קשיא: ברכה או בטלה?

תקציר הקשיא הקודמת: השו"ע (או"ח סו,ג) פוסק שמי שבאמצע קריאת שמע צריך לענות לקדיש ולקדושה ששומע מהמניין הסמוך. אך מדוע יש חובה לענות, האם הקורא קריאת שמע לא מוגדר כ"עוסק במצווה שפטור מן המצווה"?

רבי חיים פלאג'י בספרו נשמת כל חי (סימן ד) מתרץ שכאשר עונים לקדיש ולקדושה באמצע קריאת שמע, אין הדבר נחשב כהפסק כלל. לפירושו, מכיוון שעניינה של קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים ושבחו של הקב"ה, כאשר מפסיק לקדושה נחשב שעדיין עוסק בשבחו של מקום וממילא הכל מוגדר כאותה מצווה. למי שזוכר, תירוץ זה דומה לדברי הנצי"ב שמסביר שמבטלים תורה על מנת לקיים מצווה עוברת, משום שמטרת לימוד התורה הוא לקיים את מצוותיה.

הסבר נוסף שמתרץ רבי חיים פלאג'י, וכן כתב יוסף בתשובה, שעל האדם לענות למרות שהוא פטור באופן עקרוני בשביל שלא יראה ככופר. השו"ע (סימן סה,ב) כותב שמי שנכנס לבית הכנסת ומוצא את הציבור אומר קריאת שמע, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון בשביל "שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמיים עם חבריו". באותו האופן, גם השומע קדיש וקדושה ועוסק במצווה צריך לענות בשביל שלא ייראה כמי שאינו מודה בשבחו של המקום.

מדברי המשנה ברורה (שם ס"ק יט) ניתן להבין תירוץ נוסף. המשנ"ב מסביר שמאחר וניתן להפסיק בקריאת שמע מפני כבוד בשר ודם, קל וחומר שיהיה מותר להפסיק בשביל כבודו של הקב"ה. מדבריו ניתן להבין שהפסקה לשם הכבוד איננה מוגדרת כעזיבת קריאת שמע, וממילא כשם שמותר להפסיק מפני הכבוד, כך מותר לענות לקדיש וקדושה.

הגמרא בברכות (כא.) מביאה שהמסתפק אם בירך ברכה אינו צריך לחזור ולברך, וכלל זה אף נפסק בשו"ע (או"ח סז,א) ומוגדר בהלכה כ"ספק ברכות להקל". הגמרא מסייגת כלל זה שבמידה ומדובר בברכה דאורייתא, כברכת המזון לדוגמא, יש להחמיר ולברך שוב מספק משום ש"ספק דאורייתא לחומרא".

מאידך, ייתכן וכאשר האדם מחמיר על עצמו ומברך שוב, הוא מכניס עצמו לספק אחר. השו"ע (או"ח רטו,ד) קובע שהמברך ברכה שאיננו מחויב בה עובר בכך על איסור דאורייתא של איסור ברכה לבטלה. ממילא, כיצד פוסק השו"ע שהאדם צריך להחמיר על עצמו ולברך שוב מספק, כאשר יש חשש שבכך יבוא לידי איסור ברכה לבטלה?