לכה דודי

פיוט הנאמר בקבלת שבת, ונתפשט בכל קהילות ישראל, שחובר על ידי המקובל רבי שלמה אלקבץ, אשר חי בצפת בתקופת רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך".

מקורו

פיוט זה מיוסד על המסופר במסכת שבת דף קיט, ב: רבי חנינא היה מתעטף בערב שבת בין השמשות ואומר: בואו ונלכה לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לבש בגדיו בערב שבת ואמר: בואי כלה, בואי כלה.

היו מצויים כמה פיוטי לכה דודי, ונתקבל הפיוט של רבי שלמה אלקבץ, שבאה עליו הסכמת האר"י ז"ל.

תוספת שבת

לדעת רבים, מעת סיום אמירת "לכה דודי", כשאומרים "בואי כלה", אין לעשות מלאכות שאסור לעשותן בשבת, ואפילו אם טרם שקעה השמש. לתוספת זו, שבה מוסיפים מן החול על הקודש ונאסרים בעשיית מלאכות לפני שהגיעה השבת, קוראים "תוספת שבת".

צורת הפיוט

הפיוט מחובר כפי צורת בפיוט המקובלת משירת יהודי ספרד של ימי הבינים. השורה הראשונה (היא הפזמון) מחורזת משני חלקים המסתיימים בהברה "לָה", שבה מסתיימים כל הבתים.

כל בית בנוי מחרוזים המסיימים כל שורה באותה הברה, מבלבד השורה האחרונה המסתיימת כאמור בהברה "לָה".

ראשי התיבות של כל הבתים (מלבד האחרון) יוצרים אקרוסטיכון של "שלמה הלוי".

את הבית האחרון נהגו לומר בעמידה תוך כדי פנייה לכיוון מערב. ונהוג במקומות רבים לפנות לכיוון הפתח, הגם שאינו במערב, ויש מקור בהלכה למנהג זה.