אין הולכין בממון אחר הרוב

הגדרה

רוב לא מועיל להוציא ממון מהמוחזק בו {{{1}}}.

לדוגמא, קנה שור והתברר שהוא נגחן, שאינו ראוי לחרישה, והקונה טוען שקנאו לחרישה ורוצה להחזירו, והמוכר טוען שהקונה קנאו לשחיטה, אע"פ שהרוב קונים לחרישה - הרוב לא מועיל להוציא את הממון מהמוכר, שהוא מוחזק בממון {{{1}}}.

החולק על דין זה הוא רב, שחולק על שמואל וסובר שכן הולכין בממון אחר הרוב {{{1}}}. והלכה כשמואל. הירושלמי כתב בפשטות שאין הולכין בממון אחר הרוב {{{1}}}, ופירשו המראה הפנים {{{1}}} והפני משה {{{1}}} שבאמת גם לירושלמי זו מחלוקת, אך היפה עיניים {{{1}}} כתב שלירושלמי לכו"ע אין הולכין בממון אחר הרוב.

מקור וטעם

מקור הדין בפשטות מסברא, וכדלקמן בסמוך. אמנם הפני יהושע חידש שהוא נלמד מהפסוק {{{1}}} "מי בעל דברים יגש אליהם" - יגיש ראיה אליהם, מכאן שהמוציא מחבירו עליו הראיה גם כאשר הרוב מסייע לו {{{1}}}^[1]{{{1}}}.

בטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב נאמרו דעות רבות:

א) הטעם הפשוט ביותר הוא שנגד הרוב יש מוחזק, וסמוך מיעוטא לחזקת ממון {{{1}}}. והחתם סופר {{{1}}} הוסיף שחזקת ממון היא חזקה אלימא יותר מחזקה דמעיקרא שלגביה נאמר "רובא וחזקה רובא עדיף".

ב) חידש השערי יושר {{{1}}} שרוב אינו סברא ובממונות הולכים רק אחרי סברות {{{1}}}^[2]{{{1}}}. והתרומת הדשן {{{1}}} כתב שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ורוב לא נקרא ראיה. והשערי יושר ביארו כשיטתו שאינו סברא. אך ממפרשים אחרים שהביא שם משמע שחולקים עליו.

ג) החלקת יואב {{{1}}} כתב שרוב מועיל לגבי איסורין, משום שהם רק שב ואל תעשה, אך ממונות שהם קום עשה - רוב לא יועיל בהם.

ד) שו"ת שם אריה {{{1}}} וכן פני שלמה {{{1}}} כתבו שאין הולכים אחר הרוב בממון משום שרוב עדיין נחשב ספק {{{1}}}.

ה) חמדת שלמה {{{1}}} ביאר בדעת הרשב"ם שגזירת הכתוב של רוב נאמרה רק באיסורין ולא בממונות, וממילא בממונות נשאר הדין של כמחצה על מחצה ("פלגא ופלגא"), וכמו שבקבוע אע"פ שיש רוב, נחשב כמחצה על מחצה.

ו) טעם נוסף מצאנו בדבר יעקב {{{1}}}, שחזקה דהשתא עדיפה מרוב {{{1}}}^[3].

דינו שהרוב לא מוציא ממון אפילו אם חזקת מרא קמא מסייעת לרוב, כמו במקרה של שור לשחיטה, שהקונה הוא מרא קמא על הממון, ואעפ"כ אינו מוציא את הממון מהמוכר המוחזק {{{1}}}.

כשאין מוחזק נגד הרוב כתבו התוס' שכן הולכים אחר הרוב, וכל הדין שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דווקא כשיש מוחזק נגדו {{{1}}}.

בנפשות ובדיינים

בטעם שדווקא בממון אין הולכים אחר הרוב, ובנפשות כן הולכים, וגם בממונות הולכים אחר רוב הדיינים, יש שתי שיטות בתוס':

שיטה א - שיטת התוס' בבבא קמא {{{1}}}:

דווקא בממונות רוב לא מועיל משום -

א) שיש נגדו מוחזק, וסמוך מיעוטא לחזקת ממון {{{1}}}.

ב) החלקת יואב {{{1}}} כתב שרוב לא מועיל בממונות משום שהם חיוב על האדם, ודווקא בנפשות מועיל משום שהם חיוב על הבית דין.{{{1}}}.

ואחר רוב דיינים הולכים גם בממונות משום שמיעוט הדיינים מתבטל, וביארו בדבריהם שלושה פירושים:

א) בדיינים המוחזק מתבטל משום שהבית דין מוציאים ממנו {{{1}}}.

ב) בדיינים המיעוט מבטלים דעתם לדעת הרוב {{{1}}}.

ג) בדיינים יש דין רובו ככולו {{{1}}}.

שיטה ב - שיטת התוס' בסנהדרין {{{1}}}:

באמת אין חילוק בין ממון לנפשות - רוב טוב מועיל גם בממון, ורוב גרוע לא מועיל גם בנפשות (והסביר השערי יושר {{{1}}} שהוא משום שנאמר "ושפטו העדה והצילו העדה"). ובהגדרת "רוב טוב" ו"רוב גרוע" נחלקו האחרונים:

א) רוב גרוע הוא רוב של מנהג העולם, שתלוי ברצון ובדעת האנשים, כרוב קונים שוורים לחרישה, ורוב מסבלי והדר מקדשי. אבל רוב טוב הוא רוב של טבע, כרוב יולדות לתשעה ורוב טועים בעיבור החודש {{{1}}} {{{1}}}^[4]{{{1}}}.

ב) רוב טוב הוא רוב גדול, שהמיעוט לגמרי לא מצוי {{{1}}}.

ג) דעת הב"ח {{{1}}} שכל מה שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק כשיש רוב אחר שסותרו, שכנגד כל אדם שקונה מאה שוורים לרדיא, מאה אנשים קונים עשרה שוורים לשחיטה. אך חלקו עליו האחרונים {{{1}}}.

בדינים שונים

ברובא דאיתא קמן נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

א) גם עליו נאמר הכלל "אין הולכין בממון אחר הרוב", וכן ההלכה {{{1}}}.

ב) רובא דאיתא קמן כן מוציא ממון {{{1}}}, וביאר הקובץ ביאורים {{{1}}} את דעה זו על פי השיטה שרובא דאיתא קמן הוא גזירת הכתוב, ולכן שייך גם בממונות, ורק רובא דליתא קמן הוא סברא, ובממונות סברא זו לא מספיקה {{{1}}}.

ג) בחידושי ר' מאיר שמחה {{{1}}} חידש להיפך, שרובא דאיתא קמן לא מוציא ממון לכו"ע (אפילו לרב), וטעמו שלשיטתו רובא דאיתא קמן הוא מדין ביטול ברוב, ואין ביטול לממונות^[5].

ראה גם

מוחזק

רובא דאיתא קמן

רובא דליתא קמן

הערות שוליים