דם

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־08:28, 2 ביולי 2013 מאת Yeshivaorgil bot (שיחה | תרומות) (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת המושג

דם הוא נוזל אדום הזורם בעורקים, בורידים ובנימיות בגוף האדם ובבעלי חיים. ייתכן שמקור השם 'דם' הוא קיצור מאדום, שהוא צבעו של הדם.

באופן מושאל משמש המושג דם או שפיכות-דם כביטוי לרציחה[1], או במובן של עונש מוות[2]. מובן מושאל אחר במקרא הוא מיץ או עסיס אדום[3].

בחז"ל משמש המושג דם במובן של עצם החיים[4]. מובן אחר מצינו בחז"ל לדמים, והוא במובן של ממון וכסף[5].

הענף ברפואה העוסק במחלות הדם נקרא המטולוגיה.

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לדם במובנו הפיסיולוגי.

רקע מדעי

מרכיבי הדם - הדם מורכב מנוזל המכונה פלסמה, ובתוכו מרחפים חלקיקים מוצקים.

נוזל הפלסמה, ללא חלקיקי הדם, הוא צלול, צהבהב, והוא מורכב ממים, מלחים, וחלבונים שונים, ביניהם הפיברינוגן. חלבון זה הופך למשקע בעת קרישת הדם, ונקרא פיברין. לאחר סילוק הפיברין וחלקיקי הדם נשאר נוזל צלול הנקרא נסיוב (סרום).

החלקיקים המוצקים הם כדוריות אדומות, כדוריות לבנות, וטסיות, והם נוצרים בעיקר במוח-העצם, ומשם מוזרמים למחזור הדם.

תפקידים - התפקיד העיקרי של הכדוריות האדומות הוא הובלת החמצן לרקמות הגוף. חסר חולני של כדוריות אדומות נקרא אנמיה; עודף חולני של כדוריות אדומות נקרא פוליציתמיה.

התפקיד העיקרי של הכדוריות הלבנות הוא הגנת הגוף מפני זיהומים שונים, וחיסון הגוף מפני חדירת גופים זרים. במצבי זיהום יש בדרך כלל עליה במספר הכדוריות הלבנות, מצב הנקרא לויקוציטוזיס, ולעתים יש דווקא ירידה במספרם, מצב הנקרא לויקופניה. עודף ממאיר של כדוריות לבנות נקרא לויקמיה.

התפקיד העיקרי של טסיות הדם הוא זירוז תהליך קרישת הדם, כדי למנוע דימום בעת פציעה. חסר חולני בטסיות הדם נקרא טרומבוציטופניה, וזה גורם לנטיית-יתר לדימומים; עודף חולני של טסיות הדם, מצב הנקרא טרומבוציטוזיס, גורם לקרישת-יתר של הדם.

תפקידו העיקרי של הדם הוא ליצור, לקיים ולשמור על היציבות של הסביבה הפנימית של הגוף. דבר זה נעשה באמצעות הובלת מוצרי חילוף החומרים של הגוף, קיום קשר בין כל חלקי הגוף, ומלחמה בתהליכים הרסניים בגוף. זה כולל העברת חמצן, הורמונים, וחומרי מזון לרקמות הגוף, הוצאת הפחמן הדו-חמצני וחומרי פסולת מהרקמות, ויסות חום הגוף, והגנה מפני זיהומים, ומפני חדירת חלבונים זרים.

כמות - הדם מהווה כעשירית ממשקל הגוף, היינו כמותו כ-5-6 ליטר באדם ממוצע.

עירוי דם - במקרים של איבוד דם, או חסר דם, או חסר במרכיבי דם מסויימים, ניתן לבצע עירוי דם להשלמת החסר. עירוי הדם צריך להתאים מבחינת הסוגים השונים למקבל הדם, שאם לא כן מתפתחת תגובה חמורה, שיכולה לגרום אפילו למוות. לצורך זה קיימים בנקים של דם, שבהם מאוחסנים מנות דם, המסווגים לפי סוגי הדם השונים, ולפי מרכיבי הדם השונים[6].

הדם במקרא, בחז"ל ובמחשבת ישראל

איסור אכילת דם מוזכר בתורה שבע פעמים[7], ומספר טעמים נאמרו על החזרה הרבה הזו[8]. אמנם חז"ל מנו חמשה לאווין בדם[9]. ואף שאיסור אכילת דם מוזכר פעמים אחדות בתורה, לא נמנה איסור זה במנין המצוות אלא בלאו אחד[10], והטעם הוא, שלא באו כל הלאווין אלא לאסור דם באופנים שונים[11], ויתר הלאווין המוזכרים בדם, לדרשות אחרות נאמרו, ולא לאיסור דם עצמו[12].

איסור אכילת דם מיוחד הוא לתורת ישראל, ולא מצוי בין העמים האחרים[13].

ביסוד האיסור של אכילת דם נאמרו טעמים אחדים:

התורה עצמה ציינה את הטעם 'כי נפש הבשר בדם הוא', 'כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא', 'כי הדם הוא הנפש'[14].

המפרשים נתנו טעמים נוספים לאיסור אכילת דם - יש שכתבו, שהטעם הוא רפואי, שהדם קשה להתעכל ומזונו רע[15], או טעם רפואי-פסיכולוגי, שהדם הוא הנפש הבהמית, ואין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו, שאילו היינו אוכלים הדם היה מוליד בנפשנו אכזריות וגסות טבע[16].

אחרים כתבו, שעיקר הטעם לאיסור אכילת דם הוא להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה, שכן מנהג עובדי האלילים היה לאכול את דם הקרבן, או שהיתה חוק לעובדי אלילים מן הזובחים לשדים, שהיו אוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם[17], וכן נהגו לאכול דם כדי להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות, והתורה הרחיקה אותנו ממנהג שפל זה[18]; ויש אומרים, שהרוצחים היו מנחשים באכילת לחם על ההרוג שלא ינקמו גואלי הדם[19]. יתר על כן, מנהג ישראל קודם מתן תורה היה לאכול דם והיו שטופים בזה, ולפי שהיו רגילים בו הרבה והיו קשים לפרוש, וכל שכן שהיה מביאם לידי עבודה זרה, הוצרכה התורה להזכיר איסורו כמה פעמים[20].

טעם אחר לאיסור אכילת הדם הוא, מפני שהדם ניתן לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם. ועוד, אחרי שהתיר הקב"ה לבני אדם לאכול בשר, לא התיר אלא גוף בעלי החיים, אבל הנפש שבהם תהיה לכפרה לאדם על ידי שיקריבוהו לקרבן, ואין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש[21].

זריקת הדם מהווה כפרה וטהרה בעניינים שונים: דם הקרבנות נזרק על המזבח, והוא עיקר הכפרה[22]; דם נזרק על המצורע לטהרתו[23]; דם נזרק על הבית המנוגע לטהרתו[24]; דם שזרק משה לכפר על בני ישראל לכריתת הברית עמם לפני מעמד הר-סיני[25]; דם נזרק על הכהנים לחנכם[26]; מתן הדם על המשקוף במצרים היה סמל לגאולה והצלה[27].

יצירת הדם - לפי חז"ל נוצר הדם בכבד[28], ומקורו של הדם הוא מהאם[29].

במינקת סברו מחז"ל שדם נעכר ונעשה חלב[30].

מחלות - עודף דם נחשב בחז"ל כמקור לכל המחלות[31], ומצב זה גורם לשחין[32].

תגובות לדם - ראיית דם יכולה לגרום לאנשים מסויימים שיתעלפו[33], ודבר זה נכון גם בימינו.

נפשו של אדם קצה מן הדם, ובכל זאת הפורש ממנו מקבל שכר[34].

הקזת דם

שכיחות - הקזת דם היתה נפוצה מאד בימי חז"ל, הן כטיפול במחלות שונות, והן כטיפול מונע. חז"ל ציינו במיוחד אנשים שלא עברו הקזה, כדבר יוצא דופן[35]. פעולה זו מוזכרת פעמים רבות בתלמוד, עם הוראות ותנאים שונים לביצוע הפעולה[36]. חז"ל אף תיקנו ברכה מיוחדת לנכנס להקיז דם[37].

הקזה בבהמה - היו מקיזים דם גם לבעלי חיים שאחזם דם. דבר זה אסור בשבת מדין חובל, אך אם קיים חשש שאם לא יקיזו לה תמות הבהמה, מותר לומר לעובד כוכבים להקיזה[38]. ביחס לבכור בהמה נחלקו תנאים אם מותר להקיזה ובאיזה תנאים מותר, מחשש לאיסור הטלת מום בבכור[39]. נפסק להלכה, שבכור שאחזו דם - יקיז, ובלבד שלא יתכווין לעשות בו מום, ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו[40].

מבצע ההקזה לא היה רופא, כי אם אומן או גרע[41], ונוכחותו בעיר היתה אחת מהדרישות להגדרת עיר, שתלמיד חכם רשאי לדור בה[42].

מקיז הדם היה אחד מאלו שנמנו בתלמוד כמי שעסקיו עם הנשים וסורו רע, ולכן אין מעמידים מהם לא מלך ולא כהן גדול[43], ולא נשיא, ולא דבר שיש בו שררה לציבור, ולא אפוטרופסים ליתומים[44]. התלמוד התייחס בשלילה לגרע, ומנה בו עשרה דברים שליליים[45]. מאידך, מסופר על אבא אומנא שהיה צדיק, ולא נכשל בדברים המנויים במקיז דם רגיל[46].

כלי ההקזה - לאומן היה כלי מיוחד לביצוע ההקזה, והוא מסמר הגרע[47] או קרנא דאומני[48]. כמו כן היו למקיזי הדם כדים מיוחדים[49], איזמל מיוחד שנקרא כוסילתא[50], וקרן עשויה מזכוכית[51].

שיטת ההקזה - ההקזה בוצעה על ידי חיתוך וורידים ועורקים באמצעות הכלים החדים שתוארו לעיל. כמו כן היה שימוש נרחב בעלוקות למציצת דם[52].

רופאי ימי הביניים, ובראשם הרמב"ם, החשיבו בדרך כלל את הקזת הדם, אם כי הרמב"ם הדגיש את סיבוכיה ואת הגבלותיה: "לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד, ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר, ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא מעט בימי ניסן, ומעט בימי תשרי, ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל, ולא יקיז אדם דם ויכנס לבית המרחץ בו ביום, ולא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך, ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל, וינוח ביום ההקזה, ולא ייגע ולא יתעמל ולא יטייל"[53]. הגישה הזהירה, וההגבלות השונות בביצוע הקזת הדם, שהדגישו חז"ל והרמב"ם, עומדת בסתירה חיובית להתייחסות להקזה בקרב העמים הקדמונים, שביצעו פעולה זו ללא הגבלות[54]. ביסוד התפיסה ההלכתית היתה ההנחה שבפעולת ההקזה היתה סכנה גדולה, ולא הותרה אלא להצלה מסכנות גדולות יותר[55].

ההקזה בימינו - בימינו אין מי שסבור שיש להקזת הדם ערך גדול במניעת מחלות. אכן, גם כיום עדיין קיימות הוריות רפואיות בודדות להקזת דם במצבים חולניים. השימוש העיקרי בטיפול זה הוא בפוליציתמיה אמיתית[56], מחלה שבה קיימת יצירת-יתר של חלקיקי הדם, ובעיקר של הכדוריות האדומות. הקזת דם בשלבים הראשוניים של המחלה יעילה בעיקר בחולים צעירים, עם מחלה קלה, או כשהסיבה למחלה לא ידועה. יש הממליצים על הקזת דם גם בפוליציתמיות משניות, כגון כמחלות ריאה כרוניות; ויש הממליצים טיפול זה גם בהמוכרומטוזיס, שהיא מחלה הנובעת משקיעת ברזל ברקמות, בעיקר בעקבות עירויי-דם חוזרים[57].

בשנים האחרונות יש חזרה מסויימת לטיפול על ידי עלוקות למטרות רפואיות מודרניות, בעיקר לצורך ספיגת שטפי דם קטנים בניתוחים פלסטיים, וכן בניסיונות לבידוד חומרי קרישה יעילים מריר העלוקות[58].

דינים שונים הנוגעים להקזה - חז"ל אסרו הקזת דם בערב שבועות, וגזרו על הקזת דם בכל ערבי ימים-טובים[59], ונחלקו הפוסקים אם דין זה נוהג גם בימינו אם לאו[60]. חז"ל הוסיפו ימים שונים בשבוע ובחודש שלא להקיז בהם דם, בגלל סכנות סגוליות שונות[61]. כמו כן אסרו להקיז ביום המעונן, וביום שנושבת בו רוח דרומית, אלא שכבר דשו בהם רבים, ולכן מותר[62]. חז"ל גם קבעו תנאים תזונתיים שונים סביב הקזת הדם[63].

ישנה קבלה מרבי יהודה החסיד, שיש סכנה בהקזת דם בימים שונים, אלא שיש בזה גירסאות שונות[64]. ועוד יש מי שכתב, שנזהרים מלהקיז סמוך לחידוש הלבנה[65]. וכן יש מי שמנה ימים שונים לפי סדר החודשים שאין להקיז בהם דם[66]. אין איסור הקזה בחול-המועד[67].

הלכות שונות הנובעות מהקזה - חכמים עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה, ולכן אלמנה שצריכה להקזת דם, הרי זו כמזונות, ויורשים חייבים בה[68].

המקיז דם, חייב ליטול ידיו[69].

המקיז דם בסוכות - אם הוא עושה זאת כדי לחזק את גופו כאדם בריא, הרי הוא חייב לאכול בסוכה, כי אין הוא חולה, אלא אדרבה הוא שמח ומרבה בסעודה[70]; ואם הוא מקיז דם לשם מחלה או בגלל מיחוש, הרי הוא פטור מהסוכה כדין חולה[71].

הוצאת דם לצורך בדיקות רפואיות - באופן עקרוני אין דינה כהקזת דם[72], שכן יש הבדל גם בין הקזת דם לבין מתן תרומת דם בימינו: ההקזה נעשתה לאדם חולה, בעוד שתרומת דם ניתנת על ידי אדם בריא; בהקזה הוציאו כמויות גדולות של דם אשר יכולה היתה לגרום למצבי הלם ושינויים פתו-פיזיולוגיים קשים, בעוד שבתרומת דם מוציאים כמות של כחצי ליטר, שבדרך כלל איננה משפיעה לרעה[73]. לפיכך, מי שהקיזו לו דם על ידי מזרק לצורך בדיקות, או שניגר דם מפצע שבגופו - יש מי שכתב, שאינו צריך ליטול ידיו, וכן מי שתרם דם, אינו צריך ליטול ידיו[74]; ויש מי שכתבו, שיש להחמיר וליטול ידיים אחרי תרומת דם[75]. ומכל מקום אין לברך על נטילת ידיים זו, וגם יכולים לאכול או לשתות מיד לאחר תרומת הדם, לפני שיש סיפק לקום וליטול ידיים, אלא שאחר כך צריכים ליטול ידיים[76]. אכן, אין צורך ליטול ידיים אחרי לקיחת דם לבדיקות שגרתיות[77].

מחזור הדם ותפקידו של הלב ביחס לדם - ראה ערך לב

מחלות דם תורשתיות - ראה ערך מילה; תורשה

פרטי דינים

אכילת דם - האוכל כזית[78] מן הדם במזיד חייב כרת[79], בשוגג חייב חטאת, ואם התרו בו - לוקה, ואין איסור דם בכלל חייבי מיתות בית דין[80]. שלוש כריתות אמורות בדם[81], לחייב כרת על דם חולין, דם קדשים, ודם כיסוי[82]. ואף על פי שכל המשקים שיעורם ברביעית, הואיל והתורה הוציאה איסור דם בלשון אכילה, שיעורו כאוכלים[83].

חיוב הכרת באכילת דם הוא בין על דם שחיטה ובין על דם נחירה, דם עיקור, ודם הקזה[84].

איסור אכילת דם נוהג בבהמה, חיה ועוף, בין טהורים ובין טמאים[85].

הגדרת הדם לעניין חיובו - חיוב כרת אינו אלא על דם שהנפש יוצאת בו, ונחלקו חז"ל אם הכוונה לדם כל זמן שמקלח, או מטיפה המשחרת ואילך[86], ולהלכה נפסק כל זמן שמקלח[87]. אבל אין חיוב כרת על דם התמצית, היינו הדם היוצא לאחר מיתה[88], ולא על דם האיברים, היינו כשפירש הדם מן האיבר ויצא לחוץ, אבל כל זמן שלא פירש מותר, ויש חולקים וסוברים שאף דם שלא פירש אסור[89]. דוגמאות לדם איברים: דם הלב, היינו הדם המובלע בבשרו, אבל הדם הכנוס בתוך חללו דינו כדם ממש[90]; דם הכבד, היינו אף שהכבד כולו הוא דם קרוש, וטעם דם לו - התורה התירתו[91]; דם הטחול, היינו אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כריבוי דם, דינו כשאר בשר, ודווקא גוף הטחול, אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האיברים[92], וכיוצא באלו[93], ואינו עובר עליהם אלא בלאו, ולוקה עליו[94].

יש מי שכתב, שאם הפריד בין עיקר הדם שמראהו אדום, לבין החלק הצלול והמימי, החיוב הוא רק על החלק האדום, ואין דין דם על החלק המימי; אבל כל עוד הם בחיבורם הטבעי, דין דם יש על כל החלקים, וכולם מצטרפים לשיעור[95].

הנאה - הדם מותר בהנאה[96], ואפילו דם קדשים מותר בהנאה[97], ואף מותר לעשות סחורה בדם[98].

קטן - גדולים מוזהרים על הקטנים, למונעם מלאכול דם[99].

גר - איסור אכילת דם נאמר בתורה במפורש גם בגר[100], לפי שבאיסור דם נאמר בפרשה 'בני ישראל', לכך הוצרך לרבות את הגר.

הותר מכללו - מחלוקת האחרונים היא, אם איסור דם נקרא הותר מכללו[101], או שאין איסור דם בגדר הותר מכללו[102].

מקורות הדם - איסור אכילת דם הוא בבהמה, חיה, עוף, כוי[103], ושליל או בן פקועה, היינו עובר שנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה, בין שהוא בן ח' ובין שהוא בן ט', בין חי ובין מת[104], בין טמאים ובין טהורים[105]. אבל דם שרצים, דם דגים, דם ביצים[106], ודם חגבים אין חייבים עליהם מן התורה[107]. ומכל מקום כל דם המכונס במקום אחד, אפילו דם דגים וחגבים, אסור משום מראית עין, אלא אם הוא ניכר שבא מן המותר[108]; ויש מי שמתיר אפילו במכונס[109], ומכל מקום אינם אוסרים את תערובתם[110].

דם אדם אינו אסור מן התורה, ואיסורו מדברי סופרים, ומכים עליו מכת מרדות[111]. דם אדם שבין השיניים מותר למוצצו ולבולעו, אבל אם נשך ככר בשיניו ויצא דם על גבי הככר, צריך לגרדו[112]. נחלקו האחרונים, אם מותר למצוץ ולבלוע דם המטפטף מאצבעו, או דם מילה[113]. אמנם בשבת אסור למצוץ אפילו דם שבין שיניו[114].

דם כבשר - דם אינו בכלל בשר, ואינו אסור בחלב מן התורה[115], אבל אסור לבשל דם בחלב, או לאכול תבשיל כזה מדרבנן[116]. אם דם ובשר הם שני מינים לעניין ביטול בתערובת, נחלקו בזה האחרונים[117].

דם שנקרש מאליו אין חייבים עליו, שדם אינו עומד לאכילה אלא לשתיה, ואכילה שלא כדרכה היא, אבל אם הוא הקריש את הדם - החשיבו, וחייב על אכילתו[118].

דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה, ואם חשב עליו לאוכלין - מטמא, חשב עליו למשקין - בטלה דעתו[119].

דם שבישלו או שמלחו - יש אומרים, שאינו עובר עליו, ואיסורו הוא מדרבנן בלבד; ויש אומרים, שחייבים עליו כרת[120].

דם היוצא מן החי - נחלקו תנאים אם בנוסף לאיסור דם יש בו אף איסור של דם מן החי, כדין איבר מן החי[121]. וכן נחלקו התנאים[122] והראשונים[123] בשאלה, אם גם בן נח חייב בדם מן החי, או שחייב רק באיבר מן החי. ומכל מקום דם מן החי אין בו שום טומאה, ולכן אין הכהנים צריכים להיזהר מלגעת או לטלטל דם מן החי, וגם אין חיוב קבורה של דם מן החי[124].

איסור 'לא תאכלו על הדם'[125] הוא לאו הכולל כמה אזהרות, והוא לאו שבכללות[126]. חמשה איסורי תורה כלולים בלאו זה, וחכמים הסמיכו לפסוק זה עוד שלושה איסורים[127].

דם כמשקה להכשר טומאה - דם הוא אחד משבעה המשקים, המכשירים את האוכלים לקבל טומאה[128]. הדם המכשיר הוא דם חללים[129]. ביחס לדם שחיטה נחלקו תנאים, ולהלכה נפסק שאף הוא מכשיר[130]. ודם שחיטה המכשיר הוא דווקא של בהמה חיה ועוף הטהורים, אבל דם שחיטה של בהמה חיה ועוף הטמאים - אינו מכשיר[131]. דם קילוח אינו מכשיר[132]. דם הקזה לשתייה, שנתכווין להשקותו לבהמה וחיה או לנכרי, הוא מתולדות הדם ומכשיר, אך דם הקזה לרפואה אינו מכשיר[133]. דם מגפתו, היינו דם ממכה או חבורה, אינו מכשיר[134]. דם המת מכשיר[135]. בדם בהמה שמתה מאליה נחלקו ראשונים אם מכשיר או לא[136]. דם של בן שמונה חדשים אינו מטמא ואינו מכשיר[137]. דם השרץ מטמא ואינו מכשיר[138].

טומאה - דם שיצא מן המת מטמא כמת במגע, במשא ובאוהל, והוא אחד מאבות הטומאה שיש במת, ושיעורו לטומאה הוא ברביעית[139]. אף על פי שהדם מן המת מטמא בשיעור רביעית, מכל מקום אין הנזיר מגלח עליו, אלא בשיעור של חצי לוג דם[140].

בדין קבורת דם המת, יש כמה חילוקים: דם שיצא מחיים, אפילו קרוב מאד ליציאת הנשמה, ובשעת יציאת הנשמה פסק הדימום, אינו חייב בקבורה אפילו מדרבנן[141]; דם שיצא בשעת יציאת נשמה, ויש חשש שנבלע בו רביעית מדם הנפש, חייב בקבורה[142], וכן קוברים עמו את העפר הסמוך לו שנבלע בו הדם, וכן קוברים עמו בגדיו ומנעליו, אם יש לחוש שמא נבלע בהם דם הנפש, כגון בישראל שנמצא הרוג, וכל זה דווקא בגדים שהוא לבוש בהם, אבל אם ניתז מן הדם על שאר בגדים שאינו לבוש בהם, אין צריכים קבורה[143]; ודם שיצא לאחר מיתה, גם אם ודאי שלא יצא בשעת יציאת הנפש, חייב בקבורה מדרבנן[144].

דם המטפטף מן ההרוג, או מן היולדת, או ממי שמת בזמן ניתוח, בדרך נשיאתו, אין צריך לאסוף הדם לקוברו[145].

חולה שמת לאחר הניתוח בו ביום, וטרם הפשיטו מעליו את הסדינים המגואלים בדם, אם ברור שמת מחמת שטף דם - יש מי שכתב, שאין לחוש לאותם הדמים שעל הבגדים, ומותר לפושטם מעליו ולטהרו ולהלבישו תכריכים[146]; ויש מי שחלק עליו[147].

דם אינו מחמיץ[148].

כיסוי דם - מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה, או עוף טהור[149].

חציצה - דם יבש חוצץ; דם לח אינו חוצץ[150]. ואם הדם נסרך בבשר, היינו שמתחיל להתייבש קצת וכשתולים בו אצבע הוא נמשך והולך כחוט, אפילו לח חוצץ[151].

בעניין הוצאת דם בשבת, וטיפול בדימום בשבת - ראה ערך שבת

בעניין בדיקות דם בערב יום-טוב - ראה ערך מועדים

דם נידה; דם וסת - ראה ערך נידה לידה

דם טוהר; דם קושי - ראה ערך לידה

דם בתולים - ראה ערך בתולים

מליחת הבשר להוצאת הדם, ושימוש בדם ובמוצריו לצרכים רפואיים - ראה ערך כשרות

הוצאת דם מאביו - ראה ערך הורים

בדיקת סוגי דם לקביעת אבהות - ראה ערך אבהות

תרומת דם - ראה ערך השתלת אברים

הערות שוליים

  1. ↑ אל תשפכו דם (בראשית לז כב); גואל הדם (ויקרא כה כה); ולא ישפך דם נקי (דברים יט י); כי איש דמים אתה (שמו"ב טז ח); וגם דם נקי שפך מנשה (מל"א כא טז), ועוד.
  2. ↑ אם במחתרת וכו' אין לו דמים (שמות כב א); כל מקום שנאמר דמיו בו עונשו בסקילה (סנהדרין סו א). וראה רש"י על התורה, שמות כא יז.
  3. ↑ ובדם ענבים סותה (בראשית מט א); ודם עינב תשתה חמר (דברים לב יד).
  4. ↑ מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' (פסחים כה ב); דמו ודם זרעותיו תלויים בו (משנה סנהדרין ד ה).
  5. ↑ משנה ב"מ ה ג; בבלי פסחים קיב ב, ועוד. שכן דמים הוא לשון תרגום של מחיר - שמו"ב כד כד; מל"א כא ב; ישעיה מה יג, ועוד. וראה עוד בערוך ערך דם . ואולי י"ל שהקשר בין ממון לדמים הוא על פי הפסוק 'כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו' (דברים כד טו), ולפי דברי חז"ל שעני חשוב כמת (נדרים סד ב), ומכאן שממון נחוץ לחיים כמו שהדם הוא הנפש.
  6. ↑ על ההיסטוריה של התפתחות עירויי דם ראה - י. רימר, הרפואה קמד:296, 2005.
  7. ↑ רמב"ם, ס' המצוות שורש ט; רבנו בחיי, דברים יב כג. והמקומות הם: ויקרא יג יז; שם, ז כו; שם, יז יב; שם, יז יד; שם, יט כו; דברים יב טז; שם, יב כג-כד.
  8. ↑ ראה חזקוני, ויקרא יז י; רמב"ן עה"ת דברים יב כב. וראה להלן הע' 14 ואילך, בטעמי איסור הדם.
  9. ↑ כריתות ד ב. וראה בתו"ת ויקרא פ"ג אות מב, שיש יותר לאוין בתורה ביחס לדם, אלא שהם באו לדרשה, עיי"ש.
  10. ↑ סהמ"צ ל"ת קפד; סמ"ג לאוין, קלז; חינוך מ' קמח. וראה במנ"ח שם.
  11. ↑ ראה כריתות ד ב, חמישה מצבים שונים.
  12. ↑ ראה רש"י כריתות ד ב ד"ה ה' לאוין; תוס' בכורות טו א ד"ה רק.
  13. ↑ Encyclopedia Judaica 4:1115.
  14. ↑ ויקרא יז יא; שם, יז יד; דברים יב כג. ובעניין דם ונפש ראה ברמב"ן, ויקרא יז יא, וכן ברמב"ן שם, יד, מה שהסביר את שלושת הפסוקים בטעם אחד. ואגב, יש להעיר, שמה שכתב שם הרמב"ן "כי ידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן", אין זה מובן לפי הידוע לנו כיום, שאין כלל רוח בלב, ומקום יצירת הדם הוא לא בלב כלל. וברבנו בחיי שם כתב: "אבל כל הדם הראשון שהוא דם קילוח נקרא 'דם הנפש', אבל אינו נפש עצמו, כי לא ימות בו אדם ובהמה אלא ברביעית אחרון".
  15. ↑ רמב"ם, מו"נ ג מח.
  16. ↑ רבנו בחיי, דברים יב כג; רמב"ן, ויקרא יז יא; בעל העקדה, ויקרא, שם; החינוך, מ' קמח.
  17. ↑ רמב"ם, מו"נ ג מו; רד"ק, יחזקאל לג כה.
  18. ↑ א"ע, ויקרא יט כו; רמב"ם, מו"נ ג מו: "כי הדם היה טמא מאד בעיני הצבא"ה, ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים, והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה, ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו אדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחווה והרעות להם, בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד, ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם, אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם, ובאה התורה השלימה ליודעיה, להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה בשווה... ". וראה ברמב"ן, ויקרא יז יא, מה שכתב על המו"נ. וראה עוד ברמב"ן, דברים יב כב, ומה שהעיר על כך האברבנאל. וראה ב-Encyclopedia Judaica, 4:1115. עדות למנהג זה ניתן למצוא ביצירה היוונית הקדומה על אודיסאוס. וראה באנציקלופדיה עברית, ע' דם, עמ' 722, על מנהגי העמים הקדמונים בכגון זה, וראה משנה חולין מא א - אין שוחטין לגומא, שלא יחקה המינים.
  19. ↑ חזקוני, ויקרא יט כו; בעל הטורים, שם. וראה רשב"ם על התורה, שם.
  20. ↑ רבנו בחיי, דברים יב כג. וכן כתב רש"י שם, שהיו שטופים בדם לאוכלו, ומקורו בספרי שם (עו): מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה. וראה עוד ברמב"ן, דברים יב, סוף פסוק כב.
  21. ↑ רמב"ן, ויקרא יז יא, ועיי"ש באריכות. וראה עוד ברש"י, שם. וראה עוד טעמי ראשונים שונים שהובאו בתו"ש ויקרא, ג אות' נו, נח. וראה גם בס' נותן טעם לשבח, עמ' 28 ואילך.
  22. ↑ דיני קבלת הדם, הולכתו וזריקתו סוכמו ברמב"ם, מעשה הקרבנות ה א-יז.
  23. ↑ ויקרא יד ז; רמב"ם, טומאת צרעת יא א.
  24. ↑ ויקרא יד נא; רמב"ם, טומאת צרעת טו ב.
  25. ↑ שמות כד ח. וראה כריתות ט א; רמב"ם, איסורי ביאה יג א.
  26. ↑ שמות כט כ. ובאופן כללי ראה ברמב"ם, מו"נ ג מו: "... וטהרה [התורה] הדם, ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו, והזייתו על אהרן ועל בגדיו וקדש הוא ובגדיו, וציותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כולה לשופכו שם לא לאוספו, ואמר ואני 'נתתיו לכם על המזבח לכפר', ושם יישפך, וכמו שאמר 'ואת כל הדם ישפוך וגו', 'ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך', וציווה לשפוך דם כל בהמה שתישחט אע"פ שאינה קרבן, אמר על 'הארץ תשפכנה כמים', ואח"כ הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, אמר 'ולא תאכלו על הדם...".
  27. ↑ שמות יב יג.
  28. ↑ בבלי בכורות נה א. וראה ע' כבד, הע' 37.
  29. ↑ נידה לא א. וראה בע' אבהות, הע' 33 ואילך.
  30. ↑ בבלי בכורות ו ב; תנחומא, תזריע, ג. וראה בע' הנקה, הע' 36 ואילך.
  31. ↑ ב"ב נח ב. וראה בספרו של פרויס בתרגומו לאנגלית של רוזנר, עמ' 305. וראה עוד בע' מחלות, הע' 35.
  32. ↑ בבלי בכורות מד ב; ויקרא רבה, טו ב. וראה להלן בחלק ד, בעניין הקזת דם. וראה עוד בע' עוֹר, הע' 207 ואילך.
  33. ↑ שו"ע יו"ד א ב.
  34. ↑ בבלי מכות כג ב. וראה רש"י עה"ת דברים יב כג.
  35. ↑ בבלי סנהדרין צג ב, בעניין חנניה מישאל ועזריה.
  36. ↑ בבלי ברכות ס א; שבת קכט א-ב; בבלי פסחים קיב א; בבלי יומא פד א; בבלי תענית כא ב; בבלי יבמות עב א; בבלי כתובות נב ב; בבלי נדרים נד ב; בבלי גיטין סז ב; בבלי גיטין ע א; בבלי קידושין פב א; ע"ז כט א; בבלי מעילה כב א; ירושלמי ברכות ב ה.
  37. ↑ ראה בבלי ברכות ס א; רמב"ם, בבלי ברכות י כא; טושו"ע או"ח רל ד. וראה על נוסחת ברכה זו והרחבתה בע' ברכות ותפלות, הע' 110 ואילך.
  38. ↑ טושו"ע או"ח שלב ד.
  39. ↑ בבלי בכורות לג ב; ירושלמי פסחים, סופ"א.
  40. ↑ רמב"ם, בבלי בכורות ב יג. וראה בלח"מ שם; טושו"ע יו"ד שיג ו. וראה בט"ז ובבאור הגר"א שם.
  41. ↑ בבלי קידושין פב א; משנה כלים יב ד. מקיז הדם נקרא גרע על שם שמגרע את הדם - רש"י קידושין, שם, ד"ה והגרע. מקיז דם נקרא גם בשם אומן - רש"י ב"מ צז א ד"ה אומנא. וראה ביאור הגר"א חו"מ סי' שו סקכ"א.
  42. ↑ בבלי סנהדרין יז ב.
  43. ↑ בבלי קידושין פב א. וראה ברמב"ם, מלכים א ו, שלא גרס גרע. וראה עוד בכס"מ שם; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' טז; תויו"ט עדיות א ג.
  44. ↑ תנא דבי אליהו זוטא, פט"ז. וראה גם בדרך ארץ זוטא, י ג.
  45. ↑ בבלי קידושין פב א.
  46. ↑ בבלי תענית כא ב.
  47. ↑ כלים יב ד. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם שם, שהוא סכין ההקזה, וראה ברע"ב ובר"ש שם שני פירושים.
  48. ↑ בבלי שבת קנד ב.
  49. ↑ ויקרא רבה י ה.
  50. ↑ בבלי סנהדרין צג ב.
  51. ↑ בבלי שבת קנד ב.
  52. ↑ עלוקות נזכרות כבר במשלי ל טו. וראה על עלוקות בכתבים יהודיים ובהלכה במאמר - Rosner F, IMAJ 1:296, 1999.
  53. ↑ רמב"ם, דעות ד יח, וראה פרקי משה, יב. וראה מאמרו של א. לוינגר, חוב' אסיא עא-עב, תשס"ג, עמ' 79 ואילך, על הבדלים בין בהתלמוד לבין הרמב"ם ביחס להקזה. דרך רפואית זו מוזכרת גם בכתבי רופאים יהודים מאוחרים יותר, כגון אוצר החיים ליעקב צהלון, ומעשה טוביה לטוביה בן משה הכהן. וכן נידונה הקזת דם בתשובותיהם של פוסקים רבים בימי הביניים, ראה: שו"ת מהר"ם רוטנברג, הוצאת למברג, סי' תצד; שו"ת מהר"י ברונא סי' קיח; שו"ת התשב"ץ סי' קמה. וראה עוד בהגה' מיימוניות ובכס"מ על הרמב"ם שם; ט"ז או"ח סי' תסח סק"ז; מג"א שם, סקט"ו; דרכי תשובה יו"ד סי' קטז סק"פ וסקצ"ו.
  54. ↑ Encyclopedia Judaica, 4:1119. רק במאה הי"ט קבע הרופא הצרפתי פייר אלכסנדר לואי (1787-1872), שאין תועלת רפואית בהקזת דם, ולעתים היא אף מזיקה - ראה Barsoum N and Kleeman C, Am J Nephrol 22:284, 2002.
  55. ↑ ראה שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כג; ס' שבת שבתון, עמ' קנח הע' סז. וראה עוד באריכות על הקזת דם בחז"ל ובעמים הקדמונים במקורות הבאים - J. Preuss, Biblical and Talmudic Medicine (Trans. by F. Rosner), pp. 248-257; H.J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, pp. 154-157; F. Rosner, Acad Med 62:935, 1986.
  56. ↑ Polycythemia vera.
  57. ↑ W.H. Crosby, Arch Intern Med 146:1910, 1986.
  58. ↑ ראה - ע. אלדור ואח', הרפואה קיז:160, 1989; Rosner F, IMAJ 1:296, 1999.
  59. ↑ בבלי שבת קכט ב.
  60. ↑ מהר"י ווייל, דינין והנהגות סי' יט, והרמ"א או"ח תסח י הביאו דין זה להלכה, וראה גם בחיי אדם עט ב, ובמ"ב סי' תסח סקל"ח, וכן אסר במועד לכל חי סי' ח חודש סיוון ס"ב. אבל הרמב"ם, הטור והמחבר לא הזכירו דין זה. וראה בע' מועדים ותעניות, הע' 2 ואילך.
  61. ↑ ראה בבלי שבת קכט ב.
  62. ↑ בבלי יבמות עב א. וראה שו"ת רשב"ש סי' מד.
  63. ↑ ראה ע"ז כט א.
  64. ↑ ראה צוואת רבי יהודה חסיד, אזהרות נוספות, אות יא. וראה באריכות בט"ז, יו"ד סי' קטז סק"ו.
  65. ↑ ס' החינוך מ' תג, הביאו הגרע"א יו"ד סי' קטז ס"ה; שע"ת או"ח סי' תכו סק"א.
  66. ↑ ראה באריכות בס' מועד לכל חי סי' ח חודש סיוון ס"ב.
  67. ↑ מ"ב סי' תקלא סקכ"א.
  68. ↑ בבלי כתובות נב ב. ולא הוזכר דין זה בפירוש בפוסקים, אך ראה במ"מ אישות יח ה.
  69. ↑ בבלי פסחים קיב א; טושו"ע או"ח ד יט. וראה חיי אדם ה ב; קיצושו"ע ב ט.
  70. ↑ הגה' אשר"י בבלי סוכה פ"ב סי' יב; או"ז סי' רצט; רמ"א או"ח תקמ ג (ואף שהרמ"א לא פירש שכוונתו דווקא בבריא, כך משמע מהמקורות שלו).
  71. ↑ מ"ב סי' תקמ סקי"ב; ערוה"ש או"ח תקמ ה. וראה עוד פרטי דינים בהקזת דם בס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' קלג.
  72. ↑ ס' בדמייך חיי, פ"ב, בשם הרבה מפוסקי דורנו; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' קה אות ה.
  73. ↑ ראה שבת שבתון הע' סז.
  74. ↑ הליכות שלמה ח"א פ"כ סי"ט והע' לא.
  75. ↑ הגרי"ש אלישיב, הגרח"פ שיינברג, והגרח"י כהן, הובאו דבריהם בס' בדמיך חיי, עמ' 55.
  76. ↑ הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו שם.
  77. ↑ הגר"מ הלברשטאם, הובאו דבריו בס' בדמיך חיי, עמ' 57.
  78. ↑ בבלי חולין פז ב; כריתות יד א; רש"י עירובין ד א ד"ה שיעורין; רמב"ם, מאכלות אסורות ו א.
  79. ↑ משנה כריתות ב א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו א.
  80. ↑ משנה מכות יג א; רמב"ם, בבלי סנהדרין יט א.
  81. ↑ ויקרא ז כז; שם, יז י; שם, יז יד.
  82. ↑ כריתות ד ב. וראה במשך חכמה על הפסוק, ויקרא יז י, בדבר הלשון 'והכרתי' שמיוחס לה' בעצמו. וראה בתורת כהנים פרשה ה, ד - ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בו.
  83. ↑ מנ"ח, מ' קמח. וראה באריכות בשו"ת בנין ציון ח"א סי' מט-נד.
  84. ↑ משנה כריתות כ ב.
  85. ↑ משנה חולין קיז א.
  86. ↑ כריתות כב א. וראה שם ברש"י, רגמ"ה, שיטמ"ק, רמב"ם בפיהמ"ש, וחידושי הר"ן בבלי חולין לו א ד"ה תדבר"י.
  87. ↑ רמב"ם, מאכלות אסורות ו ג. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם הע' 53.
  88. ↑ משנה כריתות כ ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ד. וראה בבלי זבחים לה א.
  89. ↑ ראה בפרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תל-ב.
  90. ↑ ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תלב-ג. וראה עוד בע' לב, הע' 209-210.
  91. ↑ בבלי חולין קט ב, וברש"י שם. וראה עוד בע' כבד, הע' 106.
  92. ↑ ראה טושו"ע יו"ד עד א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ט; תוס' חולין קיא א ד"ה אבל. וראה עוד בע' טחול, הע' 79.
  93. ↑ ראה באנציקלופדיה תלמודית ע' דם , אות ו, על איברים אחרים. וראה באנציקלופדיה זו בערכיהם של איברים אחרים.
  94. ↑ בבלי בכורות כא ב; רמב"ם שם; טושו"ע יו"ד סז א.
  95. ↑ הרב צ. שכטר, מסורה, א, ניסן תשמ"ט, עמ' מד. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה מהדו"א פי"ט הע' נה.
  96. ↑ בבלי פסחים כב א; רמב"ם, מאכלות אסורות ח טו.
  97. ↑ תוס' פסחים שם, ד"ה מה מים.
  98. ↑ שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' סב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קל. וראה עוד בשד"ח כללים, מע' הסמ"ך, כלל ה.
  99. ↑ תו"כ ויקרא יז יב; בבלי יבמות קיד א.
  100. ↑ ויקרא יז ח.
  101. ↑ צל"ח בבלי פסחים כג ב ד"ה יתיב, מפני שמותר בדגים וחגבים; גופי הלכות, כלל תפה, מפני שהותר בדם איברים שלא פירש.
  102. ↑ מהר"ם חלוואה, בבלי פסחים כג ב. וראה עוד בקרן אורה בבלי זבחים קו ב.
  103. ↑ כריתות כא א; טור יו"ד סי' סו; ש"ך שם, סק"א. וכוי הוא כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה - רמב"ם, מאכלות אסורות א יג. וראה בבלי חולין פ א, מחלוקת חכמים בהגדרת בעל חיים זה.
  104. ↑ משנה חולין עד א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ה; טושו"ע יו"ד סו א. ולהלכה אף חייבים עליו כרת, וראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תכז-ח, וע' בן פקועה, עמ' שעא#.
  105. ↑ משנה כריתות כ ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ו א.
  106. ↑ יש אומרים שהם ביצי איל ושור, ויש אומרים שהם ביצי תרנגולת - רש"י ותוס' כריתות, שם. וראה באריכות פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם ביצים.
  107. ↑ תו"כ ויקרא יז יב; כריתות, שם; רמב"ם, שם; טושו"ע יו"ד סו א.
  108. ↑ רש"י כריתות כא ב; ראב"ד, מאכלות אסורות ו א; טושו"ע יו"ד סו י. וראה באנציקלופדיה תלמודית ע' חשד, עמ' תשט-יב.
  109. ↑ רמב"ם, מאכלות אסורות ו א. וראה במ"מ שם.
  110. ↑ רשב"א בתוה"א, בית ג, שער ה; רמ"א יו"ד סו י.
  111. ↑ רמב"ם, מאכלות אסורות ו ב. וראה בתנא דבי אליהו רבה פט"ו ה"ג - שלשיטתו דם אדם אסור מן התורה, וראה בשיטתו בתו"ש ויקרא, ז אות קפא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תכח-ט, בדיני דם אדם שפירש.
  112. ↑ בבלי כתובות ס א; רמב"ם, מאכלות אסורות ו ב; טושו"ע יו"ד סו י. וראה רש"י ותוס' כתובות, שם, מחלוקת בטעם ההיתר בדם שבין השיניים.
  113. ↑ ראה דרכ"ת יו"ד סי' סו סקס"ח.
  114. ↑ מג"א סי' שכח סוסקנ"ג; שו"ע הרב, או"ח שכח נד; מ"ב, סי' שכח סוסקקמ"ז.
  115. ↑ בבלי חולין קיג ב; רמב"ם, מאכלות אסורות ט ו; טושו"ע יו"ד פז ו.
  116. ↑ חכמת אדם מ ו. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' לז.
  117. ↑ ש"ך יו"ד סי' סט סקנ"ז; גליון מהרש"א שם; דרכי תשובה יו"ד סי' צח סקל"א.
  118. ↑ חולין קכ א. וראה שם בחידושי הר"ן; ירושלמי שבועות ג ב.
  119. ↑ תוספתא טהרות, פ"ב; רמב"ם, טומאת מת א יט.
  120. ↑ הסוגיא היא במנחות כא א. וראה המקורות של הראשונים והאחרונים שנחלקו להלכה בכך - באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תלה-ז.
  121. ↑ בבלי סנהדרין נט א.
  122. ↑ סנהדרין, שם.
  123. ↑ שיטת רש"י בראשית ט ד, שחייב, והרמב"ן שם, חולק עליו ופוסק שבן נח פטור מדם מן החי, על פי בבלי סנהדרין נט א, ובראשית רבה לד ז. וראה ברא"ם על רש"י הנ"ל. ולהלכה נפסק שבן נח מותר לכתחילה בדם מן החי - רמב"ם, מלכים ט י, ובכס"מ שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, נספח לערך בן נח.
  124. ↑ הגרח"פ שיינברג, הובאו דבריו בס' בדמיך חיי, עמ' 59.
  125. ↑ ויקרא יט כו.
  126. ↑ בבלי סנהדרין סג א, ובתוס' שם; רמב"ם, בבלי סנהדרין יח ג.
  127. ↑ ראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' אכילה על הדם. וראה במו"נ ג מו, שהוסיף הרמב"ם עוד פירוש על פסוק זה.
  128. ↑ תו"כ שמיני, רפ"ח; מכשירין ו ד; רמב"ם, טומאת אוכלין א ב. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם, מכשירין שם.
  129. ↑ בבלי חולין לה ב. ובהגדרת דם חללים ראה אנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תמא.
  130. ↑ חולין, שם; רמב"ם, טומאת אוכלין י ג. וראה עוד במשנה אחרונה מכשירין שם, ובחזו"א, מכשירין סי' ז סק"ה.
  131. ↑ מכשירין ו ה; רמב"ם, טומאת אוכלין י ג.
  132. ↑ בבלי חולין לו א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תמד, בהגדרת דם קילוח.
  133. ↑ מכשירין ו ה-ז; רמב"ם, טומאת אוכלין י ג. וראה דעות שונות בהגדרות אלו באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם , עמ' תמה.
  134. ↑ בבלי חולין לה ב; נידה נה ב; מכשירין ו ח. וראה באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תמה-ו, בשיטות והגדרות שונות בנידון.
  135. ↑ מכשירין ו ו; רמב"ם, טומאת אוכלין י ה. וראה בחזו"א, מכשירין סי' א סק"ט.
  136. ↑ רש"י חולין לה ב; תוס' שם, ד"ה דם המת; ר"ש, מכשירין ו ו.
  137. ↑ מכשירין ו ז; רמב"ם, טומאת אוכלין י ז.
  138. ↑ מכשירין ו ה; רמב"ם, טומאת אוכלין י ג.
  139. ↑ אהלות ב א-ב; רמב"ם, טומאת מת ב יב; פיהמ"ש לרמב"ם, בהקדמה לסדר טהרות.
  140. ↑ בבלי נזיר מט ב; רמב"ם, נזירות ז ב; רמב"ם, טומאת מת ג ג. וראה עוד פרטי דינים בטומאת דם מן המת באנציקלופדיה תלמודית, ע' דם המת.
  141. ↑ ראה בשו"ת שבט הלוי, ח"ה סי' קעט.
  142. ↑ ראה שו"ע יו"ד שסד ד, ובש"ך שם, סקי"א.
  143. ↑ חכמת אדם קנז י.
  144. ↑ שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קיב.
  145. ↑ גשר החיים, ח"א פי"א סע' ה-ז. וראה שם בדיני דם היולדת שמתה, וראה עוד בדינים אלו בשו"ת ציץ אליעזר, חי"א סי' ע.
  146. ↑ שו"ת ציץ אליעזר, שם.
  147. ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שסד אות א. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי, ח"ה סי' קעט.
  148. ↑ מאירי, בבלי פסחים לט ב; ב"י, או"ח סי' תסו; רמ"א, או"ח תסו ה. וראה ח"י סי' תסו סקי"ד.
  149. ↑ פרטי דיני כיסוי דם ראה בחולין, פ"ו; רמב"ם, שחיטה פי"ד; טושו"ע יו"ד סי' כח.
  150. ↑ בבלי שבת קכ ב; פסחים סה ב; בבלי זבחים לה א; בבלי מנחות כא א; רמב"ם מקוואות ב ב; טושו"ע יו"ד קצח טו.
  151. ↑ מנחות שם; רמב"ם וטושו"ע שם טז.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=דם&oldid=85149"