גרמי
|
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
אדם שהזיק לחברו בידיים או על ידי כוחו (כגון שזרק עליו חפץ) - חייב לשלם. ישנו דיון לגבי דינו של אדם גרם לחברו נזק בעקיפין, אך לא הזיק לו ישירות בידיו או בכוחו. בגמרא (בבלי בבא קמא ק, א) מובאת מחלוקת תנאים אם דנים 'דינא דגרמי', לדעת רבי מאיר גם אדם שהזיק לחברו ב'גרמי' (כלומר, שגרם נזק לחברו בעקיפין, ולא הזיקו בידיו או בכוחו) - חייב לשלם, ולדעת חכמים - פטור. והלכה כדעת רבי מאיר שמחייבים מזיק ב'גרמי' (שולחן ערוך חו"מ שפו, א).
במקומות אחרים בגמרא (בבלי בבא קמא ס, א) מובא ש"גרמא בנזיקין פטור", ודנו המפרשים על היחס בין המקרים, מתי אדם שהזיק לחברו בעקיפין חייב ומתי פטור.
המקרה[עריכה]
בגמרא (בבלי בבא קמא ק, א-ב) מבואר שהמקור לכך שרבי מאיר מחייב ב'גרמי' (- אדם שגרם נזק לחברו בעקיפין, ולא הזיקו בידיים או על ידי כוחו) הוא מדיני כלאיים, שאם ישנה גדר המפרידה בין שני שכנים, רשאי אחד מהם לזרוע בשדהו תבואה וחברו רשאי לטעת כרם, גם אם הצמחים מגיעים עד לגדר, אך אם נפרצה הגדר והחליט בעל הכרם שלא לגדור (ולא לתקן את המחיצה), והוסיפה התבואה וצמחה (מרגע נפילת הגדר) יותר מאחד ממאתיים מהכרם - נאסרה כל התבואה. ואומר רבי מאיר, שאם התרו בבעל הכרם שיגדור את הפרצה ונתייאש ולא גדרה, והוסיפה התבואה וצמחה יותר מאחד במאתיים - בעל הכרם חייב על הנזק שגרם לתבואה, אף שלא הזיק ישירות במעשיו, ומכאן שרבי מאיר מחייב את המזיק ב'גרמי'.
אמר אמימר (בבלי בבא קמא צח, ב): [רבי מאיר] הדן 'דינא דגרמי' מחייב את השורף שטר חוב לחברו בשווי כל החוב, ואילו הפוטרים ב'דינא דגרמי' מחייבים את השורף שטר חוב לחברו רק בשווי הנייר בלבד.
ריש לקיש הראה דינר לרבי אלעזר, ושאלו אם דינר זה הוא מטבע תיקני או מזויף, והוסיף ואמר: "תתבונן היטב, כי אני סומך עליך", שכן לדעת רבי מאיר המחייב ב'גרמי', אם יטעה [בחוסר זהירות] וטעותו תגרום לנזק (כגון שהלה יסמוך על דבריו ויקבל את המטבע בפירעון חובו או בתמורה לחפץ כשלהו), אזי הוא חייב לשלם (מ'דינא דגרמי').
דוגמה נוספת לחיוב ב'דינא דגרמי' הוא לגבי אדם מישראל שהראה לגוי או לאנס (שודד או מאפיונר) נכס של חברו, ולכן הגוי או האנס הלכו וגזלו מחברו את הנכס, ואין הלה יכול לתובעם בבית דין, האדם מישראל שהראה לגוי או לאנס את הנכס חייב לשלם לבעליו את הנזק מדינא דגרמי[1] (בבלי בבא קמא קיז, ב). דין זה נקרא מוסר.
הגמרא (בבלי בבא קמא סב, א) אף מסתפקת אם לדעת רבי מאיר המחייב ב'דינא דגרמי', עשו תקנת נגזל במוסר, דהיינו אם אדם הראה נכס של חברו לאנס או לגוי שיגזלנו, ואכן האנס או הגוי גזלוהו, ולא ידוע מה היה שווי הנכס, האם יכול הנגזל להישבע כמה היה שווה החפץ וליטול את דמיו מהמוסר, או שאינו נאמן על כך.
מקור ותוקף[עריכה]
- ערך מורחב - גרמי/דינא או קנסא
יש[2] מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא קנס שקנסו חכמים, כדי שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו [בעקיפין] (תוספות בבא בתרא כב, ב, סוף)[3]. ויש מהראשונים הסוברים שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין (קונטרס דינא דגרמי). ויש שכתב שכל חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין, לבד דין מוסר שאינו אלא קנס (תרומת הכרי שפו).
מחלוקת זו העסיקה רבות את המפרשים והפוסקים, הראשונים והאחרונים, ויש לה השלכות רבות על דיני 'דינא דגרמי'.
שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת המקור (כלומר: אם מדובר בדין דאורייתא או דרבנן): יש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו חיוב מדאורייתא תבנית:מקור ש"ך חו"מ שפו א$ש"ך חו"מ סי' שפו ריש ס"ק א בדעת הרמב"ן, כדין מזיק גמור; ויש הסוברים (תוספות שם בשם ריצב"א) שהחיוב ב'דינא דגרמי' הינו מדרבנן, שקנסו את המזיק לחברו בעקיפין תבנית:מקור ש"ך חו"מ שפו א$וכן דעת ש"ך שם. ויש הסוברים שהחיוב ב'דינא דגרמי' הוא חיוב מן הדין, אך מדובר בחיוב מדרבנן (תומים סי' קיט ס"ק ב).
שאלת האופי (כלומר: האם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס) משליכה גם על שאלת ההיקף, דהיינו, על ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי', שכן אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין, אזי ההבדל בין נזקי 'גרמא' (עליהם פטור לכולי עלמא) לבין נזקי 'גרמי' (עליהם מחייב רבי מאיר) נוגע למידת הישירות של הנזק; אך לפי אם חיוב 'גרמי' הוא קנס, כתבו ראשונים (שיטת ריצב"א בתוספות שם), שקנסו חכמים בכל נזק מצוי ושכיח (וראה ש"ך שם באריכות). יש לציין, שאין זו תלות מוכרחת: יתכן לסבור שחיוב 'גרמי' הינו קנס מדברי חכמים, ומכל מקום היקף חיוב הקנס (כלומר, המצבים בהם קנסו חכמים) נקבע לפי פרמטרים ענייניים הנוגעים לישירוּת הנזק ולהיותו פועל יוצא של מעשה האדם.
דיני התשלום - השלכות ההגדרה אם 'גרמי' חיוב מעיקר הדין או קנס מדרבנן[עריכה]
הבאנו שנחלקו הראשונים אם חיוב 'גרמי' הוא מעיקר הדין או שמדובר בקנס שקנסו חכמים.
הדיון העיקרי בין הפוסקים הוא בשאלה האם ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הינו במידת הישירות של הנזק (וככל שהנזק עקיף יותר - הגורם יהיה פטור, וככל שהנזק ישיר יותר המזיק יהיה חייב) או שההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' הוא במידת השכיחות של הנזק (וככל שהנזק באופן זה הינו שכיח יותר - כך יש יותר סיבה לקנוס אותו, מפני תיקון העולם).
בדברי הפוסקים מצאנו כמה נפקא-מינות (השלכות הלכתיות) לדיון אם 'דינא דגרמי' הוא קנס הנוגעות לדיני תשלום נזק הנעשה ב'גרמי', ונפרטן בקצרה[4]:
- גביה מיורשים – בחיוב שאינו מן הדין אלא מקנס (כדוגמת היזק שאינו ניכר), אם העבריין מת - לא קונסים את בנו (בבלי גיטין מד, ב). לכן, לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא קנס, אם הגורם היזק ב'גרמי' מת (קודם שעמד בדין) - בניו ויורשיו פטורים מתשלום הקנס; אך לפי הדעות ש'דינא דגרמי' הוא חיוב מעיקר הדין, פשוט שגם הבנים והיורשים חייבים לשלם מנכסי המת.
- גביה מלקוחות – יש מי שכתב שגם לדעה שחיובי נזיקין גובים מלקוחות (כלומר, אם אין למזיק לשלם, והוא מכר קרקע שלו אחר שהזיק - גובים את תשלום הנזק מהקרקע שהייתה בבעלותו), מכל מקום חיוב נזקים עקיפין ('גרמי') - אין גובים מלקוחות (ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק יד), משום שחיוב זה הוא רק מדרבנן, וגביה מלקוחות היא מדין שעבודא דאורייתא, ולא בחובות מדברי חכמים (תומים סימן קיט ס"ק ב). אך לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' מהתורה, מסתבר שגם נזק עקיף ('גרמי') דינו כנזק ישיר לעניין גביה מלקוחות.
- מודה – יש מי שכתב שמודה ב'גרמי', לפי הדעה שחיוב 'גרמי' הוא קנס - פטור, ואילו לפי הדעה ש'דינא דגרמי' הוא חיוב מעיקר הדין - המודה חייב (ים של שלמה בבא קמא פ"י ס"ס נ). ויש שחלקו וכתבו שמודה בגרמי פטור לכולי עלמא, כי הדין ש"מודה בקנס פטור" לא נאמר [לשיטתם] בקנסות מדרבנן (ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק נא).
- שבועה דאורייתא ומתוך שאין יכול להישבע משלם – יש אומרים שאין חיוב שבועה דאורייתא לפי הדעה שחיוב 'גרמי' הוא מדרבנן, ויש חולקים וסוברים שגם לגבי חובות מדרבנן יש חיוב שבועה דאורייתא (קצות החשן סי' פז ס"ק לב).
- שעבודא דרבי נתן – דעת רבי נתן (בבלי פסחים לא, א), שאם אדם חייב לחברו כסף, ואותו חבר חייב לאדם אחר, מוציאים מהראשון ונותנים לשלישי (בבלי כתובות יט, א). יש אומרים שדינו של רבי נתן לא נאמר לגבי חוב של אדם שגרם נזק ('גרמי'), מפני שחיובו רק מדרבנן (אור זרוע בבא קמא ר"ס קצז בשם רבנו שמחה). ויש חולקים וסוברים שדינו של רבי נתן נאמר גם בחובות מדרבנן (ש"ך חו"מ סי' פו סוף ס"ק ב). ולדעה שחיוב 'גרמי' מהתורה ברור שדינו של רבי נתן אמור גם בגורם היזק לחברו (ים של שלמה בבא קמא ד, יט).
מאידך, מצאנו נושאים לגביהם אין הבדל אם חיוב 'דינא דגרמי' הוא מעיקר הדין או מקנס. למשל, לגבי גביה מעידית – מזיק חייב לשלם מהקרקע הטובה שבשדותיו ('עידית' בלשון חז"ל) (משנה בבא קמא א, א), שנאמר (שמות כב, ד): "...מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן למדו חכמים שכל דיני נזיקין יש לשלם מ'מיטב' (בבלי בבא קמא ה, א). כתבו הראשונים (רמב"ם חובל ומזיק ז, ז) שגם 'דינא דגרמי' יש לשלם מהיפה שבנכסיו (שולחן ערוך חו"מ סו, לב). ואף לפי הדעה שחיוב 'דינא דגרמי' הוא מדרבנן בלבד - תיקנו חכמים שיהיה דין הגורם היזק ('גרמי') כדין מזיק מהתורה (המזיק ישירות בידיו או בכוחו) שגובה מ'מיטב' (ש"ך חו"מ סי' שפח ס"ק יב).
ההבדל בין 'גרמא' ל'גרמי'[עריכה]
- ערך מורחב - גרמי/בין גרמא לגרמי
במספר מקומות בגמרא (בבלי בבא קמא ק, א) מוזכר שרבי מאיר מחייב ב'דינא דגרמי', והלכה כמותו, ומאידך, במקומות אחרים בגמרא (בבלי בבא קמא ס, א) מוזכר ש"גרמא בנזיקין פטור" (וכן: "...גרמא בעלמא לא מחייב" – שם מח, ב)[5], ומובאים דינים של נזק עקיף עליהם פטור מדיני אדם (בבלי בבא קמא נה, ב).
ונשאלת השאלה: מה הבדל בין המקרים? מתי פטור על נזק עקיף ומתי חייב?
ישנם כמה גישות עקרוניות בין הראשונים בביאור הדברים:
- גישה ראשונה – אין הבדל בין 'גרמא' ל'גרמי', לדעת רבי מאיר (המחייב ב'דינא דגרמי') הגורם נזק בעקיפין חייב, וכל הסוגיות בהן מבואר שפטור ב'גרמא' הן לשיטת החולקים על רבי מאיר ופוטרים ב'גרמי'. [– גישה זו היא דעת ראשונים בודדים[6], אך שאר הראשונים חלקו עליה[7], כנראה משום שלדעתם לא מסתבר שכל הסוגיות הפוטרות ב'גרמא' אינן מתאימות להלכה כדעת רבי מאיר, וגם משום שהגמרא איננה מזכירה בהם את המחלוקת אם דנים 'דינא דגרמי', ובפרט שהגמרא משתמשת במונחים שונים: 'גרמא' ו'דינא דגרמי', לגבי גרמא תמיד מוזכר פטור, ולגבי 'דינא דגרמי' תמיד מוזכרת מחלוקת.]
- גישה שניה – החילוק בין 'דינא דגרמי' ל'גרמא' נוגע למידת הישירות של הנזק. בגישה זו הלכו רבים מהראשונים, אך מצינו בדבריהם כמה שיטות מהו החילוק המדויק בין 'גרמא' ל'גרמי':
- יש הסוברים (רבנו יצחק (ר"י) בתירוץ ראשון)[8] ש'גרמי' הוא כל נזק הנעשה על ידי האדם עצמו [בעקיפין][9], ולכן חייב עליו (לדעת רבי מאיר), ואילו 'גרמא' היא נזק שנעשה על ידי אחרים, ולכן פטור עליה.
לדוגמה: השורף שטרותיו של חברו, הוא עשה את הנזק (בעקיפין, כי השטר הוא רק ראיה לחוב, אך הוא שרף בעצמו את השטר). וכן: מלווה שהראה לשולחני (חלפן כספים) מטבע שקיבל מהלווה כפירעון החוב, אמירת השולחני שהמטבע טוב ותיקני היא הפוטרת את הלווה, ולכן הנזק נגרם על ידי השולחני עצמו (רא"ש בבא בתרא ב, יז). ואילו וכן: הנותן סם המוות לפני בהמת חברו (בבלי בבא קמא מז, ב), הנזק נעשה על ידי הבהמה, ו"היה לה שלא תאכל" (בבלי בבא קמא נז, ב).
הרא"ש (בבא קמא ט, יג) מוסיף תנאי נוסף להגדרת 'גרמי' – "בריא היזקא", כלומר, שההיזק ברור ומוכרח (כתוצאה ממעשהו), בשונה מאדם המשסה כלב ונשך לפלוני - פטור (בבלי בבא קמא כג, ב), כי יתכן שהכלב לא ינשוך אותו, והנזק אינו תוצאה מוכרחת של מעשיו. - יש הסוברים (ר"י בתירוץ שני) ש'גרמי' הוא במקרה שהנזק מגיע בשעת מעשה {{{2}}}, ואילו 'גרמא' היא במקרה שהנזק מתרחש זמן מה לאחר מעשיו (ואז מעשיו הם רק הקדמה שלאחריה בא הנזק כתוצאה מגורם נוסף).
לדוגמה: השורף שטרותיו של חברו - הנזק נגרם מעצם השריפה, וכן אמירת השולחני שהמטבע טוב ותיקני - פוטרת את הלווה מיידית, ולכן במקרים אלו חייב מ'דינא דגרמי'; ואילו המשסה את הכלב, השיסוי עצמו אינו גורם את הנזק, אלא צריך להתרחש שלב נוסף - נשיכה (רא"ש שם בסוף דבריו), וכן הפורץ גדר בפני בהמת חברו הנזק נוצר רק אחרי שהבהמה הלכה למרחוק ואבדה (שם), וכן השולח את הבערה ביד חרש, שוטה או קטן (משנה בפרק הכונס), בשעה שנתן לו את הלפיד עדיין לא נגרם נזק, אלא רק אחרי שהלה לקח אותו והזיק בו רא"ש בבא קמא ט יג.
[יש שכתבו (שו"ת משאת בנימין סי' כח סוף ד"ה אמנם האשיר"י) שמאחר ואיננו יודעים איזה משני החילוקים הללו נכון, וגם יתכן שנדרשים שני התנאים לחייב, לכן אי אפשר לחייב אלא כאשר מצטרפים שני התנאים (דבריו הובאו בפתחי תשובה חו"מ סי' שפו ס"ק א)[10], ויש שדייקו כך גם מדברי הרא"ש (רא"ש סנהדרין ט, ב)[11].[12].] - הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי, עמ' לז) כתב ש'גרמי' הוא כל מקום שהנזק ברור, והסביר שהכוונה שהנזק הוא תולדה מוכרחת של מעשיו שאיננה תלויה בהחלטת מישהו אחר[13].
- רבנו אליהו (מובא במרדכי, השלמות למסכת בבא קמא, רמז ריג) כתב שצריך כמה תנאים בכדי לחייב מ'דינא דגרמי': (א) גוף החפץ ניזוק ונהרס, ולא כשניתן להחזיר את החפץ למצבו על ידי תשלום עלויות שונות תבנית:גדול[14]; (ב) "הנזק בא לו מיד שעושה הדבר"; (ג) "ההיזק ברי ובא מחמת הגרמא"[15]. וראה הערה[16].
- יש הסוברים (רבנו יצחק (ר"י) בתירוץ ראשון)[8] ש'גרמי' הוא כל נזק הנעשה על ידי האדם עצמו [בעקיפין][9], ולכן חייב עליו (לדעת רבי מאיר), ואילו 'גרמא' היא נזק שנעשה על ידי אחרים, ולכן פטור עליה.
- גישה שלישית – מן הדין כל נזק עקיף ('גרמא') - פטור (ומעיקר הדין - אין חילוק בין המקרים), אך חכמים קנסו נזק עקיף במידה והוא מצוי ורגיל וקראוהו 'דינא דגרמי', ואילו מקרים רחוקים נותרו בדין "גרמא בנזיקין פטור" (שיטת ריצב"א ורבים מחכמי צרפת).
- גישה רביעית – החילוק בין 'דינא דגרמי' ל'גרמא' הוא בכוונה להזיק, שכל שכוונתו להזיק [והנזק נעשה על ידו בלבד], מוגדר 'גרמי' וחייב עליו, וכל שאין כוונתו להזיק ועשה את הנזק בעקיפין, הרי זה 'גרמא' ופטור על מעשה זה (מאירי ר"פ הכונס, בדעת הרמב"ם)[17].
בין 'גרמי' ל'דבר הגורם לממון'[עריכה]
ראו גם[עריכה]
- גרמא וגרמי
- מיקרופדיה תלמודית:גרמא בנזקין; גרמי
- דרשני:דיני גרמא וגרמי
- גרמא בנזיקין
- דבר הגורם לממון
- מוסר
לקריאה נוספת[עריכה]
הנושא של 'דינא דגרמי' נידון בגמרא במסכת בבא קמא (דף ק) ובמפרשים, ובדברי הראשונים במקומות שונים בתלמוד. הרמב"ן כתב קונטרס דינא דגרמי המלבן את הנושא ביסודיות, תוך שהוא מרכז את הסוגיות השונות השייכות לעניין[18]. בדורנו נדפס קונטרס זה במספר מהדורות, חלקן עם פירושים והערות.
בטור, בשולחן ערוך ובמפרשיהם, הוקדש סימן שלם לעניין דינא דגרמי (חושן משפט סימן שפו), והנושא נידון בקצרה גם בעוד מספר מקומות. מפורסם בעיקר פירוש של הש"ך לסימן זה, בו האריך לחלוק על דעת הרמב"ן.
בדורנו יצאו בנושא זה מספר ספרים:
- שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על קונטרס דינא דגרמי, מהדורה ראשונה: תש"ס
- הרב אברהם ישעיה בריזל, ביאור המשפט (עם ציון המשפט) על קונטרס דינא דגרמי
- הרב יוסף אינגבער, פירוש מילי דגרמי על קונטרס דינא דגרמי, לייקוואוד תשע"א
- הרב דוד בריזל, משפט המזיק (שני כרכים), תשע"ו
- הרב יעקב שאול סגל, סיכום וביאור בדינא דגרמי, מהדורת ביקורת תשע"ט
- הרב אברהם מאיר הכהן טריגר, מראה גרמי, תשפ"ב
- הרב נריה פריבס, נשמחה בישועתך - הערות וביאורים בענייני דינא דגרמי, תשפ"ב
הערות שוליים
- ↑ אמנם כתבו בתוספות (בבא קמא ה, א,) שגם לדעות שלא מחייבים ב'גרמי', קנסו חכמים את המוסר לשלם. אכן, פשט הגמרא (בבא קמא סב וקיז: ) שרק לדעות שמחייבים ב'דינא דגרמי' מוסר חייב, והאחרונים האריכו ליישב את דברי התוספות מהסוגיות הללו.
- ↑ הדברים דלהלן מבוססים על אנציקלופדיה תלמודית ופרויקט השו"ת, וכן על שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, פתחי חושן, קובץ יסודות וחקירות ועוד.
- ↑ בערך זה צוין לכל היותר מקור אחד לכל דעה, וריבוי המקורות וההרחבות בערך המורחב, עיין שם.
- ↑ הדברים לקוחים מהערך גרמי/דינא או קנסא, בהשמטת רוב ציוני המקורות ודיונים והעמקה למדניים. המעוניין להעמיק בדברים יכול לעיין שם.
- ↑ במקום נוסף הגמרא (בבלי בבא בתרא כב, ב) מקשה: "והא גרמא הוא"! (דהיינו, שלא יהיה דין 'מזיק' בגרמא), ותירצה: "זאת אומרת: גרמא בנזיקין אסור" (כלומר, למרות שהמזיק בגרמא - פטור, אסור להזיק בגרמא) (הגמרא שונה זאת - שם כג, א).
- ↑ הראב"ן.(בבא קמא צח, א, ד"ה ואמר רבה) הסביר ש"בכל מקום שתמצא בתלמוד: 'גרמא בנזקין פטור' - [זהו] אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא, ו[להלכה שדנים 'דינא דגרמי' -] כולהו בטלי". והאריך בזה שם, ואף שנה דבריו במקומות נוספים: בבא קמא כו, א,; בבא בתרא כב, ב, וסנהדרין עו, ב,.
הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) והש"ך (חו"מ סי' שפו ס"ק ד) כתבו שזו גם דעת רש"י (בבא בתרא כב, ב, ד"ה גרמא בנזיקין פטור), כפי שעולה מדבריו במספר מקומות (רש"י בבא קמא נה, ב,). אך יש חולקים (ים של שלמה בבא קמא ב, לז) הסוברים שגם לדעת רש"י יש הבדל בין 'גרמא' ל'גרמי' (ים של שלמה בבא קמא ט, יט). [וכך משמע בדברי הרא"ש (בבא קמא פ"ט סי' ל ופלפולא חריפתא אות ל).]
בנוסף, הסמ"ע (סי' שפו ס"ק א) והש"ך (חו"מ סי' תיח ס"ק ד) ביארו כך גם בשיטת הרמב"ם, ע"ש; אך זו פרשנות מחודשת בדעת הרמב"ם (שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין בדינא דגרמי, עמ' 55 בהערה, ע"ש). וראה בקצות החשן (סי' שפו ס"ק ב) שהקשה על דרך זו, שאמנם הרמב"ם פסק כרבי מאיר ומחייב ב'דינא דגרמי', מכל מקום - "ודאי גם לרמב"ם מצאנו שסובר ש'גרמא בנזקין פטור'... כמבואר בדבריו, אלא ודאי שהרמב"ם גם כן מחלק בין 'גרמי' ל'גרמא'..." ע"ש. ויש שהבינו שכוונת הש"ך כהסבר הגר"א בדעת הרמב"ם, שלדעתו החילוק בין 'גרמא' ל'גרמי' הוא בכוונה להזיק (הל' נזקי ממון ד, ג,), וצ"ע. וראה שו"ת דברי משה (חו"מ סי' קס). - ↑ ראה ש"ך (שם) שכתב שהרי"ף, התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, הטור, רבנו ירוחם, השולחן ערוך, המהרש"ל ושאר הפוסקים, חולקים על שיטה זו, וסוברים שיש חילוק בין המקרים עליהם קבעו חז"ל: "גרמא בנזיקין פטור" לבין המקרים עליהם קבעו חז"ל שלרבי מאיר שדן 'דינא דגרמי' חייב בהם.
- ↑ וראה שער המשפט תבנית:שער משפט שפו א$סי' שפו ס"ק א שחילוק זה מבואר גם בתשובות הרשב"א, ובו יתיישבו גם דברי הרמב"ם ע"ש [ושם נראה שנקט שלהלכה נדרשים שני החילוקים של ר"י בכדי לחייב, וראה להלן.]. וראה גם להלן בשיטת הרמב"ן.
- ↑ הרא"ש בכמה מקומות (בבא בתרא ב, יז) מגדיר שהמזיק עושה מעשה בגוף הדבר הניזוק (שו"ת הרא"ש קא, י).
- ↑ ומשמע שכך נקט גם השער המשפט (ר"ס שפו).
- ↑ וכן משמע גם בתשובותיו תבנית:שו"ת הרא"ש נח, ו.
- ↑ ועיין בתשובות בנימין זאב (סי' תא סוף ד"ה ראובן קובל) שמשמע מלשונו שבכל אחד משני החילוקים (מעשיו הזיקו, הנזק מיידי) נקרא גרמי, וצריך עיון.
- ↑ וזה לשון הרמב"ן (שם): "כלל גדול יהיה בידך: כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק - שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא, כגון זה חִייב רבי מאיר, ונקרא בגמרא (בבלי בבא קמא ט, ט, ב): 'ברי היזיקא'... וכל דבר שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כורחנו יבוא הנזק מחמת גרמתו של זה - 'ברי היזיקא' חשבינן ליה".
בהמשך הדברים הוסיף הרמב"ן עוד הסתייגויות: א. מניעת זכות ממונית איננה מוגדרת כהיזק ישיר (ולכן אם אדם כיסה את קמת חברו, ועשאה טמונה וגרם שהמבעיר לא יתחייב לשלם לבעל הקמה, איננו חייב מדין גרמי); ב. לעדים אין חיוב ממוני-משפטי להעיד לחבר (אלא רק מצוה), ולכן הימנעותם מלהעיד איננה נזק, אלא הימנעות ממצוה (כהימנעות מהשבת אבידה).
יש לציין, שהחילוק היסודי של הרמב"ן די דומה לחילוק הראשון של ר"י בהתאם להסבר הרא"ש (שהוסיף תנאי נוסף - שההיזק ברור, וכנ"ל), ומכל מקום ישנם כמה הבדלים ביניהם, ודומה שההבדל הבולט ביותר בין שיטת הרמב"ן לשיטת הרא"ש (ותוספות), שכן הרמב"ן הולך בשיטת הרי"ף שהזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אדם וסילקן - המסלק חייב (לשיטת רבי מאיר), ואילו הרא"ש כותב שלא עשה מעשה בחפץ הניזוק; אך הרמב"ן כנראה סובר שלא צריך שהמעשה יהיה בחפץ עצמו (וי בכך שהנזק נעשה על ידי האדם עצמו, ללא גורם אחר).
[נראה הרמב"ן לא סבר את החילוק השני של ר"י (שהנזק קורה מיד בשעת מעשיו), שכן מבואר בדבריו הנ"ל, שגם בנזק "שהוא עתיד לבוא" מחייב רבי מאיר.] - ↑ הרמב"ן וראשונים נוספים(דרוש מקור) סוברים שלרבי מאיר המחייב ב'דינא דגרמי' מחייב על המטבע.
- ↑ שני החילוקים האחרונים של רבנו אליהו, הם בפשטות שני החילוקים של ר"י (וכפי הסבר הרא"ש לחילוק הראשון, וכנ"ל).
- ↑ רבנו אליהו (במרדכי שם) מוסיף תנאי נוסף: "שהגורם לא יכול להישמט לומר 'לא נתכוונתי לכך'... אבל כופף קמתו של חבירו למאן דאמר טמון איתמר מצי למימר לטובה נתכוונתי שלא יישרף מהרה - פטור". אך הוא מיד מקשה: "ולאו כללא הוא! הרי נתייאשו [לגדרה] ולא [גדרה] היה יכול לומר לא היה לי פנאי, והרי מראה דינר יכול לומר טעיתי, וכן דן הדין" (כלומר, מצאנו מקרים שחייב מ'דינא דגרמי', אף על פי שלא נתכוון להזיק). ומשמע קצת שרבנו אליהו חזר בו, וצ"ע.
[ויתכן שניתן ליישב קושיא זו ולומר(דרוש מקור) שכוונת רבנו אליהו שצריך שהתוצאה תהיה מוכרחת מהמעשה, כך שהאדם לא יוכל לומר לא התכוונתי לתוצאה זו, כגון התייאש ולא גדר, יודע שבכך הוא אוסר את תבואת חברו, וכן השולחני או הדיין יודעים שאמירתם קובעת את הדבר, אלא שהם סבורים שהצדק עמהם; אך הכופף קמת חברו, חשב שהוא מציל אותה מהדליקה (ולא חשב שבכל מקרה הקמה תישרף, ומעשהו רק יפסיד את הניזק ויפטור את המזיק מדין 'טמון'), ודו"ק. אפשרות נוספת(דרוש מקור) היא לחלק בין המזיק ברשלנות ובפשיעה, שדינו כמתכוון להזיק, לבין המזיק מתוך כוונה להציל, ודו"ק.] - ↑ וזה לשון המאירי: "...ויש לחזק דבריהם [- של 'גדולי המחברים' (הרמב"ם)]... שכבר ידעת שהרבה מפרשים טרחו ליישב מה הפרש בין דינא דגרמי שהוא חייב ובין גרמא בנזקים שהוא פטור עד שפרשו שכל שכוונתו להזיק ושעל ידו לבד נעשה ההיזק הוא דינא דגרמי, כגון שורף שטרותיו של חברו ומוחל שטר חוב אחר שמכרו, וכל שאין כוונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק הוא גרמא בנזקין ופטור. כגון מה שאמרו בפרק לא יחפור (בבלי בבא בתרא כב, ב): 'מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה', ואם לא הרחיק את הסולם - אין כוונתו להזיק, וכן משסה כלבו של חברו בחברו, שאע"פ שכוונתו להזיק, כוח אחר מעורב בו; וכן אתה מפרש את כולם על פי כלל זה. ואף בזו אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכוונתו להזיק ושעל ידו לבד הנזק בא הרי הוא בכלל דינא דגרמי וחייב על הנזק, וכותל רעוע הרי פשע חברו [- הבעלים] (וגרמא) [וגרמי] עם פשיעת חברו פטור".
גם הגר"א (חו"מ סי' שצו, ד, אות ח) ביאור בדעת הרמב"ם שהחילוק בין 'דינא דגרמי' (שחייב) ל'גרמא' (שפטור) הוא בכוונה להזיק ועיין גם ביאור הגר"א חו"מ סי' כה, ד, אות לז וסי' שפח, ה, אות לד). [הגר"א לא הזכיר את החילוק השני שכתב המאירי ("שעל ידו לבד נעשה ההיזק").] וראה שיעורי רבי שמואל רוז'ובסקי (לפרק בן סורר ומורה, אות רסב, והערות תרכב-תרכג, ואות רסט) שביאר העניין בבהירות.
וראה מחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סי' ו לקראת סופו): "נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכל 'דינא דגרמי', כל מקום שלא מתכוון להזיקו - פטור..." וראה חזון איש (בבא קמא סי' א ס"ק יג), אבן האזל (הל' נזקי ממון יד, י) ועוד. - ↑ ראה בפירוש 'מילי דגרמי' על קונטרס דינא דגרמי (מבוא, סימן ח, עמ' כח-לג), שכתב שלפני הנימוקי יוסף, הרמ"א והסמ"ע לא היה קונטרס דינא דגרמי; אך למגיד משנה, הבית יוסף והש"ך היה קונטרס זה.