התקופה הממלוכית בארץ ישראל

מראה ירושלים בימי הממלוכית - המקור: אתר מסעי אבן בטוטה

גשר ממלוכי, ראה סמל האריה של השליט ביברס, על "דרך הדואר" מקהיר לדמשק

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260, מועד יציאת הצלבנים את ארץ ישראל עד לשנת 1517 - מועד כניסת הטורקים והחלת שלטון האימפריה העותמאנית על הארץ, בה משלו הממלוכים בארץ ישראל.

הממלוכים היו נערים ממוצא תורכי שנרכשו בערבות משני עברי הים הכספי והובאו אל ארצות האסלאם, שם עברו חינוך אסלאמי קפדני ואימון צבאי כפרשים משובחים. בגמר מסלול האימונים שוחררו הממלוכים מעבדותם והיו ליחידת המחץ בשרות השליט.

בשנת 1250 הם נעשו לאדוניה של מצרים. עשר שנים מאוחר יותר בלמו הממלוכים צבא מונגולי בעמק חרוד, . קרב זה, שהציל את לב ארצות האסלאם, ובתוכו את הערים הקדושות מכה ומדינה ממסע החורבן המונגולי, הקנה לממלוכים יוקרה והערכה בקרב כלל המוסלמים. נסיגת המונגולים מסוריה הפכה אותם לשליטי אימפריה.

היה זה הסולטאן ביברס (1260 – 1277), שהשתלט על האימפריה זמן קצר אחרי קרב עין-ג'אלות, שעיצב את פניה של המדינה. הוא קבע כלל מרכזי: כל התפקידים הבכירים באימפריה, צבאיים ואזרחיים כאחד, יהיו בידי ממלוכים בלבד. כך הפכה מדינה זו לתופעה יחידה במינה בהסטוריה: החברה היחידה שתנאי הכרחי להגיע לצמרת בה היה להיות עבד בשלב מסויים בחיי האדם.^[1]

ארץ ישראל וסוריה היו למחוז שלטוני, "הוָ‏לָ‏איָ‏ה", בשם : "אָ‏-שָ‏אם" ("סוריה הגדולה") . לארץ הייתה עבורם חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של סיפורים המוזכרים ב"קוראן" כמו אלה מתקופת האבות.

הם בחרו את העיר צפת לבירת החלק הצפוני של הארץ ואת העיר עזה לבירת החלק הדרומי . ירושלים מהווה מקרה מיוחד של עיר שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה אך לא מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי .

בשנים בהן השלטון המרכזי היה חזק עול המיסים היה כבד, האדיקות הדתית הייתה רבה וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה, מאידך הייתה רמה גבוהה של ביטחון אישי, סדר וארגון. המטרה הייתה להבטיח את דרכי הדואר שעברו בארץ.

תאור אבן בטוטה[עריכה]

ירושלים בימי אבן בטוטה

כיפת הסלע

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה עבר בארץ ישראל בימי השלטון הממלוכי. הוא מביא תאור על מצבה של הארץ במאה ה-14. מתאורו ניתן לעמוד על מסלולי הדרכים ועל המקומות הקדושים שהיו אז בארץ.

אבן בטוטה עבר דרך ארץ ישראל, סוריה ומשם לחצי האי ערב במטרה לעלות לרגל לעיר הקדושה לאיסלם היא "מכה". הוא נסע לארץ ישראל לאורך חוף הים התיכון והגיע לעיר עזה - העיר המרכזית של הממלוכים בדרום הארץ. משם הוא חצה לרוחב את הארץ והגיע לחברון. בחברון הוא בקר במערת המכפלה. הוא שאל את ה"אימאם": האמנם "אבות האומה" קבורים פה ? הוא משיב לו, שכל המלומדים שהוא פגש מעידים על אמיתות המסורת, אשר עברה בעל פה מדור לדור, "זו מסורת עתיקה ואין ספק בה". האימאם הוסיף עוד פרט, לפי מסורת בעל פה, שלמה המלך ציוה על הג'ינים - השדים שפועלים לפי פקודתו - לבנות את המבנה המפואר שמעל למערת המכפלה.

המושל הממלוכי של ירושלים שמע על הנוסע הקדוש. הוא שלח לקראתו משמר חיילים ועימם הוא הגיע לירושלים. הוא גילה כי ירושלים היא עיר קטנה, רק 10,000 תושבים בתוכה. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים של העיר. הם בנו בעיר "מדרסות" ובכך הורחבו לימודי האיסלם. הם תרמן לכך שחשיבותה העיקרית של העיר הקדושה יהיה כמקום עליה לרגל.

בירושלים הוא מצא שאין חומות. מסתבר כי המושלים הממלוכים , באביב 1219 הרסו את חומות ירושלים . המטרה הייתה שהצלבנים לא יוכלו להתבצר מאחוריהם אם יכבשו שוב את העיר.

המושל של דמשק בנה בה אמות מים לעיר . הוא ביקר במסגד הגדול בעולם "כיפת הסלע" ומלא התפעלות ממנו: מופלא, בעל יופי נדיר ואור זוהר הבוקע ממנו . מבחינה אדריכלות הוא מיוחד במינו : מבחוץ הוא מתומן ומפנים הוא גלילי. קירותיו מקושטים בזהב. במרכז אבן השתיה. מסורת עתיקה מספרת כי אברהם אבינו התכוון להקריב את בנו - היחידי - על סלע זה . מהסלע יוצאת בליטת אבן בגובה האדם, מכוסה ברשת ובבסיסה מסגרת עץ ועליה שלט עם אחד מסמלי האיסלם - "החמסה". המסגד היה המקום הקדוש למוסלמים ולעברו התפללו המאמינים בטרם החלו לפנות בתפילה לכיוון מכה . הוא מצטט אימרה כי תפילה בכיפת הסלע שקולה כנגד חמש מאות תפילות במסגד אחר. ומסכם כי האל בחר בירושלים כמקום קדוש שלישי, אחרי "מכה" ו"אל-מדינה" וכן זה המקום בו הנביא נקרא לעלות לגן העדן.

בדרך הוא עבר בערי ארץ ישראל, עכו וצור, וצופה במצודות - הכל מלא הרס. מאה שנות כיבוש הארץ על ידי "מסעי הצלב" ומלחמות צבאות האיסלם בהם השאירו את חותמם על נוף הארץ. הצלבניםהשאירו בארץ זכרונות לא נעימים: רציחות, הרעלות, אינטריגיות פוליטיות, "התאבדויות" ומלחמות. המשך דרכו נעשה בטריטוריה תחת שלטון ממלוכי, המבטיח בטחון יחסי בדרכים, וכך הוא מגיע לדמשק.

מצב היהודים[עריכה]

"גרפיטי" של עולי רגל על מצבת קבר זכריה - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם:אבי דרור

מצבם של היהודים בתקופה הממלוכית היה בשפל. היה זה לאחר שהיהודים שהתגוררו בערים הגדולות נטבחו על ידי הצלבנים. בין השאר, הכיבוש הצלבני של ירושלים הביא לטביחת כל תושביה.

הויקיפדיה העברית מוסרת את על היהודים בתקופה הממלוכית את הפרטים הבאים:

• גודל האוכלוסייה היהודית בתקופה הממלוכית בירושלים נע בין שתי משפחות מיד לאחר הכיבוש הממלוכי, לפי דיווח של הרמב"ן ועד כ-200 משפחות של אשכנזים וספרדים בסוף התקופה. היהודים התרכזו בדרום העיר, תחילה בהר ציון ולאחר מכן באזור הרובע היהודי של ימינו, סביב ה"חצר" שבה ממוקם כיום בית הכנסת החורבה.
• העלייה לרגל הייתה בדרך כלל של פרטים או קבוצות קטנות, מכל תפוצות ישראל.
• בשנת 1266 הוציא השליט הממלוכי צו האוסר על בני חסות: יהודים ונוצרים, לעלות להר הבית. עד אז נהגו יהודים לעלות ולבצע טקסי אבלות בשולי הר הבית. מאז התחילה להתבסס תפילה בכותל המערבי.
• הר הזיתים היה אתר עלייה לרגל והטקסים באזור זה התבצעו בדרך כלל בשמיני עצרת, וכללו קריאת פיוטי הושענות ופיוטים מיוחדים שנקראו "אזכרת הר הזיתים".
• בתקופה הממלוכית החל להתפתח בהר הזיתים בית קברות יהודי. מבין ראשוני הנפטרים שנקברו בבית הקברות היו עולי הרגל, וביניהם הרמב"ן, רבי עובדיה מברטנורא, רבי יהודה החסיד ועוד.
• בשנת 1267 עלה הרמב"ן לירושלים הוא אירגן את היהודים להקמת בית כנסת על חורבות מבנה נאה. כנראה מבנה בהר ציון, שם שכנה הקהילה היהודית הזעירה של אותם ימים.
• אשתורי הפרחי הגיע לארץ ישראל עקב חישוב קץ זה בשנת 1315, וכתב את ספרו כפתור ופרח כדי להכין את רבבות העולים למצפה להם בארץ.
• כך הגיעו לירושלים לראשונה אשכנזים כמו הרב יצחק הלוי מביילשטיין, ראש קהל ורשה ועימו קבוצת תלמידים ורכשו את ה"חצר" (במקום בו שוכן כיום בית הכנסת החורבה) והקימו בה בית כנסת, ישיבה ובתי מגורים.
• בשנת 1488 עלה לירושלים והשתקע בה ר' עובדיה מברטנורא, והחל משנה זו גברה עליית הספרדים והגיעה לשיאה אחרי גירוש ספרד.

הערות שוליים[עריכה]