אגדה
|
|
אמירת קדיש לאחריה
אחר לימוד האגדה אומרים קדיש, ונקרא "יהא שמיה רבא דאגדתא" וקדיש דרבנן. לסוברים שאין אומרים קדיש אחר לימוד הלכות ומשנה, אומרים אחר לימודם דבר אגדה כדי לומר קדיש, ומטעם זה נהגו לומר אחר פרקי אבות אגדת ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא וכו'; וכן אחר פטום הקטורת ואחר במה מדליקין אומרים אגדת אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים וכו'.
אין למדין מאגדה
על אף שדברי האגדה מתארים פעמים רבות מעשים שעשו האמוראים או התנאים, נפסק בירושלמי[1] כי "אין למדין מן ההגדות".
רב האי גאון [2] פסק על פי דברים אלו כי מכיוון שאנשים לא מדקדקים באגדות כמו במימרות הלכתיות אין ללמוד מהן "הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם". ובאותו האופן כתב גם רב שרירא גאון[3] כי מכיוון שמדובר ב"אומדנא" בלבד אין ללמוד מן האגדות.
כשאינו סותר את ההלכה
אמנם, נחלקו האחרונים האם ניתן ללמוד מדברי אגדה כאשר דברים אלו אינם סותרים את ההלכה אלא רק מרחיבים אותה. התוספות יום טוב [4] פסק שאין למדים מן ההלכה בשום מקרה, וגם לא במקרה בו ניתן ללמוד מן האגדה דבר שאינו סותר את ההלכה. מנגד, הנודע ביהודה כתב שכאשר האגדה איננה סותרת את ההלכה אלא רק מרחיבה אותה ניתן ללמוד ממנה מהדורא תניינא - יורה דעה קסא.
מקור השם
במקור השם נאמרו שני פירושים:
- מלשון נגד ונפיק, שעניינו המשכה, והוא למשוך את לבות בני האדם אל הדברים(מאור עינים אמרי בינה טו) וכן אמרו: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה (שמות יט ט) - דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה(שבת פז א).
- מלשון הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב (מיכה ו ח), שהם מגידים מאורעות שאירעו (הקדמת המעתיק למאמר רבנו אברהם בן הרמב"ם על דרשות חז"ל, נדפס בראש עין יעקב דפוס וילנא).
איסור לימוד אגדה
ר' תבנית:הידעת?/ט"ו חשוון ה'תשס"ט
כפשוטה או כמשל
ר' רמב"ם בהקדמותיו ועוד, וכן בתבנית:הידעת?/י"ח חשוון ה'תשס"ט; תבנית:הידעת?/א' אדר ה'תשס"ט