תנאי

הגדרה

אדם מחיל דין באופן שהוא יחול רק אם יקרה מעשה מסוים (הסוגיא בגיטין עד., בכל דיני תנאי האריך השו"ע אה"ע לח).

לדוגמא, הנותן לאשתו גט ואומר לה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז" - אם תיתן הרי זו מגורשת, ואם לא תיתן אינה מגורשת (גיטין עד.).

דינים דומים: גם בברירה דין העבר תלוי במקרה שיקרה בעתיד. את החילוק בין תנאי לברירה ביארנו בערך ברירה בסעיף "תנאי".

מקור וטעם

מקורם של דיני תנאים נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר לב-כט) "אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו וגו' ונאחזו בתוככם בארץ כנען" (גיטין עה.).

במהות התנאי חקרו האחרונים האם המעשה קיים, ורק אם יתבטל התנאי יתבטל המעשה, או להיפך - המעשה לא קיים, ורק אם יתקיים התנאי יתקיים המעשה. כגון, המקדש אשה מעכשיו "על מנת שירדו מחר גשמים": האם מקודשת, ורק אם לא ירדו יתבטלו הקידושין למפרע. או שאינה מקודשת, ורק אם ירדו - יחולו למפרע (קובץ שיעורים כתובות ב, אבן האזל מכירה יא-ג, המידות לחקר ההלכה ב-ב. גרנ"ט כ: הרמב"ם מסתפק בזה).

והנר אהרן (שיעורים ט) חילק בין לשונות התנאים: בלשון "אם" המעשה קיים והתנאי מבטלו, ובלשון "מעכשיו" המעשה לא קיים, והתנאי מקיימו.

בזמן החלות חקרו האחרונים האם חל מעכשיו ממש, או שכאשר יתקיים התנאי יחול למפרע (אבן האזל מכירה יא-ג: "על מנת" - מעכשיו ממש, "אם וכו' מעכשיו" - לכשיתקיים למפרע. וכן חקר הקובץ שיעורים ביצה לה האם חל למפרע רק לאחר שהתנאי קרה בפועל, או שחל מראש משום שהיה עומד לקרות בכח).

הרצון - חידש הגר"ש שקאפ (יבמות לב ד"ה ולענ"ד דענין) שהמעשה אינו תלוי בקיומו של התנאי, אלא ברצונו של העושה, והרצון תלוי בקיום התנאי. כגון המקדש אשה על מנת שירדו גשמים, הקידושין אינם תלויים בירידת הגשמים, אלא ברצונו של הבעל, ורצונו של הבעל נקבע לפי ירידת הגשמים.

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים בחלויות מכח המעשה^[1], כגון חליצה, שהיבמה רק חולצת ליבם וממילא היא מותרת לשוק, ולא שהיבם עצמו מתיר אותה ע"י החליצה, אי אפשר להטיל בהן תנאי, שכיוון שלא האדם הוא הפועל את הדין, אין לו את הכח להחליט מתי יחול הדין ומתי לא. ורק בחלויות מכח האדם, כגון קידושין, שהאיש הוא האוסר את האשה ע"י נתינת הכסף, כיוון שהוא הפועל את הדין, יש לו את הכח לתלות את הדין בתנאי (קובץ הערות עו) (יוצאות מן הכלל הזה הן המצוות, שאע"פ שהן כח המעשה, אפשר להתנות בהן למאן דאמר מצוות צריכות כוונה^[2]). בדינים שונים מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כלומר דין שאי אפשר לעשותו ע"י שליח, כגון חליצה, אי אפשר להטיל בו תנאי (כתובות עד.). בטעם לזה מצאנו שלוש שיטות:

א) אם אינו בשליחות, זו ראיה שהוא כח המעשה ולא כח האדם (כלומר שלא האדם בעצמו מחיל את החלות אלא היא חלה ממילא)^[3], וממילא לא יועיל בו תנאי, שהרי תנאי מועיל רק בחלויות מכח האדם (קובץ הערות עו-ז, וכן משמע מתוס' שם).

ב) אם אין בו שליחות מוכח שהמעשה (חליצת המנעל) הוא העיקר ולא התוצאה (התרת הזיקה). וכיוון שהמעשה הוא העיקר - לא אתי דיבור (תנאי) ומבטל מעשה (חליצה). ולכן תנאי יועיל רק בדין שיש בו שליחות, שאז לא המעשה הוא העיקר (אור שמח אישות י-ב סוף ד"ה אולם בזה).

ג) מכך שכל התנאים הכתובים בתורה הם בדינים שיש בהם שליחות, משמע שתנאי מועיל רק בדין שיש בו שליחות (גזירת הכתוב) (תוס' גיטין עה. ד"ה לאפוקי, וכן כתבו לגבי הדין של מתנה על מה שכתוב בתורה^[4]).

בדין שבדיבור מועיל תנאי אפילו אם אין בו שליחות, מדין אתי דיבור ומבטל דיבור (מנחת חינוך שסח-א [יח] ד"ה ולכאורה (לגבי נזירות שמשון), מקור חיים תמח, הובא בספר המקנה לג-ח (לגבי הפקר)).

דין שחל גם בטעות, כגון הקדש, לא מועיל בו תנאי (קונטרסי שיעורים נדרים ב-ז אות ג. וכן כתב המשנה למלך ערכין וחרמין פרק ו שדין שחל גם בטעות לא מועילה בו שאלה).

המתנה תנאי על המצווה, כגון שקרא קריאת שמע ביחידות על מנת שלא יספיק לקרותה שוב במניין בזמנה, וכן הניח תפילין על מנת שיתנו לו מאתיים זוז, חידשו המגן אברהם (או"ח תפט-ז) והחתם סופר (אה"ע ח"ב צ) שתלוי במחלוקת האמוראים האם מצוות צריכות כוונה: לדעה שצריכות כוונה נחשב שכוונתו תלויה בתנאי ואם לא התקיים התנאי לא יצא ידי חובה (ואפילו במצווה שאין בה שליחות, כגון סוכה ותפילין, ולפי זה הוא תנאי שלא מדיני שאר תנאים כקניינים וכדומה ואין חלים בו כל דיניהם), ולדעה שאינן צריכות כוונה יצא ידי חובה אפילו אם לא התקיים התנאי.

בנזירות (ובנדרים) אפשר להתנות (תוס' נזיר יא. (ד"ה דהוי) מוכיח מהגמרא שם), ובגדר התנאי יש שלוש שיטות:

א) כשאר תנאים, ולכן צריך שיהיה כתנאי בני גד ובני ראובן (תוס' נזיר יא. ד"ה דהוי, לגבי נזירות).

ב) מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, כיוון שנזירות היא בדיבור (הפלאה כתובות עד., מנחת חינוך שסח-א [יח] ד"ה ולכאורה (לגבי נזירות שמשון) לגבי נזירות).

ג) בין בנזירות ובין בנדרים תנאי מועיל משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל (גרי"ז ריש נזירות תחילת ד"ה והנה. וכן דנו בזה גר"ח סטנסיל רג וחידושי ר' שמואל נדרים עמוד מו, נד (לגבי נדרים ושבועות)), ומעין זה כתב הרמ"א (יו"ד רכ-טו) שאין צריך תנאי כפול בנדרים, שתנאי שאינו כפול לא גרע מכוונת הנודר לידור רק על צד מסוים (ויש להוסיף שלדברי השערי יושר ה-כא שנדר ונזירות הם כח המעשה, ולדברי הקובץ הערות עו שבחלויות מכח המעשה אי אפשר להטיל תנאי, ממילא מוכרח שתנאי בנדרים ונזירות לא יכול להיות מדיני שאר תנאים)^[5].

בשבועה אפשר להתנות, ומשמע מהצל"ח שהוא מדיני כל התנאים שבש"ס (בני גד ובני ראובן) (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, שהוכיח שיש בשבועה (ונדר) שליחות מכך שיש בה תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי)^[6].

בשכחה פירשו הרמב"ם והברטנורא שיש דיני תנאי (על המשנה פאה ו-יא, שכתוב במשנה שאם אמר "הרי אני קוצר על מנת שמה שאני שוכח אני נוטל" התנאי לא מועיל ויש בו דין שכחה, ופירשו שהוא מדין מתנה על מה שכתוב בתורה, ומשמע שיש בו דיני תנאים). אולם הרעק"א (בתוספותיו על המשנה שם אות סט) הקשה עליהם שהרי בשכחה לא שייכים כלל דיני תנאים, שהרי תנאי שייך רק בדבר שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, כגון מכירה (וכן גיטין וקידושין), שאם לא יתקיים התנאי - המכירה תתבטל, אך בקצירה - הרי לא שייך לומר שאם לא יתקיים התנאי (שלא יטול את מה שישכח) תתבטל הקצירה. ונשאר בצ"ע.

בקידושי ביאה לבבלי מועיל תנאי (כתובות עד.), אך לירושלמי (קידושין ב-ה) ולתוספתא (קידושין ג-ח) לא.

בחופה הסתפק האור שמח האם מועיל תנאי (אישות י-ב).

בחליצה תנאי לא מועיל, כגון החולץ על מנת שתיתן לו מאתיים זוז - חליצתה כשרה גם אם לא נתנה לו. והטעם לזה הוא שמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כתובות עד.).

בהפקר (כשמפקיר נכס) חקר הבית אפרים האם יועיל תנאי, שהרי שליח אינו מועיל בהפקר^[7], ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי (כתובות עד.). אך המקור חיים (תמח) כתב שאפשר להפקיר על תנאי, וביאר שכיוון שהפקר הוא בדיבור, אתי דיבור (של התנאי) ומבטל דיבור (של ההפקר) אע"פ שאינו בשליחות (הביאם ספר המקנה לג-ח). והקובץ שיעורים כתב שאפשר שתנאי מועיל בהפקר (קובץ שיעורים בבא בתרא תנא, לגבי "על מנת שלא יזכה בו פלוני").

בדבר שלא בא לעולם תנאי מועיל, כגון שהתנה עם חבירו "על מנת שתיתן לי או לפלוני מהפירות כך וכך בכל שנה" (רמ"א חו"מ רט-ח).

מי שפרע (מקללים את מי שחוזר בו מקניין) - מכר מטלטלין בקניין כסף (שהקניין לא חל, אלא שחייב במי שפרע) והתנה תנאי בלי משפטי התנאים (כגון תנאי בני גד ובני ראובן), ולא נתקיים התנאי - כיוון שהדין הוא שהתנאי בטל והמעשה קיים (כיוון שאינו במשפטי התנאים) חייב במי שפרע (דברי גאונים סג-ג).

פרטי הדין

תנאי שלא התקיים, כתב השערי יושר (ז-ח ד"ה אמנם גם) שאינו מבטל את המעשה, אלא רק את הדין. כגון המקדש אשה על מנת שירדו גשמים ולא ירדו, איננו אומרים שנחשב כאילו לא נתן לה את כסף קידושיה, אלא נתן לה, ורק הקידושין לא חלים.

מחילה - אפשר למחול על תנאי. וחקר הקובץ שיעורים (בבא בתרא א) האם הוא משום שכאילו התנה שכל התנאי הוא רק אם יקפיד, או משום שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. ומעין זה חקר ר' שמואל (בחידושים גיטין וקידושין עמוד קסז) האם התנה שהתנאי הוא רק אם יקפיד, או שמבטל את התנאי.

תוך כדי דיבור - כתב הבית מאיר שכשם שאפשר לחזור בו מהקניין תוך כדי דיבור, כך אפשר גם להטיל תנאי תוך כדי דיבור, והט"ז חלק עליו (הובאו בפתחי תשובה חו"מ קצה-טו).

דיני תנאי

יש כמה דינים שצריך בתנאי (גיטין עה.):

א) תנאי כפול (לרבי מאיר, הסוגיא בקידושין סא.).

ב) הן קודם ללאו.

ג) תנאי קודם למעשה.

ד) תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר.

ה) אפשר לקיימו ע"י שליח^[8].

לגבי תנאים שונים נחלקו הראשונים האם הם צריכים את דיני התנאים או שמועילים גם בלעדיהם:

א) תנאי דלעבר, כגון המקדש אשה על מנת שאין עליה מומין - לר"ן אין צריך דיני תנאי (בחידושיו גיטין מו) ולרא"ש כן צריך (שו"ת הרא"ש כלל לה, במחלוקתם דן הקובץ שיעורים בבא בתרא תלח, תלט).

ב) תנאי דמעכשיו או על מנת - נחלקו האם צריך תנאי כפול ושאר דיני תנאי (שו"ע אה"ע לח-ג, מאירי קידושין סא. ד"ה ומכל).

ג) תנאי לעצמו, כגון אם אוביר ולא אעביד - יש אומרים שאין צריך תנאי כפול (מאירי קידושין סא. ד"ה וכן).

ד) להוציא ממון, שהתנו שאם יתקיים התנאי יוציא ממון מחבירו - יש אומרים שאין מוציאין עד שיקיים את תנאו אע"פ שלא כפלו (ולא אומרים שכיוון שאינו כפול התנאי פסול ומוציא ממון גם בלי שיתקיים), ולדבריהם צריך תנאי כפול רק להחזיק ממון (מאירי קידושין סא. ד"ה וכן).

ה) תנאי ע"י שליח - יש אומרים שאין צריך תנאי כפול (מאירי קידושין סא. ד"ה וכן).

ו) דיני ממונות - חידשו מקצת הגאונים שכל דין תנאי כפול לא נאמר כלל בדיני ממונות אלא רק בגיטין וקידושין (רמב"ם אישות ו-יד בשם מקצת גאונים אחרונים, וחולק עליהם. וכן הובאו במאירי קידושין סא. ד"ה וכן).

ז) שליח - השאילתות חידש שאינו צריך תנאי כפול, כי השליח עושה את שליחותו מדעת הבעלים, ולכן התנאי הכפול שהתנה הבעלים לשליח מספיק (פרשת מטות).

אנשים

גוי שהתנה, נחלקו האחרונים האם תנאו מועיל, או שהתורה לא חידשה בו את דין תנאי, ולכן המעשה יחול גם אם התנאי לא התקיים (דן בזה פרי עץ הדר כרך ה אות ג (עמוד 24), והביא דעות וצדדים לכאן ולכאן).

ראה גם

[[אסמכתא (שהיא לא מועילה)]]

[[ברירה (ושם בסעיף "תנאי" הארכנו בחילוק בין תנאי לברירה)]]

למפרע

מתנה על מה שכתוב בתורה

מתנה על מנת להחזיר

הערות שוליים