צלב

צורה של שתי וערב, שחלק מהנוצרים עובדים לה.

דברי הרב עובדיה יוסף שליט"א

שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יא

כי הנה כ' הרמ"א (ר"ס קמא), צורות שתי וערב שמשתחוין להם, דינם כצלם, ואסורים בהנאה בלא ביטול. אבל אותם שו"ע =שתי וערב= שתולים בצואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר. ע"כ. ומכיון שצורת השתי וערב אשר בבית כנסייתם היא ע"ז גמורה ואסורה בהנאה, ודאי שבית תפלתם קרו בית ע"ז. ודוקא לענין דאזלי ומודו לע"ז לא חששו בזה"ז. משא"כ בזה. ועמ"ש הש"ך (סק"ו) להחמיר בזה. וע"ע בשו"ת צפיחית בדבש (ר"ס מט). ובשאר אחרונים. ואכמ"ל. וכה"ג מצינו להרמ"א (ס"ס קנ) שכ', שרים או כהנים שיש להם צורת ע"ז בבגדיהם, אסור להסיר הכובע לפניהם וכו'. ע"ש. אלמא דאף בשתי וערב בזה"ז, אין לעשות לפניהם דבר הנראה ככבוד, דחשיבי כע"ז. וה"נ הנכנס לבית תיפלתם חשיב כבוד ברבוי הנכנסים אליה. (וכעין מ"ש ר' יונה הנ"ל.) ואע"פ שי"ל, מ"מ בודאי שאין לחלק חילוקים מדעתינו, להתיר במילתא דהוי אביזרא דע"ז, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א הנ"ל. והן אמת כי בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' קע) נטה קו להקל בנידונו, משום דאליל שלהם אינו חשוב ע"ז. ע"ש. לפע"ד נראה במחכ"ת שדבריו תמוהים בזה. וכבר מצאתי ראי' להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' נג אות ג), שהרבה להשיב עליו בזה. והעלה דחשיבא ע"ז ממש. והביא דברי הרמב"ם (ס"פ יא מהמ"א), שעבודת הנוצרים היא ע"ז וכו'. ע"ש.

<><><>

שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן סה:

שאלה: אדם נכבד שקיבל מהמלכות מדליית זהב בצורת צלב, לאות כבוד, האם מותר לו לענוד אותה, או להשהותה בביתו וליהנות ממנה?

תשובה: בשו"ת תרומת הדשן (סימן קצ"ו) הביא מה שכתב המרדכי (פרק ג' דעבודה זרה) בשם ראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה. וכן פסק הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף א') בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה בלי ביטול, אבל צורת שתי וערב שתולין בצואר לזכרון אינה נקראת צלם ומותרת ע"כ. ולפי זה נראה שהמדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת. והן אמת כי השפתי כהן (סימן קמ"א סק"ו) כתב, שדברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצואר, זהו דוקא כשידוע בודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע"כ. וכן דעת הגאון רבי שלמה מסקאלא בשו"ת בית שלמה (חלק א' מיורה דעה סימן קצ"ד, דף פ"ג (השני) ע"ב). אולם באמת פשט דברי הראבי"ה, וכן דברי הרמ"א, משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה. וכן הסביר דברי הרמ"א בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י"ג, דף ס' ע"ד), ודחה דברי הש"ך והוכחותיו בדין זה ע"ש. אולם גם לדעת הש"ך יש לומר שבמדליית זהב בצורת צלב, שהדבר גלוי וידוע שנעשית אך ורק לאות כבוד בעלמא, ואין דרך כלל להשתחוות לה, יש להתיר בפשיטות. ודומה למה שכתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה (מ"ב ע"ב): ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם. וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע"כ. וכיוצא בזה כתב המאירי (עבודה זרה שם, עמוד קנ"ב) ד"ה הסכימו, שבמקום שידוע שהצורה אינה נעבדת ואין עשייתה אלא לנוי, אפילו על כלים מכובדים מותר ע"ש. ויש לצרף לזה מה שצידד הר"ן (בפרק ג' דעבודה זרה), שאפשר שהיום מסתמא אין עובדים צורות אלו, ורק לזכר בעלמא עושים אותן. וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב י"ז חלק י"ד), בשם רבו הרב רבי אברהם בן איסמעיל. (והובאו בש"ך ובבתי כהונה שם דף ס"א רע"ב). וכיוצא בזה כתב בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן מ"ה), שאף על פי שמנהגם להחמיר כדברי הש"ך, מכל מקום בצלב העשוי מזהב ויהלומים שבודאי נעשה לנוי בעלמא, המנהג פשוט להתיר אף לכתחלה, ויש להם על מה שיסמוכו. ושלא כמו שהחמיר בזה הבתי כהונה (סימן י"ג) ע"כ. ובנידון שלנו נראה שאף הבתי כהונה יודה להקל. וראה עוד בשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סוף סימן מ"ד), ובשו"ת ירך אברהם חלק יורה דעה (סימן ד') ובשו"ת תפארת אדם (חלק יורה דעה סימן ל"ו אות א' ואות ה'), ובשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן קצ"א), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יו"ד סימן קע"ז), ובשו"ת קנין תורה חלק א' (סימן נ"ד אות ה').

ולא אכחד כי בשו"ת מאורי אור (חלק קן טהור דף נ"א ע"א) כתב, שיהודים שרוצים לקנות צורת שתי וערב שנתלית בצואר, יש להזהירם לומר לגוי שישבר אותה תחלה כדי לבטלה מתורת עבודה זרה, הואיל וידוע שהנוצרים נוהגים בהם נישוק ופילול בעת אכילתם וקודם שינתם, ובזמן הרמ"א אפשר שלא נהגו כן ע"כ. אולם מדברי האחרונים נראה שלא חששו לזה. ועל כל פנים במדלייה שאין דרכה בכך, יש להתיר גם לדבריו. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשואל ומשיב קמא (חלק ג' סימן ע"א), שנשאל אודות יהודי נכבד שקיבל מהמלך מדלייה בצורת שתי וערב, לאות הוקרה, האם מותר לעונדה, והביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל, וכתב שבנידון זה שהמלך נותן המדלייה לאות כבוד ולמזכרת אהבה למי שמוצא חן בעיניו, אין לחוש שמא השתחוו לה, ובפרט שענידת המדלייה יש בה צורך שהיא מכבודו של המלך ע"כ. (ואף על פי שסיים בצריך עיון מכל מקום נראה דעתו להתיר). והגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן ק') נשאל גם כן בדין זה, והעלה גם הוא להקל, שאין לחוש שמא השתחוו למדלייה, שהרי כל עשייתה היא כדי לכבד בה למי שמוצא חן בעיני המלכות, ואין בה שום ספק של סרך עבודה זרה. ואם לא ישאנה להתכבד בה, יש בדבר משום איבה. והסתמך בין השאר על דברי הזרע אמת הנ"ל. ושאף הבתי כהונה שהעלה להחמיר בנידונו, יודה בנידון שלנו שיש להקל. וסיים ובכדי שתהיה בידי הלכה ברורה שלחתי לשאול לשלשה מגדולי הרבנים של מדינות אירופא, והשיבו אלי דבר, שהמנהג אצלם לתלות על חלקת צוארם המדלייה, אף על פי שיש בה צורת שתי וערב, כי היא עשויה לנוי ולכבוד המלכות. ובזה נחה דעתי ביותר, שיש לנו לסמוך על הני אשלי רברבי מגדולי דורינו. ומכל מקום נראה שאין נכון לענוד המדלייה תמיד אלא בעת שנכנס לארמון המלך, ובצאתו יסירנה מיד ע"כ. אמנם בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן ק"ל) נשאל גם כן בזה, ומתחלה כתב שאין בזה כל חשש, על פי דברי הרמ"א בהגה הנ"ל, בצורה שנעשית רק לנוי ולזכרון, וכל שכן המדלייה שנעשית רק לכבד בה אנשים מצויינים רמי מעלה. ושוב נסתפק שמא יש לאסור משום חשדא, כעין מה שכתב הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף ג'), שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה וכדומה, אף על פי שמותרים בהנאה, שאין דרך הגוים בזמן הזה לעבוד צורות אלו, מכל מקום אין להשהותן. וכן העלה בסוף דבריו להחמיר בשהייתן, אלא אם כן ישחית צורתן ע"כ. אבל אין דבריו מוכרחים להלכה, כי במדלייה אין מקום לחשד שמא נעבדה כלל, וכדברי האחרונים הנ"ל. וכן פסק להקל הרה"ג רבי יצחק רפאל אשכנזי, מרבני איטליה בשו"ת ויען יצחק (עמוד קס"ו), והסתמך גם כן על דברי הזרע אמת הנ"ל. וכן העלה להקל הרה"ג ר' יצחק אונא ז"ל בשו"ת שואלין ודורשין (חלק יורה דעה סימן ל"ד). וידוע ומפורסם מעשה רב בזה, שהגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ"ל, קיבל מדליית זהב בצורת צלב, והיה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון ואף הצטלם עם המדלייה הזאת. ואין ספק שהסתמך על דברי הפוסקים הנ"ל. וכן עיקר להלכה ולמעשה.