התקופה הממלוכית בארץ ישראל

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260- מועד יציאת הצלבנים את ארץ ישראל עד לשנת 1517 - מועד כניסת הטורקים והחלת שלטון האימפריה העותמאנית על הארץ. הממלוכים היו שכירי חרב אשר הגיעו לארץ ממצרים. "ארץ ישראל" בשטח הוָ‏לָ‏איָ‏ה: "אָ‏-שָ‏אם" ("סוריה הגדולה") . חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כתווך שבו עברה דרך הדואר הראשית בין המרכז השלטוני בקהיר לבירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית, בדמשק ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית.

חשיבות נוספת לארץ הייתה חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של סיפורים המוזכרים בקוראן (כגון סיפורי האבות).

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי עזה. ירושלים מהווה מקרה מיוחד של עיר שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.

בשנים בהן השלטון המרכזי היה חזק עול המיסים היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה, מאידך הייתה רמה גבוהה של ביטחון אישי, סדר וארגון. המטרה היית להבטיח את דרכי הדואר שעברו בארץ.

תאור אבן בטוטה

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה עבר בארץ ישראל בימי השלטון הממלוכי. הוא מביא תאור על מצבה של הארץ במאה ה-14.