עור ותוספותיו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־08:34, 2 ביולי 2013 מאת Yeshivaorgil bot (שיחה | תרומות) (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עור היא הרקמה החיצונית המכסה את גוף האדם ובעלי החיים. תוספותיו של העור כוללים את בלוטות החלב, בלוטות הזיעה, הציפורניים, והשערות.

בלשון חז"ל משמש המושג עור לכל רקמת ציפוי דקה, גם אם המבנה ההיסטולוגי איננו כמו עור רגיל.

הענף ברפואה העוסק בחקר העור ובתוספותיו, ובטיפול במחלות עור הוא דרמטולוגיה‏[1]dermatology.

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לעור אדם ולתוספות העור, וכן העניינים הנוגעים לעור בהמה.

רקע מדעי[עריכה]

שכבות העור שטח העור באדם הוא 2-1.6.2 מ"ר, ומשקלו 20-18 ק"ג. העור מתחלק לשלוש שכבות: עילית-העור[2], הגלד[3], תת-העור[4].

עילית-העור - מקורה מהשכבה האקטודרמלית בעובר[5]. עוביה 1-0.2 מ"מ, והיא בנויה משכבה קרנית חיצונית, ומשכבת הנביטה הפנימית. השכבה הקרנית מורכבת מתאים חסרי גרעין, המלאים בחומר הנקרא קרטין. תאים אלו מתקלפים תדיר, ומתחלפים בתאים חדשים. חשיבות שכבה זו בהגנה מפני פגיעות חיצוניות, ובמניעת התייבשות השכבות העמוקות יותר. שכבת הנביטה יוצרת את התאים העולים על פני השטח, ומחליפים את התאים המתקלפים. התאים בשכבות העמוקות מתרבים ונדחפים כלפי חוץ, וככל שהם מתקרבים לשטח הפנים הם הולכים ומאבדים את הגרעין, ומתמלאים בקרטין. בתוך שכבה זו מצויים התאים היוצרים את צבע העור[6].

הגלד - מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר[7]. שכבה זו היא העור במובנו המצומצם, והיא בנויה בעיקר מרקמת חיבור[8], שהוא חומר חלבוני. השכבה העליונה של הגלד חודרת בצורת פטמות לעילית-העור, ובה מצויים קצות עצבי התחושה וכלי הדם המזינים את שכבת עילית-העור. השכבה בבסיס הגלד מכילה את שורשי השיער ואת בלוטות החלב והזיעה, ובה מצויים כלי דם רבים ומסועפים.

תת-העור - מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר[9]. הוא מקשר את העור עם שאר איברי הגוף. שכבה זו בונה את צורת העור, ובלעדיה העור נראה מקומט וזקן. שכבה זו בנויה בעיקר מתאי שומן.

תפקידי העור לעור תפקידים רבים: הגנה מפני פגיעות מכניות וכימיות חיצוניות; הגנה מפני התייבשות; הגנה מפני קרינה שלילית של השמש; הגנה מפני חדירת חיידקים; וויסות חום הגוף; איבר תחושה לאבחנת חום וקור, מגע וכאב; מאגר של חומרי מזון.

תוספות העור כוללים את הצפורנים, שתפקידן להגן על קצות האצבעות; את השערות, שתפקידן להגן על הראש, העינים וחלקי גוף אחרים; ואת בלוטות הזיעה והחלב. תפקיד בלוטות הזיעה להגדיל את פליטת החום החוצה על ידי אידוי ואיבוד חום כמוס. תפקיד בלוטות החלב לשמן את העור ולתת תכונות גמישות.

מחלות העור הן רבות ומגוונות. ידועות כ-800 מחלות עור שונות, הממויינות למספר קבוצות ראשיות:

מחלות מחמת גורמים טרום-לידתיים; מחלות זיהומיות, שחלקן ייחודיות לעור, וחלקן מערבות את העור כחלק מביטוי כללי; מחלות עור מחמת גורמים חיצוניים, כגון קרינת שמש, גורמים כימיים, מגע עם בעלי חיים ועוד; מחלות עור כחלק ממחלות כלליות, כגון סוכרת, מחלות קולגן ועוד; מחלות עור מחמת הפרעות במחזור הדם; מחלות עור מחמת הפרעות עצביות; מחלות עור מחמת הפרעות בחילוף החומרים; גידולים של מערכת העור וטפוליו; מחלות עור מחמת אלרגיות שונות; פריחות על העור.

צרעת אחת המחלות שיש להן חשיבות לענייני הלכה היא מחלת הצרעת[10]. זו מחלה מדבקת כרונית, הנגרמת על ידי חיידק[11], אשר נתגלה לראשונה על ידי גרהארד הנריק הנסן (1912-1841) בשנת 1872, ולפיכך יש המכנים מחלה זו בשם מחלת הנסן. ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף. אכן, חולי צרעת המטופלים באנטיביוטיקה מתאימה אינם מדבקים כלל. המחלה מתבטאת בהתקשויות על העור, ובכתמים בהירים. היא גורמת לפגיעה בקצות עצבי התחושה, בנמק של אזורים שונים, ובעיוותים של צורת הגפיים והפנים.

ההערכה היא, שמספר חולי הצרעת בעולם בשנות ה-90 של המאה ה-20 היה כ-2.4 מיליון אנשים[12]. המחלה נפוצה בעיקר בהודו, במרכז אסיה ובדרום אמריקה. מספר חולי הצרעת בישראל בשנת 1995 היה 219. בישראל ישנו בית חולים מיוחד לחולי צרעת, הלוא הוא בית החולים הממשלתי ע"ש הנסן בירושלים. מקום זה הוא המרכז הארצי לטיפול בחולי צרעת בישראל. הוא נוסד על ידי נדבנים גרמנים בשנת 1855, ונוהל על ידי נזירות במשך שנים רבות. בשיא פעילותו היו מאושפזים בו 60 מצורעים. בשנת 1995 היו מאושפזים בבית חולים זה רק 4 חולים כרוניים, ועוד כ-10 חולים לתקופות אשפוז קצרות. קיימות תכניות להפוך את המבנה למשכן לאומנויות, ולהעביר את חולי הצרעת למרכז רפואי רגיל.

בעבר הוכנסו חולי צרעת להסגר קפדני, היחס למצורעים היה שלילי ביותר, והשם "מצורע" הפך לשם נרדף לאנשים מנודים ומרוחקים[13].

כיום ניתן לרפא את חולי הצרעת בעזרת טיפול תרופתי, ואמנם נצפתה ירידה משמעותית במספר חולי הצרעת בעולם. כמו כן ניתן לשקם את השינויים בפנים ובגפיים בעזרת ניתוחים פלסטיים. לאחרונה יש התקדמות בחקר החיסון נגד צרעת, דבר שיביא למניעת המחלה. למרות כל זאת עדיין ישנה תווית שלילית מאד לחולי הצרעת, והם משתדלים לשמור את דבר מחלתם בסוד.

גזזת [14] - מדובר בזיהום פטרייתי של עור הקרקפת, שהוא שכיח בעיקר בילדים מאוכלוסיות הנמצאות ברמה כלכלית- חברתית ירודה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הטיפול המקובל במחלה זו הקרנה רנטגנית רחבה של עור הקרקפת, במנות קרינה גבוהות יחסית. בשנות העליה הגדולה לישראל בעשור הראשון לקיום המדינה הוקרנו בארץ כ-20,000 אנשים, רובם ילדים, ורובם יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה.

כיום ידוע שמדובר במחלה זיהומית שאין כל הצדקה לטפל בה בקרינה. כמו כן ידוע כיום שכמויות ההקרנה בניתנו לילדים באותם שנים היתה מסרטנת, עם שכיחות יתר של גידולים שפירים וממאירים באזור הראש והצוואר.

בשנת 1994 נחקק על ידי הכנסת חוק לפיצוי נפגעי גזזת[15], שבעיקרו מעניק פיצויים כספיים וסיוע בטיפולים מתאימים לאנשים שטופלו בקרינה בין השנים 1960-1945, ואשר פיתחו שאתות שפירות וממאירות באזור הראש והצוואר, סרטן הדם, וכן חוסר שיער באזורי הצטלקות בקרקפת.

העור והשערות במקרא ובחז"ל[עריכה]

התורשה העור והשערות באים מהאם, והצפורניים באות מהאב[16].

התחדשות [17] - חז"ל ידעו שעור גזעו מחליף, היינו שאם הוא מתקלף ונפשט, יש יכולת צמיחה מחדש[18], וכן שיער וצפורן - גזעם מחליף[19].

תיפקוד חז"ל ידעו על חשיבות העור בהגנה על הגוף[20].

כל איבר שיש בו צפורן, יש בו עצם[21].

השערות מבנה השערות, כמותן ופיזורן בגוף, בשלותם, וגיל הופעתם במקומות שונים בגוף מהווים סימנים במצבים הלכתיים שונים: בשלות היילוד[22], גדלות[23], מהות של האילונית[24], ומהות של הסריס[25].

כל שערה נובעת מתוך גומא מיוחדת לה[26], ויש לכל שערה מעין-יניקה מיוחד ומידה מוגדרת, וכשיבש המעין - נושר השיער[27].

קבוצת שערות תלושות ומעורבבות יחד בגוש נקראת קלקלין[28].

כבר בעולם העתיק השתמשו במסרק של ראש לסרק את השיער[29], הן האיש[30], והן האשה. חז"ל הדגישו את החשיבות של נקיון השערות ורחיצתם, אחרת נגרמת ערבוביתא[31]. רחיצת השיער נקראת חפיפה, והיא נעשתה על ידי חומרים שונים, שחלקם גרמו לנשירת שערות[32]. כמו כן נקרא חלק מהטיפול בשיער בשם פספוס[33], והוא ריכוך השיער[34].

תיספורות האיש שחותך שערות נקרא גלב[35], או ספר[36].

בימי המקרא והתלמוד היו מכשירים שונים לחיתוך השער: מורה[37], תער[38], מספרים[39], שחור[40], זוג של ספרים[41], איזמל של רהיטני[42], מספרת[43], מלקט[44], גנוסטרא[45].

בזמן התספורת שמו על ברכי המסתפר מעפורת של ספר[46], או מטפחת של ספרים[47]. הספר לקח סכום קצוב עבור תספורת הראש, אבל תיקון השפם היה נעשה בחינם[48].

מצינו תספורת מיוחדת של כהן גדול, שהיא תספורת לוליינית[49]. תיספורת זו היתה מיוחדת במינה, עד שהוצרכו להוציא ממון הרבה כדי ללמוד אותה[50].

בין הגויים היו תספורות מיוחדות, שעשו כן לשם עבודה זרה[51], ויום תספורת ותגלחת נחשב כחג אצל עובדי עבודה זרה[52], או שנהגו כך מתוך רצון להיות מצויינים בתספורת שלהם בין שאר העמים[53]. ואף שדבר זה אסור לישראל מן התורה[54], היו תקופות שבהן נהגו כן אף מבני ישראל[55].

להלן דוגמאות לתספורות כאלו: השוואת הצדעים לאחורי אוזנו ולפדחתו, ונמצא היקף ראשו עגול מאחורי אוזנו[56]; קומי[57]- היינו גילוח השיער באזור הקדמי מאוזן לאוזן, והשארת שיער באזור האחורי[58]; בלורית[59]- יש אומרים, שהכוונה לגילוח השיער מן הצדדים והשארת שיער באמצע[60], יש מפרשים, שהכוונה למי שמגדל השיער לאחוריו, ועושה אותו כמין זנב, היינו צמה באזור העורף, וגודל אותו כמין שרשרת[61], ויש מי שכתב, שהכוונה שמניח ציצת שיער אחת במצח, וכנגדה אחורי העורף[62]. עוד יש מי שכתב, שבכלל בלורית הוא גם מי שלא מסתפר כלל[63], ויש מי שחולק על כך[64]. ויש אומרים, שקומי ובלורית הם היינו הך, ובשניהם הכוונה לשיער שמניח מאחורי העורף, אבל אין איסור לגלח סביבות הראש, ולהניח שיער באמצע[65], ויש מי שכתבו שבשניהם הכוונה למגדלים ציצית ראשם[66].

הנשים נהגו להסיר את השערות בגוף לשם נוי, והשתמשו לשם כך בחומרים שונים[67], ובעיקר נהגו הנשים להעביר את שיער בית השחי ובית הערווה[68], שכן אשה שאין לה שיער בבית השחי ובבית הערווה נחשבת כיפה[69]. לעומת זאת, קרחות באשה, וגילוח שער הראש של אשה, הוא כיעור ומיאוס[70].

לעשירות היו נשים מקצועיות שטיפלו בשערותיהן, והן נקראו גודלות[71], או מגדלות[72].

קרחת מי שנשרו שערותיו מן הקודקוד אחורה נקרא קרח, ומי שנשרו שערותיו מהקדקד קדימה, כולל הצדעים נקרא גבח[73]. בשני מצבים אלו אין חזרה של שיער[74].

קרחת יכולה להיגרם בגלל סיבות אחדות: מאכל או סיכה בצמח נשם, או נשא[75]; חבלה בראש והצטלקות[76]; פחד פתאומי[77]; מריטת שערות[78]; עונש על חטאים[79]; חלק מנגע הצרעת[80].

קרחים היו נלעגים[81], ומצב כזה נחשב לבושה גדולה[82].

יש אנשים שהיו קרחים: הנביא אלישע[83], רבי עקיבא, או רבי אלעזר בן עזריה[84]; ויש אנשים שתוארו עם שיעור-יתר בראש ובגוף: עשו[85], שמשון[86], אבשלום[87], אליהו[88], הפרסיים[89].

הגויים נהגו לגרום לעצמם קרחות כביטוי לאבלות[90].

תגלחת היא אחד מעשרה דברים שמחזירים את החולה לחוליו, וחוליו קשה[91].

זקן נחשב לנוי באיש, ולמום באשה[92]. ואמנם לאשה ולסריס חמה אין באופן טבעי זקן[93]. גזיזת הזקן היה ביטוי של אבלות אצל עובדי עבודה זרה[94].

עור בעלי חיים משמש למספר מטרות: בגדים, ובעצם היה הבגד הראשון של בני האדם[95], כלים[96], כלי נגינה, כגון תוף[97] וחמת חלילים[98], כיסוי כלים שונים[99], ואוהל[100].

מחלות עור במקרא ובחז"ל[עריכה]

כללי מחלות עור שונות מוזכרות במקרא ובחז"ל, אך למרות ספרות עניפה בנושא זה עדיין נותר זיהויים קשה ביותר[101]. ההסבר לכך הוא, שללא ספק שייכות מחלות העור המוזכרות בתורה לדיני טומאה וטהרה, ואין הן מהוות ספר רפואות. לכן לא ייפלא שאין פרטים רפואיים מספיקים לזיהויים, אלא רק אותם פרטים הנוגעים לידיעות הכהנים לצורך קביעת הטהרה או הטומאה. ואמנם בגלל הקושי הרב בקביעת הנגעים השונים, נקבע על ידי חז"ל[102], שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים; ומכאן ההקפדה הרבה על הכהנים להכיר היטב את הגדרים ההלכתיים של הנגעים, "שלא יורה עד שיהא בקי בכל המראות הללו בהיקף העניינים ובידיעת השמות המורים על כל עניין מהם וכו', וכבר ביארנו בהלכה שלפני זו, שכל מה שעסקנו במנין המראות הוא למען הבקיאות וההרגל במראות"[103].

עם הזמן התפתחה מומחיות מיוחדת בראית נגעים, והיו מומחים בתחום זה שאינם כהנים, כגון רבי אליעזר[104], רבא[105], ואולי גם רבי עקיבא, שעליו נאמר כלך לך אצל נגעים ואהלות[106]. מומחים אלו קבעו את המצב לאשורו, והכהנים נדרשו רק לומר טהור או טמא, שכן על פי ההלכה אין צורך שהכהן יקבע את מהות הנגע, אלא רק שיאמר טהור או טמא[107].

נגעים באופן כללי, מחלות עור הבאות בידי שמים, ואשר הן מדבקות במגע, נקראות נגעים, וארבעה מתוך ששה מיני נגעים עונים על הגדרה זו: נגעי עור בשר, נגעי שחין ומכווה, נגעי קרחת וגבחת, נגעי נתקים של הראש והזקן[108]. לעומת זאת פגיעות בעור שבאות מגורם חיצוני, ואשר אינן מדבקות במגע, כגון דקירת חנית, כוויה באש, או הכאה באבן, נקראות בשמות שונים בהתאם לאופי הפגיעה[109].

ענייני נגעים הם מקרא מרובה והלכות מועטות, והיינו שאם יש ספק בענייני נגעים יש לעיין בפסוקי המקרא[110].

הצרעת היא ההפרעה העורית המתוארת ביותר במקרא ובחז"ל. שורש המושג 'מצרע' לפי חז"ל הוא נוטריקון 'מוציא שם רע'[111]. צרעת נקראת בלשון חז"ל גם 'דבר אחר', והיה זה מפני החומרה שיוחסה למחלה זו, ולא רצו להזכירה בשמה[112].

נגע הצרעת מתייחס לשינויים מוגדרים בצבע ובצורה של העור ושל השערות, והתפתחות השינויים לאורך זמן מוגדר. תיאור הצרעת כפי שעולה מפשטות לשון המקרא לא תמיד תואם את התיאור על ידי חז"ל. וכבר כתב אחד הראשונים[113], שבכל פרטי הפרשיות הנוגעות לנגעים אין לנו ללכת אחרי פשוטו של מקרא, או אחרי בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא רק על פי מדרשי חז"ל וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים. המדובר בשינוי צבע העור לצבע לבן בעוצמות שונות של לובן מקרום ביצה ולמעלה[114]. אם הכתם מורכב מצבע לבן בעוצמה פחותה מקרום ביצה, הרי זה בוהק[115], ואינו מטמא משום צרעת[116].

יש צרעת הבאה על עור בריא, והיא נקראת נגעי עור הבשר; יש צרעת הבאה על עור חולה, והיא נקראת נגעי שחין ומכווה; ויש צרעת הבאה במקום של שערות, בראש או בזקן, והם נקראים נגעי קרחת וגבחת.

קיימים שני נגעים ראשיים, היינו אבות נגעים, והם הבהרת והשאת[117], ולכל אחד מהם יש נגעים משניים, היינו תולדות.

בהרת היא כתם לבן כשלג, שהוא הלובן העז ביותר, או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך[118]. נגע זה צריך להיראות עמוק מעור הבשר שסביבו, והיינו שנדמה כך לעין, כמו שהחמה נראית עמוקה מן הצל, אבל לא עומק ממשי במישוש[119]. ויש מי שכתב, שהבהרת היא לבן זוהר ומבריק[120].

שאת היא כתם לבן כצמר נקי של כבש בן יומו, והוא לובן פחות עז מהבהרת[121], או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך[122]. ויש מי שכתב, שהשאת היא לבן בלתי מבריק[123]. יש אומרים, שנגע השאת צריך להיות מוגבה ומתנשא מעל הסביבה[124], והיינו גבשושיות עוריות בולטות; יש אומרים, שגם שאת צריכה להיות עמוקה מן העור, אלא שעומקה פחות מזה של הבהרת[125]; ויש מי שכתבו, שהוא מלשון שריפה[126], והכוונה להרס העור עד שנראה בשר חי[127].

לשני הנגעים הבסיסיים הללו יכולים להתלוות נגעים משניים, היינו תולדות נגעים, והם מכונים ספחת[128], היינו דבר נילווה ונוסף[129]. הספחת מתבטאת בצבע לבן כסיד ההיכל, או כקרום הביצה[130].

נגעי עור הבשר הם הופעת בהרת, שאת או ספחת על עור בריא. בשלב זה הם מכונים מראות נגעים, ואין הם מטמאים בצרעת אלא אם כן מצטרפים לנגעים אחד משלושה הסימנים הבאים[131]: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי[132]; מחיה, היינו בשר חי בתוך הנגע הראשי[133]; פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי[134].

יש מי שכתב, שכל הכתמים הלבנים הללו (הבהרת, השאת והספחת) מצטרפים זה עם זה, ואין להם משמעות הלכתית, מלבד הדרישה כלפי הכהנים שיכירו היטב את הנגעים, ויבינו אותם[135]; ויש מי שכתב, שהשינויים בעוצמת הלובן מפרידים בין המראות השונות, ואין הם מצטרפים זה עם זה[136].

נגעי שחין ומכווה הם הופעת בהרת, שאת, או ספחת על עור בלתי תקין. כאשר בבסיס הנגעים הראשיים או המשניים יש פצע הנגרם על ידי כוויה, מדובר על מכווה; וכאשר הפצע לא נגרם מאש אלא מכל דבר אחר, כולל חבלה חיצונית, מחלת עור, או מחלה כללית, מדובר על שחין[137]. השחין והמכווה עוברים שלושה שלבים: השלב הטרי והחריף של המכה, והוא נקרא מורדין; שלב תחילת הריפוי, עם הופעת גלד טרי, והוא נקרא צרבת השחין, או מחית המכווה; שלב הריפוי הסופי, והוא נקרא צלקת. טומאת נגעים חלה רק ביחס לשלב השני, היינו כאשר הופיעו הנגעים הראשיים או המשניים בשלב צרבת השחין, או מחית המכווה[138]. נגעי שחין ומכווה מטמאים רק אם מצטרפים לנגעים אחד משני הסימנים הבאים: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי; או פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי[139]. לנגעי שחין ומכווה אותם דינים, ולא חילקם הכתוב אלא לומר שאינם מצטרפים זה עם זה[140].

נגעי קרחת וגבחת הם הופעת בהרת, שאת או ספחת באזור של נשירת שער בראש[141], ויש רק שני סימני טומאה - מחיה ופשיון[142].

נגע נתק הוא נגע של נשירת שער בראש או בזקן באזור מוגדר[143]. נתק נחשב דווקא כאשר השערות באותו אזור נעקרו לגמרי, ויש סביבו שיער תקין; אבל קרחות חלקית בקצוות הראש, כגון בצדעים או במצח, איננו נקרא נתק[144]. העור שבאזור הנתק - תקין[145], והשיער צפוי שיחזור ויגדל[146]. דין נתק הוא דווקא אם הנשירה היא בידי שמים, ולא כאשר ניתקו אדם[147]. בנגע הנתק יש שני סימני טומאה: שיער צהוב דק באזור הנתק, ופשיון של הנתק[148].

מהות הצרעת הצרעת נחשבה כמחלה מדבקת[149], וזה היווה את ההסבר המדעי לדיני ההסגר של מצורע. מכאן גם ההסבר להיווסדותם של בתי חולים מיוחדים למצורעים בימי הבינים, הן בין אומות העולם והן בין היהודים. אמנם אז היה מדובר במצורעים מבחינה רפואית מקובלת, ומסיבות אפידמיולוגיות, למניעת הדבקה[150]. אך ההתייחסות ההלכתית איננה מתאימה לגישה זו, שכן יש אישים ומצבים שבהם לא חלה טומאת הצרעת, ולפיכך אין בהם דין הסגר והחלט מבחינת ההלכה, ברם דברים כאלו לא מתיישבים עם הנחה שמדובר בגורם מדבק, ואינם מסתברים אם מגמת ההסגר היתה למנוע הדבקה. להלן מספר דוגמאות: טומאת צרעת החלה רק מן הדיבור ואילך[151], והיינו ממתן תורה ואילך[152]; גוי וגר תושב אינם מטמאים טומאת צרעת[153]; חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי משתה[154]; התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן - טהור[155]; יילוד שנולד עם צרעת אינו טמא טומאת צרעת[156]; אם כסתה הצרעת את כל בשרו, הרי הוא טהור[157]; בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש, כי אין כיום דין של 'והיה מחנך קדוש'[158]. מכאן שדיני הסגר נובעים מדיני קדושה, ושייכים לדיני טומאה וטהרה, ולא להלכות הרופאים[159]. מכאן גם מובן, שלפי חז"ל סיבת ההרחקה וההסגר של המצורע היה עונש על שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שלו[160].

חוקרים רבים ניסו לזהות את הצרעת המתוארת במקרא ובחז"ל, והדעות הן מגוונות ביותר - יש הסבורים, שמדובר במחלה רפואית מוגדרת וקיימת, אלא שנחלקו בזיהוי מחלה זו, כגון צרעת רפואית[161], עגבת[162], הפרעה פיגמנטרית של העור[163], ספחת העור[164], גרדת[165], פטרת של העור[166], דלקת עור על רקע נפשי-עצבי[167]; יש הסבורים, שמדובר במחלה שהיתה קיימת בזמן העתיק, ונעלמה לחלוטין בעת החדשה. למעשה אף אחד מתיאורים אלו איננו מתאים במלואו לתיאור המקראי של הצרעת, ואיננו עומד בפני הביקורת הרפואית[168]. אשר על כן יש הסבורים, שמדובר ב"מחלה" רוחנית, ללא כל משמעות גופנית[169].

הדעה הרווחת ביותר היתה, שהצרעת המקראית היא הצרעת הרפואית. גישה זו התפשטה לאור תרגומי התורה ליוונית[170] (תרגום השבעים) וללטינית[171], שבהם תורגמה המילה "צרעת" למילה "לפרה"[172]. אכן לאור הנתונים הידועים לנו כיום, ניתן לקבוע בוודאות, כי הצרעת המקראית איננה דומה לצרעת הרפואית המוכרת לנו, שכן הרבה פרטי דינים ותיאורים מיוחדים, הן בדיני צרעת, והן בתיאור המצורעים במקרא, לא ניתנים להסבר רפואי על פי ידיעותינו כיום. להלן מספר דוגמאות לאי ההתאמה בין הצרעת המקראית לצרעת הרפואית: הצרעת הרפואית פוגעת רק בבני אדם, ולא בכלים, בבגדים או בבתים, כמו הצרעת המקראית; מחלת הצרעת גורמת לנשירת שיער, ולא להופעת שיער לבן; אין במחלת הצרעת שינויים מהירים תוך שבוע שבועיים, כמתואר בדיני הסגר והחלטה, ובוודאי שאין החלמה מלאה ומהירה כמו זו המתוארת בתורה; האבחנה והטיפול במחלת הצרעת המקראית היא בידי הכהנים, ולא בידי הרופאים[173]. יתר על כן, לפי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות סביר להניח, שהצרעת הרפואית התפשטה לראשונה במזרח התיכון רק בימיו של אלכסנדר הגדול (חי בשנים 324-325 לפני ספירתם), ולא היתה מוכרת כלל בתקופה שלפני כן[174]. לפיכך, סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת. היינו, שמדובר בסימנים חיצוניים שיכולים להתאים למספר מחלות עוריות שונות, שהמשותף להן הוא שינויים בעור ובשערות. ואמנם כבר העיר על כך אחד הראשונים: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע"[175]. יתר על כן, גם בכתבי הרופאים היוונים הקדמונים, ובעיקר היפוקרטס, לא ברור לאיזה מחלה התכוונו במושג "לפרה", פרט לעובדה שמושג זה ביוונית מציין קליפות וקשקשים, ולפיכך הטעות בזיהוי הצרעת הקדומה לצרעת הרפואית היא משותפת למושג העברי ולמושג היווני[176].

הסיבות לצרעת הצרעת באה כעונש על מספר עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין[177], זנות[178], בעילת אשתו נידה[179], מעילה בקדשים[180], עבודה זרה, חילול השם, גניבה, המעיד עדות שקר, דיין המקלקל את הדין, הנכנס בתחום שאינו שלו, החושב מחשבות שקר, והמשלח מדנים בין אחים[181]. הטעם השכיח ביותר בספרות חז"ל לצרעת הוא עונש על לשון הרע[182].

חז"ל מנו מספר גורמים חיצוניים לצרעת: אכילת דג עם בשר[183], שכיבה על עור שלא נגמר עיבודו, האוכל דג שיבוטא[184] בימי חודש ניסן, האוכל שיורי כוס הרסנא, היינו תערובת של מיני דגים קטנים עם שמן, חומץ וקמח מבושלים יחדיו, הרגיל לשפוך מים חמים מאד על בשרו, הדורך על קליפות של ביצים, הלובש בגדים לבנים לפני שעברו שמונה ימים מאז שכיבסן, ויש עליהם כינים[185], מי שיש לו אשה ואינו משמש מיטתו, מרבה צרעת[186].

מספר אישים היו נגועים בצרעת , חלקית או כללית: פרעה שבימי אברהם[187], בת פרעה שבימי משה[188], משה[189], פרעה שבימי משה[190], מרים[191], אהרן[192], דוד[193], דואג[194], בני ביתו של יואב בן צרויה[195], נעמן[196], גיחזי[197], ארבעה אנשים[198], עזריה (עוזיהו) בן אמציה מלך יהודה[199], ושתי[200]. בתלמוד מוזכרים שלושה מצורעים שטיהר רבי טרפון[201].

שונות בבבל לא היתה צרעת, בגלל הרגלי התזונה והניקיון של תושביה[202].

בעזרת נשים שבבית המקדש היתה לשכת המצורעים[203], שם טבלו המצורעים, ועל פתח שער ניקנור היו מטהרים אותם[204].

המצורע נחשב כמת[205], כנראה בגלל העובדה שהוא היה מורחק ומנודה מהכלל, ולא יכול היה להיכנס לבית המקדש.

נגעים נחשבים ליסורים שאינם של אהבה, אם כי הם מכפרים על חטאים[206].

שחין שורש המילה הוא מלשון חימום ושריפה[207]. אף זו היא מחלת עור המוזכרת בשכיחות רבה במקרא ובחז"ל, ואף היא מתאימה למיגוון של מחלות עור דלקתיות, ואיננה מתייחסת למחלה מסויימת ומוגדרת[208]. ואמנם במקרא ובתלמוד מצינו מספר מונחים המתארים צורות שונות של שחין, כגון גרב, חרס, ילפת, חיכוך, חפפית, חזזית ועוד[209]. ואכן לפי חז"ל יש עשרים וארבעה מיני שחין[210].

חז"ל הבדילו בין שלוש צורות של שחין: יבש מבפנים ומבחוץ; לח מבחוץ ומבפנים; יבש מבפנים ולח מבחוץ. הצורות שהן יבשות מבפנים אינן מתרפאות[211]. שחין-מצרים נחשב לעונש קשה במיוחד[212], הוא הכיל אבעבועות[213], והוא היה לח מבחוץ ויבש מפנים, ולפיכך לא היה לו רפואה[214].

מוכה שחין הוא מושג כללי למחלות נמקיות קשות ונרחבות, הגורמות לכריתת איברים[215]. גם ביחס למצב זה נאמרו על ידי החוקרים השונים השערות מגוונות לזיהוי המחלה: עגבת[216], צרעת[217], אבעבועות שחורות[218], גחלת[219]. אכן, הזיהוי הרווח ביותר בין החוקרים הוא ששחין היא מחלת הגרב[220], שהיא מחלת עור דלקתית, המאופיינת בשלב של בועיות דלקתיות מפרישות, ושלב של קשקשים וגלדים. המחלה מלווה בדרך כלל באי-שקט, גרד, וחום. השחין יכול להיות מעורב בתהליך הצרעת[221].

מי שיש לו ריבוי דם ואינו מקיזו, מרבה שחין[222].

שחין ישן שנרפא, עלול לחזור בתוך שנתיים[223].

טיפול בשחין: מריחת תאנים[224]; או סיכה על השחין באמצעות נוצה של אווז של תערובת של זנגביל, פסולת סיגי כסף, גפרית, חומץ יין, שמן זית, ומשחת זפת[225]. הטיפול בגרד שבגלל השחין היה לשבת באפר[226].

תשמיש המיטה קשה לחולי שחין, וקשה במיוחד לבעלי ראתן[227].

מספר בני אדם במקרא ובתלמוד מתוארים כמי שסבלו משחין: המכה הששית מעשר המכות של המצרים[228], חזקיהו מלך יהודה[229], איוב[230], נחום איש גם-זו[231].

פצעי עור שונים מצינו במקרא ובחז"ל תיאור של פצעי עור שונים[232]:

בעלי ראתן[233], גרב[234], גרגותני[235], חבורה[236], חטטים[237], חיכוך[238], חספניתא[239], חפפית[240], חזזית[241], חרס[242], ילפת[243], כוויה[244], כיבא או כיפה[245], כתית[246], מוגלא[247], מורסא[248], מזור[249], מכה טריה[250], מכווה[251], נומי או נימא[252], סימטא[253], עינבתא[254], ערבוביתא[255], פדעתא[256], צלקת[257], צמחין[258], צרבת[259].

פרטי דינים[עריכה]

עור אדם

שבת בשבת אסור לתלוש רצועות עור שעודן מחוברות לגוף - לא בכלי, לא ביד, ואף לא בשיניים[260].

חציצה בטבילה עור שנקלף, והוא תלוי ועומד, אינו מהווה חציצה בטבילה, שכן בחלק המנותק יכולים המים לחדור, ובחלק המחובר אין הקפדה, והוא מיעוט[261].

בדין איסור הנאה מעור המת ראה ערך השתלת אברים

בדין השתלת עור מהמת ראה ערך השתלת אברים

חובל החובל בחברו, וקרע העור, והוציא ממנו דם, חייב בחמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת), ואפילו חסרו רק כשערה מעור בשרו, כי העור אינו חוזר אלא צלקת[262]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא בפנים ובמקומות גלויים, ולא בכל מקום בגוף[263].

הגורם כוויה לחברו בציפורן, במקום שאינו עושה חבורה, ואינו מעכבו ממלאכה, חייב בצער בלבד; ואם היה במקום שרואים, חייב גם בבושת[264].

כתובת קעקע אסור לקעקע כתובת קעקע על העור[265]. האיסור מן התורה הוא דווקא אם שרט את בשרו, ומילא מקום השריטה בצבע[266], אבל אם כתב ולא קיעקע, או קיעקע ולא כתב - יש אומרים, שאינו אסור מן התורה, אבל אסור מדרבנן[267]; יש אומרים, שבתנאים אלו מותר לכתחילה[268]; ויש אומרים, ששרט ולא מילא בצבע, אסור מדרבנן, אבל כתב על העור ולא שרט, מותר לכתחילה[269].

נחלקו הפוסקים אם האיסור תלוי בסדר הדברים, היינו אם דווקא קעקע קודם, ואחר מילא צבע, או דווקא כתב קודם ואחר קיעקע, או שאין הבדל בסדר הדברים[270].

יש אומרים, שהאיסור מן התורה הוא דווקא אם קיעקע אותיות, אבל אם עשה סתם רישומים או צורות, אין איסור תורה בכך[271], ולשיטה זו חייב גם באות אחת, ואפילו בשאר לשונות; ויש אומרים, שחייב מן התורה בכל צורה של קיעקוע, ולאו דווקא באותיות[272].

איסור קיעקוע הוא בין אם עשה כן ביד, ובין אם עשה כן בכלי[273].

יש מי שכתבו, שלכל הדעות מותר לכתוב על העור בכתב שאינו מתקיים ומתכווין למוחקו, כגון שכותב על ידו בעט מספר טלפון או כתובת[274].

יש מי שכתב, שאין איסור לכתוב כתובת קעקע על גוי[275].

איפור קבוע סביב העינים והפה שעושות נשים בדרך של קיעקוע, יש מי שכתבו שהדבר אסור[276], ויש מי שהתיר[277].

מי שעבר על האיסור ושם כתובת קעקע על גופו, וחזר בתשובה, מעיקר הדין אינו חייב לסלקו[278], אך נכון להשתדל ולהסיר כתובת קעקע זו, שלא תהא מזכרת עוון, ובפרט אם הוא מתבייש בכך, ואפילו אם חקק על גופו את השם המפורש[279]; ועדיף להסירו בעזרת קרני לייזר[280], ואם אי אפשר - מותר גם בניתוח פלסטי[281].

בענייני טומאה עור המת של אדם טמא מן התורה, אבל אם עיבדו כל צרכו, או הילך בו כדי עבודה, הרי הוא טהור מן התורה, וחכמים גזרו שיטמא מדבריהם בכזית כבשר המת, גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות אדם וישתמשו בהם[282].

שערות אדם וציפורניו[עריכה]

תספורת תינוקות (חאלאקה) מנהג חסידים ואנשי מעשה שלא לספר שיער בניהם הקטנים עד שיהיו בני שלוש שנים[283].

יש המקפידים שלא להקדים ולא לאחר את התספורת הראשונה אלא דווקא במלאות לילד שלוש שנים; יש שנוהגים לאחר את התספורת עד ל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש שנים, ולספר את הקטן במירון ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי; ויש שלא מקפידים על גיל מסויים לתספורת ראשונה[284].

נהגו לעשות שמחה ביום התספורת הראשונה של הקטן, ומשאירים להם פאות הראש; יש הגונזים בביתם את השיער הראשון שנגזז למצווה; ויש הנוהגים לתת צדקה כמשקל השיער[285].

רחיצת ידיים לאחר סירוק השיער, ולאחר גזיזת צפורנים יש לרחוץ ידיים[286].

בלורית יש שאסרו לגדל שיער רב על הראש לנוי וליופי (בלורית) בגלל כמה איסורים: דרך שחץ וגאווה; איסור משום חוקות הגויים; איסור משום חציצה בהנחת תפילין, או לפחות הפרעה בהנחת התפילין במקומם הנכון; איסור של 'לא ילבש'[287]. יש מי שכתב, שאם השיער לא ארוך במיוחד, יש לומר בימינו שהיינו רביתייהו, ואין בזה איסור חציצה בתפילין, ואין בזה משום חוקות הגוי, ומכל מקום תלמיד חכם ראוי שיימנע מכך[288].

פאה נוכרית דין קרח עם פאה נוכרית לעניין הנחת תפילין - ראה ערך חולה

שליח ציבור אין ממנים שליח ציבור אלא מי שנתמלא זקנו[289], ואין הציבור יכולים למחות על כבודם בזה[290]. והיינו דווקא בקביעות, אבל באקראי יכולים למנות גם מי שלא נתמלא זקנו[291].

כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נחשב כמי שנתמלא זקנו, וכן אם היה לו זקן מועט, והוא למעלה מי"ח שנה, נחשב כמי שנתמלא זקנו[292].

ערב שבת וחג מצווה להסתפר, להתגלח ולגזוז ציפורניים בערב שבת ובערב חג[293], ומצווה זו חלה בין על אנשים ובין על נשים[294]. עיקר המצווה היא ביום ששי או בערב חג לאחר חצות היום[295], אבל אם לא יכול לעשות כן אחרי חצות, ובפרט בימי ששי הקצרים, מותר אף לפני חצות[296], ובערב פסח מותר להסתפר ולהתגלח דווקא עד חצות היום[297], ואחרי חצות מותר על ידי גוי[298].

נהגו שלא לעשות פעולות אלו ביום חמישי[299], ובראש חודש[300].

שבת הנוטל צפורניו, או שער ראשו, או שפמו, או זקנו בשבת, אם נטל במספרים או בכלי הדומה לו מכלי גילוח, חייב מדין גוזז[301], ואיסורו מן התורה[302]; ואם נטל בכלי אחר, או בידיו, או בדרך שינוי, חייב רק משום שבות[303].

אסור לרחוץ בשבת בדבר המשיר בוודאות את השיער, אבל מותר לחוף פניו או ידיו בדבר שאין וודאות שישיר את השיער[304].

אסור לסרוק במסרק בשבת[305], ויש מי שצידד ללמד זכות על הרבים המסתרקים בשבת[306], ואם המברשת מיוחדת ובעלת שערות רכות - מותר[307].

חול המועד מעיקר הדין מותר להתגלח בחול המועד, אלא שחכמים גזרו שלא להתגלח ולא להסתפר בחול המועד, גזירה שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים. גזרה זו לא חלה על אנשים שהיו אנוסים, ולא היה סיפק בידם להתגלח לפני המועד[308].

מי שהיה חולה קודם הרגל, ולא יכול היה להתגלח - יש מי שכתב, שמותר לו להתגלח בחול המועד, ואפילו היתה מחלתו קלה קודם הרגל[309]; ויש מי שכתבו, שחולה אינו מאילו שהתירו להם להתגלח בחול המועד[310].

מי שקיבל מכה בגופו בחול-המועד, והשערות שבאותו מקום עלולות להפריע לריפוי המכה, מותר לגוזזן בחול המועד[311].

בין המצרים הספרדים נוהגים שלא להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב[312], והאשכנזים נוהגים שלא להסתפר בכל ימי בין המצרים, היינו משבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב[313].

תשעה באב תשעה באב שחל להיות ביום חמישי, אם אין לו זמן להסתפר ביום ששי שאחריו, מותר להסתפר במוצאי תשעה באב, היינו ביום חמישי בערב[314].

ספירת העומר נהגו שלא להסתפר בימי ספירת העומר, היינו בין פסח לעצרת[315], ומנהגים שונים יש ביחס לימים שאין מסתפרים בהם[316].

שערות לבנות ושחורות אסור לאיש לתלוש שערות לבנות מתוך שחורות[317], והטעם הוא משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'[318]. ובשבת אסור לתלוש גם שערות שחורות מתוך לבנות[319].

אסור לאיש לצבוע את השערות הלבנות לשחורות[320], וכן אסור לקחת תרופה שהופכת שערות לבנות לשחורות[321]. אבל מותר אפילו לכתחילה לצבוע שערות שחורות ללבנות[322]. ונחלקו האחרונים בעיקר השאלה אם האיסור על האיש לצבוע שערות לבנות לשחורות הוא איסור מן התורה או מדרבנן[323].

אם כוונת הצביעה היא לא ליפוי אלא כדי שיקבלוהו למשרה - יש מי שכתבו, שהדבר מותר, ובתנאי שאין בכך הונאה, והיינו שמובטח לו שיכול לעבוד כמו צעיר[324]; ויש חולקים[325]. וכן מותר לצעיר לצבוע שערות לבנות לשחורות אם הוא מתבייש בשערות הלבנות, כי זה נקרא מום, ואין איסור להסיר מום, ובתנאי שאין בכך הונאה, כגון בענייני שידוך; והוא-הדין אם צמחו לצעיר שערות לבנות בגבות עיניו[326].

יש מי שכתב, שאיסור צביעת שערות לבנות לשחורות הוא דווקא בשיער הראש, אבל לא בשיער הזקן[327].

שיער בית השחי ובית הערווה אסור לאיש להעביר את שערו מבית השחי ומבית הערווה, ונחלקו חז"ל אם האיסור מן התורה או מדרבנן, ולהלכה נפסק שדבר זה אסור רק מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות; במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירים אותו אלא נשים, אבל במקום שמעבירים השיער הנשים והאנשים, אם העביר אין מכין אותו[328]; ויש מי שכתב, שבמקום שגם אנשים מעבירים השיער, מותר אף לכתחילה, אלא שהחברים נמנעים מכך בכל מקום[329]. אבל מי שיש לו חטטים בבית השחי ובבית הערווה ומצטער מצד השיער, מותר להעבירו[330].

פאות הראש אסור לגלח שיער פאות הראש, היינו אסור ליטול השיער שבצדעים[331], ולהשוות לאחורי אוזנו ולפדחתו, וזהו איסור הקפת הראש, והוא לאו מן התורה[332]. האיסור הוא גם על המקיף, היינו מי שחותך את השערות, וגם על הניקף, היינו מי שהניח לאחרים להקיף פאת ראשו, ובתנאי שהוא מסייע למקיף[333].

יש מי שכתב, שאסור מן התורה לסרק את שערות פאת הראש, כי יש בזה פסיק רישיה שעל ידי הסירוק יתלוש את השערות מעיקרן[334], אך חלקו עליו משום שאין איסור תלישת שיער אלא רק גילוח, וגם שעל ידי הסירוק רק מיעוט קטן מהשערות נתלש, ונשאר רוב שערות פאת הראש[335].

אשה פטורה מלאו זה, בין אם הקיפה לעצמה, או שהקיפה לאחרים[336]. ונחלקו הראשונים אם מותר לאיש להקיף פאת ראשה של אשה לכתחילה אם לאו[337].

איסור הקפת הראש הוא דווקא בתער, אבל במספרים מותר[338]; ויש אוסרים גם במספרים כעין תער, היינו שגוזר השיער סמוך מאד לבשר[339].

זקן ושפם אסור להשחית את הזקן, ויש חמש פאות בזקן, ולוקה על כל פאה ופאה[340]. מכיוון שרבו הדעות ביחס למיקום פאות הזקן[341], לכן כתבו הראשונים, שירא שמים יצא ידי כולם, ולא יעביר תער על כל זקנו כלל[342], וחסידים ויראי חטא אינם נוגעים בתער כלל בשום מקום, והוא המשובח[343].

ביחס לשפם, היינו השיער על השפה העליונה - יש אומרים, שאין בו כלל איסור גילוח והשחתה[344], אלא שלא נהגו ישראל לגלחו, רק קצת שלא יפריע באכילה ושתיה[345]; ויש אומרים, שגם שפם הוא בכלל הזקן[346].

איסור ההשחתה הוא בתער[347]. בדין חיתוך שערות הזקן במספרים - יש אומרים שמותר אפילו לכתחילה[348]; יש אומרים, שגם במספרים יש איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו[349]; ויש אומרים, שמעיקר הדין מותר במספרים, אלא שממידת חסידות יש להימנע מכך[350].

אשה איננה בלאו של השחתת זקן[351], והיינו אפילו אם יש לה זקן[352].

גילוח לצורך רפואי מי ששערותיו נושרות מראשו וזקנו[353], או שיש לו מחלה באזור הזקן או באזור שערות הראש, ולצורך רפואתו צריך לגלח השיער בתער בכל יום במשך כמה שבועות - יש מי שהתירו להתגלח בתער על ידי גוי, ובעיקר אם גוזר תחילה השערות במספרים עד שיעור שאין השערות יכולות לכוף ראשן לתחילתן, ואחר כך יגלח השאר בתער[354]; ויש שאסרו מכל וכל גילוח בתער, ואפילו בדרכי היתר כאלו, והתירו רק לגזור במספרים[355]. אמנם כיום אין מצב הידוע לנו מדרכי הרפואה שלצורך רפואתו צריך לגלח דווקא בתער.

חולה שצריך לעבור ניתוח בראשו או בפניו, ובגין כך צריך לגלח את שערות ראשו או שערות פניו, אם אפשר לעשות זאת על ידי מכונה חשמלית או על ידי סם, אין כל היתר לגלח בתער, אפילו במקום פיקוח נפש[356].

גרים יש אומרים, שגר הנכנס לכלל יהדות צריך לגלח כל שערו לפני הטבילה[357]; ויש אומרים, שצריך לגזוז רק מקצת שערותיו המסובכים כדי לבטל חציצה[358]. ומכל מקום די שיגזור שערותיו במספרים, ואין צורך שיגזזם בתער[359].

תספורת מיוחדת אסור להסתפר בתספורת קומי או בלורית[360], משום איסור הליכה בחוקות הגויים[361].

מנודה ומוחרם אסורים בתספורת[362].

אבל אסור בתספורת. אם הוא אבל על אביו ועל אמו, האיסור הוא עד שיגערו בו חבריו; ואם הוא אבל על שאר קרובים, האיסור הוא למשך שלושים יום[363].

חתן בשבעת ימי המשתה, והוא אבל, מותר בתספורת[364].

שיער המת יש מי שכתב, שהוא מותר בהנאה[365]; ויש מי שכתב, שהוא אסור בהנאה[366].

טומאה וטהרה כל איבר שיש בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, יש בו עצם ואין בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל[367].

היוצא ליהרג , אף על פי שנגמר דינו למיתה, אין שערו נאסר בהנאה מחיים, אף לדעת הסוברים ששיער המת אסור בהנאה[368].

עיר הנידחת שיער הראש של אנשי עיר הנדחת, בין של אנשים ובין של נשים, מותר בהנאה; אבל שיער של פאה נוכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור[369].

מומים שונים באיש ובאשה מוכה שחין חייב לגרש את אשתו, ואפילו רוצה האשה להמשיך עמו את חיי האישות, אין שומעים לה, אלא אם כן הסכימה לישב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה[370]. דין זה נכון בין אם היה מוכה שחין קודם שנשא את האשה, ובין אם נעשה מוכה שחין לאחר הנישואין[371]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם בשחין התקיימו שני תנאים: שיש סרחון גדול, ושהאיברים נמקים; ויש אומרים, שאם קבעו הרופאים אבחנה זו, די בכך לכפות על הבעל לגרש את אשתו[372].

אשה הסובלת מצרעת, הרי זה מום גדול, ויכול בעלה לגרשה[373].

אשה שסבלה מצרעת או משחין ונתרפאה, אם לא ידע המשודך על כך, הרי הוא יכול לבטל את השידוכין[374].

אשה שיש לה צלקת או שומא[375] על הפדחת, אפילו קטנה ביותר, אם השומא נראית תמיד, אין דינה כמום שמבטל שידוכין, שהרי ראה ונתפייס, וכן אם תמיד אינה נראית, איננה מום, אבל אם לפעמים נראית ולפעמים אינה נראית, הרי זה מום הפוסל באשה, והוא אחד המומים היתרים באשה לעומת הכהנים[376]. ומכל מקום הכוונה דווקא לצלקות מכוערות, שדרך בני אדם להקפיד עליהם[377]. ולפיכך יש מי שכתב, שצלקות עקב ניתוחים קטנים כמו כריתת תוספתן, אינן בגדר מום[378]. ויש מי שכתב, שבימינו אין נוהגים להתיר ביטול השידוכין בגלל צלקת[379].

קרחת שלימה באשה הוא מום גדול, וצריכה להודיע על כך אפילו אם מכסה ראשה בפאה נכרית שנראית כמו שיער טבעי[380].

פצעים ומורסות שמתרפאים וחוזרים, הרי אלו מום באשה[381].

עגונה הפוסקים דנו באריכות בשאלה אם מבנה או צבע השיער מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה[382]. וכן דנו הפוסקים באריכות בשאלה אם קרחת מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה[383].

חבלה המגלח שער ראשו של חברו, נותן לו דמי בושתו בלבד, מפני שסופו לחזור; ואם גילחו בסם, או שגרם לו כוויה בראשו, ואין השערות עתידות לחזור, חייב חמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת)[384].

כהן ומלך כהן הדיוט אסור בגידול פרע[385], והיינו שחייב להסתפר אחת לשלושים יום[386], והוא בגלל חיוב כבוד בית המקדש[387]. ובזמן הזה אין דין זה נוהג כלל, ולא גזרו על גידול פרע בזמן הזה שמא יבנה המקדש ויצטרכו הכהנים לעבוד, כי אף אם יארע כן יוכלו להסתפר ולהיכנס לעבודה[388].

כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת[389].

מלך מסתפר בכל יום[390].

אנשי משמר ואנשי מעמד מסתפרים בימי חמישי, לכבוד שבת[391].

קרחת נחשבת כמום בכהן, והוא פסול לעבודה, ובתנאי שאין בכל ראשו שיער כל עיקר; אבל אם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחוריו מאוזן לאוזן - כשר; מי שהיה השיער שלו מקיף את כל הראש מסביב מלפניו ומאחוריו, ואין שם שיער באמצע, גם זה פסול[392].

נזיר מצות עשה שהנזיר יגדל את שער ראשו גידול פרע[393], והיינו לפחות שלושים יום[394], ויש איסור על גילוח השיער כל ימי נזרו[395].

נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, חייב לגלח את שיער ראשו, והיא נקראת תיגלחת טומאה[396]. נזיר שהשלים את נזירותו בטהרה, חייב לגלח את שער ראשו בתום ימי נזירותו, והיא נקראת תיגלחת הטהרה[397].

נזיר עולם אסור בגילוח ובתספורת כל ימי חייו, אבל אם הכביד שערו, מיקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש[398].

אשת יפת תואר חייבת לגלח את כל שערות ראשה[399], וצריכה 'לעשות את ציפורניה' - יש אומרים, שהכוונה שתקצוץ אותן, ויש אומרים שהכוונה שתגדל אותם, וכן נפסק להלכה[400].

מצורע אסור להסתפר[401], ואפילו כהן גדול כשהוא מצורע, מגדל שערו פרע[402]. בעת טהרתו חייב המצורע לגלח את כל שערות גופו בתער[403].

הלוויים היו צריכים לגלח את כל שערות גופם בתער בעת טהרתם לעבודת המשכן[404], ואין מצווה זו נוהגת לדורות[405].

עורות בעלי חיים[עריכה]

שבת עורות אינם נחשבים כמוסיפים הבל, ולכן אין בהם איסור הטמנה בשבת[406].

המלבן את הצמר, והמנפצו, והצובעו, והטווהו בשבת - חייב, אם עשה כשיעור סיט כפוף ורוחב סיט[407]; אבל האורג שחיובו בשני חוטין, שיעורו ברוחב שתי אצבעות[408].

יום הכיפורים ותשעה באב אסור לנעול מנעלי עור ביום הכיפורים ובתשעה באב[409].

טריפה בהמה שניטל עורה במידה שלא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה, בין שנקרע העור על ידי אדם, ובין שנקרע על ידי מחלה - נקראת גלודה, והרי זו טריפה; ואם נשתייר בה כדי להעלות ארוכה - כשרה, והיינו שנשאר עור בשטח של סלע[410], אלא שנחלקו אמוראים באיזה מקום צריך שיהא זה השיור[411]. רוב הפוסקים הכריעו להחמיר כדברי כולם, ולהצריך כרוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי איבריה[412].

עוף שניטל כל עורו - יש אומרים, שאף הוא טרף מדין גלודה[413]; ויש אומרים שהוא כשר, כי אין דין גלודה בעוף[414].

העורות הרכים והראויים לאכילה דינם כבשר, בין לאיסור אכילה של בהמות טמאות, ובין לאיסור טומאה[415]. ואם עיבדם, או שהלך בהם כדי עבודה - נעשו עור, ובטלו מתורת בשר, בין לטומאה, ובין לאכילה[416].

מאכלות אסורים האוכל מן העור של בהמה וחיה טמאה, או של נבלה וטריפה, אין בו הלאו של איסור אכילת נבלה, והוא פטור אבל אסור[417]. ואם הוא עור שעיבדוהו לעשות ממנו נעלים או כלים, ורוצים להשתמש בו לצורך ג'לטין - מותר[418].

המבשל או האוכל עור עם חלב, פטור מדין בשר בחלב מן התורה[419], אבל אסור מדרבנן באכילה[420] ובבישול[421].

יש מי שכתב, שאין דם בעור[422], והוא תמוה מבחינת המציאות; ויש מי שכתבו, שאף בעור יש דם[423], אלא שנחלקו אם יש בדם העור איסור אכילה משום דם אם לאו[424].

עיבוד עור בעיבוד העור של בהמה וחיה מצינו מספר שלבים:

אם לא עבר כל עיבוד - נקרא מצה[425]; אם נמלח, אך לא נתנוהו בקמח ומים - נקרא חופה[426]; מלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח, אך לא עיבדוהו בעפצים - נקרא דפתרא[427].

עור שהעבירו השיער ממנו, ועיבדוהו כל צרכו, היינו שמלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח ובעפצים וכיוצא בהם מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו, אבל לא חילקו אותו בעוביו לשנים, כדרך שהעבדנים עושים, הוא הנקרא גוויל[428], והוא העור השלם ללא שום תיקון וקילוף[429].

עור שחילקוהו לשניים לאחר שהעבירו שערו כמו שהעבדנים עושים, החלק הדק החיצוני שמול השיער נקרא דוכסוסטוס, והחלק העבה שמול הבשר נקרא קלף[430]; ויש אומרים להיפך[431].

סת"ם ספר תורה, תפילין, מזוזה, מגילת אסתר, ומגילת סוטה, צריכים להיות כתובים על עור; הבתים והרצועות של תפילין צריכים להיות עשויים מעור[432].

חליצה נעל של חליצה, נחלקו תנאים והפוסקים אם צריכה להיות דווקא של עור, או לפחות מחופה בעור, או שגם מנעל מעץ כשר לחליצה[433].

טומאה עור הבהמה נחשב כמחובר לבשרה, בין להיטמא כשהיתה שחוטה, ובין לטמא כשהיתה נבלה[434], והנוגע בעור דינו כנוגע בבשר, עד שיפריש העור מעל הבשר[435].

אהל העשוי מעור, מתטמא בדין טומאת אהלים, היינו שכאשר הוא מאהיל על המת, הוא עצמו נטמא, אף על פי שלא נגע במת, ואף כשאינו ראוי לקבל טומאה בתורת כלי[436].

כלי או בגד העשוי מעור הוא אחד משבעה מיני כלים שמקבלים טומאה מן התורה[437], אך עור דג ועוד חיה שבים אינו מקבל טומאה[438].

קרבנות אין חייבים כרת על אכילת העור מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או כשאכלו מקרבן כשר בטומאת הגוף[439], אבל מכים אותו מכת מרדות[440].

בקרבן עולה יש מצווה של הפשט העור[441].

כל עורות קדשי הקדשים ניתנים לכהנים, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, אבל עורות קדשים קלים לבעלים; וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה[442].

שור הנסקל עורו של שור הנסקל אסור בהנאה כבשרו[443].

מחלות[עריכה]

מצורע - דיני צרעת מסוכמים במקרא[444], במשנה ובתוספתא[445], וברמב"ם[446], והם כוללים צרעת באדם, בבגד, בכלי עור ובבתים.

מעיקר הדין נוהג דין צרעת גם בזמן הזה[447], אלא שלא נהגו בזה כי אין לנו כהנים מיוחסים[448].

מצורע לא יהא שליח ציבור קבוע[449].

לא יקראו לתורה בפרשת תזריע-מצורע אדם שיש לו נגע הנזכר באותה עליה, כדי שלא לביישו[450].

בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש[451].

מצורע מותר בתשמיש המיטה[452].

חז"ל אסרו לשאת אשה ממשפחת מצורעים[453].

צרעת באשה נחשב כמום גדול, והוא עילה לבעל לגרשה[454].

נשיא שנצטרע - מעבירים אותו מנשיאותו, ודינו כהדיוט ביחס לשגגת חטאת[455].

נערה בתולה אנוסה, שרצתה היא או אביה שהאונס יקחנה לאשה, כופים אותו לשאתה לאשה, ואפילו היא מוכת שחין ומצורעת[456].

שחין יבם שהוא מוכה שחין, אין כופים על היבמה להינשא לו, אלא חולץ לה, ונוטלת כתובתה[457].

מוכי שחין פטורים מהראיה[458].

הערות שוליים

  1. הוספת הערת שוליים נעשית באופן הבא, במקום שבו רוצים שיופיע הקישור להערה:
    {{הערה|יש להזין הערת שוליים כאן}}

    שימו לב: אם הערת השוליים כוללת סימן שווה (=), יש להגדיר את הערת השוליים באופן הבא:

    {{הערה|1=יש להזין הערת שוליים שכוללת סימן שווה כאן}}
    שימו לב לתוספת "1=".
  2. epidermis.
  3. corium.
  4. subcutis.
  5. ראה ע' עֻבָּר, רקע מדעי.
  6. תאי melanin.
  7. ראה ע' עֻבָּר, רקע מדעי.
  8. collagen.
  9. ראה ע' עֻבָּר, רקע מדעי.
  10. leprosy. ביוונית lepo פירושו קשקשים.
  11. Mycobacterium leprae.
  12. Bhutani LK, Lancet 345:697, 1995.
  13. רבים מהראשונים ואחרונים נמנעו מלכנות את הפרשה בתורה בשם מצורע, וקראו לה בשמות שונים כגון פרשת "וזאת תהיה", או פרשת "טהרה", כדי להשתמש בלשון נקיה - ראה מאמרו של ט. פרשל, ספר רפאל, תש"ס עמ' תסח ואילך.
  14. tinea capitis = ringworm of the scalp.
  15. ס"ח תשנ"ד, 277.
  16. נידה לא א.
  17. regeneration.
  18. אמנם ראה רמב"ם חובל ומזיק ב ו, שריפוי העור הוא בדרך של צלקת, שאיננה זהה לעור בריא.
  19. נידה נה א.
  20. ראה בבלי חולין נד א, במחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין גלודה.
  21. נידה מט א.
  22. ראה ע' ילוד, ברקע המדעי.
  23. בבלי יבמות צו ב; נידה מו א; רמב"ם אישות ב י-יא; טושו"ע חו"מ לה א. וראה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול, עמ' קמ ואילך.
  24. ראה ע' אילונית.
  25. ראה ע' סריס.
  26. ב"ב טז א; נידה נב ב.
  27. ויקרא רבה טו ג; תנחומא, תזריע ו.
  28. רש"י חולין קכו ב ד"ה כחוט השערה.
  29. כלים יג ז.
  30. בבלי ברכות יח ב.
  31. בבלי נדרים פא א. ראה להלן הע' 255.
  32. בבלי שבת נ ב; בבלי נזיר מב א.
  33. שבת ונזיר שם.
  34. ערוך ע' פספס.
  35. יחזקאל ה א.
  36. משנה שבת א ב.
  37. היינו תער - שופטים יג ה; שם טז יז; שמו"א א יא.
  38. במדבר ו ה; שם ח ז; ישעיה ז כ.
  39. כלים טז ח. הוא אמנם תרגום ארמי של תער, אך אין הוא נראה כתער, ואין דינו כתער - ראה להלן הע' 347 ואילך.
  40. כלים יג א. לפי הרע"ב שם, מדובר במספריים קטנים לחיתוך שיער, ולפי רש"י ביצה לה ב, מדובר בתער לחיתוך השיער.
  41. כלים יג א.
  42. בבלי שבת מח ב. הכוונה לחלק מגרזן.
  43. כלים יג א. וראה שם במלאכת שלמה פירושים שונים על כלי זה.
  44. משנה מכות ג ה.
  45. מו"ק יח א; נידה יז א. והיינו מספרים מיוחדות לחיתוך ציפורניים - ערוך ע' נגסטר. וראה תוס' מו"ק שם ד"ה ובגנוסטרי.
  46. כלים כט א; בבלי שבת ט ב. והוא מין חלוק ששמו על הבגד למניעת לכלוך.
  47. מו"ק יח א-ב.
  48. ראה תוס' שבת קכט ב ד"ה מאה.
  49. בבלי תענית יז א; בבלי נדרים נא א; בבלי סנהדרין כב ב. על צורת תיספורת זו ראה רש"י סנהדרין שם; רמב"ם וראב"ד כלי המקדש ה ו; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסו-ז.
  50. ראה סנהדרין שם, בעניין בן אלעשה, חתנו של רבי יהודה הנשיא.
  51. ראה רש"י סוטה מט ב ד"ה מדרכי; רש"י ע"ז ח א ד"ה בלורית; רמב"ם סהמ"צ ל"ת מג; רמב"ם ע"ז יב א; מו"נ ח"ג פל"ז; חינוך מ' רנא. וראה דברים רבה ב יא, ששיער הבלורית היו מגדלים לעבודה זרה. וראה עוד על בלורית וקומי כדרכי תיספורת של עובדי עבודה זרה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine , Trans. F. Rosner, p. 363.
  52. ע"ז ח א; שם יא ב.
  53. מאירי ב"ק פג א.
  54. ראה להלן הע' 360.
  55. ראה בבלי קידושין עו ב, וסנהדרין כא א, ושם מט א, שכך נהגו בני דוד מנשות יפות תואר שלו; וראה ב"ק פג א, שהתירו לאבטולמוס בן ראובן לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; ובירושלמי בבלי שבת ו א, שדבר זה היה אחד הדברים שהתירו לבית רבי מאותה סיבה; ובמעילה יז א, שכן עשה ראובן בן איסטרובלי. וראה עוד רש"י שבת קלט א ד"ה אי בטלי.
  56. ויקרא יט כז; בבלי מכות כ ב. וראה רמב"ם ע"ז יב א; מו"נ ח"ג פל"ז. וראה א"ע ויקרא יט כז. וראה להלן הע' 331 ואילך.
  57. בבלי סוטה מט ב; ב"ק פג א.
  58. רמב"ם ע"ז יא א, ובכס"מ שם, ובשו"ת הרמב"ם הוצאת בלאו סי' רמד; ראב"ד על תו"כ סו"פ אחרי; ערוך ע' קמי; טושו"ע יו"ד קעח א. וראה דברים רבה ב יא - מהו המספר קומי, זה המספר פאת ראשו, ועושה תפיסת קורצין.
  59. ע"ז יא ב; שם כט א.
  60. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש ע"ז א ג; טושו"ע שם.
  61. ראב"ד תו"כ שם.
  62. מאירי ע"ז כט א.
  63. ט"ז יו"ד שם סק"א.
  64. פר"ח יו"ד שם.
  65. רש"י סוטה מט ב ד"ה מספר, וקידושין עו א ד"ה מספרים, וב"ק פג א ד"ה מדרכי, ומעילה יז א ד"ה וסיפר; שיטמ"ק מעילה שם, בשם גאון.
  66. כ"מ שם, וב"י שם - בדעת הרמב"ם והטור; לבוש יו"ד שם.
  67. בבלי שבת פ ב; בבלי פסחים מג א; בבלי מגילה יג א; מו"ק ט ב.
  68. בבלי נזיר נט א. וראה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine , Trans. F. Rosner, עמ' 368-367 על מנהגי העמים בנידון.
  69. בבלי סנהדרין כא א. ולהיפך - ראה בבלי שבת סב ב; מו"ק ט ב. וראה תוס' גיטין ו ב ד"ה נימא, שהכוונה שבנות ישראל אין להן בטבען שערות בבית השחי ובבית הערווה. וראה רש"י שם ד"ה נימא, שהטעם שלא יהיה לנשים שיער בבית הערווה כדי שלא לסכן את בועלה לעשותו כרות שפכה.
  70. ראה דברים כא יב; בבלי נזיר כח ב.
  71. בבלי שבת צד ב; בבלי קידושין מט א.
  72. בבלי שבת קד ב.
  73. ויקרא יג מ-מא, ורש"י שם; נגעים י י. וראה א"ע ויקרא שם, שאין למושג גבח חבר במקרא.
  74. ספרא עה"פ; מפרשי המשנה נגעים שם. וראה מה שכתב בכס"מ טומאת צרעת ה ח; מלבי"ם ויקרא שם (אות קמג).
  75. נגעים י י; ב"ק פו א; בבלי מכות כ ב. מדובר בסם ידוע באותו זמן להשרת השיער, אך זיהויו לא ידוע. ובערוך ע' נש פירש הוא סם, והאוכל והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו.
  76. נגעים שם.
  77. שמות רבה כד ד. והוא נקרא מרוטה.
  78. ויקרא כא ה; דברים יד א. דבר זה נעשה על ידי הגויים בעת אבלות, והוא אסור מן התורה. אך ראה יחזקאל ז יח; עמוס ח י; מיכה א טז, שנהגו ישראל כך באיסור.
  79. ישעיה ג יז.
  80. ויקרא שם.
  81. ראה מל"ב ב כג; בבלי שבת קנב א; תוס' שבת קנ א ד"ה ורבי; תוס' בכורות נח א ד"ה חוץ.
  82. ראה רמב"ם חובל ומזיק ב ד.
  83. מל"ב ב כג.
  84. ראה מחלוקת רש"י ר"י, ורשב"ם לעומת ר"ת - תוס' פסחים קיב א ד"ה צוה; תוס' ב"ב קיג א ד"ה ומטו; תוס' בכורות נח א ד"ה חוץ.
  85. בראשית כה כה; שם כז יא.
  86. שופטים טז יט.
  87. שמו"ב יד כו. וראה בבלי סוטה י ב.
  88. מל"ב א ח.
  89. בבלי מגילה יא א. גידלו שערותיהם ונדמו לדוב.
  90. ראה ישעיה טו ב; ירמיה מח לז. וראה עוד על מנהגי העמים בנידון באנציקלופדיה עברית, כרך טו, ע' התגודדות וקרחה, עמ' 612-3.
  91. בבלי ברכות נז ב. וראה ע' חולה הע' 67.
  92. ירושלמי קידושין ב ד; ירושלמי כתובות ז ז. לעניין מום באשה - ראה פסקי הלכות (יד דוד) ח"ב דקמ"ז ע"א; שו"ת אפרקסתא דעניא סי' קפ. לעניין נוי באיש - ראה תהלים קלג ב, זקן אהרן שירד על פי מדותיו. אמנם ראה ירושלמי ר"ה א ג, שישראל מגלחים זקנם ערב ראש השנה, אך ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יא, ע' השחתת זקן, עמ' קכה-ו, הסבר מאמר זה לפי השיטות השונות הנוגעות לגילוח הזקן. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט, שבמדינות אשכנז החלו היהודים לגלח את הזקן רק בזמן גזרות תתנ"ו (שנת 1096 למניינם, והוא זמן מסע הצלב הראשון).
  93. בבלי יבמות ה ב; בבלי קידושין לה ב.
  94. ישעיה טו ב; ירמיה מח לז.
  95. בראשית ג כא - ויעש וגו' כתנות עור וילבשם.
  96. ויקרא יא לב; במדבר לא כ.
  97. משנה קינים ג ו.
  98. משנה כלים כ ב.
  99. כלים כו ו.
  100. שמות כו יד; במדבר ד ו.
  101. ראה מה שכתבו בנידון קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 304; פרויס, עמ' 323.
  102. תוספתא נגעים א א; בבלי שבועות ו א.
  103. פיהמ"ש לרמב"ם נגעים א ד.
  104. בבלי סנהדרין סח א.
  105. ב"מ פו א.
  106. בבלי חגיגה יד א; בבלי סנהדרין לח ב; שם סז ב.
  107. נגעים ג א; בבלי ערכין ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א-ב.
  108. בתורה תוארו עוד שני מיני נגעים - נגעי בגדים, ונגעי בתים, שאינם פוגעים בעור או בתוספותיו. אכן, בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות - בבלי סנהדרין עא א (אמנם ראה שם דעה בחז"ל שאכן היה בית מנוגע במציאות), וכבר כתבו הראשונים, ששני נגעים אלו אינם בטבע העולם, ולא היו כלל, אלא הם ביטוי למעלה מיוחדת של עם ישראל - ראה כוזרי, מאמר שני, נח, ס, סב; רמב"ם סוף טומאת צרעת; רמב"ן ויקרא יג מז; ספורנו שם.
  109. ראה להלן הע' 137.
  110. בבלי חגיגה יא א.
  111. ערכין טז א. יש גם אפשרויות אטימולוגיות אחרות - לפי גזניוס, השורש הוא ערבי 'צרע', שפירושו להפיל לארץ; לפי קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 310, השורש הוא 'זרע' בחילוף אותיות ז-צ, ומשמעותו סוג מחלת עור זרועה ומפוזרת על פני העור. אמנם פרויס, עמ' 326 דחה פירוש זה.
  112. ראה שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד. והוא כמו שנהגו ביחס לכפיון, שאומות העולם קראו לה 'המחלה הגדולה' או 'הקטנה' או 'הקדושה' - ראה ע' נכפה, וכמו שיש נוהגים כיום לדבר על 'המחלה ההיא' ביחס למחלות ממאירות.
  113. רשב"ם, ויקרא יג ב.
  114. נגעים א א; בבלי שבועות ו א; רמב"ם טומאת צרעת א א.
  115. ויקרא יג לט.
  116. רמב"ם טומאת צרעת א א.
  117. ויקרא יג ב.
  118. נגעים א א-ב; בבלי שבועות ו א; רמב"ם טומאת צרעת א ב,ד. וראה שם, ביחס להגדרה של צבע זה.
  119. מלבי"ם ויקרא שם אות לח.
  120. תו"כ ויקרא יג ג; בבלי חולין סג א; רמב"ם טומאת צרעת א ו. וראה רמב"ן ויקרא יג ג; מלבי"ם שם, אות נ; תו"ת ויקרא פי"ג אות כו.
  121. נגעים שם; שבועות שם; רמב"ם שם ב.
  122. מלבי"ם ויקרא שם אות לח.
  123. ראה מחלוקת רמב"ם וראב"ד טומאת צרעת א ד, בדרגות האדום המעורב בלבן בנגעים השונים. וראה חזון נחום נגעים א ב, וחזו"א נגעים סי' ב סק"ה, בביאור המחלוקת.
  124. בבלי שבועות ו ב; שאילתות, שאילתא פח; ראב"ד טומאת צרעת א ו. והוא מלשון 'הגבעות הנשאות' (ישעיה ב יד). וראה בספרו של פרויס, עמ' 326.
  125. אונקלוס עה"פ; רמב"ם שם, על פי כס"מ שם. וראה באריכות בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד - כס"מ שם; העמק שאלה, שאילתא פח אות ה; חזון נחום נגעים ב א.
  126. א"ע ויקרא יג ב. והוא מלשון 'והמשאת החלה' - שופטים כ מ; 'וישאם דוד' - שמו"ב ה כא; "משיאים משואות" - ר"ה כב ב.
  127. קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 312.
  128. ויקרא יג ב.
  129. כמו 'ספחני נא אל אחת הכהנות' - שמו"א ב לו.
  130. ראה מחלוקת רמב"ם וראב"ד טומאת צרעת א ב, אם שני מראות אלו שווים בעצמת הלובן, או שהם מדורגים. וראה עוד בנידון בחזו"א נגעים סי' ב סק"ג.
  131. וראה רמב"ן ויקרא יג י, שהכוונה לכל אחד לחוד, ולא שיש צורך בשלושתם.
  132. ראה סכום פרטי דינים הנוגעים לשיער לבן ברמב"ם טומאת צרעת פ"ב.
  133. היינו התכייבות (ulceration), עם רקמת גירעון (granulation tissue). וראה סכום פרטי דינים הנוגעים למחיה ברמב"ם טומאת צרעת פ"ג.
  134. ראה סכום פרטי דינים הנוגעים לפשיון ברמב"ם טומאת צרעת פ"ד.
  135. רמב"ם טומאת צרעת א ג. וראה לעיל הע' 101.
  136. ראב"ד שם. וראה באריכות בכס"מ שם; העמק שאלה שאילתא פח אות ג; מלבי"ם ויקרא יג ב אות לח.
  137. נגעים ט א; תו"כ פר' נגעים פ"ו; בבלי חולין ח א; רמב"ם טומאת צרעת ה א.
  138. נגעים ט ב; רמב"ם טומאת צרעת ה ג-ד.
  139. נגעים שם; רמב"ם שם. מחיה איננה סימן טומאה בצורה זו של צרעת.
  140. נגעים ט ב.
  141. alopecia. וראה באריכות בכס"מ טומאת צרעת ה ח, במשמעות ההלכתית של הסיבות לקרחות, ושל התהליך הבלתי-הפיך.
  142. נגעים ד ג; שם י י; תו"כ פר' נגעים פי"א; רמב"ם טומאת צרעת ה ח-יא. שיער לבן איננו סימן טומאה בסוג זה של צרעת. וראה על המשמעות הרוחנית בנידון במשך חכמה ויקרא יג מא-מד.
  143. alopecia areata. יתכן על רקע של גזזת.
  144. רמב"ם טומאת צרעת ח א; רמב"ן ויקרא יג כט; כס"מ טומאת צרעת ה ח. וראה מלבי"ם ויקרא יג מ, אות קמג.
  145. כס"מ שם. וראה ראב"ד שם ח א.
  146. כס"מ טומאת צרעת ה ח.
  147. רמב"ם שם.
  148. נגעים י א; רמב"ם שם ב.
  149. ראה א"ע ויקרא יג ב; רמב"ם מו"נ ג מז; דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יג מו; רבנו בחיי ויקרא יד ז; שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד; משך חכמה ויקרא יג ב. וכן משמע ויקרא רבה טז ג.
  150. ראה ע' בית חולים, ברקע ההיסטורי.
  151. בבלי הוריות י א.
  152. ראה נגעים ז א, ובר"ש שם; רא"ש ור"ן בבלי נדרים ז ב.
  153. נגעים ג א; רמב"ם טומאת צרעת ט א.
  154. נגעים ג ב; מו"ק ז ב; רמב"ם טומאת צרעת ט ח; רא"ש מו"ק פ"ג סי' לו.
  155. נגעים ז ד; רמב"ם טומאת צרעת י ב.
  156. נגעים ז א; רמב"ם טומאת צרעת ו ד. וראה ויקרא רבה טו ה.
  157. ויקרא יג יג.
  158. תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעו). וראה בנידון בפירושיהם של רש"ר הירש על פרשת נגעים, ורד"צ הופמן, בהקדמתו לחוקי טומאה וטהרה.
  159. וראה פירוש אברבנאל לתורה, ויקרא דף עח, שכתב "להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים, אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא".
  160. ערכין טז ב, וברש"י שם; פיהמ"ש לרמב"ם נגעים יב ה.
  161. leprosy.
  162. syphillis.
  163. vitiligo.
  164. psoriasis. השימוש הראשון שנעשה לספחת בהקשר לפסוריאזיס היה על ידי אהרן מאיר מזי"א, שמות מחלות, קובץ שני של 'שפתנו', בעריכת ד"ר י. קלוזנר, תרפ"ג. אמנם יש החולקים על זיהוי הספחת עם מחלת הפסוריאזיס - ראה Kaplan D, J Am Acad Dermatol 28:507, 1993; א. שי ואח', הרפואה קמא:479, 2002.
  165. scabies.
  166. fungal infection.
  167. neurodermatitis.
  168. על סיבות רפואיות לפי הסברים של תקופות המפרשים - ראה רלב"ג ואברבנאל, ויקרא פי"ג.
  169. ראה על כך בספרו של קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 304 ואילך, ועמ' 371 ואילך; ובספרו של פרויס, עמ' 323 ואילך.
  170. Septuaginta.
  171. Vulgata. וראה גם יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ג, 261-4.
  172. lepra.
  173. וראה עוד Goldman L, et al, Arch Dermatol 93:744 1966; Kaplan DL, J Am Acad Dermatol 28:507, 1993.
  174. ראה Davis ML and Davis TAL, J Royal Soc Med 82:622, 1989; Browne SG, Leprosy in the Bible , London, 1979, p. 11; Browne SG, Proc R Soc Med 68:485, 1975.
  175. רמב"ם טומאת צרעת טז א. וראה כעין זה בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יב ה. וראה עוד בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד, שכלל במושג זה גם את "המחלה הצרפתית", היינו העגבת (syphillis).
  176. וראה סיכום הדעות בנידון במאמרים - Freilich AR, J Am Acad Dermatol 6:131, 1982; Davis ML and Davis TAL, J Royal Soc Med 82:622, 1989. וראה עוד - ז. עמר, אסיא, עה-עו, תשס"ה, עמ' 65 ואילך.
  177. ערכין טז א. וראה ויקרא רבה טז א; במדבר רבה ז ה.
  178. תנחומא תזריע יא. וראה בביאור העניין ברבנו בחיי ויקרא יג ב.
  179. ויקרא רבה טו ה; תנחומא מצורע א. וראה רמב"ן ויקרא יח יט, ורבנו בחיי שם יג ב, בדעת חכמי הטבע בנידון.
  180. ויקרא רבה יז ג.
  181. תנחומא מצורע ד; במדבר רבה ז ה. וראה במדבר רבה ז ד, שהצרעת במדבר באה על בני ישראל בגלל חטא העגל, או בגלל חטא המתאוננים; וראה עוד דברים רבה ו ד.
  182. תו"כ פר' ה, ז; אבודר"נ פ"ט; תנחומא, מצורע, א; במדבר רבה ז ה. וראה רמב"ם טומאת צרעת טז י, שהאריך על הקשר בין צרעת לבין לשון הרע, ולא הזכיר שאר העבירות.
  183. בבלי פסחים עו ב; טושו"ע יו"ד קטז ב-ג. וראה טושו"ע או"ח קעג ב, שלפיכך חובה ליטול ידיים בין בשר לדגים, אך במג"א שם סק"א, ובשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא כתבו, שכיום נשתנו הטבעים, ואין בכך סכנה. וראה עוד בנידון בע' בריאות הע' 166 ואילך, ובע' השתנות הטבעים הע' 18 ואילך.
  184. כנראה דג mullet.
  185. כל אלו נמנו בפסחים קיב ב.
  186. בבלי בכורות מד ב.
  187. בראשית יב יז. וראה ערכין טז א.
  188. שמות רבה א כז.
  189. שמות ד ו-ח.
  190. שמות רבה א מא; רש"י שמות ג כג.
  191. במדבר יב י.
  192. בבלי שבת צז א.
  193. בבלי יומא כב ב; בבלי סנהדרין קז א. נצטרע למשך ששה חודשים.
  194. בבלי סנהדרין קו ב.
  195. שמו"ב ג כט. וראה ערכין טז א.
  196. מל"ב ה א.
  197. מל"ב ה כז.
  198. מל"ב ז ג.
  199. מל"ב טו ה; דבהי"ב כו כ-כא.
  200. בבלי מגילה יב ב. וראה תוס' שם ד"ה שפרחה.
  201. ירושלמי סוטה ב ב.
  202. בבלי כתובות עז ב.
  203. מידות ב ה.
  204. בבלי סוטה ז א; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב. וראה נגעים יד ח.
  205. בבלי נדרים סד ב. אמנם ראה שו"ת מהר"ם רוטנברג, דפוס קרימונה, סי' קטו, שאין בכוח מאמר חז"ל זה לנשל מצורע מן הירושה, ואין הוא חשוב כמת לעניין ירושה. וראה ע' עִוֵּר הע' 140 והע' 161.
  206. בבלי ברכות ה ב. וראה מחלוקת רש"י ותוס' שם.
  207. רש"י ויקרא יג יח. וראה ב"ק פב א - השום משחין; בבלי יומא נג ב - שנה שחונה, שפירושו שנה חמה ויבשה; בבלי סוכה מ א - עצים דמשחן, ופירש הר"ח עצים להתחמם בהם, כמו 'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו', ולא שחין ליה. וראה עוד דוגמאות בערוך ע' שחן.
  208. ראה נגעים ט א; רמב"ם טומאת צרעת ה א. וראה באריכות בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד.
  209. ראה להלן הע' 232 ואילך.
  210. תוספתא כתובות ז ב; בראשית רבה מא ב; פרקי דרבי אליעזר, יט. וראה תו"ש שם אות כד, בשם מדרש הגדול, שהקב"ה הביא על המצרים עשרים וארבעה מיני שחין.
  211. בבלי בכורות מא א.
  212. דברים כח כז; שם כח לה.
  213. שמות ט ט.
  214. ראה ב"ק פ ב; בבלי בכורות מא א. אמנם ראה מ"מ בבלי תענית ב יג, וכס"מ ביאת המקדש ז י - שלפי גירסתם היה להיפך, היינו לח מבפנים ויבש מבחוץ, וראה תו"ש שמות פ"ט אות כה.
  215. משנה כריתות ג ח.
  216. syphillis.
  217. leprosy.
  218. black pox.
  219. anthrax.
  220. eczema. מושג מיוונית - ekzein, שפירושו דבר שנשרף.
  221. ויקרא יג יח. ולפי המדרש שמות רבה יא ו, כשלקו המצרים בשחין, לקו גם בצרעת. וראה עוד - ל. בן נון, הרפואה קמא:4, תשס"ב; ז. עמר, אסיא עה-עו, תשס"ה, עמ' 65 ואילך.
  222. בבלי בכורות מד ב.
  223. בבלי גיטין פו א, וברש"י שם ד"ה עד טצהר.
  224. מל"ב כ ז. אכן ראה תנחומא בשלח כד, שזה דווקא מזיק בדרך כלל לשחין.
  225. בבלי גיטין פו א.
  226. איוב ב ח, ובא"ע שם.
  227. בבלי כתובות עז ב. וראה בנידון בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד. אמנם לפי התוספתא כתובות סופ"ז וירושלמי כתובות סופ"ז תשמיש המיטה קשה רק לבעלי ראתן, ולא לחולי שחין אחרים. וראה בתוספתא כפשוטה שם.
  228. שמות ט ח-יא. וראה לעיל הע' 212-214.
  229. מל"ב כ ז; ישעיה לח כא; דברי הימים ב לב כד. פרט לעצם העובדה שחזקיהו סבל משחין, לא מצינו במקרא תיאור של השחין הזה, ובכל זאת נאמרו מספר השערות על ידי החוקרים ביחס לזיהוי מחלתו - מחלת עור, מורסה בגרון, דבר (ראה פרויס, עמ' 342-341).
  230. השחין של איוב מוגדר כשחין רע, והוא כיסה את כל גופו (איוב ב ז), ובגלל מחלת השחין היה עורו מקומט (שם ז ה, וברש"י שם), שחור ויבש (שם ל ל). וראה בספרו של פרויס, עמ' 341-340, השערות שונות על הגדרת השחין של איוב.
  231. בבלי תענית כא א.
  232. מסודרים להלן בסדר א-ב.
  233. תוספתא כתובות סופ"ז; בראשית רבה מ יז - בעלי ראתן הוא מין ממיני השחין. אמנם רש"י כתובות עז ב פירש שבעלי ראתן הוא מי שיש לו שרץ במוחו. וראה ע' עצבים, מערכת ה-, הע' 155 ואילך.
  234. ויקרא כא ל; שם כב כב; דברים כח כז. זהה לחרס - בבלי בכורות מא א, ושניהם מין שחין.
  235. ב"ק פה א. והיינו נמק (gangrene), שנובע מרמת סוכר גבוהה, עיי"ש שבא לאחר אכילת דברי מתיקה מוגזמים. הטיפול - מתן תערובת של אהל (aloe. משמש כצמח נוי), שעווה, ושרף עצים. ובערוך ע' גרגתני פירש שהוא נצור (fistula), והביא ראיה מחגיגה כב, ע"ז נו, גיטין נו, ויקרא רבה כב, שזה שם כלי, ויתכן שמדובר בכיב (ulcer) בעור, הדומה לכלי.
  236. שמות כא כה; ישעיה א ו; תהלים לח ו. והיינו מכה מגולה אך לא פתוחה, והדם נצרר תחת העור - ביאור הגר"א ישעיה שם.
  237. בבלי שבת קט ב; ירושלמי תרומות ח ה; ירושלמי ברכות ב ז; ויקרא רבה יט ד. הכוונה לפצעים הגורמים לגרד, ואולי מדובר בגרדת (scabies) - ראה פרויס, עמ' 350. החטטים נמצאים בדרך כלל בראש - בבלי יומא עז ב, אבל יכולים להיות גם על שק האשכים - ירושלמי יבמות ח ב; סיבות לחטטים - רעב (בראשית רבה, שם), כאשר לא מנגבים היטב את העור לאחר רחיצה (ויקרא רבה שם), שתיית מים שיש בהם ארס חיות (ירושלמי תרומות שם). הטיפול בחטטים - רחיצה (שבת קט ב).
  238. ב"ק פ ב, ורש"י שם ד"ה חיכוך, שהוא שחין. לפי פרויס, עמ' 345, יתכן שהוא סוג של גרדת (scabies).
  239. בבלי שבת קלד א; ע"ז כח ב-כט א. היינו התבקעות עור הפנים (רש"י שבת וע"ז שם), או כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף (ערוך ע' חסף), או מין שחין (רש"י שבת שם); סיבה לחספניתא - חוסר ניגוב מספיק של הפנים; הטיפול - רחיצה במי סלק (שבת שם), וצריך לרחוץ דווקא במים קרים, ולא במים חמים (ע"ז שם).
  240. בבלי שבת עז ב. לפי רש"י הוא סוג של שחין. הטיפול - כותש נחש ומורח עליו. וכן פירש בערוך סוף ע' חף.
  241. בבלי בכורות מא א. והוא מין שחין, ולפי תרגום אונקלוס ויקרא כא כ, הוא ילפת. וראה בכורות שם חזזית המצרית, והיא סוג של שחין שבא ממצרים.
  242. דברים כח כז. זהה לגרב - בבלי בכורות מא א.
  243. ויקרא כא כ; שם כב כב. והוא זהה לחזזית המצרית - בבלי בכורות מא א.
  244. שמות כא כה. והיינו פצע בעור כתוצאה ממגע עם גוף חם או אש - נגעים ט א; רמב"ם טומאת צרעת ה א. והוא זהה למכווה.
  245. בבלי קידושין לט ב; בבלי קידושין פא א. והיינו פצע כוויה מזוהם (רש"י בבלי שבת סב ב, ורש"י קידושין פא סוע"א. וראה אוצר לעזי רש"י, מס' 252), או אבעבועות (רש"י בבלי שבת סז א; ר"ן נדרים פא א). וראה ערוך ע' כב@, שגורס במקום כיפה - כיבא.
  246. בבלי שבת עו ב, שם עז ב. לפי רש"י עו ב ד"ה כתית, בפירוש שני בשם רבותיו, הכוונה למכה שעל גב היד ועל גב הרגל. הטיפול - מריחה בדבש, או שמניחים על הפצע שבלול=חילזון.
  247. בבלי חולין מז ב. והוא כמשמעותה בימינו.
  248. בבלי שבת ג א; עדויות ב ה; בבלי גיטין סט ב. והוא כמשמעותה בימינו. הטיפול - פתיחתו (עשיית 'פה'), וסחיטת המוגלה החוצה (עדיות ב ה; שבת קז א), או ניקויו ברביעית יין אדום (גיטין סט ב).
  249. הושע ה יג. זהה למורסא בלשון חז"ל (פרויס, עמ' 194).
  250. ישעיה א ו. והיינו מכה פנימית, שאיננה נראית באופן חיצוני (ביאור הגר"א שם).
  251. ויקרא יג כד. והיינו פצע בעור כתוצאה ממגע עם גוף חם או עם אש (וראה בבלי פסחים עה א, שכולל הרבה חומרים חמים), והוא זהה לכוויה.
  252. בבלי קידושין ל ב; ע"ז י ב; בראשית רבה מו. במוסף הערוך ע' נם כתב, שבלשון יווני נמי הוא מין נגע ומורסה הפושה ואוכל בבשר. יתכן שהכוונה לפצע נמקי (gangrene), או לפצע של צרעת.
  253. בבלי שבת סז א; ע"ז כח א. לפי רש"י שם היינו מורסה; הטיפול - קריעתה של המורסה ועשיית פתח שתי וערב, ובתנאי שהמורסה כבר חיוורת ובשלה לפתיחה (ע"ז שם. וראה שבת שם, המלצה ללחש מסויים לצורך ריפוי).
  254. ע"ז כח א. והיינו צורת אבעבועות הדומות לענבים. מצב זה נחשב כמסוכן במיוחד. הטיפול - יקח צמח פיגם (Rue. משמש כצמח נוי וכתבלין), וישחוק אותו עם דבש, או יקח כרפס (celery. צמח רב שנתי ממשפחת הסוככיים. זנים תרבותיים שלו משמשים למאכל) עם סוג של יין חריף מאד, ובינתיים יגלגל על הפצע ענבים דומים לפצע, היינו אם הפצע גדול יקח ענבים גדולים, ואם הפצע לבן יקח ענבים לבנות.
  255. בבלי נדרים פא א. אולי הכוונה לכינמת הראש.
  256. ע"ז כח א. והיינו פצע של מכת חרב. הטיפול - לצורך עצירת שטף הדם ישקוהו בצמח שחליים (garden cress. צמח חד-שנתי ממשפחת המצליבים. משמש כסלט וכתבלין) בחומץ, ולצורך ריפוי הפצע יגרד עשב יבלית (bermuda-grass. מן העשבים הרעים בשדה), ויערבב אותו עם גרד של צמח הסנה וישים זאת כתחבושת, או ישים תולעים שהתרנגולים מנקרים באשפה.
  257. נגעים ט ב; ספרא תזריע ה ו. והוא כמשמעו בימינו.
  258. בבלי סנהדרין קא א; ב"ק פג ב; שם פה א. הכוונה כנראה לצורה של גידול שפיר. יכול להיגרם כתוצאה ממכה - ב"ק פה א. וראה עוד בע' ראות הע' 68 ואילך.
  259. ויקרא יג כז; משלי טז כז. הגלד המכסה פצע או כוויה (eschara) - קצנלסון, התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 309. זה מתאים לפירוש הערוך שפירש "צרב" - חזק, כמו צורבא דרבנן. אך בהפלאה שבערכין פירש שהוא מלשון "חריף", כמו שפירש רש"י בתענית ד א.
  260. חיי אדם כא ג; ביאוה"ל סי' שמ ס"ב סוד"ה יבלת; שמירת שבת כהלכתה פי"ד סנ"ד, והע' קמג. וראה בשו"ע או"ח שכח לא, ומ"ב שם סקצ"ט.
  261. חכמת אדם קיט טז.
  262. רמב"ם חובל ומזיק ב ו; טושו"ע חו"מ תכ יד.
  263. מ"מ שם; ביאור הגר"א שם סקי"ט. וראה בלח"מ שם; סמ"ע שם סקט"ו.
  264. ב"ק פה ב; רמב"ם שם ג; טושו"ע שם ט, וברמ"א.
  265. ויקרא יט כח; סהמ"צ ל"ת מא.
  266. בבלי מכות כא א; רמב"ם ע"ז יב יא; טושו"ע יו"ד קפ א.
  267. תוס' גיטין כ ב ד"ה בכתובת; ב"ש סי' קכד סקט"ז; תפא"י בבלי מכות פ"ג אות מה.
  268. מנ"ח מ' רנג סק"א, בדעת המ"מ ע"ז יב ז; פתשגן הכתב, להגר"ח קנייבסקי סי' יח, בדעת הרא"ש והמאירי.
  269. ראה בפתשגן הכתב, שם; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קיא.
  270. ראה רמב"ם ע"ז יב יא; ריב"ן, מאירי וריטב"א, בבלי מכות כא א; ב"ח וש"ך יו"ד סי' קפ סק"א; משנת חכמים סי' נז, ביבין שמועה אות א; דינא דחיי וברית משה על הסמ"ג ל"ת סא; סמ,ק מ' עב; כל בו סי' צז; מנ"ח מ' רנג סק"א; קיצור שו"ע קסט א; פתשגן הכתב סי' א-ב.
  271. שו"ת מעיל צדקה סי' לא; שו"ת תועפות ראם סי' שלח; קרבן אהרן על ספרא, קדושים פרשה א (ו יא); שו"ת מוצל מאש ח"א סי' נא. וכן משמע מס' החינוך, מ' רנג.
  272. ראב"ד ור"ש משאנץ, על הספרא שם; מנ"ח שם; יד הקטנה על רמב"ם ע"ז פ"ו במנחת עני אות פז; משנת חכמים שם; ערוך לנר מכות כא א.
  273. ריטב"א מכות כא א. וראה בירור הלכה מכות שם (אות ה).
  274. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סוסי' קפ; שו"ת בנין אריאל עמ' 116. וראה רש"י על הפסוק בויקרא וכן ריב"ן בבלי מכות כא א, שכתבו שהקיעקוע נראה בו כל הימים, משמע שדווקא קיעקוע קבוע אסור.
  275. שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' קלה. וראה בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' רכב אות כג, בדיני כתיבת קעקע בשבת. וראה עוד בע' נתוחים הע' 61-63, על קיעקוע בניתוחים פלסטיים.
  276. שו"ת להורות נתן ח"י חיו"ד סי' סד; שו"ת מגילת ספר חיו"ד סי' טז; שו"ת נתיבות אדם סי' מג. והביא שם בשם הגר"ש וואזנר (כן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' קלז) והר"ח קנייבסקי, שאף הם אסרו לכל הפחות מדרבנן. וראה עוד מאמרו של הרב הרב ב. שרגא, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 110 ואילך.
  277. שו"ת בנין אריאל עמ' 116. ולעניין כתובת קעקע הנוגעת לשיחזור שד - ראה ע' נתוחים הע' 61-63.
  278. שו"ת במראה הבזק ח"ה סי' עח.
  279. הרב א. בקשי-דורון, תחומין, כב, תשס"ב, עמ' 387 ואילך.
  280. שו"ת במראה הבזק שם; הרב בקשי-דורון שם.
  281. שו"ת במראה הבזק שם.
  282. בבלי חולין קכב א, מחלוקת; נידה נה א; רמב"ם טומאת מת ג יא.
  283. סמך למנהג זה הוא מדרש תנחומא, קדושים, יד, וילקוט שמעוני, קדושים, רמז תרטו, על הפסוק (ויקרא יט כג-כד) המדבר על ערלה של עץ מאכל, והמדרש אומר שהוא מדבר בתינוק. וראה בנידון בשו"ת ערוגת הבושם חאו"ח סי' רי; שו"ת אפרקסתא דעניא סי' קסא; שו"ת יחוה דעת ח"ה סי' לה; טעמי המנהגים עמ' רסט; ספר במטעמים ע' שערות אות א.
  284. ראה בהרחבה סיכום הדעות השונות ומקורותיהם בספר בין פסח לשבועות, פי"ט. וראה שערי הלכה ומנהג, הוספות ומילואים, סי' צח.
  285. ראה בס' בין פסח לשבועות פי"ט.
  286. בבלי פסחים קיא ב-קיב א; טושו"ע או"ח ד יח-יט. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' קנט.
  287. מחצית השקל או"ח סי' כז סק"ד; ש"ך יו"ד סי' קעח סק"א, בשם הב"ח; מ"ב סי' כז סקט"ו; קיצור שו"ע סי' י; בן איש חי, פר' חיי שרה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' מב.
  288. שו"ת תשובות והנהגות, שם.
  289. בבלי חולין כד ב; רמב"ם תפילה ח יא; טושו"ע או"ח נג ו.
  290. מ"ב שם סקכ"ג.
  291. תוס' מגילה כד א ד"ה ואינו; טושו"ע שם. וראה בביאוה"ל שם ד"ה אבל.
  292. טושו"ע שם ח, וברמ"א שם.
  293. טושו"ע או"ח רס א; שם תקלא א. ראה בס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ב סמ"ו, פרטי מנהגים על גזיזת ציפורניים.
  294. מ"ב סי' רס סק"ב.
  295. ערוה"ש או"ח רס ו.
  296. א"ר סי' רס סק"ח. וראה מ"ב סי' רנא סק"ז.
  297. מ"ב סי' תסח סק"ה.
  298. רמ"א שם ס"א.
  299. ראה מ"ב סי' רס סק"ה, ובשש"כ שם הע' קס.
  300. מ"ב שם סק"ז. וראה שש"כ שם הע' קעד.
  301. בבלי שבת צד ב; רמב"ם שבת ט ז.
  302. שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמד; תולדות שמואל ח"ג סי' לו ס"א.
  303. שבת שם, מחלוקת; רמב"ם שם ח; טושו"ע או"ח שמ א. וראה עוד חי' רמב"ן שבת קו א; ס' יראים השלם סי' רעד; מג"א שם סק"א; שו"ת דבר אברהם סי' כד ענף ג; אגלי טל מלאכת גוזז סק"ז.
  304. בבלי שבת נ ב; רמב"ם שבת כב יג; טושו"ע או"ח שכו ט. וראה עוד בנידון בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ד הע' א.
  305. שו"ת ריב"ש סי' שצד; כלבו סי' יא; ב"י או"ח סי' שג; שו"ע שם כז; מג"א שם סקכ"ב; מ"ב שם סקפ"ו.
  306. ראה אגלי טל מלאכת גוזז סקי"ד באריכות.
  307. מ"ב שם ובשעה"צ סקע"ח. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ד סע' מא-נג, פרטי הלכות הנוגעות לטיפול בשערות בשבת.
  308. מו"ק יד א; רמב"ם יו"ט ז יז-יט; טושו"ע או"ח תקלא א. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חול המועד, עמ' רא ואילך.
  309. מאירי ע"ז כט א.
  310. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעה; טושו"ע או"ח תקלא ג. וראה תוס' מו"ק יד א ד"ה אומן, שהסתפקו בשאלה זו, ולא הכריעו בה.
  311. מ"ב סי' תקלא סקכ"א, ובביאוה"ל שם ס"ח ד"ה כל.
  312. המחבר, או"ח תקנא ג. וראה שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' לא; יחוה דעת ח"ד סי' לו.
  313. רמ"א או"ח תקנא ד; מ"ב שם סקל"ב.
  314. מ"ב סי' תקנח סק"ג. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' קצ.
  315. שבלי הלקט סי' רלה; טושו"ע או"ח תצג ב.
  316. ראה סיכום מקורות ופרטי דינים בספר בין פסח לשבועות, פ"ח-פי"א.
  317. בבלי שבת צד ב; בבלי מכות כ ב; רמב"ם ע"ז יב י; טושו"ע יו"ד קפב ו.
  318. דברים כב ה.
  319. תוספתא שבת י ח. וראה בחזון יחזקאל שם; מ"ב סי' שמ סק"ד.
  320. טושו"ע שם.
  321. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פב.
  322. ט"ז שם סק"ז.
  323. ראה שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' רי; שו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' יט; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' סב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קעב-קעג; שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' כג; שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' לט; מנחת פתים יו"ד סי' קפב; שו"ת בית היוצר חיו"ד סי' מה; שד"ח מערכת הלמ"ד כלל קטז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רמג-רמד; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' עז; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קיא אות ג; שם ח"ו סי' קיח אות ג; שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' לז-לח. וראה באריכות בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פא; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' קכח.
  324. שו"ת לבוש מרדכי סי' כד; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' פא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' יד אות ד. וכן משמע משו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פא. וראה גם בס' חסידים סי' שעט, ובמקור חסד להר"ר מרגליות שם סק"ז.
  325. שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' לט; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תסא. וראה שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' לז-לח, שהסתפק בזה.
  326. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קפב סק"א; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' קכח. וראה בשערים המצויינים בהלכה סי' קעא סק"א. וראה לעיל הע' 317 ואילך, במחלוקת הפוסקים בנידון.
  327. שו"ת צפנת פענח סי' רנח.
  328. בבלי נזיר נט א; רמב"ם ע"ז יב ט; טושו"ע יו"ד קפב א.
  329. רמ"א שם.
  330. טושו"ע שם ד. וראה בביאור הגר"א שם סק"ה.
  331. על מיקום הצדעים ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הקפת הראש, עמ' תקמו ואילך.
  332. ויקרא יט כז; בבלי מכות כ ב; רמב"ם סהמ"צ ל"ת מג; רמב"ם ע"ז יב א; חינוך מ' רנא.
  333. בבלי נזיר נז ב; מכות שם; רמב"ם ע"ז שם; טושו"ע יו"ד קפא ד. וראה עוד שיטות בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקמב ואילך. וראה באריכות בשו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סד.
  334. גליון הש"ס לרעק"א, בבלי שבועות ב ב.
  335. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קלט-קמ; חזו"א, הובאו דבריו בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תס.
  336. בבלי קידושין כט א; רמב"ם ע"ז יב ב; טושו"ע יו"ד קפא ו. אלא שהאיש המוקף על ידי אשה חייב לדעת רוב הראשונים - ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקמג.
  337. ראה נימוק"י ומאירי בבלי מכות שם; רמ"א יו"ד קפא ה; ביאור הגר"א שם סק"ז.
  338. רמב"ם ע"ז יב ו; סמ"ג לאוין נז; תוס' רי"ד בבלי נזיר מא ב; ריטב"א ונימוק"י מכות שם; יראים השלם סי' שלו; טושו"ע יו"ד קפא ג, דעה א.
  339. תוס' שבועות ב ב ד"ה חייב (וראה בגליון הש"ס שם), ותוס' בבלי נזיר מא ב ד"ה השתא; שערי תשובה לר"י סי' עח; יש"ש יבמות פי"ב סי"ח; סמ"ק סי' עח; שו"ת מן השמים סי' כח; טושו"ע יו"ד קפא ג, בשם יש אוסרים. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' תקמט ואילך.
  340. ויקרא יט כז; בבלי מכות כ א; רמב"ם ע"ז יב ז; טושו"ע יו"ד קפא יא.
  341. ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השחתת זקן, עמ' קכא ואילך.
  342. רא"ש מכות כ א; טושו"ע שם.
  343. ריטב"א מכות שם. וראה שערי תשובה שער ג סי' עח.
  344. רש"י מו"ק יח א ד"ה ואם; רמב"ם שם ח.
  345. רמב"ם שם; טור יו"ד סי' קפא; ב"ח שם.
  346. ט"ז יו"ד סי' קפא סק"ג.
  347. בבלי קידושין לה ב; בבלי מכות כא א; רמב"ם ע"ז יב ז.
  348. ראה מקורות רבים באנציקלופדיה תלמודית, שם, הע' 125. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סא.
  349. ראה אנציקלופדיה שם הע' 131-130.
  350. ריטב"א מכות שם. וראה עוד אנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' קכז-ח, בדין גילוח הזקן במכונת גילוח, בסם, ובאבן מיוחדת לכך. וראה באריכות ענייני גילוח שונים בשו"ת קול מבשר ח"א סי' יח-יט.
  351. בבלי קידושין כט א; רמב"ם שם ב-ג.
  352. רמב"ם שם ז; טושו"ע שם יב.
  353. alopecia.
  354. שו"ת בשמים ראש סי' יח; שו"ת מטה לוי סי' י; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סד. וכתב שם, שהסכים עמו הגר"ע הילדסהיימר (וראה בשו"ת שאול שאל סי' קו, ושו"ת אבני זכרון ח"ג סי' ז, שהתירו בדרך כזו לחייל בצבא זר).
  355. שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד; הכתב והקבלה, פר' קדושים; שו"ת מהרי"א הלוי (איטינגא) ח"א סי' קיט (ומה שכתב שם, להתיר גילוח במספרים על ידי גוי דווקא הוא תמוה, שהרי אין איסור תיספורת במספרים בעצמו, וצ"ע).
  356. שו"ת בנין אב, ח"ג סי' מו.
  357. בה"ג הל' מילה; רי"ף ורא"ש שבת פי"ט; טור ורמ"א יו"ד רסח ב.
  358. ב"ח יו"ד שם.
  359. שו"ת שבות יעקב חיו"ד סי' צ.
  360. ראה לעיל הע' 59 ואילך, והע' 287 ואילך.
  361. ויקרא יח ג; כ כג; תו"כ סו"פ אחרי; רמב"ם ע"ז יא א; טושו"ע יו"ד קעח א. וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' צג; מנ"ח מ' רנא; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט; דרכ"ת יו"ד סי' קפא סקי"ז.
  362. מו"ק טו א; רמב"ם ת"ת ז ד; טושו"ע יו"ד שלד ד.
  363. מו"ק יד ב, ושם כב ב; רמב"ם אבל ה א-ב; שם ו ב-ג; טושו"ע יו"ד שצ א,ד. וראה רמ"א שם, בשיעור הגערה.
  364. רמב"ן, תורת האדם, עניין מי שמתו; מאירי ורא"ש בבלי כתובות ד א; טושו"ע יו"ד שמב א; שיירי כנה"ג ליו"ד שם; שו"ת יביע אומר ח"ה סי' לח. אך בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' עב, כתב שלדעת הראב"ד אסור בתיספורת.
  365. רמב"ם אבל יד כא. וראה בלח"מ שם באריכות בשיטות הרמב"ם והכס"מ על פי בבלי ערכין ז ב.
  366. טושו"ע יו"ד שמט ב.
  367. נידה מט ב; רמב"ם טומאת מת ב ז.
  368. תורת האדם, שער ההוצאה (עמ' צז בהוצאת שעוועל); שו"ת הרשב"א ח"א סי' של; טור יו"ד סי' שמט; רמ"א שם ב. וראה מאירי סנהדרין קיב א, ומה שכתבו עליו בתויו"ט בבלי ערכין א ד, ותוס' רעק"א שם.
  369. בבלי סנהדרין קיב א; רמב"ם ע"ז ד יב-יג.
  370. בבלי כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יב; טושו"ע אבהע"ז קנד א.
  371. כס"מ שם.
  372. ראה באריכות בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד.
  373. שו"ת מהר"ם רוטנברג, דפוס פראג, סי' רסא, בשם רגמ"ה; ב"י אבהע"ז סי' לט; רמ"א אבהע"ז קיז ה; ביאור הגר"א שם סק"ט. וראה עוד באוצה"פ סי' לט סקל"א אות ו.
  374. אבני האפוד אבהע"ז סי' קיז סק"ט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צח. וראה ח"מ שם סקי"ב.
  375. verruca. היינו יבלת בולטת, והיא גידול שפיר של העור על רקע נגיפי.
  376. בבלי כתובות עה א; רמב"ם אישות ז ז; טושו"ע אבהע"ז לט ד. וראה באוצה"פ שם באריכות.
  377. שו"ת חות יאיר סי' רכ; שו"ת נדיב לב ח"ב חאבהע"ז סי' ט; שו"ת רב פעלים ח"א חאבהע"ז סי' ז.
  378. נשמת אברהם חאבהע"ז סי' לט סק"ב.
  379. שו"ת דובב מישרים ח"א סי' ט.
  380. שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' רה. וראה בפסקי הלכות (יד דוד) ח"ב דקמ"ז ע"א.
  381. שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קכד. וראה בפני משה סי' עו.
  382. ראה אוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים, אות' קמט-קסא.
  383. ראה אוצה"פ שם, אות' קט-קיד.
  384. ב"ק פה ב; רמב"ם חובל ומזיק ב ד; טושו"ע חו"מ תכ יב. וראה ביאור הגר"א שם סקט"ו.
  385. יחזקאל מד כ; בבלי תענית יז א; בבלי סנהדרין כב ב.
  386. סנהדרין שם; רמב"ם ביאת מקדש א יא.
  387. ס' החינוך, מ' קמט.
  388. רש"י תענית שם ד"ה שלא בזמן; ס' החינוך, מ' קמט; כס"מ ביאת מקדש א י.
  389. תענית וסנהדרין שם; רמב"ם כלי המקדש ה ו. וראה פרטי דינים ביחס לכהנים באנצקילפודיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסד ואילך.
  390. בבלי תענית יז א; בבלי סנהדרין כב ב; רמב"ם מלכים ב ה.
  391. בבלי תענית יז א; רמב"ם ביאת המקדש א יב; שם כלי המקדש ו יא.
  392. בבלי בכורות מג ב; רמב"ם ביאת המקדש ח א. וראה במשך חכמה ויקרא א ח, שכתב שרק כהן גדול פסול בקרחות, ולא כהן הדיוט, וצ"ע.
  393. במדבר ו ה; בבלי נזיר לט ב; רמב"ם סהמ"צ מ"ע צב; רמב"ם נזירות א א; סמ"ג עשין קכו; חינוך מ' שעד.
  394. ספרי במדבר ו ה; בבלי נזיר ו ב; בבלי סנהדרין כב ב. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסב ואילך.
  395. ראה פרטי דינים ברמב"ם נזירות ה יא יד.
  396. בבלי נזיר מד ב; רמב"ם נזירות ו יא-יד. וראה עוד רמב"ם שם פ"ז.
  397. במדבר ו יח; בבלי נזיר מה א; רמב"ם נזירות ח א.
  398. שופטים יג ה; שמו"א א יא; בבלי נזיר ד א; רמב"ם נזירות ג יב.
  399. דברים כא יב; בבלי יבמות מח א; רמב"ם מלכים ח ה.
  400. יבמות שם, מחלוקת תנאים; רמב"ם מלכים ח ה; ס' החינוך מ' תקלב; מאירי קידושין כב א. אמנם ראה רמב"ן עה"ת דברים שם, שמשמע שהלכה שקוצצת. וראה עוד תרגום אונקלוס עה"פ. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ע' יפת תואר, עמ' מ והע' שם.
  401. ויקרא יג מה; מו"ק טו א; רמב"ם טומאת צרעת י ו.
  402. תו"כ תזריע פי"ב; רמב"ם שם.
  403. ויקרא יד ח-ט; סוטה טז א; רמב"ם טומאת צרעת יא א.
  404. במדבר ח ז; נגעים יד ד.
  405. רע"ב שם.
  406. בבלי שבת מט א; רמב"ם שבת ד א.
  407. בבלי שבת עט א.
  408. בבלי שבת קה א; רמב"ם שבת ט יח.
  409. רמב"ם שביתת העשור ג ז; טושו"ע או"ח תקנד טז, ושם תריד ב. וראה שם, מצבים שבהם מותר לנעול מנעלי עור.
  410. בבלי חולין נד א, מחלוקת; רמב"ם שחיטה ט ז; טושו"ע יו"ד נט א.
  411. בבלי חולין נה ב.
  412. ראה סיכום שיטות הפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גלודה, עמ' סח ואילך.
  413. או"ז ח"א סי' תכו; מ"מ שחיטה ט ז.
  414. ס' האשכול ח"ג עמ' 46. וראה גילוי דעת סי' נט סק"ד; דרכ"ת שם סק"א.
  415. בבלי חולין קכב א; ירושלמי שבת יג א; רמב"ם מאכלות אסורות ד כ-כא; רמב"ם אבות הטומאות א ט; שם ד ח. וראה חולין ורמב"ם שם, פירוט העורות שדינם כבשר. וראה עוד בנידון ביש"ש בבלי חולין פ"ט סי' ד. ביחס לחיוב מלקות על אכילת עור נבלה נחלקו אמוראים - ראה ירושלמי שבת ז א, וראה מראה הפנים שם, ואור שמח מאכלות אסורות ד כ, ביחס לשיטת הרמב"ם בנידון.
  416. חולין שם; רמב"ם אבות הטומאות ד ח.
  417. רמב"ם מאכלות אסורות ד יח.
  418. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כג, וסי' כז. ולעניין ג'לטין ראה ע' כשרות הע' 205 ואילך.
  419. רמב"ם מאכלות אסורות ט ז, ובמ"מ שם; טושו"ע יו"ד פז ז, ובביאור הגר"א שם סק"כ.
  420. ש"ך שם סקכ"ב; פרמ"ג בשפ"ד שם; פרי תואר שם סקט"ו. אך ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' לז, שכתב מעיקר הדין שאין לאסור אפילו מדרבנן עור בחלב, והשאיר דברי הפרמ"ג בצ"ע, אלא שלמעשה כתב להחמיר כדעת הפרמ"ג, ומכל מקום בעור שנתייבש כעץ התיר שם אפילו לכתחילה לאכול ולבשל בחלב. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' כז.
  421. באה"ט שם סקי"ט; חכמת אדם מ ו.
  422. ט"ז יו"ד סי' כג סק"ז.
  423. תבו"ש שם סק"כ; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' נח.
  424. ראה דרכ"ת סי' עו סק"ב.
  425. כלים יז טו.
  426. בבלי שבת עט א.
  427. בבלי סוטה יז ב, וברש"י שם. וראה ערוך ע' דפתר.
  428. רמב"ם תפילין א ו; מאירי שבת עט א; טושו"ע יו"ד רעא ג. וראה עוד בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' שלב; ס' האשכול הל' ס"ת.
  429. תוס' שבת עט ב ד"ה קלף; או"ז ח"א סי' תקמ, בשם רב האי גאון.
  430. בבלי מנחות לב א; רמב"ם שם ז. וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (בלאו) סי' רפט, ובאגרת הרמב"ם לחכמי לוניל, בקובץ איגרות הרמב"ם הוצאת הרב י. שילת, ח"ב, עמ' תקג.
  431. רב האי גאון, מובא בערוך ע' דוכססטוס; ספר האשכול הל' ס"ת; מאירי שבת עט ב. וראה בכס"מ שם, שאמנם יש גירסאות מוחלפות מה נקרא קלף ומה נקרא דוכסוסטוס.
  432. אין כאן המקום לפרט את חלקי העור שבהם משתמשים לדברים שבקדושה אלו, ודרכי העיבוד שלהם וכיו"ב, וראה באריכות ברמב"ם תפילין א ו יא; טושו"ע יו"ד סי' רעא. וראה מאירי שבת עט ב, אחרי שהסביר את כל השיטות כתב: "ומכל מקום כמה קשה המחלוקת, שהרי בתפילין כשר לשיטתינו פסול לדבריהם, וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו, וה' הטוב יכפר בעד, ורחמנא ליבא בעי".
  433. ראה שיטות חז"ל והפוסקים בנידון באנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ע' חליצה, עמ' תשכב ואילך.
  434. בבלי חולין קכג א; רמב"ם אבות הטומאות א י.
  435. רמב"ם שם.
  436. בבלי שבת כח א; רמב"ם טומאת מת ה יב.
  437. פיהמ"ש לרמב"ם, הקדמה לסדר טהרות; רמב"ם כלים א א.
  438. כלים י א; שם יז יג.
  439. בבלי זבחים לה א.
  440. רמב"ם פסולי המוקדשין יח כב.
  441. ויקרא א ו; בבלי זבחים נג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו א. וראה סיכום דיני הפשט וניתוח באנציקלופדיה תלמודית בערכו, כרך י, עמ' שכו ואילך.
  442. ויקרא ז ח; בבלי זבחים יב א; שם קג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ה כ.
  443. ב"ק מא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד כב; שם אסורי מזבח ד א.
  444. ויקרא פרקים יג-יד.
  445. מסכת נגעים בסדר טהרות.
  446. הלכות טומאת צרעת.
  447. אמנם ראה תוס' ברכות ה ב ד"ה הא, שדין שילוח מחוץ לשלוש מחנות נהג רק בזמן שהיובל נוהג.
  448. העמק שאלה, שאילתא פח אות א. ויתכן שלא נהגו בזה כי אין הכהנים בקיאים עוד בסימני הצרעת - ראה רמב"ם טומאת צרעת ט ב.
  449. שו"ת בנין ציון ח"א סי' ה.
  450. ס' חסידים סי' תרסח; שערי אפרים שער א סי' לד.
  451. תשובות הגאונים, שערי תשובה סי' קעו.
  452. תוספתא נגעים ח ז, מחלוקת; מו"ק ז ב, מחלוקת; כריתות ח ב; רמב"ם טומאת צרעת י ו, וראה בכס"מ שם. וראה העמק שאלה שאילתא פח אות כה בגירסאות השונות. ואף לשיטות שמצורע אסור בתשמיש המיטה, מכל אשה מצורעת מותרת בתשמיש המיטה - ראה נידה לד ב.
  453. בבלי יבמות סד ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ל; טושו"ע אבהע"ז ב ז.
  454. ב"י אבהע"ז סי' לט; ביאור הגר"א אבהע"ז סי' קיז סק"ט.
  455. בבלי הוריות י א; רמב"ם שגגות טו ט.
  456. בבלי כתובות לט א; רמב"ם נערה בתולה א ג; טושו"ע אבהע"ז קעז ג.
  457. בבלי יבמות ד א; רמב"ם יבום וחליצה ב יד; טושו"ע אבהע"ז קסה ד.
  458. ירושלמי חגיגה א א.