אגדות החורבן
|
|
אגדות החורבן הן אגדתות המתארות את האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש השני ואת האירועים שקרו במהלכו או כתוצאה ממנו. האגדות נמצאות בעיקר במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי ובמסכת תענית מהתלמוד הירושלמי. חלק נוסף מהאגדות מפוזר במקורות שונים ובנוסחים שונים במעט כגון במדרש רבה על איכה, במסכת סנהדרין, במדרש תנחומא ועוד. נהוג ללמוד את אגדות החורבן בתשעה באב מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד בתשעה באב.
אגדות החורבן בגיטין
אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף גיטין נה ב ומסתיימות שלוש דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין סיקריקון המוזכר במשנה על מי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."
רש"י מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה "שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות".
המהר"ל נצח ישראל ה מביא את דברי הגמרא ברכות ס א הקובעת כי "אשרי אדם מפחד תמיד" מוסב על פחד מדברי תורה ומסביר על פי זה שהיה לצדיקים שבאותו הדור לפחד מחטא הדור ולדעת להכיר את המציאות הגשמית סביבם. בסיפורים השונים מובאים מקרים על אנשים שהעדיפו לדבוק בשלמות הרוחנית אך ללא התחשבות במצב ובחטאי הדור שהובילו לבסוף לחורבן. כך למשל רבי זכריה בן אבקולס התנגד להתפשר על הקרבת קורבנו של הקיסר למרות החשש שהדבר יתבטא כמרד כנגדו, טור מלכא התנגדו לחיילים שחטפו להם תרנגול ותרנגולת שנהגו להוציא לפני החתן והכלה למרות ההשלכות שהדבר גרם וכן בביתר תקפו את בת הקיסר כאשר קצצה את עץ הארז אותו נטעו למנהגם.
רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר כי אגדות אלו הובאו בכוונה במסכת גיטין משום שיש בחורבן הבית כעין גירושין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. ומוסיף, כי האגדות הובאו בכוונה בפרק "הניזקין" משום שאין החורבן גירושין סופיים, אלא מדובר רק בנזק בקשר שעתיד לבסוף להיתקן בגאולה.
קמצא ובר קמצא
- ערך מורחב - קמצא ובר קמצא
הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני החכמים שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. רבי זכריה בן אבקולס התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.
המהר"ל מסביר כי פירוש השם קמצא ובר קמצא הוא מלשון פירוד כמו שנאמר בפסוק "וקמץ משם" שלקחו משם חלק וכן מכך שבארמית הארבה מכונה קמצא משום שיש בו ריבוי גדול שמחולק לחלקים קטנים. הוא מסביר כי קמצא ובר קמצא מבטאים את הפירוד שהיה בעם ואת שנאת החינם הגדולה שהייתה בו שבעקבותיה נחרב בית המקדש. בגמרא מובאת גם ביקורת על התנהלותו של רבי זכריה בן אבקולס בכך שלא הסכים להקל ולהקריב את קורבנו של הקיסר באמירה כי "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל". כאשר רבי זכריה בן אבקולס השתמש בגישתו המחמירה לא רק בענייני הלכה אלא גם בענייני הנהגה ארציים הקשורים להנהגה הציבורית- הדבר הוביל לבסוף לשריפת ההיכל.
נירון קיסר
כתוצאה מהלשנתו של בר קמצא, החליט הקיסר לשלוח את צבאו על ירושלים בפיקודו של נירון קיסר. כאשר הגיע נירון קרוב לירושלים ירה חץ לכל אחת מארבע רוחות השמים ולכל כיוון אליו ירה הגיע לבסוף החוץ לירושלים. נירון שהבין שיש בכך רמז משמיים ביקש מילד שראה שיפסוק לו פסוק מלימודיו והוא ענה לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד (על ידי) עמי ישראל". נירון הבין כי כאשר יחריב את הבית לא יקבל שכר מהקב"ה אלא יקבל מכך עונש, הלך והתגייר ולבסוף מצאצאיו יצא רבי מאיר.
בריוני ירושלים
אחרי עריקתו של נירון, שלח במקומו הקיסר את אספסיינוס להילחם בירושלים, והא צר עליה שלוש שנים. הגמרא מספרת שבאותו הזמן היו בירושלים שלושה עשירים מיוחדים- נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שהיה מספיק בעושרם לכלכל את כל בני העיר למשך 21 שנה בחיטים ושעורים, יין מלח ושמן וכן בעצים לאספקה. בגמרא מובא כי עשירים אלו היו משתמשים בהונם על מנת לסייע לכלל, כך שנקדימון בן גוריון השתמש בכספו בשביל להביא מים לעולי הרגלים תענית יט ב, בן כלבא שבוע שהביא אוכל לאחרים וכל הנכנס לביתו היה יוצא שבע, וכן בן ציצית הכסת שהיה נמצא בין גדולי רומי למען ישראל.
על אף שחכמים רצו לעשות שלום עם הרומאים, הבריונים שהיו בעיר לא נתנו להם וקראו לצאת נגדם למלחמה. חכמים אמרו להם כי אין באפשרותם לצאת למלחמה נגד הרומאים, ובתגובה הבריונים שרפו את האספקה שהייתה בירושלים וגרמו לרעב על מנת להכריח את כולם לצאת למלחמה.
מרתא בת ביתוס
- ערך מורחב - מרתא בת ביתוס
כתוצאה מהרעב, הגמרא מספרת כי מרתא בת ביתוס, אחת מעשירות ירושלים, לא הצליחה להשיג לעצמה אוכל על אף כל עושרה. לפי המסופר, היא שלחה את עבדה להביא לה סולת נקייה, וכאשר חזר השליח הוא אמר שנגמרה הסולת הנקייה ונשאר רק קמח פשוט לעשיית פת קיבר. מרתא בת ביתוס שלחה אותו שוב להביא את הקמח, אך עד שהגיע נמכר גם קמח זה, וכך המשיכה לשלוח אותו להביא בכל פעם משהו אחר עד שנגמר כל האוכל בשוק.
מרתא החליטה לצאת בעצמה לרחוב ולראות אם היא תוכל למצוא משהו לאכול. מרתא יצאה מביתה יחפה, וכאשר הלכה נדבק לרגלה גלל בהמה ומכיוון שהייתה אסטניסטית היא נפטרה ממגע זה. המדרש באיכה רבה (א,מז) מתאר כי לאחר שמרתא [1] שיחדה את המלך על מנת למנות את יהושע בן גמלא לכהן גדול, היא רצתה לשמוע אותו קורא בתורה ביום הכיפורים. מכיוון שלא רצתה לפגוע ברגליה- פרסו לה מחצלות מביתה ועד לבית המקדש. ייתכן וחוסר המודעות של מרתא למצב והניתוק שלה מהסביבה הוביל אותה לחשוב כי היא עדיין יכולה לצאת יחפה לרחוב, כאשר ככל הנראה גם העבד שלה חי בניתוק זה ולכן לא השכיל לקנות קמח זול יותר מתוך חשש שהקמח ייגמר.
הגמרא מביאה גם הסבר אחר למותה בכך שהיא מצאה את הגרוגרות שהיה נוהג רבי צדוק לאוכלם ולזורקם, ומכיוון שהיה חולה היא הושפעה מכך ומתה. ייתכן וגם הסבר זה מתאר את הפער בין חיי הניתוק אליה היא התרגלה והמפגש הפתאומי עם המציאות, כאשר הפעם דמותה מנוגדת לדמותו של רבי צדוק שהיה מעורב עם הבריות והמצב והיה מתענה ברחוב על החורבן הממשמש ובא.
הגמרא חותמת את הסיפור בתיאור רגעיה האחרונים לחייה של מרתא בת ביתוס ומספרת איך מרתא לקחה את כל הכסף והזהב שהיו לה וזרקה אותם בשוק באומרה "מה הצורך שיש לי בכל זה?!", מכיוון שכל כספה וזהבה לא נתנו לה לקנות לעצמה אוכל בזמן המצור.
יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי
- ערך מורחב - רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי שהבין את המצב החמור בעיר, ביקש לפגוש את ראש הבריונים "אבא סיקרא" שהיה גם בן אחותו[2]. כאשר אבא סיקרא הגיע לבקרו בחשאי, שאל אותו רבי יוחנן בן זכאי עד מתי הם ימשיכו להמית את כל העם ברעב. אבא סיקרא ענה לו שהוא איננו אחראי על המצב ושאם הוא ינסה להתנגד לבריונים הם יהרגו אותו. רבי יוחנן ביקש ממנו שיעזור לו לברוח מהעיר ולנסות להשיג הצלה כלשהי לבני העיר, ואבא סיקרא הציע לו להפיץ ברבים שהוא חולה, ולאחר מכן יעשה עצמו מת וישים לידו נבלה וכך יוכל לצאת מן העיר. רבי יוחנן הקשיב לעצתו של אבא סיקרא ובעזרת תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, שנשאו אותו על כתפיהם הוא יצא מהעיר כמת. בגמרא מתואר כי בעת יציאתו מהעיר רצו השומרים לדקור את גופתו או לדחוף אותו כדי לוודא שהוא אכן מת אך אבא סיקרא מנע אותם מכך ואמר להם שלא ראוי שיאמרו שהם דקרו או דחפו את גופתו של רב חשוב כרבן יוחנן בן זכאי[3].
כאשר הגיע רבי יוחנן לאספייסינוס קרא לו "שלום עליך המלך!". אספסיינוס שחשב שרבי יוחנן לועג לו בקוראו לו מלך והשיב לו כי כעת הוא חייב מיתה פעמיים: פעם אחת על כך שקראו מלך על אף שאיננו, ופעם שניה על כך שבמידה והוא אכן מלך- היה עליו לציית לו ולצאת מהעיר לפגוש אותו עוד קודם לכן. רבי יוחנן הסביר כי על אף שאספסיינוס עדיין לא מלך הוא עתיד להיות מלך משום שרק מלך יכול לכבוש את ירושלים. הוא גם הסביר שלא היה באפשרותו לצאת מן העיר (ולמעשה להיכנע) משום שהבריונים בעיר הקשו עליו.
אספסיינוס אמר לרבי יוחנן "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה- לא היו שוברין את החבית בשביל הדרקון?". בדבריו אלו רצה להגיד לרבי יוחנן שלמעשה ישנו הכרח להרוס את העיר על מנת להכניע את הבריונים הנמצאים בה, וייתכן והדבר אף יועיל לבני העיר עצמם שסובלים מהבריונים כמו שרבי יוחנן סבל. הגמרא מביאה את דברי רב יוסף (ובגרסא אחרת רבי עקיבא) הקובע כי רבי יוחנן טעה בכך ששתק מול טענותיו של אספסיינוס וקרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". לדבריו, רבן יוחנן היה צריך לטעון שצריך לקחת צבת ולהוציא את הנחש מהחבית, ואין צורך לשבור את החבית. באותו האופן, אין צורך לכבוש את כל ירושלים בשביל לנצח את הבריונים שבה.
תוך כדי שדיבר רבי יוחנן עם אספסיינוס הגיע שליח שבישר לו כי הקיסר מת והוא נבחר להפוך למלך- כפי שחזה רבי יוחנן. אספסיינוס שואל את רבי יוחנן מה ירצה שייתן לו לפני שיילך. רבי יוחנן מבקש ממנו שלא יכבוש את העיר יבנה וחכמיה, ושישאיר את השושלת של משפחת רבן גמליאל הנשיא וכן שיביא רופאים שירפאו את רבי צדוק. אספסיינוס הסכים לבקשותיו של רבי יוחנן ומוקד התורה עבר בעקבות כך ליבנה. גם על בקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי הגמרא מביאה ביקורת ואומרת שהיה על רבן יוחנן לבקש מאספסיינוס לעזוב את ישראל ולהציל אף את ירושלים, אך רבן יוחנן חשב כי במידה והיה מבקש בקשה כה גדולה היה אספסיינוס מסרב לה ואפילו את ההצלה המועטה של יבנה לא היה מצליח להציל.
בגמרא מתואר כי רבי צדוק התענה במשך ארבעים שנה על חורבן הבית[4] ותעניותיו הובילו לכך שבכל פעם שאכל היה המאכל בולט מגרונו. רופאי רומא ריפאו אותו בהדרגתיות כאשר בהתחלה השקו אותו מים מעורבים בסובין, ולאחר מכן במים המעורבים בסובין גסים וקמח ולבסוף במים מעורבים בקמח עד שהתרגל מחדש לאכילה.
טיטוס והיתוש
לאחר מינויו של אספסיינוס למלך, הוא מינה את טיטוס תחתיו לנהל את המערכה על ירושלים ולהחריב את בית המקדש[5]. טיטוס הכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה, ואז קרע את הפרוכת, ונעשה נס וירד ממנה דם שגרם לטיטוס לחשוב כי הוא הרג כביכול את האל[6]. טיטוס עשה מהפרוכת שק והכניס לתוכו את כל כלי המקדש והשיט אותן בספינה על מנת להתפאר בהן לאחר מכן בעירו. כאשר שט בספינה בחזרה לעירו, עלה עליו גל לטובעו וקרא עליו טיטוס כי גבורתו של הקב"ה היא רק במים ומשום כך הוא מנסה לטבע אותו בים כפי שטיבע את פרעה ואת סיסרא במים, וכי אם הוא גיבור שיבוא וילחם איתו ביבשה. בגמרא מובא כי בת קול ענתה לטיטוס הרשע כי הקב"ה ישלח בו חיה קטנה כיתוש שתגבר עליו ואכן כאשר עלה טיטוס ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו שבע שנים.
הגמרא מספרת כי פעם אחת טיטוס עבר ליד פתח חנותו של נפח ובעקבות קול הקורנס של הנפח היתוש שניקר במוחו השתתק לרגע. טיטוס שהרגיש כי מצא דרך להתגבר על היתוש הביא לפניו בכל יום נפחים שיכו בקורנס וישתיקו את היתוש כאשר לנפחים נכרים היה משלם 4 זוזים ואילו ליהודים לא שילם כי אמר להם שהם מקבלים את משכורתם בכך שהם רואים בצרתו של שונאם. אמנם גם דבר זה לא הועיל לאורך זמן ולאחר שלושים יום היתוש התרגל לקול הקורנס והמשיך לנקר במוחו של טיטוס. לבסוף כשמת טיטוס פצעו את מוחו ומצאו בו יתוש בגודל של כציפור. כאשר נטתה נפשו של טיטוס למות, ציוה טיטוס שישרפוהו לאחר מותו, ויפזרו את אפרו על פני שבע ימים, כדי שלא ימצאנו אלקי היהודים כדי להעמידו בדין.
בגמרא מובא כי אונקלוס שהיה בן אחותו של טיטוס חשב להתגייר והעלה באוב את טיטוס ושאל אותו האם כדאי לו להתגייר וכן במה טיטוס נידון בשמיים. טיטוס ענה לו כי לא כדאי לו להתגייר כי מצוותיהם של ישראל רבות אך מנגד הציע לו להתגרות בישראל ובכך להפוך לראש ולחשוב מכיוון שהקב"ה מוסר את בניו רק בידי אדם חשוב כדי שלא יאמרו האומות שביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את בניו. הוא הוסיף כי דנים אותו באותו דבר שפסק על עצמו בכך שבכל יום כונסים את אפרו, דנים אותו, ושוב שורפים אותו, ומפזרים את אפרו על פני שבע ימים.
חורבן טור מלכא- הר המלך
טור מלכא (הר המלך) היתה מדינה גדולה מרובה בעיירות מרובות אוכלוסין. הגמרא מתארת כי מנהג המקום היה שכאשר היו יוצאים חתן וכלה היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת על מנת לברך אותם שיפרו וירבו כתרנגולים[7]. פעם אחת עבר במקום גדוד חיילים רומיים וחטפו מהעם את התרנגול והתרנגולת, ובתגובה התנפלו בני טור מלכא על הגדוד והכום. החיילים שבו לקיסר והלשינו עליו כי היהודים מרדו בו והוא עלה עליהם למלחמה.
אחד מתושבי טור מלכא היה "בר דרומא" (בן הדרום) שהיה זריז במיוחד ובעל יכולות קפיצה מיוחדות והיה תוקף ומנצח את הצבא הרומי. כאשר ראה הקיסר את הצלחתו של בר דרומא הוריד את כתרו והניחו על הארץ כסימן להכנעה (בן יהוידע) והתפלל לקב"ה אדון כל העולם, אם נוח לך, אל תמסור אותי ואת מלכותי בידי אדם אחד, בידי בר דרומא. ואמנם, פיו של בר דרומא הכשיל אותו והוא אמר לקב"ה שהוא מעדיף שלא יבוא איתם למלחמותם מכיוון שהם יכולים לנצח גם בלעדיו. הבן יהוידע מפרש כי בר דרומא חשב כן גם לפני כן אך מכיוון שלא הוציא דבר זה מפיו היה מצליח במלחמתו, כדי שלא יתחלל שם שמים אם תגבר יד הגויים, אך עתה שהוציא בפיו את מחשבתו, אדרבה כבוד שמים יתרבה בנפילתו. לאחר שאמר כן בר דרומא, נכנס הוא לבית הכסא, ובא נחש והכישו במעיו, ומת[8].
הקיסר שראה כי נעשה לו נס ובר דרומא נהרג החליט לעזוב את ישראל ולהפסיק את המלחמה. משהלך הקיסר, חגגו בני טור מלכא על הניצחון, ואכלו ושתו והדליקו שהאירו למרחוק עד שגם הקיסר שחנה למרחוק ראה אותן. הקיסר שראה עד כמה החגיגה גדולה הרגיש כי היהודים לועגים לו על הפסקת המלחמה והחליט לחזור ולהילחם בהם[9]. בגמרא מתואר כי הקיסר הרג את היהודים במשך שלושה ימים ושלושה לילות וכי הר המלך הייתה כה גדולה עד כי בעוד הקיסר התחיל להרוג בצד אחד של העיר ביהודים עדיין בצד השני המשיכו החגיגות מכיוון שלא הבחינו שהמלחמה חזרה.
חורבן ביתר
הגמרא מתארת כי מנהג בני ביתר היה שבלידת תינוק היו נוטעים עץ ארז, ובלידת תינוקת היו נוטעים עץ שיטה וכאשר היו נישאים היו קוצצים את העצים ששתלו בלידתם ועושים מהם חופה לבני הזוג. ביום מן הימים עברה שם בת הקיסר במרכבתה, ונשבר דופן העגלה שלה, וקצצו עבדיה ארז כדי לתקן עבורה את דופן העגלה. באו בני המקום התנפלו עליהם והכום[10]. החיילים הלשינו לקיסר כי היהודים מרדו בו והוא עלה לביתר למלחמה והרסה, כאשר הגמרא מתארת כי הדם שנשפך היה כה רב עד כי הוא זרם לאורך מיל עד לים וכן מילא את הנהרות באזור במידה כזאת שהגויים שבצרו את כרמיהם בסביבה לא היו צריכים לזבל את הקרקע במשך שבע שנים מכיוון שהדם זיבל אותה בשבילם.
שוליית הנגר
המעשה האחרון באגדות החורבן הינו על נגר ושולייתו. המעשה מתחיל בכך שהשולייה נתן את עיניו באשת הנגר, ולכן כאשר הנגר ביקש ללוות ממנו כסף, הציע השולייה כי האדון ישלח את אשתו להעביר את הכסף. השולייה משהה אצלו את אשת הנגר שלושה ימים, ולאחריהן שואל הנגר את שולייתו היכן אשתו, והוא עונה לו כי שמע שהתעללו בה (באופן מיני) הנערים בדרך. הנגר שאל את השולייה מה עליו לעשות, והוא ייעץ לו לגרש את האישה על מנת שלא יהיה בו עוון, ואף הסכים להלוות לו סכום כסף נוסף על מנת שיוכל לשלם לה את כתובתה. לאחר הגירושין, נשא השולייה את האישה. כאשר האדון לא היה יכול להחזיר את חובו לשולייה, הלה הציע כי הוא יעבוד בביתו כמשרת, ובכך למעשה חושף את תרמיתו בפני האדון. המעשה מסתיים בכך שהאדון משקה את השולייה ואשתו לשעבר, ו"היו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין".
ניתן לראות כיצד לאחר שהשוליה "נותן עיניו באשת רבו" הוא מתחיל בתהליך שלם שבסופו הוא מצליח להיות עם אשת הנגר בצורה "כשרה" מבחינה הלכתית גרידא. אך מלבד התנהגותו הלא מוסרית של השוליה, גם הנגר עצמו חוטא בכך כאשר הוא שואל לשלום אשתו רק לאחר שלושה ימים של היעלמות. יתרה מכך, לאחר ששומע מפי הנגר שעברה התעללות, הוא מתעניין בעיקר בהיבט ההלכתי פורמלי של המצב אליו נקלע, ולא מנסה לחפש את אשתו או לשמוע בשלומה. השוליה מצליח להוציא לפועל את זממו רק בזכות התנהגותו הלא מוסרית של הנגר, וייתכן וגם בפאסיביות או אולי אפילו בהסכמה של אשתו. ההיצמדות להלכה הפורמלית ואי התייחסות להיבט המוסרי חותם את סדרת מעשיות החורבן, שהחלו עם קמצא ובר קמצא וחורבן הבית על הפאסיביות של החכמים שלא מחו על גירושו של בר קמצא וכן היצמדותו של רבי זכריה בן אבקולס להלכה הפורמלית על חשבון הסתכלות רחבה יותר של המציאות.
אביקא בן גבתרי
אביקא בן גבתרי מוזכר באגדה בילקוט שמעוני[11] כאחד הגיבורים שהגנו על העיר: "והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים". בניגוד לאגדות החורבן בגמרא שמדגישות את החשיבות להתפשרות עם המציאות העכשווית, במדרש שב ומודגש כי עיקר נפילת העיר נבע מהחטא ולא מחולשתם של המגינים. במדרש מובא כי הקב"ה חיכה עם חורבן הבית על מנת לראות אם יחזרו העם בתשובה, אך כאשר ראה שלא היא- גרם העוון וגם המגינים הגדולים, כדוגמת אביקט בן גבתרי, לא סייעו בדבר.
לקריאה נוספת
- פירוש על אגדות החורבן בפרויקט פרשני
- קמצא ובר קמצא
- רבן יוחנן בן זכאי
- מרתא בת ביתוס
קישורים חיצוניים
- שיעור על אגדות החורבן הרב ליאור אנגלמן
- קמצא ובר קמצא- מדוע שתקו החכמים? הרב שמעון קליין
הערות שוליים
- ↑ שם נקראת מרים
- ↑ באיכה רבה שמו הוא "בן בטיח" המוזכר גם בגמרא בבכורות לז ב שם הוא מובא כבעל אגרוף גדול שלפיו ניתן לקבוע שיעור הבאת טומאה מבית לבית. בהגהות המהרצ"ח (גיטין נו,א) מובא כי מדובר באותו האדם וכי בן בטיח היה שמו ואבא סיקרא כינויו- "כי סקרא בלשון יון ורומי רוצח- וכן ראיתי ביוסיפון לרומיים שהפריצים אשר היו בירושלים ואשר סבבו חורבן הבית וכו' קורא בשם סיקיריקין במקומות הרבה ואבא סקרא היינו ראש הסקרין" אם כי הביא שרש"י במקום כתב כי שמו היה אבא סיקרא
- ↑ בסיפור המקביל באבות דרבי נתן פרק ד' מובא כי רבי אליעזר ורבי יהושע הוציאו אותו מהשער בשקיעת החמה (כנראה כדי שלא יוכלו לראות שהוא עדיין חי) ואף זרזו את השומרים להוציא אותו באומרם "מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים?!" בגרסא זו לא מובא המשא ומתן המובא בגמרא בין השומרים לבין אבא סיקרא
- ↑ המהרש"א מפרש כי כבר ארבעים שנה קודם החורבן היו סימנים לכך שהוא עתיד להיחרב ולכן התחיל רבי צדוק להתענות כדברי הגמרא יומא לט ב תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל לה' עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, (כסימן לכך שהאויבים עומדים לבוא בשערי בית המקדש), עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי
- ↑ בספרי על פרשת האזינו שכח מובא כי טיטוס היה בנו של אספסיינוס וכן נמצא במחקר
- ↑ תוספות מפרשים כי מטרת נס יציאת הדם היתה כדי להודיע שקשה לפני המקום חורבן בית המקדש. וראה במהר"ם שיף, שהדם יצא כדי להטעות את טיטוס, ואפשר שדם הקרבנות שהיה בלוע בפרוכת הוא שיצא החוצה
- ↑ בדומה לדברי חכמים על טבילת קרי: "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים"
- ↑ יש קווי דמיון רבים בין דמותו של בר דרומא ובין דמותו של בר כוכבא כפי שמשתקף בדברי הירושלמי תענית כד ע"א שגם שם בפיו אמירה דומה כלפי הקב"ה. יש הטוענים כי מדובר באותו האדם וכן משמע מדברי הראי"ה- עיין קבצים מכתב יד קדשו, כרך ב, ירושלים תשס"ח, קובץ ד, עמ' יח
- ↑ במהרש"א פירש כי חטאו בכך שהיה להם להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא על ישועתו, אבל הם אכלו ושתו ולא בטחו בו יתברך אלא אמרו שהמלך לא היה יכול להם מפני גבורתם, והמלך הכיר בכך מתוך הפלגת שמחתם שהם שמחים על מפלתו ועל היצחונם ולא מודים לקב"ה בחגיגה
- ↑ בדומה לשאר הסיפורים המתוארים, בני המקום נשארו באידיאל הרוחני ולא התחשבו במציאות הקיימת כדברי הפסוק "אשרי אדם המפחד תמיד"
- ↑ ילקוט שמעוני על הנ"ך תתר"ט