גרמי/דינא או קנסא
< גרמי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
יש מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא קנס שקנסו חכמים[1], כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו [בעקיפין] (תוספות בבא בתרא כב: סוד"ה זאת אומרת, בשם ריצב"א). ויש מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין[2] (קונטרס דינא דגרמי). ויש שכתב שכל חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין, לבד דין מוסר שאינו אלא קנס (תרומת הכרי שפו). מחלוקת זו העסיקה רבות את המפרשים והפוסקים, הראשונים והאחרונים, ויש לה השלכות רבות על דיני 'דינא דגרמי' (וראה בהמשך).
שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת המקור (כלומר: אם מדובר בדין דאורייתא או דרבנן): יש הסוברים[3] שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו חיוב מדאורייתא, כדין מזיק גמור[4]; ויש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו מדרבנן[5], שקנסו את המזיק לחברו בעקיפין. ויש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הוא חיוב מן הדין, אך מדובר בחיוב מדרבנן[6].
שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת ההיקף, דהיינו, על ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי', שכן אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין, אזי ההבדל בין נזקי 'גרמא' (עליהם פטור לכולי עלמא) לבין נזקי 'גרמי' (עליהם מחייב רבי מאיר) נוגע למידת הישירות של הנזק; אך לפי אם חיוב 'גרמי' הוא קנס, כתבו ראשונים (שיטת ריצב"א בתוספות בבא בתרא כב, ב,), שקנסו חכמים בכל נזק מצוי ושכיח (ש"ך חו"מ שפו, א). יש לציין, שאין זו תלות מוכרחת: יתכן לסבור שחיוב 'גרמי' הינו קנס מדברי חכמים, ומכל מקום היקף חיוב הקנס (כלומר, המצבים בהם קנסו חכמים) נקבע לפי פרמטרים ענייניים הנוגעים לישירוּת הנזק ולהיותו פועל יוצא של מעשה האדם[7].
דיני תשלום גרמי - השלכות ההגדרה אם 'גרמי' חיוב מעיקר הדין או קנס מדרבנן[עריכה]
הבאנו שנחלקו הראשונים אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או שמדובר בקנס שקנסו חכמים.
הדיון העיקרי בין הפוסקים הוא בשאלה האם ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הינו במידת הישירות של הנזק (וככל שהנזק עקיף יותר - הגורם יהיה פטור, וככל שהנזק ישיר יותר המזיק יהיה חייב) או שההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הוא במידת השכיחות של הנזק (וככל שהנזק באופן זה הינו שכיח יותר - כך יש יותר סיבה לקנוס אותו, מפני תיקון העולם).
בדברי הפוסקים מצאנו כמה נפקא-מינות (השלכות הלכתיות) לדיון אם 'דינא דגרמי' הוא קנס הנוגעות לדיני תשלום נזק הנעשה ב'גרמי':
- גביה מיורשים[8] – בחיוב שאינו מן הדין אלא מקנס (כדוגמת היזק שאינו ניכר), אם העבריין מת - לא קונסים את בנו (בבלי גיטין מד, ב). לכן, לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא קנס, מסתבר שאם הגורם היזק ב'גרמי' מת (קודם שעמד בדין) - בניו ויורשיו פטורים מתשלום הקנס[9] (מלבד במקום שמת לאחר שנתחייב בבית דין שבשעת פטירתו נכסיו כבר היו משועבדים לניזק)[10]; אך לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא חיוב מעיקר הדין, פשוט שגם הבנים והיורשים חייבים לשלם מנכסי המת[11].
- גביה מלקוחות – יש מי שכתב שגם לדעה[12] שחיובי נזיקין גובים מלקוחות (כלומר, אם אין למזיק לשלם, והוא מכר קרקע שלו אחר שהזיק - גובים את תשלום הנזק מהקרקע שהייתה בבעלותו), מכל מקום חיוב נזקים עקיפין ('גרמי') אינו גובה מלקוחות (ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק יד), משום שחיוב זה הוא רק מדרבנן, וגביה מלקוחות היא מדין שעבודא דאורייתא, ולא בחובות מדברי חכמים (תומים סימן קיט ס"ק ב). אכן לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' מהתורה, מסתבר שגם נזק עקיף ('גרמי') דינו כנזק ישיר לעניין גביה מלקוחות(דרוש מקור)[13].
- מודה – יש מקום לבחון האם אדם חייב ב'דינא דגרמי' כאשר אין עדים שגרם היזק, אך הוא מודה בכך. הנידון מבוסס על הכלל: אין אדם משלם קנס על פי עצמו (שם מב, א, ועוד), ובלשון הגמרא בבלי בבא קמא סד, ב: "מודה בקנס פטור" (בבלי כתובות מג, א), כלומר, אדם שהודה שעשה מעשה המחייב בקנס - אינו חייב לשלם את הקנס (שכן חיוב קנס הוא רק כאשר עדים העידו שעשה מעשה המחייב בקנס, ואז בית דין חִייב אותו בקנס, ולא כאשר 'הרשיע עצמו' והודה שחייב בקנס)[14]. לאור זאת, יש לבחון האם אדם חייב ב'גרמי' על פי עצמו (דהיינו כאשר אין עדים שהזיק ב'גרמי', אך הוא הודה בכך)[15], כלומר האם דין 'מודה בקנס פטור' נכון גם לגבי 'דינא דגרמי'.
רבנו חננאל (מכות ג, א) כותב שעד שהעיד שפלוני חייב ממון לאלמוני, והודה ששיקר - אינו נאמן ("כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד") ואינו חייב לשלם לפלוני על הנזק שנגרם לו בשל עדותו (אף שבית הדין קיבל את עדותו וחִייב את פלוני לשלם ממון לאלמוני), משום שאין אדם משלם קנס על פי עצמו {{{2}}}[16]. וכן פסק הרמב"ם (הל' עדות יח, ח, ע"ש)[17]. – ולכאורה קשה מדוע לשיטתם העד אינו חייב לשלם מדין 'גרמי' (שהרי עדותו גרמה ישירות שבית הדין יחייב את פלוני ממון)? ותירץ בכנסת הגדולה (הגהות הטור חו"מ סי' לח ס"ק ח) שאפשר שסובר ר"ח כשיטת הריצב"א ש'דינא דגרמי' הוא קנס שקנסו חכמים, וקנס אין אדם משלם על פי עצמו. ואילו המהרש"ל ( ים של שלמה בבא קמא פרק י ס"ס נ) כתב שהיות שלדעתו 'דינא דגרמי' אינו קנס, לכן המודה שהזיק ב'גרמי' - חייב.
אולם הש"ך (חו"מ סי' שפח ס"ק נא) הקשה על דברי המהרש"ל מדברי כמה ראשונים (מרדכי בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סוף רמז קפ) שכתבו שאף ש'דינא דגרמי' הוא קנס מדרבנן, בכל זאת המודה שהזיק ב'גרמי' חייב, מפני שהכלל 'מודה בקנס פטור' נאמר רק בקנסות שקנסה התורה (כגון: תשלומי כפל, ארבעה וחמישה, מוציא שם רע ועוד), אבל בקנסות שקנסו חכמים, אדם משלם על פי עצמו (יצויין, שקביעה זו איננה מוסכמת[18]). - שבועה דאורייתא ומתוך שאין יכול להישבע משלם – כתב המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא ו, ל) שאדם שמסר ממון חברו לגוי, ואיננו יודע את שווי הנזק[19], לדעת "רבותינו הצרפתים" הסוברים שחיוב 'מוסר' [ו'דינא דגרמי' בכלל] הוא קנס מדרבנן, אין על המוסר חיוב שבועת התורה[20] (מדין מודה במקצת), ולכן הניזק איננו יכול להישבע כמה היה הנזק וליטול (כי דין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם' שייך רק בשבועות דאורייתא); אך לפי דעת הרמב"ן שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מהתורה[21], במקום שהמוסר מחוייב שבועה דאורייתא (כגון שמודה שהנזק היה לפחות סכום מסוים, ולא יודע אם יותר), אזי הניזק נשבע (על גובה הנזק) וגובה מהמוסר. [וכן משמע בביאור הגר"א (חו"מ סי' שפח, ז, אות לז)[22].] – אכן, יש שחלקו על המהרש"ל וסוברים שגם לדעות שחיוב 'גרמי' הוא מדרבנן יתכן לחייב שבועת התורה (קצות החשן סי' פז ס"ק לב), ויש שחלקו על המהרש"ל לאידך גיסא וסברו שגם לדעות שחיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין, אך אין נשבעים אלא על דבר שגופו ממון, ולא על הגורם לממון (עיין ש"ך חו"מ סי' שפו ס"ק י וש"נ)[23]. אפשרות נוספת היא שב'דינא דגרמי' יהיה חיוב שבועה דאורייתא, אך לא יהיה דין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם'[24](דרוש מקור).
- שעבודא דרבי נתן – דעת רבי נתן (בבלי פסחים לא, א), שאם אדם חייב לחברו כסף, ואותו חבר חייב לאדם אחר, מוציאים מהראשון ונותנים לשלישי (בבלי כתובות יט, א). וכן הלכה (שולחן ערוך חו"מ פו, א). ונחלקו הראשונים ( הגהות אשרי בבא קמא ד, ד) לגבי אדם שהיה חייב לחברו כסף, ואותו חבר הראה ממון של אדם אחר לגוי או לאנס (והלה לקחו), שיש אומרים שבמקרה זה הראשון חייב לאדם שממונו נגזל (כדינו של רבי נתן)[25], ויש אומרים (אור זרוע בבא קמא ר"ס קצז בשם רבנו שמחה) שדינו של רבי נתן לא נאמר לגבי 'דינא דגרמי' שהוא חיוב רק מדרבנן. ואם כן, הסוברים שחיוב 'גרמי' הוא מהתורה, סוברים כדעה הראשונה, שגם לגבי דין גרמי אמור דינו של רבי נתן (ים של שלמה בבא קמא ד, יט). ויש חולקים (ש"ך חו"מ סי' פו סוף ס"ק ב) הסוברים שגם בחוב מדברי חכמים נאמר דינו של רבי נתן[26], ולכן גם בגרמי מוציאים מהראשון ונותנים לאחרון[27].
מאידך, מצאנו נושאים לגביהם אין הבדל אם חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס. למשל, לגבי גביה מעידית – מזיק חייב לשלם מהקרקע הטובה שבשדותיו ('עידית' בלשון חז"ל) (משנה בבא קמא א, א), שנאמר (שמות כב, ד): "...מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן למדו חכמים שכל דיני נזיקין יש לשלם מ'מיטב' (בבלי בבא קמא ה, א). כתבו הראשונים (רמב"ם חובל ומזיק ז, ז)[28] שגם 'דינא דגרמי' יש לשלם מהיפה שבנכסיו (נימוקי יוסף בבא מציעא עז, ב (מז, ב בדפי הרי"ף),)[29][30], וכן הלכה (שולחן ערוך חו"מ סו, לב). ואף לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מדרבנן בלבד - תיקנו חכמים שיהיה דין הגורם היזק ('גרמי') כדין מזיק מהתורה (המזיק ישירות בידיו או בכוחו) שגובה מ'מיטב' (ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק יב).
הערות שוליים
- ↑ דעת ריצב"א בתוספות (בבא בתרא כב, ב,): "...ונראה לריצב"א ד'דינא דגרמי' הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי (כלאים ז, ג; ועוד), ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים, וטעם שקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו בעין" [שיטה זו הובאה בסמ"ג (עשה ע), תשובות מיימוניות נזיקין ד, האגודה בבא בתרא ב, נ, מרדכי בבא קמא קיט ועוד, וכן בהגהות הרמ"א (חו"מ שפו, ג).].
כך כתב רבים מראשוני אשכנז וצרפת, ובהם: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' שמא): "...אף מסור גמור שחייב לשלם זהו מטעם דינא דגרמי וזהו מטעם קנס ומדרבנן דמן התורה פטור הוא..." וכן (שם סי' תס): "...דדיני מסור דיני דגרמי הוא וגרסינן בירושלמי דשבועות (פ"ו סוף ה"ו) [לגבי שורף שטרותיו] דכל דיני דגרמי משום קנס..." [וראה בפירוש בעלי התוספות על התורה (מושב זקנים, פרשת בהר)]. וכן משמע בפסקי רי"ד (גיטין נג, א סוף). גם במרדכי (ס"פ הגוזל ומאכיל, רמז קפ) כתב: "...ודינא דגרמי הוי קנסא דרבנן..." וכן הוא בתוספות הרא"ש (בבא מציעא נז, ב, ד"ה ד"ה יצאו שטרות). [בשו"ת הרא"ש (כלל קא סי' א ד"ה אמת כי הגאונים) הובאה תשובת חכם החותם בכינוי "העלוב בן הר"ר שמואל הלוי" הכותב בשם "מורי ז"ל": "דין מסור קנס הוא", וכבר הוזכר שבכמה מקומות בגמרא (בבלי בבא קמא סב, א) מבואר שמוסר חייב מ'דינא דגרמי'. אך ראה תרומת הכרי (סי' שפו) דלהלן.] כך סובר גם ריא"ז בקונטרס הראיות (סנהדרין עו, א,) ובפסקיו (בבא קמא פ"ב ה"ו אות כ וה"ז אות ד ופ"ו ה"א אות י ובפ"ט ה"ג אות ו ויז).
מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות קעז) כתב: "...מאן דמחייב דינא דגרמי מסקנה הוי כפירוש ריצב"א דהוי משום קנס..." וכן מסקנת הש"ך (חו"מ סי' שפו ס"ק א) באריכות (ונקט שזו איננה דעת מיעוט, אלא דעת הרבים).
וראה להלן בהערה, שהובאו מקורות מדברי ראשונים נוספים שכתבו ש'דינא דגרמי' חיובו מדרבנן בלבד (מבלי לציין שמדובר בקנס), ואפשר שאף הם סוברים שמדובר בקנס שקנסו חכמים, אך אין הכרח בדבר (ואפשר שלדעתם מדובר בחיוב מעיקר הדין). - ↑ כך היא שיטת הראב"ד (תשובות ופסקים סי' קפ) בקצרה, וכן כתב בספר התרומות (שער נא ח"ו אות ו). וכך היא שיטת הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי באריכות. וכן שיטת הרשב"א (בבא קמא קיז, א, סוף).
ראה להלן, שהמגיד משנה (הל' חובל ומזיק ח, א) הכותב בדעת הרמב"ם, שנזקי 'מוסר' (שחיובו מדין 'גרמי') גובים גם מיורשי המזיק, משום שחיוב זה הוא מעיקר הדין, ולא קנס, "וכן כתבו רבנו האי [גאון], הרמב"ן והרשב"א ז"ל".
כתב רבנו ירוחם (מישרים, נתיב ב ח"ז, דף יג טור ד) שאם אמרו עדים: 'העדנו שקר' משלמים על פי עצמם, לשיטת המחייבים ב'דינא דגרמי' - "שאין זה קנס" (ומשמע מדבריו ש'גרמי' אינו קנס, אלא חיוב מעיקר הדין).
המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא ט, כו) כתב שאף הרא"ש הסכים עם הרמב"ן (ש'גרמי' הוא חיוב מעיקר הדין ולא קנס) [אך אפשר שכוונתו רק לכך שהרא"ש חלק על הריצב"א (שסבר שקנסו רק בדבר מצוי שכיח), ולדעת הרא"ש החיוב תלוי בישירות ובמיידיות, ולא נדרש המהרש"ל לשאלת התוקף כשלעצמה (ודוחק)]. בשו"ת משאת בנימין (סי' כח, ד"ה אמנם האשיר"י) כתב להוכיח: "...על כרחנו צריכין אנו לומר דטעמא ד'גרמי' לאו משום קנסא הוא ובמילי דשכיחי,. אלא אפי' במילי דלא שכיחי ומטעם דהוא עצמו עושה ההיזק אי נמי משום דההיזק בא מיד בשעת מעשה. כך נראה לי לפרש דעת הרא"ש" [וכנראה שכוונתו שכך גם לדעת הרמב"ן ורבנו ירוחם שהביא לעיל מיניה]. והוסיף לבאר שכן היא שיטת תרומת הדשן (ח"א סי' שטו). [יש לציין, שהסבר המהרש"ל והמשאת בנימין בדעת הרא"ש איננה ברורה, ראה במה שהובא בהערה הקודמת מתשובותיו ומתוספותיו, וכן בהערות להלן.] - ↑ כך הוכיח בתרומת הדשן (תרומת הדשן שטו ח"א סי' שטו) מדברי התוספות בפרק שבועת הפיקדון (שבועות לז, ב,) שהחיוב בשורף שטרותיו של חברו מדאורייתא (ושורף שטרות חיובו מדינא דגרמי, כמבואר בפרק הגוזל קמא (בבלי בבא קמא צח, ב)).
כמו כן, הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) האריך לבאר שגרמי הוא חיוב מן הדין (ולא מקנס), והבינו רבים שכוונתו שחיוב גרמי הוא מהתורה (ראה: ים של שלמה בבא קמא פ"ו סי' ל, ונפקא-מינה לעניין חיוב שבועת התורה ודין [[מתוך שאין יכול להישבע משלם]] כדלהלן; ש"ך חו"מ סי' פו ס"ק ב; ארעא דרבנן, לרבי ישראל יעקב אלגזי, מהדורה קמא, מערכת אות ד סימן קעט; ביאור הגר"א חו"מ סי' שפו, ג, אות י; ועוד). אכן בחידושי הרמב"ן (כתבות לד, א,) כתב: "...דמאן דדאין דינא דגרמי... אלא מדרבנן בעלמא הוא דדאין דינא דגרמי, אי נמי מדאורייתא..." ומשמע מדבריו שנטה שדינא דגרמי מדרבנן (או לפחות הסתפק בכך). [וכן כתב הרשב"א שם ().] וראה בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין בדינא דגרמי (עמ' 198 הערה 4) [ויש לדון בדברים].
ורבנו חיים שבתי (שו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"א סי' סח) גם כן כתב שלדעת הרמב"ן וסיעתו דינא דגרמי חיובו מהתורה, וסיכם (שם ד"ה ומ"מ נתבאר): "נתבאר דלהני רבוותא דכתיבנא שהם רוב בנין ומנין דין דינא דגרמי הוא מדינא ומדאורייתא". - ↑ ראה חידושי הרשב"א (בבא קמא קיז, א, סוף): "ולי נראה דדינא דגרמי משום מזיק מחייבינן, ואחוי אחוויי [= מוסר] מזיק ממש הוא, ורב נחמן דחייביה ממתניתין דינא קאמר".
יש לציין, שאמנם לשיטה זו, המקור לחיוב גרמי הוא מדין מזיק, וגם אופי החיוב הוא כדין מזיק (ששניהם חיובים מדינא ומדאורייתא), אך גם לשיטה זו יתכנו הבדלים מסוימים בין המזיק ישירות למזיק ב'גרמי' (בעקיפין), למשל לעניין נזק בשוגג או באונס, וראה בהמשך הערך. - ↑ ראה לעיל שהובאו מקורות רבים לשיטה שחיוב 'גרמי' הוא קנס מדרבנן. ויש להוסיף מקורות נוספים בהם מוזכר שמדובר בחיוב מדרבנן, אך לא דנו אם מדובר על קנס או על חיוב מדינא: בתוספות (בבא קמא נד, א,) אומר ר"י: "למאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן" (וכן הוא בתשובות בעלי התוספות סי' כט). וכך הובא שם בשם ריב"א (בבא קמא עא, ב, סוף). וכן הוא בתוספות בעוד מקומות (שם סב, ב,). [וראה תוספות כתובות לד, א, סוף.] וכן הביא באור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' רסב) בשם ר"י, והסכים עמו. וכן כתב הרשב"א ( בבא קמא סג, א,).
באור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קצז ד"ה מעשה בראובן) הביא בשם רבי שמחה בר שמואל זצ"ל שאין דין שיעבודא דרבי נתן ב'דינא דגרמי' "שאינם אלא מדרבנן". במרדכי (בבא קמא קיז, ב) כתב שישראל שאנסוהו והראה ממון חברו - פטור, משום ש'דינא דגרמי' אינו אלא מדרבנן. וכן כתבו בהגהות מיימוני (פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ג אות ד) ובתשובות מיימוני (נזיקין סי' כ).
וראה בהערה הבאה בשם הרמב"ן והרשב"א. - ↑ כך כתב התומים (סי' קיט ס"ק ב). כך יתכן לבאר גם בדעת כמה מהראשונים: ראה בהערה לעיל שיתכן שזו שיטת הרמב"ן (כפי שמשמע מחידושי לכתובות הנ"ל), וכפי שנטה בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין. יש לציין, שכמה מהמפרשים(דרוש מקור) כתבו שלדעת ר"י (בתוספות בבבא בתרא כב, ב,) וסיעתו (הסוברים שהחילוק בין 'גרמא' ל'גרמי' הוא במידת הישירות והמיידיות של הנזק), 'דינא דגרמי' אינו קנס אלא חיוב מעיקר הדין, אך גם ר"י עצמו כתב שחיוב 'גרמי' הוא מדרבנן (תוספות בבא קמא נד, א,). ואם כן, יתכן שגם הוא סובר כשיטה זו (שחכמים חייבו ב'דינא דגרמי' מעיקר הדין). וראה שיעורי רבי דוד פוברסקי (בבא בתרא כב: אות קצב). [וראה בהערה להלן בסמוך - הסבר שונה בשיטת ר"י.]
וראה גם בספר שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין בדינא דגרמי (עמ' 48 ואילך, ועמ' 57-58, 66, 71, 198-199). - ↑ כך כתב בקצרה בספר שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין בדינא דגרמי (סוף עמ' 53).
יתכן שזו שיטת ר"י, שמצד אחד סבור שהחילוק בין 'גרמא' ל'גרמי' נוגע לישירות ו/או למיידיות של הנזק, ומאידך סבור שדין גרמי הוא מדרבנן (וראה בהערה הקודמת). בפרט לפי מה שביאר בספר שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין בדיני דגרמי (עמ' 51-52), שהעובדה שמדברי התוספות בשם ר"י עולה שמחמת שחיוב 'גרמי' הוא מדרבנן לכן לא עשו חכמים תקנת נגזל במסור, מלמדת שחיוב 'דינא דגרמי' הוא דין דרבנן השונה במהותו ובאופיו מחיוב מזיק (המפורש בתורה), ומורה שחיוב 'גרמי' הינו קנס בלבד. לפי דברים אלו, ר"י סובר שחיוב 'גרמי' הוא קנס, אך חייבו חכמים בקנס זה רק במקומות בהם מעשה האדם הביא לנזק בצורה ישירה ו/או מיידית (ולכן החילוק בין 'גרמא' ל'גרמי' נוגע למידת הישירות והמיידיות של הנזק. - ↑ המקורות בהערות הבאות לקוחות בעיקר מאנציקלופדיה תלמודית (ח"ו עמ' תסז והערות 69-72).
- ↑ כתב מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (דפוס פראג סי' תס), בשם 'מורנו הרב', שבני מוסר פטורים בתשלום על הנזק שגרם אביהם, כי חיוב מוסר הוא מ'דינא דגרמי', ו'דינא דגרמי' הוא קנס, וקנסו רק את המזיק עצמו, שעשה איסור (להזיק ב'גרמי'), ולא את בניו. דין זה הובא בשם המהר"ם מרוטנבורג בדברי המרדכי (מרדכי בבא קמא סי' צ-צא), תוך הסתייגות שאם המזיק ב'גרמי' עמד בדין ונתחייב, ואחר כך מת, יורשיו חייבים לשלם, שכן מעת שעמד בדין - חל החוב על הנכסים, וממילא הם של הניזק, והיורשים לא ירשו נכסים אלו.
גם בשו"ת הרא"ש (כלל קא סי' א)ֿ מובאת תשובה מחכם אחר הכותב בתוך דבריו: "שמעתי מהר"ר יעקב באחד שתבע לחברו לדין ואמר: אביך הפסיד לי שהלשין עלי לגויים, ופטרוֹ מורי ז"ל ואמר: דין מסור קנס הוא... ובמקום הראוי לקנס קונסים ולא במקום אחר. כמשמעו בפרק השולח (בבלי גיטין מד, ב): הצורם אוזן בכור ומוכר עבדו לגוי - לא קנסו בנו אחריו, וכן העובד שדהו בשביעית - דווקא הוא שעשה איסור קנסו ולא בנו".
וכן פסק הרמ"א (חו"מ שפח, ב) שאם מת המוסר - אינו גובה מיורשיו, אלא אם כן עמד בדין קודם שמת (וראה ש"ך שם ס"ק יד-טו). וראה גם בהערה הבאה. - ↑ ראה בדברי המרדכי, הרמ"א והש"ך המובאים בהערה הקודמת (ולשיטתם אם נתחייב בדין - שוב יורשיו אינם יורשים את החלק המשועבד לפירעון הקנס).
יש לציין, שישנה שיטה נוספת לפיה אין גובים קנס מהיורשים אפילו במקום שעמד בדין, ראה הגהות מיימוני (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"א סוף אות ב), ש"ך (חו"מ סי' שפה ס"ק ג) ובשאר המפרשים שם, תומים (סי' קח ס"ק א) ובשאר המפרשים שם.
כך משמע בפסקי הרי"ד (גיטין נג, א) הכותב: "...אף על גב שדנים 'דינא דגרמי', אם מת [המזיק ב'גרמי'] קודם ששילם - בנו פטור מלשלם". – משמע מדבריו, שאפילו מת לאחר שנתחייב בדין "קודם ששילם" (בפועל) - "בנו פטור מלשלם" (כך פירש בספר שעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, בדינא דגרמי, עמ' 50 סוף הערה 7). - ↑ הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי, עמ' כ) הקשה על הדעה ש'דינא דגרמי' הוא קנס - "דאי סלקא דעתך קנסא הוא, מסר ומת או שָׂרַף שטרות ומת - לא נקנוס בנו אחריו (כדאמרינן במטמא ומדמע)! אלא ודאי דינא הוא". – מבואר בדברי הרמב"ן שהיה פשוט לו שהיורש חייב לשלם על היזק שעשה המת ב'גרמי', ומכאן הוכיח שמדובר בחיוב מן הדין (ולא בקנס).
כך משמע גם בדברי הרמב"ם (הל' חובל ומזיק ח, א) שכתב (לגבי 'מוסר'): "המוסר ממון חברו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים..." (שגובים מיורשיהם, גם אם לא עמדו בדין). וכתב המגיד משנה שם: "משמע שמסור - דינא הוא ולא קנסא, וכן כתבו רבנו האי [גאון] והרמב"ן והרשב"א ז"ל" (ועיין ביאור הגר"א חו"מ סי' שפח אות טז). וכן הכריע בספר התרומות (שער נא ח"ו אות ח) (ודחה דברי החולקים), הובאו דבריו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סו, לב), וראה ש"ך (שם ס"ק קד). וראה גם שולחן ערוך (חו"מ שפח, ב). - ↑ ראה ש"ך (חו"מ ר"ס תיט) שמנה את הראשונים הסוברים שחיובי נזיקין גובים מלקוחות.
- ↑ מדברי הרש"ש (רש"ש בבא בתרא קמז, ב) בביאור קושיית התוספות, עולה שחיוב גרמי ניתן לגבות מלקוחות. [וראה בהערה לעיל, שבתרומת הדשן (תרומת הדשן שטו ח"א סי' שטו) הוכיח מדברי התוספות בפרק שבועת הפיקדון (שבועות לז, ב,) שחיוב 'דינא דגרמי' (כדוגמת שורף שטרות של חברו) הוא מדאורייתא. ואם כן, יש לומר שקושיית התוספות (להסבר הרש"ש) היא לשיטתם.]
- ↑ דבר זה נלמד מהפסוק (שמות כב, ח): "...אשר ירשיעון אלהים (= דיינים) ישלם שנים לרעהו", ודרשו חז"ל (בבלי בבא קמא סד, ב): פרט למרשיע את עצמו (שם עה, א). כלומר, חיוב כפל (והוא הדין לשאר הקנסות) מותנה בכך שהדיינים ירשיעו את האדם ויחייבוהו, אך אם האדם הרשיע וחִייב את עצמו - אינו חייב בקנס.
- ↑ המקורות המובאים בהמשך הפסקה מבוססים על שיעורי הרב אהרן ליכשטנשטיין (דינא דגרמי, עמ' 50-51, הערה 8) ועל פרויקט השו"ת.
- ↑ שיטת רבנו חננאל הובאה בדברי הרמב"ן (מכות ג, א) והטור (חו"מ סי' לח, ה).
- ↑ אמנם הש"ך (חו"מ סי' לח ס"ק א) פירש את דעת הר"ח והרמב"ם אחרת, אך כבר העיר בקצות החֹשן (שם ס"ק א) שפירושו דחוק (ואינו מתאים למה שהביאו הראשונים בשמו). וראה שורשי הי"ם (הל' עדות יב, ב) ושו"ת בית אפרים (חו"מ סי' ו, מד"ה "וממ"ש מבואר" – ואילך).
- ↑ לעניין סוגיה רחבה זו, ראה במקורות שהוזכרו, וכן: ראב"ן (שו"ת ראב"ן סי' צב) (שכתב שהמודה שטימא טהרות חברו פטור, שמודה בקנס פטור), תוספות רבנו פרץ (בבא קמא ה, א, והערה קיח), קצות החשן (סי' לח ס"ק א, סי' פז ס"ק לב ד"ה ולכן נראה, סי' שפו סוף ס"ק ד וסי' שפח ס"ק יא), שב שמעתתא ד, כה, שו"ת שיבת ציון (סי' קט) הובא בקצרה בפתחי תשובה (סי' שפח ס"ק ה), תורת חסד (סי' קלד, הובא בשער יאודה על הרמב"ם הל' מלווה ולווה יד, ג, ד"ה וראיתי להרב), שורשי הי"ם (הל' עדות יב, ב), לב מבין חובל ומזיק ח, א, שו"ת בית אפרים (חו"מ סי' ו, מד"ה "וממ"ש מבואר" – ואילך), שו"ת אמרי אש (יו"ד סי' א ובילקוט הערות אות ב), תפארת ישראל (גיטין פ"ה מ"ד יכין אות כה), שו"ת רבנו יוסף מסלוצק סי' צד, חידושי הרי"מ (מגור) (גיטין נב, ב, בבא קמא לה, א, חו"מ סי' א ס"ק לד וס"ק לו, וסי' כט ס"ק יג), שו"ת שואל ומשיב (מהד' תניינא ח"ב סי' פב, מהד' תליתאה ח"ב סי' קמב, מהד' רביעאה ח"ב סי' קפח), אמרי בינה (פסח, סי' יב), נחל יצחק (חו"מ יד, ה,, חו"מ עה, ט), שו"ת מגן שאול (סי' עג), הד משה חובל ומזיק ז, ט, שיעורי רבי דוד פוברסקי (גיטין מד, ב, אות שג, בבא קמא ה, א, אות שא{, שם מו, א, אות כד, בבא בתרא כב, ב, אות קצב-קצג, מכות ג, א, אות קעו וקפא), שיעורי רבי שמואל רוז'ובסקי (מכות ג, א, אות קלג וקלז). וראה אנציקלופדיה תלמודית (ערך מודה בקנס, כרך מ עמ' רטו, ובמקורות שהביאו).
- ↑ הדיון הוא בהנחה שספק הגמרא (בבלי בבא קמא סב, א) אם עשו תקנת נגזל במסור, הוא רק באופן שהמוסר מכחיש את הניזק, אך אם המוסר אינו יודע לא עשו תקנת נגזל (ונחלקו בזה הראשונים), והשאלה אם יש דין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם', ועיין בדברי המהרש"ל והש"ך המוזכרים בסמוך.
בעיקר הנושא של 'תקנת נגזל' ודין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם' במוסר, ראה מאמרו של הרב משה ארנרייך (ראש כולל 'ארץ חמדה'): 'תקנת נגזל במזיק, במסור ובדינא דגרמי', בקובץ 'חמדת הארץ' א, תשס"א, עמ' 47-62. - ↑ בקצות החשן (סי' פז ס"ק לב) כתב שקביעה זו נובעת משיטת המהרש"ל שמודה ב'גרמי' פטור (ודלעיל), אך יתכן שגם אם מודה בקנס פטור, מכל מקום כשיש עדים בעצם חיובו וכל הדיון על גובה הקנס - מודה חייב(דרוש מקור), וטעם המהרש"ל שאין שבועה דאורייתא הוא מפני שמדובר בחוב מדרבנן, וכשיטת הש"ך.
- ↑ ראה לעיל שאין זה ברור שהרמב"ן אכן סובר כך (ואפשר שלשיטתו זה חיוב מדינא מדברי חכמים), אך כך מפרש המהרש"ל בדעת הרמב"ן.
- ↑ וראה ביאור הגר"א (חו"מ סי' צא, ו, אות כא).
- ↑ ובעוד מקום (ש"ך חו"מ שפח, לו) שנה דבריו בקצרה. וראה שיעורי רבי דוד פוברסקי (גיטין הנ"ל) שהאריך במחלוקת זו (וראה שיעוריו לבבא בתרא הנ"ל).
- ↑ עיין בספר שיעורי רבי דוד פוברסקי (בבא קמא מו, א) שהביא שיטת הפנים מאירות(דרוש מקור) שגם בקנסות דרבנן יש חיוב שבועת התורה, אך אין דין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם', וראה שם בביאור דבריו. – ואם כן, לפי השיטות שחיוב 'דינא דגרמי' הוא קנס מדברי חכמים, גם כן יהיה הדין כך(דרוש מקור) (שחייב שבועת התורה, אך אין דין 'מתוך שאין יכול להישבע משלם').
- ↑ וראה תפארת יעקב חו"מ פו, א.
- ↑ להרחבת היריעה בנושא זה (אם בחוב מדרבנן גם יש דין שיעבודא דרבי נתן), ראה: חלקת מחוקק ע, כז, אבני מילואים ע, ט, שער משפט פו, א.
- ↑ הדיין הרב כילאב (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, חלק יח עמ' 349) ביאר את טעמי המחלוקת אם יש ב'דינא דגרמי' דין 'שיעבודא דרבי נתן' לפי השיטות שחיוב 'גרמי' הוא קנס, ואלו דבריו:
נקודת המחלוקת, איך להתייחס לקנס שחכמים הטילו על מי שהזיק את חברו ב'גרמי' (לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' מדרבנן), יתכן שזה דין מזיק רגיל, שלניזק יש ממון אצלו מפני שהזיקו (כמו חיוב מזיק דאורייתא), ואז כמובן יש דין 'שעבוד דרבי נתן'; אך, יתכן שזה קנס שקנסו חכמים את המזיק כדי שלא יזיק, וקנס זה איננו נוגע לניזק (ויכלו חכמים לתקן שהגורם נזק יזרוק לים ממון בשווי הנזק או ייתן לצדקה ממון בשווי הנזק, וגם כשלא עשו כך ותיקנו שייתן לניזק ממון בשווי הנזק, זהו חיוב קנס של המזיק, ולא חוב רגיל, שהוא זכות של הניזק. [אלו דבריו.]
כמובן, לפי ביאור זה, זוהי מחלוקת מקומית לגבי קנס של 'דינא דגרמי', אך רבים מהפוסקים הבינו שזו מחלוקת על כל החובות שהם מדברי חכמים. - ↑ ראה גם: רמב"ם חובל ומזיק ז, י (ואור שמח שם), ושנה דבריו לעניין מוסר (רמב"ם חובל ומזיק ח, א). וראה ביאור הגר"א (חו"מ סי' סו אות קכו).
- ↑ וראה גם ביאור הגר"א (חו"מ סי' שפח, ב, אות יג).
- ↑ וכך עולה גם מפירוש רש"י (בבא קמא צח, ב,) [ואף שלדעת רש"י (כריתות ב, ב,)ֿֿ שבמפגל אין דין לשלם מ'מיטב', שכן זהו היזק שאינו ניכר הנעשה בדיבור בלבד. ונראה שכוונתו שחיוב מפגל הוא רק קנס שקנסו חכמים, ואינו מחיובי נזיקין. ואם כן, צריך להבין מדוע לשיטתו ב'דינא דגרמי' כן חייב לשלם ממיטב, ויש לומר שלשיטתו חיוב 'גרמי' לרבי מאיר וסיעתו, הוא מעיקר הדין ולא קנס, או שקנס זה קרוב יותר לחיובי נזיקין מאשר מפגל שאין בו מעשה ואין בו נזק ניכר.]