מצוות מינוי מלך

מצוות מינוי מלך ביהדות היא המצווה למנות מלך ולכבדו - מצווה הכלולה במניין תרי"ג מצוות.

מקור המצווה

אדות מצוות מינוי מלך נאמר בתורה:

	כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא
– דברים יז,יד-טו

המצווה - חובה או היתר?

הסגנון שבו מתארת התורה את מצוות מינוי המלך (כי תבוא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך") הוא דו משמעי, שכן ניתן להבין ממנו שהתורה מטילה חובה על העם להמליך עליו מלך, אך ניתן גם לראות את הפסוקים כמביעים הסתייגות. מהמילים "ואמרת אשימה עלי מלך" משמע שהדבר תלוי ברצון הציבור ואינו חובה, ובמילים "ככל הגויים אשר סביבותי" ניתן לשמוע הסתייגות, כאילו הבקשה למנות מלך היא היסחפות לא ראויה אחרי העמים האחרים. כמו כן, בספר שמואל (שמואל א' פרק ח') מתוארת בקשת עם ישראל בימי שמואל למנות להם מלך, בקשה שנתקלה בהתנגדות של הנביא ושל הקדוש ברוך הוא. מסיבות אלו ואחרות מצווה זו שנויה במחלוקת בין המפרשים.

חלק מהמפרשים הקדומים, כמו רב סעדיה גאון ורבי אברהם אבן עזרא מפרשים שהפסוק "שום תשים עליך מלך" אינו בא להטיל חובה למנות מלך, אלא לומר שהדבר מותר; לעומתם, סוברים רוב הפוסקים‏^[1] שמצווה מן התורה למנות מלך. תפיסה זו מבוססת על הברייתא המובאת בתוספתא מסכת סנהדרין (ד,ג) ובתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין כ,ב, האומרת:

	היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

האברבנאל‏^[2] נקט בעמדה ייחודית בשאלה זו. לדעתו מינוי מלך אינו רצוי כלל, שהרי היו ממלכי ישראל, כמו ירבעם בן נבט שהחטיאו את העם, ולעומת זאת הניסיון של ערי המדינה באיטליה, כמו ונציה, מראה שמדינות יכולות להצליח ולשגשג ללא מלך. לדעתו, התורה אינה מצווה על העם למנות מלך, אלא היא חוזה שהם עתידים לבקש להם מלך לאחר כניסתם לארץ - בקשה שהתורה אינה רואה בעין יפה, ולכן היא אומרת שהבקשה תהיה לשים מלך "ככל הגויים אשר סביבותי", אלא שהתורה מזהירה את העם שבשעה שיבואו למנות מלך הם יהיו חייבים למנות מלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו" ולא מלך כרצונם. האברבנאל אף משווה את מצוות מינוי המלך למצווה אשת יפת תואר - מצווה שבבסיסה מצב בלתי רצוי הנובע מהיצר הרע, אלא שהתורה מצווה כיצד לפעול לאחר שהאדם בחר ללכת בדרך בלתי רצויה.‏^[3] האברבנאל מסתמך על דעת התנא רבי נהוראי, שסבר אף הוא שאין מצווה למנות מלך, וכל פרשת מינוי המלך לא נאמרה אלא "כנגד תרעומתן" של ישראל. ‏^[4]

גם הנצי"ב מוולוז'ין‏^[5] מביע עמדה מחודשת. לדעתו מצווה למנות מלך, כפי הדעה הרווחת בתלמוד ובפוסקים, אלא שמצווה זו מותנית ברצון העם, ואינה חלה אלא כאשר העם "בשל" למלך, שכן "יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה", "ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, משום הכי [=ולכן] לא אפשר לצוות למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך".

מטרת המצווה

לדעת בעל ספר החינוך‏^[6] מטרת מינוי המלך היא יצירת סדר חברתי, שאינו אפשרי ללא מנהיג:

	לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור.

אולם לדעת הרמב"ם‏^[7] למלך יש גם תפקיד רוחני:

	ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, פירש את תכלית מצווה זו על פי דרכה של חסידות חב"ד, כשהוא רואה במלך כעין "אדמו"ר". לפי דבריו תפקיד המלך הוא לגרום לבני ישראל להיות בטלים לה': "ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטלים למלך – הרי נמצא בו ועל ידו הישראל בטלים לאלוקותו יתברך, וזאת היא עבודת המלך תמיד, להיות בו ועל ידו הנבראים בטלים לה'".‏^[8]

אופן המינוי

למי הסמכות למנות מלך?

כאמור, התורה מצווה‏^[9]: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". כמה ממפרשי התורה (שם) מסבירים שכוונת הביטוי "אשר יבחר ה' אלהיך בו" היא שיש למנות מלך על פי נביא או על פי אורים ותומים,‏^[10], ופירוש זה מופיע כבר במדרש ההלכה ספרי לספר דברים (שם): "אשר יבחר ה' אלהיך – על פי נביא". אך הרמב"ן (שם) תמה על הסבר זה: "אם כן, מה טעם להזהיר 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי'? וה' לא יבחר בנכרי!", לפיכך הוא מסביר שהדרישה למנות מלך על פי נביא היא רק כאשר הדבר אפשרי – כאשר "יענך ה' בנביאים", אך אם אין מענה אלוקי – ניתן למנות מלך גם שלא על פי נביא, אלא שאז יש להקפיד לכל הפחות על דרישת הסף שהמלך לא יהיה איש נכרי. הרמב"ן מציע פירושים נוספים על דרך הפשט: א. "מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" הוא מלך מישראל, שהרי ה' בחר בעם ישראל – ולא מלך נכרי. ב. "אשר יבחר ה' אלהיך בו" אינו בא כדי להוסיף ציווי כלשהו, אלא משמעותו היא שאתה תמנה עליך מלך, וכל מלך שתבחר – יתברר, בדיעבד, שהוא המלך שה' בחר בו, שכן גם מי שנתמנה על ידי בני אדם – נבחר בעצם על ידי האל.

הרמב"ם ‏^[11] פוסק להלכה שאין למנות מלך תחילה ‏^[12] אלא על פי נביא, והוא מוסיף דרישה נוספת – שהמינוי ייעשה גם על פי הסנהדרין, דהיינו בהתייעצות עמם ובהסכמתם, והוא מסתמך על תקדימים: "כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו,‏^[13] וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו".

ירושה במלכות

כאשר המלך מת – בנו מולך תחתיו מדין ירושה‏^[14], כפי שנאמר‏^[15]: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". אם למלך כמה בנים – בנו הגדול קודם לקטנים ממנו. אם לא נותר אלא בן קטן – שומרים לו את המלוכה עד שיגדל. אם אין למלך בנים – ממנים תחתיו קרובים אחרים, לפי סדר הירושה שבתורהספר במדבר פרק כז). מינוי הבן תחת אביו מותנה בכך שהוא ירא שמים.‏^[16]

משיחה בשמן המשחה

במקרא מתוארים כמה מקרים שמלכים נמשחו למלוכה בשמן המשחה (המשיחה נעשית ביציקת שמן אפרסמון על ראש המלך המיועד): שאול‏^[17], דוד‏^[18], שלמה‏^[19], יהוא‏^[20], יואש‏^[21], ויהואחז‏^[22]. נמצא שלא כל מלך נמשח, והמשיחה אינה נעשית אלא בשני מקרים: א. מלך שאינו בן של מלך קודם. ב. מלך שמינויו היה כרוך במחלוקת, כמו שלמה שנמשח בגלל המחלוקת עם אדוניה שהתנשא למלוך.‏^[23]

הפסולים למלוכה

נכרי - כאמור, נאמר בתורה‏^[24]: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". האיסור למנות נכרי כמלך נמנה במניין תרי"ג המצוות כמצוות לא תעשה.‏^[25]

יש שכתבו שטעם המצווה הוא שנכרי עלול להסית את העם לעבוד עבודה זרה (רשב"ם דברים יז,טו), ויש שכתבו שהמלך צריך להיות רחמן ובעל מידות טובות, ולכן המלך צריך להיות מ"זרע ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים" (ספר החינוך מצוה תצ"ח). והרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק נ) כתב שכל אומה זקוקה למלך שהוא מבני אותה אומה, "לפי שכל ששלט באומה אדם שאינו מייחוסה – הרי הוא פוגע בה איזו פגיעה, אם גדולה אם קטנה".

גר - לפי חז"ל, הציווי "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כולל גם איסור למנות גר לתפקיד מלך, ואפילו צאצא של גרים; אולם אם אמו היא מישראל, אף שאביו גר – הוא ראוי להיות מלך. ‏^[26]. בתוספתא (מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ו) נאמר שאין ממנים מלך אלא אדם מיוחס שראוי להשיא את בתו לכהן, אך הרמב"ם לא פסק הלכה זו, ואילו תוספות ‏^[27] כתבו שהלכה זו היא מדרבנן.

בתלמוד מסופר על הורדוס, שהרג את כל החכמים, כדי להשתיק את הטענות שאינו ראוי למלכות בשל מוצאו הזר.‏^[28] על אגריפס המלך‏^[29] מסופר שפעם קרא בתורה בספר דברים במעמד הקהל, וכשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זלגו עיניו דמעות, והעם אמרו לו: "אל תתיירא אגריפס! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה". ‏^[30]

התלמוד ‏^[31] מרחיב את האיסור למנות גר למלוכה גם לתפקידים אחרים שיש בהם שררה, כמו שר צבא או דיין.

מלכה – במדרש ההלכה ספרי‏^[32] דרשו: "מלך ולא מלכה", והרמב"ם פסק דברים אלו להלכה (הלכות מלכים א,ה): "אין מעמידין אשה במלכות, שנאמר 'מלך' ולא מלכה", והרחיב גם הלכה זו לתפקידי שררה אחרים (שם). בתולדות ישראל ידועות שתי מלכות – עתליה שהייתה מלכת יהודה בימי בית ראשון, ושלומציון המלכה בימי בית שני. עתליה הגיעה למלוכה בעקבות טבח שערכה בכל בני משפחת המלוכה, ולאחר כמה שנים נערך נגדה מרד והיא הומתה, ולפיכך ספק אם מלכותה נחשבה לגיטימית; לעומתה שלומציון זכתה לזיכרון חיובי בהיסטוריוגרפיה היהודית ובספרות חז"ל, כמלכה שפעלה בשיתוף פעולה עם החכמים (הפרושים), והובילה את מדינת יהודה לשגשוג כלכלי ומדיני‏^[33], ואין בספרות חז"ל הסתייגות ממלכותה וטענה שלא הייתה ראויה למלכות.

הבזויים – ברייתא המובאת בתלמוד‏^[34] קובעת לגבי כמה בעלי אומנויות שנחשבות בזויות, כמו סַפָּרים ובַלָּנים, ש"אין מעמידים מהם מלך". הרמב"ם‏^[35] מסביר שאין זה משום שהם פסולים, אלא "הואיל ואומנותן נקלה – העם מזלזלין בהן לעולם".

מלכות בית דוד

התורה לא קבעה מאיזו משפחה יש למנות את המלך, אולם לאחר שנמשח דוד למלך, נקבעה מלכותו כמלכות נצחית שלא תפסוק, כדברי נתן הנביא לדוד: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" ‏^[36]. גם אם יחטאו בניו – הם יענשו, וייתכן שהמלכות אף תפסוק מהם באופן זמני, אך זכות המלכות תישאר לבניו של דוד, כדברי איתן האזרחי: ‏^[37]

	אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן. אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ. וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי.

לפיכך, אין למנות מלך שלא מבית דוד. גם המשיח המיועד עתיד להיות צאצא של דוד המלך, כפי שנאמר רבות בדברי הנביאים. עם זאת, ייתכן מינוי של מלך שלא מבית דוד על פי נביא, כפי שירבעם בן נבט נתמנה למלך על פי אחיה השילוני, אלא שמלכותו בהכרח תהיה זמנית, ובסופו של דבר תחזור המלוכה לבית דוד, ‏^[38], ויש אומרים שאם נביא ממנה מלך שלא מבית דוד – מלכותו יכולה להיות נצחית, אם בניו ילכו בדרך התורה, אלא שהם יהיו מלכים בדרגה משנית ביחס למלכי בית דוד, כעין משנים למלך.‏^[39]

הרמב"ן בפירושו לתורה‏^[40] כתב שמהפסוק "לא יסור שבט מיהודה" שבצוואת יעקב אבינו עולה איסור למנות מלך שלא משבט יהודה, ולפי דבריו מלכי ישראל בימי בית ראשון עברו על איסור זה, ואף בני בית חשמונאי בימי בית שני נכחדו כולם, למרות צדקותם והישועה שהביאו לעם ישראל בימי היוונים, כעונש על שעברו על איסור זה, שלקחו המלוכה לעצמם. עוד הוא כותב שיש איסור מיוחד להעמיד מלכים כהנים, משום שלכהנים תפקיד אחר בעם ישראל - עבודת המקדש.‏^[41]

היחס למלך – כבודו ומוראו

הפסוק "שום תשים עליך מלך" נתפרש בידי חז"ל כמכוון לא רק למינויו של המלך, אלא גם כחובה לנהוג במלך בכבוד וביראה, כדי שבכך תתקיים מלכותו, כפי שנאמר במשנה:‏^[42]

	שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך.

היישום המעשי של הלכה זו מורכב מפרטים רבים: אסור להשתמש בכלים המיוחדים למלך, כגון לשבת על כסאו או לרכוב על סוסו; אסור לראות את המלך בשעה שמראהו אינו מעורר כבוד, כגון כשהוא מסתפר או מתרחץ. הוא גם לא חולץ לאשת אחיו, אם זה מת בלא בנים, כיון שמצוות החליצה כוללת יריקה של החולצת בפני החולץ. גם בשעה שהמלך אבל אין הוא יוצא ללוות את המיטה והוא אף אינו יושב על הרצפה, כאבלים אחרים. גם המלך עצמו חייב לשמור על כבודו – הוא מצווה להקפיד על הופעה מכובדת במיוחד, להסתפר בכל יום וללבוש בגדים מפוארים, ככתוב (ישעיהו לג,יז): "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ".‏^[43]

אל מול חובת הציבור לכבד את המלך, מדגיש הרמב"ם את חובתו המוסרית של המלך להימנע מגאווה ולנהוג בכבוד בבני עמו, ולא "להסתנוור" מהכבוד הרב שהוא זוכה לו:‏^[44]

	כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: "שמעוני אחי ועמי"... לעולם יתנהג בענווה יתירה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא".

לקריאה נוספת

הרב יהודה גרשוני, משפט המלוכה (בירורים הלכתיים בהלכות המלך והמלוכה).

נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר דברים, עמודים 170-173 (עיון פרשני בשאלת היחס בין מצוות מינוי המלך שבספר דברים להתנגדות למינוי המלך בימי שמואל).

הערות שוליים

הערות שוליים