פרשת כי תבוא

הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית

פרשת כי תבוא היא הפרשה השביעית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה : "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" ([[ספר דברים]], כ"ו,א'). ההפטרת השבת היא השישית משבעה דנחמתא ומתחילה בפסוק:"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" ([[ספר ישעיהו]], ס',א'). בפרשת "כי-תבוא" "משה רבינו" עומד לסיים את מניית תרי"ג המצוות. נותרו עוד שתי מצוות עשה שייאמרו בפרשת נצבים: מצות הקהל במוצאי שביעית והמצוה שכל איש בישראל יכתוב ספר תורה לעצמו.

הרמבן בפרושו לפסוק: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. (כ"ח, ל"ו) מביא לנו פרק בתולדות עם ישראל. הפרק אשר מתאר את הנסיבות אשר הביאו לידי חורבן הבית השני. הוא מתחיל ב"אריסתובלוס" מלך מבית חשמונאים, אשר שר צבא רומי הביא אותו לרומי ב"נחושתיים" והתוצאה "שהיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם , איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה." הוא ממשיך במעשיו של המלך אגריפס, אשר בא עם שליח מלך רומה וכבש את הארץ ומסיים באספסניוס שכבש את ערי יהודה ולבסוף יורשו "טיטוס הרשע" החריב את בית המקדש ואז התקיים בהם הפסוק: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. שם, ס"ו). ו"זאת ההתראה (של משה רבינו) שנתקימה כולה כפשטה וכמשמעה" כפי שנאמר בסוף ספר דברים:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.(ל"א, כ"ז ואילך).

תוכן הפרשה

הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:

• הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים, לפי על כל אדם מישראל להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש ולומר וידוי, המספר בשבחו של הקב"ה. הקטע המתחיל בפסוק: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה."ספר דברים, כ"ו,ד'), אותו אנו נוהגים אליו בהגדה של פסח.
• בני ישראל מצווים לתת תרומות ומעשרות. בשנים השלישית והשישית צריך לתת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. וגם גם נילווה וידוי.
• סיכום ממצה של פרשיות המצוות. הוא הסיכום שמשה רבינו אומר לבני ישראל בטרם יכרת הברית, וכך נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (ספר דברים כ"ו, ט"ז-י"ט).
• מעמד הברית, ביום מעבר הירדן: כתיבת התורה בהר עיבל, בנית מזבח מאבנים שלמות ןהקריב עליו עולות לאלוקים וההכרזה "היום הזה נהיית לעם לה'" ומעמד הברכה והקללה ההר גריזים והר עיבל, כאשר הכהנים ארון העדות בתווך.
• הברכות והקללות הנאמרות בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ כנען.
• בסוף הפרשה, משה רבינו מסכם את הניסים שנעשו לבני ישראל ממצרים עד הגיעם ל"ערבות מואב".

וידוי בקול ווידוי בלחש

הרב אביגדור נבנצל, רדה של ירושלים שבין החומות בשיחתו השבועית על הפרשה בשנת תש"ס, על הנושא:לפי מי אתה עתיד לתת דין ןחשבון מבחין בין שני הוידויים שאומר האדם מישראל.

כאשר הוא אומר: " בערתי הקודש מן הבית" (ספר דברים, כ"ו, י"ב-י"ד), חז"ל מכנים זאת "וידוי מעשר", למרות שכל כולו אינו אלא אמירת שבח על עצמו:"בערתי הקודש מן הבית:\" וידוי זה יש לומר בקול נמוך" במסכת סוטה נאמר : {}מקור|(ל"ב, ב')}}

אבנים גדולות ואבנים שלמות

"המזבח" המשוער בהר עיבל

הרב אמנון בזק בגיליון פרשת השבוע שבת בשבתו עוסק בשתי מערכות אבנים שעל בני ישראל להקים בהר עיבל, עם כניסתם לארץ.

• המערכת הראשונה של האבנים אשר נועדה לכתיבת דברי התורה ועליה נאמר:" וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: " (שם, כ"ז,ב'-ג'). לאחר הציווי משה רבינו מזכיר כי על האבנים יש לכתוב את דברי התורה :"וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב." (שם,ח').

• המערכת השנייה אשר משמשת כמזבח ועליה נאמר :"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; (שם,ה'-ו')

מקשה הרב אמנון בזק: ממבנה זה של הפרשה ניכר, שמדובר בפרשה אחת, הכוללת שני ציוויים על מבני אבנים, האחת - לכתיבת דברי התורה והשנייה - להקרבת זבחים. מהו אפוא הקשר שבין שתי מערכות האבנים?

הרב אמנון בזק מציע את הפירוש הבא:

• מערכת האבנים הראשונה נועדה כדי לבטא את חיובם של בני ישראל לקיים את דברי התורה, כתנאי לישיבתם בארץ, ועל כן הציווי מיועד להיעשות ממש עם הכניסה לארץ - "בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁרה ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם,ג). לימים, על הר עיבל יעמדו "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל" (שם,יג), ושם יאמרו - "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" {{מקור|(שם,כו))). סביר להניח, ש"דברי התורה הזאת" מתייחסים לדברי התורה הכתובים על האבנים במקום. מערכת האבנים הללו מבטאת, אם כן, את פן היראה, כפירוט של חובותיהם של בני ישראל בישיבתם בארץ ישראל.
• לעומת זאת, מערכת האבנים השנייה, של מזבח האבנים, מבטאת את מידת האהבה והשמחה לפני ה' - "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם,ז). קרבן השלמים (הנוסף על קרבן העולה, המבטא את מידת היראה) מבטא את הקשר שבין הקב"ה והאדם, הזוכה לאכול משלחן גבוה, והוא משמש כאמצעי להגברת השמחה, וכביטוי להודאה לקב"ה על כך שעם ישראל זכה להיכנס לארצו.

שתי מערכות האבנים, הניצבות זו בצד זו, מסמלות אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' בארץ ישראל - יראה ואהבה.

וייתכן, שבאופן סמלי התורה משתמשת בתיאורים שונים לשתי המערכות: האבנים שעליהם ייכתבו דברי התורה הן "אבנים גדולות", המבטאות בהקשרים אחרים במקרא את מידת היראה, כגון - " וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה -וַיָּמֻתוּ" {{מקור|(יהושע י,יא)}]. לעומת זאת, אבני המזבח הן "אבנים שלמות", שלא הונף עליהן ברזל (כז,ה), שעליהן מקריבים שלמים, ובכך יש ביטוי למידות השלמות והשלום.

לשם מה בריתות נוספות

מעמד הר סיני - פיסול מברונזה - בשער גן עדן בפירנצה - עוצב בהנחייה של יהודים מפירנצה

הרב אביגדור הלוי נבנצאל, בשיחות לספר דברים בעריכה ומקורות של יוסף אליהו, דן בנושא: "בחזרה להר ה'" והוא מעלה את השאלה : מדוע יש צורך בבריתות נוספות עם ישראל, מלבד מעמד הר סיני. הרי אין הבדל מהותי בין המעמד בהר גריזים ובהר עיבל לבין המעמד בהא סיני, בשניהם: נכרתו דברי הברית, נבנה מזבח, הקריבו עולות ושלמים והשמיעו לעם את דברי התורה והעם אישר את קבלת הדברים בפיו.

הרב נבנצל מפרש כי אם הכניסה לארץ היה צורך בקבלת תורה מחודשת. הכניסה לארץ הוא אירוע מיוחד. מה עוד שדור הבנים לא בהכרל הכיר את דור האבות, שהרי כולם מתו במדבר סיני.

אחרי עשרים ושמונה שנה, בימי יהושע בן נון יש שוב מעמד ברית חדש ([[ספר יהושע]], כ"ד). במעמד זה מוצגת בפני העם הברירה: "לעבוד לה'" או "לפזול" קצת לעבודה הזרה של השכן. ושוב חוזר יהושע בן נון על תהליך עריכת הברית: כתיבה בספר, לקיחת אבן לעדות והקרבת הקרבן.

רש"י מביא סיבה נוספת לכריתת הברית. הוא כותב כי בימי יחזקאל הנביא עתיד העם לטעון שברצונו להיות "ככל הגויים" והברית נכרתה בעבר רק כדי להכנס לארץ. עתה שבני ישראל כבר בארץ ישראל, נכרתה ברית מחודשת.

הרב אביגדור הלוי נבנצל עובר לאקטואליה וסבור כי "מעמד הקהל" הוא שחזור של מעמד סיני. במעמד זה הוא מזכיר את יום מתן תורה "יום הקהל" שם, ט',י'). הברית נכרתה בעבר בנוכחות המנהיגים: משה רבינו ויהושע בן נון ובמעמד הקהל יהיה המעמד בנוכחות מלך ישראל.

גם המועד מתאים שען בחג מקריבים עולת ראיה ושלמי תודה ([[מסכת חגיגה]][ ז' ב'), מעין העולות והזבחים שהוקרבו בטקסי הברית הקודמים.

היבט נוסף הוא תקיעת השוםר בראש השנה. אף הוא מזכיר את מעמד הר סיני. וכך בראש השנה אנו באים שוב בברית עם הקב"ה ומתחייבים לקיים את כל שהצטוונו.

הברכה והקללה

פרופ' אורה שורצולד מהמחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן דנה במאמר :הברכה והקללה עלתופעה מיחודת במינה. הברית , כמו כל הסכם אמור להיות מאוזן. תחילה מובאים הנתונים הקיימים על עושי הברית – ההקדמה של החוזה, ובה פירוט של כל אחד מן הצדדים: ה' ופעולתו למען העם מן הצד האחד – צד א', והעם ומעשיו מן הצד האחר – צד ב'. צד א'העניק לצד ב' דברים מסוימים. על צד ב' לקיים את חובותיו כדי שיהיו לו זכויות, והזכויות הן רבות.אם לא יקיים צד ב' את התחייבויותיו, רשאי צד א' לנקוט עונשים הקבועים בחוק, והם מפורטים זה אחר זה. אבל אם צד ב' מקיים את חובותיו בחוזה, צד א' מעניק לו זכויות ויתרונות מסוגים שונים.הפרשה מסתיימת בחתימת החוזה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (כט:ח).

כאשר נבחן את שלושת שורשים חוזרים פעמים רבות בפרשה : 1. בר"ך; 2. אר"ר; 3 קל"ל, נמצא כי המילה "בָּרוך" מופיעה שש פעמים בפרשה, אבל "אָרור" מופיעה 18 פעמים – פי שלושה. נמצאנו למדים כי הקללות רבות מן הברכות בפרשתנו; השלילה רבה מן החיוב.

הפרשה עמוסה אפוא בקללות, אבל לא זה המצב בתורה כולה: בתורה כולה השורש בר"ך מצוי 180 פעמים כפועל וכשם, כולל הדוגמות בפרשה ( 12 מהן אינן שייכות לעניין ברכות). הפועל קל"ל מצוי 25 פעמים. 6 אל הפועל הזה הוספתי את הפועל אר"ר – 13 פעמים ארור + 22 היקרויות של נטיות הפועל והשם של אר"ר. 7 כך אם נצרף את לשון הקללות בתורה, נגיע ל 60- היקרויות של לשון קללה לעומת 168 ההיקרויות של לשון ברכה מתוך 180 – יחס הפוך מן המצוי בפרשה, שבה שש פעמים לשון בָּרוך ו 18- – לשון אָרור.

והסיכום: " ניכר אפוא בפרשה שהברית מחייבת מאוד, והעונשים עשויים להיות כבדים על מפֵרי הברית. הקללה המילולית כמוה כביצוע, ומכאן כוחה".