כיבוש עולי מצרים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־22:56, 7 ביולי 2013 מאת Mishehu (שיחה | תרומות) (ראו גם)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שטחי ארץ ישראל שהחלו לכובשם עולי מצרים בימי יהושע ונתקדשו על ידי יהושע ובית דינו, וסיימו לכובשם בימי דוד המלך ונתקדשו בזמן בית ראשון, ולא חזרו להחזיק בהם עולי בבל בימי בית שני.


בכניסתו לארץ החל יהושע בכיבושה ובקידושה של ארץ ישראל, ודוד המלך סיים את המלאכה עם כיבוש ירושלים ואף הרחיב את גבולות הארץ מעבר לגבולות הכתובים בתורה.


בכל השטחים הללו - פרט לסוריה - נתחייבו ישראל בכל דיני ארץ ישראל. בעקבות הגלות שבאה אחר חורבן בית ראשון, בטלה קדושת ארץ ישראל לעניין החובה לשמור את המצוות התלויות בארץ. עם שיבת בבל קידש עזרא את הארץ בכיבוש חדש - כיבוש הקרוי כיבוש עולי בבל - אך בגבולות מצומצמים מגבולות ימי בית ראשון. כרכים רבים הושארו במתכוון ללא כיבוש על מנת שהעניים יוכלו לסמוך עליהם בשביעית ולמצוא בהם כדי מחייתם.


המונח "כיבוש עולי מצרים" הינו הגדרה הלכתית לאותם המקומות שנתקדשו בימי יהושע ובימי בית ראשון ולא נתקדשו בתחילת בית שני.


דין כיבוש עולי מצרים לעניין שביעית הוא: "נאכל" - מה שגדל שם בשביעית מותר באכילה אף לאחר זמן הביעור, או שאין איסור ספיחין נוהג שם, ופירות האדמה שצמחו שם בשביעית מותרים באכילה - "אבל לא נעבד" - שלעניין עבודות הקרקע בשביעית החמירו לאסור שם מדרבנן.


למעשה, קיים ספק היכן עובר גבול "כיבוש עולי מצרים", ועל ערים כמו אשקלון וכזיב, הכלולות בכיבוש עולי מצרים, חל ספק, אם אמנם הן המקומות המוכרים לנו כיום בשמות אלה, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות שאינן נכללות בכיבוש "עולי בבל". מחמת ספק זה, אין היתר ליהנות מן הספיחים שגדלו בתחום "כיבוש עולי מצרים", וכן אין להורות היתר לאכול מפירותיהן אחר הביעור.

ראו גם[עריכה]