פרשת נצבים

פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. " (דברים כט, ט).

נושאי הפרשה[עריכה]

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

• כריתת הברית - כפי שנאמר:"לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם (כ"ט,י"א). וזאת בנוסף ל"ברית הראשונה" נערכה בעת קבלת התורה בהר סיני. וכן לאחר כריתת הברית השנייה . לפי רבנו בחיי היה צורך בברית שנייה כיוון שבני ישראל ביטלו את הברית הראשונה באמרם "אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב:ד), כלומר העגל הוא האלוהים של ישראל. לכן חזר משה בארץ מואב וכרת אִתם ברית שנייה בפרשת ניצבים. על מנת לתת יתר תוקף לברית זו אילץ משה את העם לקבל את הברית באלה ובשבועה. לבד מזה מינה ה' עדים לברית – את השמים ואת הארץ (דב' ל:יט), כי עדים אלה קיימים לעולם. רבנו בחיי מוסיף שהשמים והארץ כוללים את כל צבא השמים וכל האנושות שעל הארץ – כולם הם חלק מהעדות (נצבים מה), ועדות זו קיימת לעולמים הן לטובה הן למוטב: אם ישמרו ישראל את המצוות יזכו בכל הברכות גם מיד העדים. ואם יעברו על מצוות ה', יד העדים תהיה בהם בראשונה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (דב' יא:יז). כלומר העדים לא רק יעידו אלא גם ישתתפו במתן שכרם או ח"ו בעונשם. ^[1]
• שלבי הגאולה עד לימות המשיח - מתחיל מ:"וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה (ל',ג') ומסיים :"כִּי יָשׁוּב ה', לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ (שם,ט').
• הדגשת הבחירה - ומסיים :" רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע" (ל',ט"ו)

"שורש פורה ראש ולענה"[עריכה]

הרב אמנון בזק בגליון שבת בשבתו דן בנושא שורש פורה ראש ולענה ומגלה מעין סתירה בין תחילת הפרשה לבין המשכה. הפרשה מתחילה בתוכחה חריפה לעם ישראל ומזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל:"פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.(כ"ט,י"ז). המיעוש הזה נענש ומובדל העם ישראל כפי שנאמר בהמשך הפרשה:"וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה (שם,כ').

ברם, מיד לאחר מכן עובר משה לתיאור, ממנו משתמע שעם ישראל כולו חוטא, ומשום כך נענש עונש כפול, המתייחס מצד אחד לארץ: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָת(שם,כא-כב); ומצד שני - לעם: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (שם,כ"ז).

כיצד אפוא מתקשרים שני חלקי הפרק? מדוע פותח משה בתיאור מיעוט מבני ישראל, ומבלי לציין זאת הוא עובר לתיאור של חטאי עם ישראל כולו?

מסביר הרב אמנון בזק כי התשובה לשאלה זו נמצאת במילים: "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה". משה מבקש לומר, שאם יהיה מיעוט שלילי כלשהו, שעם ישראל לא יתייחס אליו, הרי שאותו מיעוט אכן ייענש בידי שמים, אולם האחריות מוטלת על העם כולו. בסופו של דבר, עתיד מיעוט זה להשפיע על העם כולו, ולגרום לחורבן הארץ ולגלות העם.

לאור זאת ניתן להבין היטב את הפסוק המסיים את הפרק ואת נאומו זה של משה: "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם,כ"ח). מטרת פסוק זה היא להדגיש, שעם ישראל איננו אחראי על הנסתרות, אך חובה עליו לטפל בנגלות, על מנת למנוע את התפשטותה של ההשפעה השלילית: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים" (רש"י שם).

על "עשרת השבטים"[עריכה]

ילקוט שמעוני ^[2] מביא את דעת החכמים בשאלה האם עשרת השבטים אמורים לחזור או לא. הם מוצאים רמז לכך מהפרשה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר" " וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה". מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכין ואין חוזרין - דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר אף הן אפלה שלהן עתידה להאיר להם.

תנו רבנן עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם" - בעולם הזה, "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת" - לעולם הבא - דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אם מעשיהם כהיום אינן חוזרין ואם לאו חוזרין. רבי אומר באין הן לעולם הבא שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. אמר רבה בר בר חנה שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה דכתיב הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה וגו', מאי חסידותיה, דתניא קטני בני רשעי ישראל אין להם חלק לעולם הבא שנאמר הנה היום בא בוער כתנור וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף שרש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רבי עקיבא אומר באין לעולם הבא שנאמר שומר פתאים ה', שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא:([[ילקוט שמעוני]] לפרשת נצבים)

ימות המשיח[עריכה]

דר' יאיר ברקאי מאונחברסירת בר אילן מציג - בין השאר - את המקורות לנושא מאמרו שלבי הגאולה ואלו הם:

• בתלמוד הירושלמי (מעשר שני פרק ה), תחילה ייבנה בית-המקדש ובשלב הבא יבוא המשיח.
• ספר החינוך (מצווה צה), לבנין בית-המקדש יקדם שלב של קיבוץ גלויות שבסופו רוב העם ישב על אדמתו.
• אברבנאל המצטט את הר"ן טוען כי בשלב הראשון תבוא רווחה לישראל בקרב הגויים, בשלב השני יהיה קיבוץ גלויות ורק בשלב השלישי יוקם בית הבחירה.
• הנצי"ב מוולוז'ין - (נפתלי צבי יהודה ברלין, בעל "העמק דבר", מתאר בפירושו לפסוקים מפרשת נצבים את שלביהגאולה בצורה מפורטת ומקורית, ולהלן נתמקד בעיקרי דבריו ורעיונותיו.
  • לדעתו, בשלב הראשון תהיה התעוררות בקרב בני-ישראל היושבים בתוך האומות הגדולות לאחר "שיתן (ה') בלב אומות העולם שיאהבוך".
  • ההתעוררות תתבטא בכך שתהיה תנועה ענפה של עליה ארצה. "וקבצך מכל העמים".
  • אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה מעט מעט", דהיינו

גם מהעמים והארצות הקטנים יותר.

הנצי"ב מצטט את דברי הרמב"ן, ולפיו הכתוב ו"שב וקבצך" מרמז על שלבים שונים גם בקיבוץ הגלויות, כאשר בשלב השני יבואו ארצה גם יהודים שאינם יודעי תורה ואינם בעלי יחוס, אלא 'עמך ישראל'.

בפסוק "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את-ה' א-להיך בכל לבבך וכל נפשך למען חייך" (ל, ודבריו של הנצי"ב נועזים: אין יהודי הגר בגולה יכול להגיע לשלב הגבוה של אהבת ה' למרות שיתאמץ בכל נפשו, וזאת משום שה' אינו "מתדבק עמנו" בהיותנו מחוץ לארץ-ישראל!

אין אדם יודע טמונותיו של חברו[עריכה]

בפרשה מובא בטקס כריתת ברית בינו לבין אלוהיו. בהמשך מובא פסוק סתום: "הנסתרות לה' אלהינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם, כח). מהן הנסתרות השייכות לעולמו הסגור של ה', לעומת הנגלות המסורות בידינו ?

רש"י מבאר את הפסוק כך: לאחר שה' מאיים להעניש את הכלל על עוזבם את הברית, מתעוררת בקרב העם התקוממות: "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) ?פן יש בכם איש וגו, ואחר כך (פסוק כא) ?וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו?" לכן אומר הפסוק: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא ייפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים". כך משכך רש"י את הפחד מכניסה לברית בתנאים בלתי אפשריים: אתם תדאגו לסדרי החברה, ואם יחיד יחטא בלבו או בביתו, אין זה מעניינכם. ולגבי הדרשה הקדמונית מוסיף רש"י: "נקוד על ?לנו ולבנינו', לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".

על פי פרשנות זו, יסוד הערבות ההדדית אינו מתקיים לפני הכניסה לארץ. גם על "הנגלות" - אותן התנהגויות המרחיקות את ישראל מהברית - אין אחריות קולקטיווית לפני מעמד ההתחייבות בהר גריזים ובהר עיבל. הכניסה לארץ הופכת את האדם לחלק מחברה, שבעצם הגדרתה יש ערבות הדדית. מכאן ואילך כל עשייה של האדם הפרטי, שאינה נסתרת בינו לבין עצמו, תשפיע על הכלל.

ההפטרה[עריכה]

ההפטרת פרשת נצבים היא האחרונה משבעה דנחמתא ומתחילה בפסוק:"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים; כָּל-רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם, כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'." (ישעיהו סא, ט) - לפי התימנים או "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.(ישעיהו סא, י) -לפי האחרים.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט פרשת ניצבים באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת ניצבים באתר ישיבה

הערות שוליים[עריכה]