אלפיים שנות תוהו

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִיאוֹר " ^[1] -תחריט גוסטב דורא - ויקישיתוף - Tomisti

אלפיים שנות תוהו הם 2,000 השנים הראשונות לבריאת העולם. במסכת עבודה זרה נאמר:"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח..." ומבואר בגמרא שאלפיים תוהו נמשכים עד היות אברהם בגיל חמישים ושתים, שאז החל לעשות נפשות לתורה בחרן." (ט',א'). משמעות התוהו נבחן לאור התקופות הבאות לאחריו תקופות של "תורה" ושל "ימות המשיח".

הגדרת התוהו

ההגדרה המקובלת, אשר מלווה בדרך כלל בתנועת ידיים, מובאת בתחילת ספר בראשית:"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ.." (א'.ב'). הרמב"ן ממחיש זאת:"הבריאה הזו הייתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והייתה "בהו", כי הלביש אותה צורה: ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם: האש, והמים, והעפר, והאוויר.

הרב זאב סולטנוביץ' מישיבת בית אל במאמרו אלפיים שנות תוהו מפרט את מהותו של ה"תוהו" במובן של תולדות הבריאה. הוא מגדיר תוהו כעולם שאין בו תורה. אם אין תורה בעולם יש תוהו ובוהו, דהיינו, אי סדר, אי הבנה. אך יותר מכך. הוא סבור כי המונח המקובל בימינו, בהשפעת התרבות האירופית ותורגמו בתרגום השבעים למילה 'כאוס' - אי סדר אינו מתאים.

"משמעות המילה תוהו - זו תהייה. אין זה אי סדר סתם, אלא תהייה ושאלה. "לתהות על קנקנו של מישהו" פירושו של דבר לשאול שאלה ולנסות להבין, להיות מודע לכך שאתה אינך שולט בדבר, אינך יודע את תוכנו. גם "בהִיה" זו הסתכלות במשהו לא ברור, זהו מבט שעדיין לא נתבררו בו הצורות."

מבט על שנות התוהו

התקופה הראשונה של אלפיים שנות התוהו היא לא רק תקופה אלילית, אלא תקופה בה קמו האימפריות הגדולות השומרית והאכדית מצפון לארץ ישראל והמצרית מדרום לנו בעמק הנילוס. לממלכות האלה היו ההישגים טכנולוגיים והתפתחה בהן התרבות העירונית כפי שניתן למצוא הממצאים הארכיאולוגיים המיוחסים לתקופה זו.

המחשה לכך מביא הרב, בבבל נמצאו ערים גדולות מאד עם מאות אלפי תושבים, עם תעלות מים, עם מבנים גבוהים, תרבות בניה וכו'. כלומר, לכל הדברים האלו היו פתרונות טכניים מצוינים. כך יכול היה האדם למקד ולצמצם את תהיותיו לגבי המציאות לשאלה המרכזית, העיקרית. זוהי תקופת ההכנה ההכרחית, תקופת התוהו.

בואו של אברהם

אברהם אבינו חי בתוך התרבות של ה"תוהו ובוהו". היוזמה שלו לצאת ממנה באה לידי ביטוי במדרש המתאר את שבירת הפסלים ואת לעגו למציאותם. הוא שולל את התרבות הקיימת מעיקרה. בהרס האלילים יש שתי פעולות חשובות מאד:

1. התקוממות נגד ההגשמה. הוא ראה פסלים אדירים של האלילים והורס אותם.
2. הוא נגד האלילים הרבים. כאשר אביו חוזר לחנותו ורואה את כל פסליו שבורים, הוא שואל את אברהם: 'מי שבר אותם? מה קרה פה?' ועונה לו אברהם: 'הם התקוטטו ביניהם וזאת התוצאה'

אברהם מדגיש את היחס שלו כלפי המציאות והתרבות הקיימת והוא עוזב : מקום, בית ומשפחה והולך אל ארץ חדשה. כאן מתחילה תקופה חדשה: אלפיים שנות התורה.