יום ניקנור

יום ניקנור הוא יום המוזכר במגילת תענית כי אין להתענות ולהספיד בו, החל בי"ג באדר.

יום זה נחגג לזכר ניקנור, שהיה מצביא יווני בדרגת "פולמרכוס" מבית סלווקוס (ראה אודותיו כאן) שלחם בצבא יהודה המכבי (לאחר שרצח את אנטיוכוס החמשיי שהשלים עם יהודה). לאחר שהפסיד בקרב וברח לירושלים, דרש להסגיר לידיו את יהודה המכבי ורצה להחריב את בית המקדש. במגילת תענית ובתלמוד במסכת תענית, מוזכר המעשה כך: "ובכל יום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ואומר מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה".

לאחר קרב שנערך בין יהודה לבין ניקנור באיזור בית חורון, בו נהרג ניקנור וצבאו נחל תבוסה. לאחר הקרב הובאו ראשו ובהונות ידיו ורגליו לירושלים לאות ניצחון (על פי ספר מקבים, רק ראשו וידו הימנית הובאו לירושלים), ובכך סר האיום שהטיל על בית המקדש, וכלשון מגילת תענית: "וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, חתכו את ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאוהו כנגד ירושלים וכתבו מלמטן הפה שדבר בגאיות ויד שהניפה כנגד בית המקדש נקמות יעשה בהן".

יום זה היה יום י"ג באדר וחכמים תקנו שביום זה אסור להתענות ואסור להספיד, כשאר הימים שבמגילת תענית. אמנם, כשאר הימים הטובים הכתבוים במגילת תענית, גם יום ניקנור בטל עם חורבן בית המקדש השני, ואף ביום זה נקבעה תענית (תענית אסתר). יתכן כי בני ארץ ישראל המשיכו לחגוג את יום ניקנור גם לאחר החורבן (ראה מסכת סופרים י"ז ג').