרנסו ביחד ו קובע שזבולון היה גדול מיששכר לפי ש"גדול הַמְעַשֶה יותר מן העושה".
|
לפי שהיו זבולון ויששכר שותפים, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר... שגדול מעשה יותר מן העושה, שלולי זבולן לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה, שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו... זבולון ויששכר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד... שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון |
|
| – במדבר רבה פרשה יג, יז | ||
.
בגמרא סוטה כא א מתואר כי היו גם תנאים שעשו הסכם יששכר וזבולון. כך למשל, התנא שמעון אחי עזריה נקרא כך לפי שעזריה עסק במסחר, ופרנס את שמעון אחיו, בשביל שיוכל לעסוק בתורה. כמו כן, רבי יוחנן דבי נשיאה התפרנס על ידי בית הנשיא, ולכן היה לנשיא חלק בזכות תורתו.
על אף הסכם זה, האגרות משה[3] מעיר כי המפרנס איננו פטור לחלוטין ממצוות לימוד תורה בעצמו. הוא מסביר כי בזמן שבו איננו עסוק במסחר או שיש לו זמן פנוי עדיין חלה עליו חובה ללמוד תורה כפי כוחו.
הסכם על לימוד שהיה בעבר
בגמרא סוטה כא א מבואר כי היכולת לעשות הסכם יששכר וזבולון היא רק לפני לימוד התורה ולא למפרע לאחריו. כך מסופר כי הלל ושבנא היו אחים, וכי לאחר שהלל למד תורה מספר שנים, ביקש שבנא לעשות איתו הסכם יששכר וזבולון ולמעשה שיקבל את שכר הלימוד שלמד שבנא בשנים הקודמות. דין זה נפסק גם בדברי הרמ"א יורה דעה רמו א שפסק "יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשבכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שייתן לו".
רב האי גאון[4] הסביר דין זה בכך שאין מדובר בקניין של זכויות אלא בכך שהאדם מקבל שכר על כך שפעולתו סייעה להגדלת התורה. הוא מסביר כי אדם לא יכול לקנות זכויות ושכר מאחר "היחשוב כי מתן שכר של מצוות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו של זה?!". לדבריו, השכר שהאדם מקבל הוא על פעולתו ועל כך שבזכות מעשיו אדם אחר יכל ללמוד תורה, כאשר לימוד זה נעשה בזכותו ומכוח מעשיו, אך אין מדובר במקח וממכר של זכויות. לשיטתו, המפרנס לומדי תורה אינו מקבל חלק משכר הלימוד שלהם, אלא מקבל שכר נפרד על פעולתו.
האם מאבד הלומד משכרו
יש מהפוסקים שסבורים ששכר הלימוד של התורם נלקח מתוך שכר הלומד וממילא בעקבות ההסכם נגרע שכר הלימוד של ה"יששכר". במדרש מבואר כי "זבולון ויששכר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד" וכן כתב האבקת רוכל[5] כי בהסכם הלומד נותן "חצי חלק שכר עסק תורתו לחבירו, כדי שיתן לו חצי מה שהוא מרויח" וכן כתבו הפלא יועץ והנצי"ב[6].
מנגד, בעל ההפלאה[7] כתב כי אין הלומד מאבד משכרו והמשיל את הדבר למדליק נר מנר שאין הנר הראשון מאבד דבר, וכך גם השכר מגיע לתורם אך לא גורע משכר הלומד. באותו האופן כותב החיד"א[8] שהשכר לתורם מגיע מאוצרו הטוב של הקב"ה ולא משכר הלומד[9].
ערוך השולחן[10] הסביר כי השכר אותו מקבל התורם איננו חלק מלימוד התורה אלא על הפעולה שעשה על מנת לקיים את הלימוד, וממילא הוא לא מחסיר משכר הלומד. אמנם, הוא אומר שכפי שהגמרא ברכות לד ב קובעת שכר פעולתו של התורם עדיין איננו באותה מדרגה כמו שכר הלימוד "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא...לעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן "עין לא ראתה אלהים זולתך". מנגד, האגרות משה הסביר כי דברי הגמרא כוונו רק למי שתורם לתלמיד חכם שלא כחלק מהסכם יששכר וזבולון, אך מי שעורכים את ההסכם נחשבים כלומדים יחד ממש.
לכתחילה או בדיעבד
כהמשך לשיטות הסוברות כי שכרו של יששכר נגרע בעקבות העסקה, יש הסוברים כי מסיבה זו אין ראוי לתלמיד חכם להשתתף בהסכם יששכר וזבולון. הפלא יועץ[11] כתב כי על אף שראוי לכל אדם שאינו יכול ללמוד בעצמו לקיים תלמיד חכם, עדיף שהתלמיד החכם לא יתרצה ליטול פרס ולמכור חלק מתורתו. לשיטתו, התלמיד חכם מאבד חלק מלימודו בעקבות הסכם זה ומכיוון ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" הרי שהוא עושה עסקת חליפין רעה. גם הנצי"ב[12] כתב כי במכירת השכר של הלימוד נפסד הלומד, ואין "למכור בשאט נפש כבוד אלהים להתענג על ה' בעוה"ב, עבור עונג הגוף בעוה"ז". הוא הסביר כי מותר לתלמיד חכם לעשות את ההסכם רק במידה והוא מרגיש שדאגות הפרנסה יפריעו לו ללמוד[13]. באותו האופן, הובא מעשה ביעב"ץ[14] שהגיע אליו עשיר גדול והציע לו שכר גדול על מנת שייתן לו אחת משעות לימודו והוא דחאו ואמר שהוא לומד תורה רק לאהבת הבורא וחלילה לו ללמוד למען בני אדם.
מנגד, רוב הפוסקים צידדו בעריכת הסכם זה כפשט דברי השולחן ערוך והרמ"א. החזון איש[15] כתב: "ואין ראוי לנהוג צרות עין שלא ליהנות מעזריה וזבולון" וכן פסק המנחת יצחק[16] שכתב: "והנה הלכה למעשה, הרי לפנינו פסק דברי הרמ"א הנ"ל, דשפיר טוב ויפה לעשות כן לכתחלה, לעשות עסק בתנאי כיששכר וזבולון" וכן פסק הרב עובדיה יוסף[17].
דעת הרמב"ם
הרמב"ם התנגד באופן עקרוני להסכם כמו שמתואר בגמרא, בו התלמיד החכם מסתמך על הציבור לפרנסתו. כך, בפירושו על המשנה, הוא כותב:
|
|
וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: 'הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי'. וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד...ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר |
|
| – פירוש הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד' משנה ו' | ||
.
כנראה, הרמב"ם הבין את ההבדל בין התיאור של שלושת הזוגות באגדת הגמרא כהבדל עקרוני במהות ההסכם עצמו; שבנא הציע להלל אחיו כך "תא נערוב וליפלוג"- בא נשתתף ונתחלק, כלומר בתמורה לחלק מכספו של שבנא, הלל צריך לתת חלק מזכויותיו. לעומת זאת, ניתן להבין את היחסים בין שני הזוגות הראשונים כהושטת עזרה ללא תמורה. לפי הבנה זו, הלל סירב מפני שעסקה זו היא בלתי אפשרית למעשה, מפני שאדם לא מוסמך לחלק חלקים מהעולם הבא[18]. מנגד, רבי יוסף קארו הבין מדברי הגמרא שאכן בין ר' שמעון לעזריה וכן בין ר' יוחנן לבית הנשיא נערכו הסכמי ממון תמורת זכויות, ולפי עדות הגמרא - הדבר מותר. סירובו של הלל מעיד רק שאין ההסכם תואם את מידת החסידות הגבוהה שבה נהג.
קישורים חיצוניים
- הסכם יששכר וזבולון הרב אבישי נתן מייטליס
- דיני הסכם יששכר וזבולון הרב עזריה אריאל
הערות שוליים
- ↑ רב האי גאון
- ↑ פרשה צט, ח
- ↑ אגרות משה יורה דעה ד, לז
- ↑ דבריו מובאים בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן קא
- ↑ סימן ב'
- ↑ כמובא להלן
- ↑ פיתחא זעירא לכתובות מג
- ↑ ספר ראש דוד, פרשת משפטים
- ↑ והשווה דין זה למה שנאמר בגמרא בסוטה כי נשים השולחות את בעליהן מקבלות חלק משכר הלימוד- כי אין שכר הלימוד נגרע בעקבות זאת
- ↑ יו"ד רמו, ח
- ↑ ערך חיזוק
- ↑ שו"ת משיב דבר ח"ג סי' יד
- ↑ הנצי"ב מבאר גם את הגמרא בסוטה שמחלקת בין הלל ושבנא לבין שמעון ויוחנן שבעוד שמעון ויוחנן ידעו שאם הם לא יעשו את ההסכם הלימוד שלהם ייפגע, הלל ידע שהלימוד לא ייפגע ולכן אם היה עורך את ההסכם היו בזים לו על כך שוויתר על חלקו בעולם הבא תמורת פרנסה בעולם הזה
- ↑ במגלת ספר דף יב
- ↑ איגרת מט
- ↑ שו"ת ח"ו סי' ק
- ↑ יביע אומר ח"ז יו"ד סי' יז ובהליכות עולם ח עמ' שמ
- ↑ דבריו של הרמב"ם על המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים מקורם בגמרא בפסחים נג, ב