אין אדם משים עצמו רשע

הגדרה[עריכה]

אדם לא נאמן להעיד על עצמו שעבר עבירה ולחייב את עצמו קנס, מלקות או ליפסל לעדות (הסוגיות בסנהדרין ט: וביבמות כה.). עם זאת: יש הסוברים שאמנם לא מענישים או פוסלים אדם לעדות על פי עדות עצמו, אך כן מנדים אדם על פי עדות עצמו.

לדוגמא, הודה שגנב או אכל נבילה - אינו נפסל לעדות על פי עדותו שאכל נבלה, עד שיעידו שני עדים אחרים על כך. (רמב"ם עדות יב-ב).

החולקים על דין זה וסוברים שאדם כן משים עצמו רשע הם רבי יהודה (פירוש המשניות לרמב"ם יבמות ב-ט) ורב יוסף (ר' נחום יבמות אות תח, רש"ש יבמות כה: ד"ה בגמרא, הגהות אמרי ברוך לשב שמעתתא ז-ה, תומים לח בתחילתו). ובטעמם ביאר ר' נחום (שם) שתי אפשרויות:

א) מדין הודאת בעל דין, שסוברים שהודאת בעל דין מועילה גם לפסול את עצמו.

ב) מדין עדות, שסוברים שנאמן להעיד על עצמו שהוא פסול (כך דייק שם מרש"י).

אמנם יש שכתבו שאין בזה מחלוקת כלל, ולכו"ע אין אדם משים עצמו רשע (רעק"א כתובות יח: ובמשניות יבמות פ"ב יח, נודע ביהודה ח"א אה"ע עב).

מקור וטעם[עריכה]

בטעמו יש שני הסברים:

א) בפשטות הוא משום שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות (בין לטובה ובין לרעה), הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו (רש"י יבמות כה: ד"ה רבא, וכך משמע מהגמרא).

ב) הקובץ הערות הוסיף טעם נוסף, שהרי לדבריו הוא רשע ורשע פסול לעדות, וא"כ אינו נאמן (כב-א בתחילתו, והקשה למה הגמרא היתה צריכה את הטעם הקודם, ותירץ שיש מקרה שטעם זה אינו מספיק.) (וסברא מעין זו הזכיר גם הרעק"א על המשניות יבמות אות כו).

בדינים שונים[עריכה]

בממון אדם כן משים עצמו רשע משום שהודאת בעל דין בממונות כמאה עדים דמי. וכל דין אין אדם משים עצמו רשע נאמר דווקא לקנס, למלקות, וליפסל לעדות (רש"י יבמות כה: ד"ה ואין). אמנם יש דעת יחיד - דעת הראב"ד - שאפילו בממון אין משים עצמו רשע אם נעשה רשע ע"י זה. ולכן כתב שאשה שהודתה שהאכילה את בעלה פירות שאינן מעושרין לא מפסידה כתובתה, כי בהודאה זו משוויא נפשה רשיעא, ולא נאמנת בזה (הובא בר"ן כתובות עב., דן בדבריו שדי חמד ח"א א-קע עמוד 53).

בעבירה שלא פוסלת לעדות נאמן להשים עצמו רשע (שב שמעתתא ז-ה בסופו, וחזר בו ממה שכתב בקצוה"ח לה-ד שאינו נאמן). אולם במקרה שאינו מועיל מדין עדות אלא מדין מיגו אינו נאמן, משום שהוא מיגו במקום חזקה, שחזקה שעשה כדין ולא עבר עבירה. לדוגמא, עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אך פסולים היינו, שמדין עדות אינו מועיל, שכיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד, אלא רק מדין מיגו דאי בעי שתקי, ואינם נאמנים כי הוא נגד חזקה שלא עשו שלא כדין וחתמו בפסול (שב שמעתתא ז-ה).

בעבירה דרבנן נחלקו הראשונים: לראב"ד גם בזה אומרים אין אדם משים עצמו רשע, ואינו נאמן לומר שעבר על דרבנן, ולרמב"ן ולרשב"א כן משים עצמו רשע ונאמן (שדי חמד ח"א א-לג עמוד 23).

כשיש גם אומדנא שהוא רשע (חוץ מהודאתו) - משים עצמו רשע ונפסל (משנה למלך מלווה ולווה ד-ו ד"ה וכתב, והשדי חמד ח"א א-שנד ד"ה ומ"ש (עמוד 93) דייק כך גם מהנודע ביהודה).

כשאינה עדות נחלקו הראשונים בכמה מקומות האם נאמן להשים עצמו רשע (קובץ הערות כב-א), ונביא לכך שתי דוגמאות:

א) בטענה, כלומר שאינו מעיד אלא דן נגד חבירו וטוען על עצמו שהוא רשע. כגון שאדם נתן לחבירו מעות ושלחו לקנות לו סחורה, וקנה השליח והרוויח, וטוען שהתכוון לקנותה לעצמו והרווח מגיע לעצמו, ובכך משים עצמו רשע לומר שהשתמש במעות לצורך עצמו והוא גזלן (הגהות אשר"י (בבא קמא פ"ט אות יח) הביא בזה מחלוקת ראשונים).

ב) נאמנות אב על בנו, כגון כהן שאומר בני זה בן גרושה ונשאתיה במזיד, ובכך משים עצמו רשע לומר שנשא גרושה (המאירי יבמות מז. הביא זה מחלוקת ראשונים, שיש אומרים שנאמן רק כשאומר שנשאה בשוגג).

ובטעם הדעה שאין אדם משים עצמו רשע אפילו כשאינה עדות, הקשה הקובץ הערות (שם בסופו), שהרי בזה לא שייך הפסול שאדם קרוב אצל עצמו, שהרי רק בעדות נאמר פסול זה. ונשאר בצ"ע.

בטענת מיגו: אם הוא רשע בטענה שהיה יכול לטעון כדי ליפטר - אינו נאמן, ואם הוא רשע בטענה שטוען עכשיו - זו מחלוקת הפוסקים (כללי מיגו לנתיבות המשפט כה (נמצא בשו"ע חו"מ אחרי סימן פב)).

כשחוזר בתשובה: נאמן להשים עצמו רשע, ובטעם הדבר ישנם שתי צדדים א) אולי מצד שזה נחשב שהוא עושה תשובה והוא עושה עצמו צדיק והוא לא עושה עצמו רשע, ב) בשביל לא לעבור על עברה אדם ישים את עצמו רשע, ולכאורה זאת מחלוקת ראשונים: בריש ב"מ [ג' ע"ב] כתבו התוס' [סוד"ה מה] הטעם דנאמן בזה, משום דבא לעשות תשובה ואינו משים עצמו רשע, ובשיטה שם בשם מהר"י כ"ץ, כתב דלפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו אם משים עצמו רשע, [מתוך קונטרס אמוני צדקה]

פרטי הדין[עריכה]

כשהוא חושב שאינו רשע בעדותו, ורק אנו יודעים שהוא רשע במעשה זה, כגון שמעיד שגזל מאביו, והוא חושב שמותר לעשות זאת - המהר"ם מלובלין (בשו"ת פא) והשדי חמד (ח"א א-שנו עמוד 94, והביא גם את המהר"ם מלובלין) סוברים שגם בזה אינו משים עצמו רשע, ואינו נאמן, אך מהר"פ מקראקא (הביאו המהר"ם מלובלין שם, והובא בשדי חמד שם) סובר שכן נאמן.

כשברור שעשה את מעשה העבירה, והספק רק האם היה מזיד (והוא רשע) או שוגג (ואינו רשע) - הסתפק בזה המשנה למלך (מלווה ולווה ד-ו ד"ה וכתב).

כשהעיד על מעשה שהוא אסור, ואחר כך עשה אותו, כגון שהעיד על חתיכה שהיא נבילה ואח"כ אכל אותה, דן הקהילות יעקב האם גם בזה נאמר שאין אדם משים עצמו רשע, או שכאן כן נאמן, וכל מה שאינו משים עצמו רשע הוא רק על עצם החטא, דהיינו שמעיד שעשה את מעשה העבירה עצמו (קהילות יעקב סנהדרין ז ד"ה ואמנם וד"ה והראב"ן: מוכיח מהרא"ש שגם בזה אין אדם משים עצמו רשע, ובדעת הראב"ן כתב שאפשר שהוא חולק)^[1].

אנשים[עריכה]

גוי כן משים עצמו רשע (שדי חמד ח"א א-רסג עמוד 70).

ראה גם[עריכה]

נוגע

נמצא אחד מהם קרוב או פסול

עדים

פלגינן דיבורא

פסולי עדות

רשע בעדות

הערות שוליים[עריכה]