הסתלקות מירושה בטעות

בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק דין

לפסק דין משלים של בית הדין שניתן לאחר הערעור

א. מבוא

הצדדים הם בני זוג, הנמצאים כיום בעיצומו של הליך גירושין. ביום י"ד תשרי תשס"ז שִיכלו הצדדים את בתם [אלמונית] ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים ר"ל. בעת מותה היתה בתם רווקה בת 25 שנים.

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע, מיום י אדר תשע"א (24/2/10). בהחלטה זו ביה"ד נעתר לבקשת המשיב, וביטל את צו הירושה על עזבון המנוחה [אלמונית] ז"ל, שהוצא בתאריך ג' ניסן תשס"ז (22/3/07) על שֵם המערערת, אמה של המנוחה. במקומו, הוציא ביה"ד צו חדש ומתוקן על שם שני הוריה, 50% לכל אחד. המערערת ביקשה לעכב את החלטת ביה"ד ולהקפיא את הצו החדש עד לקיום דיון בענין, כאשר לטענתה יש להשאיר את הצו הראשון בתוקפו.

כאמור, ביום ג' ניסן תשס"ז הופיעו הצדדים בפני בית הדין הרבני בבאר שבע ובקשו "להוציא צו ירושה על שם האמא" (פרוטוקול דיון מיום הנ"ל, וכל הטענות על זיוף הפרוטוקול כבר נדחו על הסף). בית הדין נענה בחיוב לבקשה, ובצו הירושה הראשון שניתן בו ביום נאמר כדלקמן:

"בענין עזבון המנוחה [פלונית] ז"ל... כל הנוגעים בדבר קבלו על עצמם את סמכות השיפוט של בית הדין להוציא צו ירושה. לאור האמור, ועל סמך שמיעת המבקשים, העדים, ההקנאות והויתורים, בית הדין מחליט להוציא צו ירושה לפיו שמות יורשיה על פי דין של המנוחה... הם: [פלונית]".

ההשלכות המיידיות של הצו הירושה הראשון שניתן לטובת האשה נגעו לכספים שהיו בחשבונה של המנוחה. ברם, לאחר כשנתיים, התברר למערער כי בשל הצו, איבד הוא את זכותו בכספי הפיצויים לה זכאית המנוחה לקבל מחברת הביטוח בגין התאונה, וכי למעשה דמי הפיצויים האלו יעברו במלואם באמצעות הצו - לאשתו. מדובר בפיצויים בסך מאות אלפי שקלים.

לאור עובדה זו, ביום 14/5/09 הגיש המשיב בקשה לבית הדין הרבני בבאר שבע בה ביקש לבטל צו הירושה הנ"ל. בין היתר, טען המערער בבקשתו כי ה"מחילה" שלו היתה בטעות, כי הוא לא הבין שכספי הביטוח תלויים בצו הירושה, ויש כאן "אומדנא דמוכח" שלא היה מוחל על סכום כה גדול של כסף, וכי לא היה בכוונתו כלל לוותר על כספי הפיצויים שהוא אישית טיפל בגבייתם. כמו כן נטען כי ביחס לכספי הפיצויים, אין תוקף הלכתי למחילתו שהיתה בבחינת "מחילה על דבר שלא בא לעולם".

כאמור, ביום י אדר תשע"א (24/2/10) נענה ביה"ד הרבני לבקשת הבעל וכתב בהחלטתו כי:

"לאור החומר שבתיק והנימוקים המצורפים, קובע ביה"ד כי הצו הירושה של המנוחה [אלמונית] שהוצא בתאריך ג ניסן תשס"ז... בטל, וביה"ד מוציא צו ירושה מתוקן כדלקמן:

האם - [פלונית] - 50%.

האב - [פלוני] 50%."

בנימוקים המצורפים להחלטה זו התמקד בית הדין בשתי שאלות עיקריות:

א. האם יש בפנינו "אומדנא" מספקת בכדי לבטל את צו הירושה?

ב. האם נכונה טענת הבעל שהפיצויים הם "דבר שלא בא לעולם" שלא מועיל בהם מחילה וקנין?

ב. אומדנה דמוכח

בית הדין האריך מאד בשאלה הראשונה (ובכלל זה דיון ארוך בשאלה אם בי"ד רשאי בימינו לפסוק על פי אומדנות, אם מועילה אומדנא להוציא ממון או רק להחזיק בממון ועוד). מסקנת בית הדין היתה כי אכן קיימת אומדנא דמוכח כי הבעל לא מחל. בקביעה זו ניתן דגש על כך כי כאשר מדובר ב"מתנה", יש ואומרים כי "דברים שבלב הויין דברים" (רמ"א חו"מ סי' רז סע' ד). וכפי שכתב הסמ"ע (סי' רז ס"ק י):

"הטעם (לכך הוא משום) דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, מה שאין כן במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם".

בצד הדיון ההלכתי, הבהיר ביה"ד בנימוקיו כי הקביעה שיש כאן אומדנא מספקת לבטל את מחילת המשיב מבוססת גם על ניתוח המציאות ועל הרגלי בית הדין במהלך הטיפול בענייני מתן צו ירושה בתוך המשפחה. מתוך כך נכתב בנימוקים כדלקמן:

"כדי שנעמוד על כוונת הצדדים, עלינו להבין תחילה את אשר התרחש בבית הדין במעמד הצדדים. כאשר יורשים ובפרט הורים שכולים... מופיעים בבית הדין, ביה"ד משוחח עם הצדדים ומעלה בפניהם את האפשרות להוציא צו ירושה על שם אחד היורשים, וזה במטרה להקל על העיסוק במימוש הירושה על מנת למנוע... הטרחת כל היורשים בכל פעולה הנדרשת. דברים אלו צריכים להישקל בכל צו ירושה".

לאור זאת קבע ביה"ד כי "במקרה שבפנינו בו בני הזוג הורים שכולים... ברור לנו כי לא היתה כוונה לבעל לוותר על חלקו, וכל הכוונה היתה להקל על הטיפול במימוש הירושה". כלומר, הוצאות הצו על שם האשה נעשתה מסיבות של נוחות ללא כוונה של ויתור או מחילה. ביה"ד השוה זאת למקרה שבו בני זוג קונים רכב או דירה, אך מסיבות שונות רושמים בהסכמה את הנכס על שם אחד מבני הזוג בלבד (כגון לצורך קבלת החזר הוצאות רכב ממקום העבודה של אחד מהם, החזרי מס וכיוצ"ב). ברור שאין ברישום כזה כדי להפקיע את הזכויות של בן הזוג השני. מתוך כך קבע ביה"ד: "ברור לפי ביה"ד כי לא היתה כל כוונת הסתלקות ונתינת מתנה של הבעל בכספי הפיצויים במאות אלפי שקלים", ולא היתה בהסכמת הבעל כי אם חתימה "פורמלית" ללא כל כוונת ויתור.

ביה"ד ביקש לחזק אומדנא זו בעובדה שהאשה לא העלתה במהלך הדיונים שום הסבר הגיוני מדוע הבעל יוותר על מאות אלפי שקלים.

היות ודייני ביה"ד האזורי קבעו אומדנא זו על פי התרשמותם מתוך התנהלות הצדדים במהלך הדיון בפניהם, ועל פי הנוהג הקיים בבית דינם במקרים אלו, ברור שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. כפי שנכתב בנימוקים, מתוך ניתוח המציאות "במקרה שבפנינו הדיין יודע בעצמו שהוויתור לאשה נעשה רק כמהלך פורמלי מתוך הדיון על מנת להקל על המשך הטיפול, ולא כהחלטה מעמיקה של וויתור על מאות אלפי שקלים".

מאחר שמבחינה הלכתית קיימת אפשרות הלכתית במקרה זה לדון על פי אומדנא דמוכח "על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן... ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע" (רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד) - ודאי שאין בית דין אחר יכול לבטל את דבריו, והרי "אנו מניחים שביה"ד האזורי כוון לאשורו" (וראה בפד"ר ח"ב עמ' 17-18). לכן איני רואה כל הצדקה להתערבות ביה"ד הגדול בקביעה זו.

ג. דבר שלא בא לעולם

בנימוקי ההחלטה נכתב כי "דבר ברור הוא שאי אפשר להגדיר את כספי הפיצויים כדבר שבא לעולם, מהסיבות הבאות:

א. גם חוב רגיל נחשב ראוי.

ב. אם כל כך פשוט לקבל כספי פיצויים לשם מה נזקקים לעו"ד והתביעות הארוכות שנים... אלא שעל כרחך הפיצויים נחשבים כדבר שלא בא לעולם.

ג. ובנוסף לכך יש בפיצויים חסרון של דבר שאינו קצוב".

ומעתה, כפי שכתב הרמ"א (חו"מ סי' רט סע' א):

"כשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם".

ברם, יש להעיר:

א. מה שכתב ביה"ד כי גם "חוב רגיל נחשב ראוי" - לכאורה אינו מובן, שכן חוב נחשב כ"ראוי" רק לענין ירושת הבעל את אשתו, או הבכור את אביו.

ב. אף מה שכתב ביה"ד כי "אם כל כך פשוט לקבל כספי פיצויים לשם מה נזקקים לעו"ד והתביעות הארוכות שנים... אלא שעל כרחך הפיצויים נחשבים כדבר שלא בא לעולם" - אינו הכרחי. הלא לא הקושי הקיים בגבייה הוא הקובע את מעמדו ההלכתי של החוב, אלא עצם קיומו של החוב והשעבוד. וכי גביית חוב מבעל דין אלים יחשב כדבר שלא בא לעולם רק מפני שצפויים קשיים בגביה ודיונים מתמשכים בערכאות?!

אינו מן הנמנע לטעון כי מרגע פטירת אדם בתאונת דרכים, מתחייב ומשתעבד חברות הביטוח בתשלום פיצויי ליורשים, והחיוב ישנו בעולם לאלתר. במיוחד הדברים אמורים בפיצוי בגין תאונות דרכים כאשר הפיצוי מחוייב מכח תקנות וחקיקה. כל זמן שאין טענה של מרמה וכיוצ"ב, הדיונים הארוכים בבית המשפט בדרך כלל מתמקדים בגובה הפיצוי (המשתנה מאדם לאדם ובהתאם לנסיבות) ולא בעצם החיוב.

ג. באשר לטענה כי "יש בפיצויים חסרון של דבר שאינו קצוב", הרי כבר כתב השולחן ערוך (חו"מ סי' רז סע' כא):

"חייב עצמו בדבר שאינו קצוב... להרמב"ם לא נשתעבד, וכל האחרונים חלקו עליו" (וכן ראה שו"ע חו"מ סי' רמא סע' ד).

בנוסף לכך, הלא הרמ"א (חו"מ סי' רט סע' ט) כתב כי "אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם, וכן לסלק עצמו וכחו מדבר שלא בא לעולם, הואיל ועדיין לא זכה בו", ולכאורה הוא הדין במקרה בפנינו.

ברם, בנימוקי ההחלטה כתבו דייני בית הדין האזורי כי "בשעת הקנייה בבית הדין הנוסח הנאמר הוא: 'אני מקנה, מתחייב ומודה את חלקי בירושת פלוני לאלמוני". וממילא נמצא כי "אין אמירה של 'הסתלקות' אלא של 'קנין', וממילא אי אפשר במקרה שבפנינו לזכות את האשה מדין מחילה וסילוק".

אולם גם כאן יש להעיר. מאחר שהנוסח הנאמר בבית הדין הוא בלשון "אני... מתחייב" יש לומר שנכלל בזה אף "דבר שלא בא לעולם". שכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' ס סע' ו):

"המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו - חייב, אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה... אבל בלשון חיוב, כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו" (וראה קצות השולחן סי' רז אות ז).

אף מה שנהגו בנוסח הנזכר לומר 'אני.... מודה חלקי בירושת פלוני לאלמוני", נראה שהיינו קנין "אודיתא", ולפי דברי הקצות החושן (סוף סי' קצד) נראה שקנין זה חל גם על דבר שאינו ברשותו או שאינו בעולם (ראה קצות סי' ס אות ח, וסי' מ אות א).

ברם, מאחר שהמשיב אמר 'אני מקנה, מתחייב ומודה את חלקי בירושת בתי למערערת' - ודאי לא תחול התחייבות זו כי אם על כספים שהם מוגדרים כחלק מירושת בתו, ולא על כספים אחרים שאינם בכלל 'ירושת' בתו.

מעתה צריך לדון האם כספי הפיצוי שמשולמים על ידי חברת הביטוח לאחר מותו של אדם, מוגדרים כ"ירושה", או שמא יש לכספים אלו הגדרה אחרת.

ד. תשלומים לאחר המוות: כספי ירושה או פיצוי ליורשים - דין "כופר"

1. מצאנו דוגמה של תשלום פיצויים לאחר מות אדם בדין "כופר" המוזכר בתורה (שמות פרק כא):

ְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו:

כפי שהסביר בעל המנחת חינוך (מצוה נא):

"כופר זה הוא כפרה, דבעלים מתכפרים בו, וצריך לתת הכופר ליורשי הנהרג".

וכך פסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ד):

"זה שנאמר בתורה 'וגם בעליו יומת' מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג נתכפר לו". והוסיף: "כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנ' ונתן פדיון נפשו - ככל אשר יושת עליו".

מאחר שהתברר שהחיוב לתשלום הכופר" חל רק לאחר מיתת האדם, יש לברר: האם קרובי הנהרג זוכים בכספי הכופר בתורת "ירושה", או שמא מדובר על תשלום ישיר ליורשים בתורת "פיצוי"? לכאורה נוכל ללמדו מכאן על תשלומי ביטוח המשולמים לאחר מותו של אדם.

לצורך בירור זה נעיין תחילה בדין "כופר".

1. תשלום כופר דינו כירושה

הגמרא בבא קמא (מב,ב) דנה בשאלה יסודית בדין תשלום כופר: כאשר אשת איש נהרגה על ידי שור, מי זכאי לכספי הכופר - בעלה (שהוא בדרך כלל היורש הבלעדי של נכסיה, כמבואר בשו"ע אה"ע סי' צ), או שמא שאר בני משפחת אביה?:

"תנו רבנן: 'והמית איש או אשה', אמר רבי עקיבא: וכי מה בא זה ללמדנו? אם לחייב על האשה כאיש (בנזיקין), הרי כבר נאמר: 'כי יגח שור את איש או את אשה'! (להשוות את האיש לאשה בכל דיני נזיקין). אלא להקיש אשה לאיש: מה איש - נזקיו ליורשיו, אף אשה - נזקיה ליורשיה (=כלומר יורשי אביה, ולא לבעלה). וסבר רבי עקיבא: לא ירית לה בעל? והתניא: "וירש אותה" - מכאן שהבעל יורש את אשתו, דברי רבי עקיבא! אמר ריש לקיש: לא אמר (ר"ע שאין הבעל יורש את אשתו) אלא בכופר, הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה, והוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. מאי טעמא? אמר קרא: והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו" - כלומר אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה (רש"י).

נמצא כי אם שור הרג אשה נשואה, משלם בעל השור את דמי הכופר ליורשי האשה, אך לא לבעלה. אמנם, בדרך כלל הבעל יורש את אשתו, אך הלכה פסוקה היא (ראה שו"ע אה"ע סי' צ סע' א) כי הבעל יורש את אשתו רק בממון שהיתה מוחזקת בו בחייה, ולא ב"ראוי". כלומר, אין הבעל יורש כספים שהיתה אשתו "ראויה" לגבות בחייה, כמו הלוואה וכיוצ"ב. מפני שהכופר משולם לאחר מיתה, הרי שבשעת מיתה נחשב הכופר ל"ראוי", וממילא אין הבעל נוטל את דמי הכופר, אלא שאר יורשיה (שיורשים גם בראוי) נוטלים את הכופר.

כן פסק רמב"ם בהלכות נזקי ממון (פי"א ה"ב):

"למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג, ואם המית אשה (נשואה) הכופר ליורשיה מאביה ואינו לבעל".

מתוך סוגיה זו משתמע לכאורה, כי תשלום כופר לאחר מיתה הוא ענין של "ירושה". הלא לכאורה מבואר בגמרא כי אילו לא היו כספי הכופר מוגדרים כ"ראוי" - היה הבעל יורש את כספי הכופר מאשתו. הרי לפי דברי הגמרא עולה שהיה צריך פסוק מיוחד כדי שהבעל לא יירש כופר אשתו, וגזירת הכתוב היא. וממילא לכאורה אפשר ללמוד מכאן כי ברמה העקרונית - גם פיצוי המשולם לאחר המיתה, דוגמת "כופר", מוגדר כירושה ולא פיצוי.

לאור מסקנה זו, המנחת חינוך (שם) העלה שאלה מעניינת: מה יהיה הדין כאשר שורו של הבעל עצמו הרג את אשתו? הרי אם כספי הכופר אכן כפופים לדיני "ירושה", והסיבה היחידה שאין בעל השור משלם לבעל כופר הוא משום שהכופר נחשב כ"ראוי" - הרי שבמקרה זה, מאחר שהבעל "מוחזק" בדמי הכופר של עצמו, לכאורה הבעל יורש את דמי הכופר של אשתו, וממילא הוא יהיה פטור מלשלם ליורשיה דמי כופר?

כמו כן יש לשאול שאלה נוספת: מה יהיה הדין כאשר שור הרג אדם שיש לו מספר בנים, האם בנו הבכור נוטל פי שניים מדמי הכופר? אם נאמר שיש כאן דין ירושה - התשובה תהיה חיובית.

נחזור להכריע בשאלות אלו בהמשך דברינו.

2. תשלום כופר דינו כפיצוי

נחזור לעיין בדברי הגמרא בבא קמא (שם). כפי שראינו, הגמרא למדה מפסוק כי אין הבעל יורש דמי הכופר של אשתו מפני שכופר מוגדר כ"ראוי".

למעשה דין "ראוי" כבר מוזכר בגמרא בסוגיה אחרת. שכן, בגמרא בבא בתרא (קיג,א) מבואר שאין הבעל יורש את אשתו ב"ראוי", כגון שאשתו הלוותה כספים לאדם אחֵר, ונפטרה לפני שהספיקה לגבות את כספי ההלואה ממנו. ואף בסוגיה זו למדה הגמרא דין זה מפסוק:

"מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק? שנאמר (דברי הימים א,ב) ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד. מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה יאיר.... (וכן ציינו התוספות בבא קמא שם ד"ה הוה ליה ראוי, והיינו לסוברים שירושת הבעל הוא מהתורה).

מעתה הקשה בעל ההפלאה (ק"א אה"ע סי' צ אות ז) קושיה קשה על דברי הגמרא בבא קמא: מדוע צריך פסוק מיוחד כדי ללמד שאין הבעל נוטל דמי כופר מפני שהוא 'ראוי', הלא ודאי שדמי הכופר אינם עדיפים "ממלוה" של אשתו, והרי במלווה אין הבעל יורש את אשתו משום שנחשב הדבר ל"ראוי", ק"ו שאין הבעל נוטל את דמי הכופר? ומדוע אם כן לא נכלל דין כופר עם שאר דיני "ראוי"?

למעשה, נמצא כי הדין שאין הבעל יורש ב"ראוי" - נלמד מפסוק אחד, ואילו הדין שאין הבעל נוטל כופר נלמד מפסוק אחר. ואם כופר נחשב ל"ראוי", לכאורה אין כל צורך בפסוק או לימוד מיוחד ללמד שאין הבעל נוטל דמי כופר? לכאורה אחת הדרשות מיותרות?

המנחת חינוך (שם) השיב לקושיה זו, וחידש כי למעשה קיימים שני סוגי "ראוי". מתשובתו ניתן ללמוד יסוד חשוב הנוגע לענינינו:

"לענ"ד, דראוי לא הוי אלא אם הממון שייך להמת ויורש בא מכחו - כגון מלוה (כלומר שהלוה אדם כספים לאחֵ בחייו באופן) ש(החוב) שייך לו בחיים, ואם מת - יורשים אותו יורשים (כלומר גובים במקומו את החוב). וכן בנפלו להמת נכסים בירושה (שאף זה נחשב לראוי), דשייכים לו (בחיים), ו(אם מת) - יורשיו יורשים אותו. (במקרים אלו) שייך לומר דגזר הכתוב דאין הבעל יורש מה שאינו מוחזק למוריש בשעת מיתה (וזה לומדים מהפסוק בדברי הימים כמבואר בגמרא בבבא בתרא שם). אבל כופר דלא משכחת לה אלא לאחר מיתה, וזה גזירת הכתוב דצריך לשלם הכופר ליורשים (כמבואר בגמרא בבבא קמא). אם כן, אין הממון של המת כלל אפילו לאחר מיתה, כי התורה לא זיכתה לו כלל שיהיו המעות שלו ושיורשיו יירשו אותו, רק התורה גזרה שהמזיק יתן כופר, ולמי תהיה הנתינה? ליורשי ממונו, אבל לא מחמת ירושה, אלא שגזר הכתוב שהתורה זיכתה ליורשים בממון אם שור של אחר הרג מורישם וצריך כפרה, ותהיה הכפרה שיתן דמי נפשו ליורשים, אבל לא שייך (תשלום זה) כלל להמת לומר שהיורשים יורשים מכוחו".

כלומר כאשר אשה מלווה כספים בחייה ומתה, כספים אלו שייכים לה והיה צריך הבעל לרשת את החוב. במקרה זה הרי הממון שייך למת בחייו, והיה בעלה צריך לרשת אותם, אלא יש גזירת הכתוב כי אין הבעל יורש בראוי - ובזה עוסק הגמרא בבא בתרא.

אבל בדין כופר צריך פסוק מיוחד כדי למעט את הבעל משאר יורשים, כפי שממשיך ומסביר המנחת חינוך:

"אי לאו קרא הוה אמינה דהתורה גזרה דכופר ליורשים, ויתנו לבעל דהוא הוי יורש לאחר מיתת אשתו... ואין זה בתורת ירושה כלל, רק דגזר הכתוב שממון של כופר נתחייב המזיק לשלם ליורש ניזק. וכאן הבעל יורש, על כן צריך הכתוב (ללמד) דאין הבעל נוטל כופר. ולא מטעם ראוי, דאין הממון שלה (ומעולם לא היה שלה) ואינו בירושה כלל, רק החיוב מתחיל ליורשים, אך מכל מקום גזר הכתוב כאן דלא ליתן לבעל, רק ליורשיה ממשפחת אביה שהם היורשים שזכתה התורה להם. אבל, אי לאו קרא הוה אמינה דהא דגזרה התורה ליתן כופר ליורשים לא משום ירושה, רק כמו שאחד הזיק ממון חבירו דישלם לחבירו, הכי נמי הנהרג הוא היזק של יורשים, וצריכים ליתן להיורשים, וכך היא גזירת הכתוב. אם כן, הוה אמינא דנותן לבעל כיון שהוא יורש, על כן צריך קרא דהתורה לא זיכתה לבעל בזה הממון... (ונמצא כי) לבעל צריך קרא - דהוא יורש לבדו, אבל לא הוי 'ראוי' כלל כי אין הממון שלה, דאין הממון של המת כלל לתלות בו דין יורש כלל, רק הממון נתחייב המזיק ליורשים, אם כן צריך כאן פסוק דהבעל אף שהוא יורש מכל מקום אינו נוטל כופר, אף שהתורה נתנה כופר ליורשים והבעל הוא יורש הוא מכל מקום כתבה התורה דכופר אינו נוטל".

לענייננו למדנו, כי תשלום "כופר" אינו בתורת "ירושה" שמגיע ליורשים באמצעות הנהרג (שכן כספי הכופר מעולם לא היו שייכים לנהרג), אלא דמי הכופר הם תשלומי פיצויים שבעל השור חייב לשלם בישירות ליורשים מפני שהוא גרם להם נזק. כאשר שור הורג אשת איש, באופן עקרוני אף הבעל ניזוק, ואף לו היה מגיע פיצוי, אלא שגזירת הכתוב היא שאין הבעל זכאי לדמי כופר (אולי מפני שבין כה הבעל יורש את שאר נכסי אשתו).

מעתה כתב המנחת חינוך, יש להגיע למסקנה כי אם נהרג אדם על ידי שור ויש לו כמה בנים, אין הבכור נוטל פי שנים בדמי הכופר:

"דהכופר אין היורשים יורשים מאביהם, רק גזר הכתוב דינתן להם כאילו הזיקו ממונם. אם כן, דגזירת הכתוב היא דהנתינה תהיה ליורשים, והתורה זכתה להם לא מכח אביהם, ולא שייך חלק בכורה כלל, כי אינם נוטלים הכופר מכח ירושת אביהם... והבכור.... לא בא כלל בתורת ירושה, רק הוא יורש (כמו אחיו) ומגיע לו ככל היורשים...".

ולפי הבנה זו נראה שאם שורו של הבעל הרג את אשתו, אין הבעל נוטל את הכופר לעצמו, אלא צריך הוא לשלם את הכופר ליורשיה!

סוף דבר נמצא כי תשלום כופר אינו בתורת "ירושה", שכן כספים אלו מעולם לא היו שייכים לנפטר. הכופר הוא תשלום המגיע לכל אחד ואחד מהיורשים על האובדן האישי שלו "כאילו הזיקו ממונם", והרי "נתחייב המזיק ליורשים" - וזוהי גזירת הכתוב. אלא שחידשה התורה כי לענין זה הבעל אינו נחשב בכלל היורשים, ורק לענין זה שכינתה הגמרא בבא קמא כספים אלו בשם "ראוי".

דברים דומים כתב האור שמח (נזקי ממון פרק פ"ט הי"א) בסגננו המיוחד:

"לכן שמע נא ואחוה דעתי: דנראה לי דאימת שייך גדר ירושה - כמו בנכסי אבי אבא, או ממלוה ומראוי וכיוצ"ב, דהיה אפשרי שיבא הממון לידי מוריש אילו לא מת. (כגון מלוה של אבי אביו) - אילו מת אבי אביו בחיי אביו, וכן אם הגיע זמן הפרעון בחיי אביו וכיוצ"ב שייך דין ירושה... אבל בכופר -... (הרי) אף אם נעשה (קרובו של אדם) טריפה (מחמת שור חבירו), לא חייבה התורה לשלם (כופר), ורק אם מת אמרה רחמנא דמשלם (בעל השור) ליורשי (הנהרג), האם שייך לומר על הממון (הזה) דנוטלים מתורת נחלה? (ודאי שלא) כיון שאינו בגדר האפשרי שיהיו התשלומים לאיש (עצמו) שהמיתתו השור. רק מעיקרא רמיא רחמנא ליורשי הנהרג".

משל למה הדבר דומה לאדם שפגע באשה מעוברת והפילה, שהתורה חייבה את המזיק לשלם פיצוי לאבי העובר:

"כמו שזכתה התורה תשלומי ולדות לבעל ההריון מי שההריון שלו - שאינו יורש (האב) מן הנפלים", אלא זכתה לו התורה זכות מיוחדת. הוא הדין בכופר - אינו מדין ירושה "רק הוא בגדר 'זכותי', ולמי זיכתה התורה - ליורשי הנהרג, והוא לציון וסימן מי הזוכים בתשלומין - היורשים, אבל לא שהממון נוטלים בתורת ירושה, וזה ברור... (ונמצא כי כופר) אינו בגדר ירושה, רק זכות שזיכתה התורה ליורשים... והוי כמו דאשגחן חוק דתי לענין גואל הדם, הכי נמי זכות דתי ליורשי הנהרג לשלם להם כופר".

אף על פי שדמי "כופר" אינם נוהגים בימינו, האור שמח הפנה לעיין בשו"ת הר"ם לובלין (סי' פו), שנשאל שאלה מעניינת ביותר הקשורה לענייננו:

"נתבקשתי מאשה אחת... קשת רוח ומרת נפש אלמנה שכולה וגלמודה... שנתייתמה מאביה, והשיאה אמה אחר מותו לאחד מבני קהילתנו... אשר מקרוב נהרג... על ידי גוי... והנה היא השתדלה וחגרה בעוז מתניה לנקום נקמת דם אישה, ותובעת הרוצח למשפט בערכותיהם, ולא עלתה בידה כי לא דנו אותו למיתה, רק שינתן דמי הנהרג 'כופר נפשו'. ובהיות שהיא מבנות עירנו באת לפנינו איך שבעלה נשאר חייב איזו סך ממון, ואותן בעלי חובות רוצים לקחת את הכופר שיתן הגוי בעד נפש הנרצח בחובם, וישארו בניה היתומים בערום וחוסר כל".

מהר"ם לובלין (שם) השיב:

"פשוט הוא, שאין לבעלי חובות שום זכייה בדמי הנהרג שהרי מדין הגמרא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב... (ועוד): דבר פשוט הוא שאין בעל חוב גובה ממנה שזה הוא 'ראוי' גמור... כמבואר (בבא קמא שם)... גבי כופר... שהכופר ליורשיה (ולא לבעלה)... הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה והוי ליה ראוי...".

הרי שגם מדבריו למדנו כי כופר אינו בתורת ירושה. כפי שרמז האור שמח (שם), אין דברי מהר"ם לובלין שייכים לדין "כופר" המוזכר בתורה, שבו בעל השור חייב לשלם ליורשי הנהרג מכח גזירת הכתוב, ויש מקום לדון למי כספים אלו שייכים. מה שאין כן כאן "דאינו מן הדין, רק שחייבה הממשלה" את הרוצח לשלם כספים אלו לאשה כפיצוי לאשה על מעשיו. הרי ברור שהממשלה לא חייבה את הרוצח לשלם לנרצח לאחר מותו (שנוכל לומר שיש כאן ידין ירושה שיש לבעל חוב זכות בה), אלא הממשלה חייבה את הרוצח לשלם פיצוי ישיר לאשה וילדיה על הנזק שהוא גרם להם, וממילא ברור כי כספים אלו שייכים לאשה, ואין להם כל קשר לירושת המת.

מעתה למדנו, כי כאשר בני אדם (כגון בית משפט או ממשלה) יוצרים חיוב של פיצויים ובאים אנו להגדיר את כספי הפיצויים, יש לבדוק את עצם מהות התשלום וכוונת יוצר החיוב, ולפעול בהתאם.

ה. תשלומי ביטוח

מעתה נחזור לעסוק בפיצויים המשולמים על ידי חברת ביטוח בגין מותו של אדם. מצאנו יישום חשוב לכל האמור בדברינו עד כה, בשאלה שהוצגה בפני המנחת יצחק (ח"ז סי קלז) הלכה למעשה, וזה לשונו:

"לפי שנה וחצי בערך שבק חיים לכל חי איש תם וישר וכו' השו"ב (=שוחט ובודק) רב יעקב ליפא בירמן ז"ל. הנ"ל שמש כשו"ב עבור חברה שמספקת בשר לא"י, ובהיותו נוסע באוירון לעבודתו נפל האוירון ונפטר לבית עולמו וכו' השאיר אחריו ארבעה בנים, בעת פטירתו שנים מהבנים היו נשואים ושנים רווקים בגיל י"ד וט"ו שנים בערך, שהאלמנה המשיכה לטפל בהם... היות והחברה בה הוא עבד כשו"ב צריכה לשלם סכום של כסף - טרם נקבעה הכמות - כפיצוים מכיון שהמנוח נפטר בדרכו לעבודה, לכן נפשי בשאלתי על פי בקשת המשפחה לחוות דעתו דעת תורה ולהורות לנו את הדרך בה נלך איך לחלק הכסף בין האלמנה והבנים. אף שאני יודע שמכל קצות הארץ מטרידים את מנוחתו וכו' אין נא אלא לשון בקשה להחיש תשובתו כי הענין צריך פתרון בהקדם האפשרי וכו' עכ"ל.

על פי הדברים שראינו על כה, השיב המנחת יצחק כך:

"תשובה: הנה בנדון כה"ג דלא זכה המת בהכסף הנ"ל מחיים - אין לדון מדין ירושה, אף דבנדון הדומה לזה המבואר בתוה"ק ובדברי הש"ס (בדין כופר, שם) אמרינן דנותן ליורשיו, שאני התם דגלי קרא, והוא בדין כופר... וכך פסק הרמב"ם וז"ל: למי נותנין הכופר ליורשי הנהרג, ואם המית אשה הכופר ליורשיה מאביה, ואינו לבעל עכ"ל. ואם כן מכל שכן אם המית איש אין לאשתו כלום, דאף בשאר ממונו של בעל אינה יורשת רק המגיע לה כתובתה... ועיין מנחת חנוך (שם) שחילק בין "ראוי" ל"כופר": דראוי - לא הוה אלא אם הממון שייך להמת והיורש בא מכחו, כגון מלוה ששייך לו בחיים, ואם מת יורשים אותו היורשים, וכן בנפל להמת נכסים בירושה דשייכים לו, והיורשים וכו'. אבל כופר דלא משכחת אלא לאחר מיתה, וזה גזירת הכתוב דצריך לשלם הכופר ליורשים, אם כן אין הממון של המת כלל אפילו לאחר מיתה, כי התורה לא זיכתה לו כלל שיהיה המעות שלו והיורשים ירשו אותו, רק התורה גזרה גזירת הכתוב שהמזיק יתן כופר, ולמי יהיה הנתינה ליורשי ממונו, אבל לא מחמת ירושה, אלא... שהתורה זיכתה ליורשים בממון, אם שור של אדם הרג מורישם וצריך כפרה, שיהיה הכפרה שיתן דמי נפשו ליורשים, אבל אין שייך כלל להמת לומר היורשים יורשים מכחו וכו' עכ"ל (של מנחת החינוך)...

לאור דברי המנחת חינוך, כתב המנחת יצחק, וזה לשונו:

"ומה דאתאן מזה בנידון דידן נמי: דאין התשלומין (של הביטוח) רק מצד תקנת החברה לשלם להמשפחה של הנהרג כיון שנפטר בדרכו לעבודה, ממילא תלוי הכל בתקנת החברה, ואם למשל הדגישו שנותנים רק להמשפחה שהיו סמוכים על שלחנו - שייך להם, או שבשעה שעשו בקשת התביעה הדגישו במשאלתם שנשארו אלמנה וילדים שעדיין לא הגיעו לפרקם ותלויים בה - בודאי צריכים להתחשב בזה. אבל אם לפי הנהוג היכא שלא הדגישו הנותנים שנותנים רק להאלמנה והילדים הנ"ל, אז מחלקים לכל המשפחה היינו האלמנה והבנים, יש לחלק לפי הנהוג כנלענ"ד... יצחק יעקב ווייס".

אף הרב הרצוג (ירחון קול-תורה סיון-תמוז, אב-אלול תשטו, הב"ד בקובץ תחומין ח"ט עמ' 39), עסק בהגדרת פיצוי תשלומי ביטוח כאשר נשאל:

"אם יש דין ירושה בכלל על עניני ביטוח? אם זה דומה ל'כופר' שאין לו זכות בחייו כלל, ורק זכות שבא לאחר מיתה על ידי הסכם והתקשרות עם חברת הביטוח שקבלה על עצמה לשלם ליורשים או לבאים מכוחו? או נגיד, שעל ידי הכסף שהוא משלם הוא קונה לו זכות בסכום ידוע של כסף העומד לפקודתו (בתנאי אם ימות) אחרי מותו, וזכותו זו עוברת ליורשיו?

לדעת הרב הרצוג (שם):

"בדבר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה, דוגמת כופר, לא שייך דין ירושה. שאין תורת ירושה אלא בדבר הבא מכוח מוריש, אפילו הוא כבר מת, הרי הוא מוריש בקבר דבר הממשמש והולך, הואיל והיה ראוי לקבל נכס זה בחייו. אבל בדבר שכזה אין היורשים זוכים בתורת ירושה מאביהם, הואיל והאב לא היה יכול לזכות בו בחייו, אלא זוהי זכות הנובעת מהתקשרות והתחייבות לשלם סכום קצוב לאחר מיתתו. והרי זה דומה במדת מה לכופר, שאינו משתלם אלא לאחר מיתה, שאין יורשי הנהרג מקבלים את הכופר בתורת ירושה של אביהם, אף על פי שלא מת תיכף, והזכות התחילה בחייו".

ו. ביטוח חיים

בימינו מקובל לראות פוליסת ביטוח חיים כדבר ממשי שרוכש אדם בחייו. למעשה פוליסת ביטוח היא חוזה שנחתם בין חברת ביטוח הנפטר עוד בחייו, לפיו חברת הביטוח מתחייבת לשלם פיצויים במקרה של מות המבוטח. עבור זכות זו משלם רוכש הפוליסה "פרמיה" שנתית וכיוצ"ב, אך הזכאות לפיצוי הוא רק במקרה של מותו. לענין זה יש כאן דמיון ל"כופר". ברם, למעשה יש הבדל משמעותי בין כופר לפוליסת ביטוח: שהרי מי שרוכש פוליסת ביטוח בחייו, הפוליסה שייכת לו מיד, אלא שהפוליסה תהיה שווה הרבה כסף רק לאחר מותו. מאחר שיש כאן התחייבות שנוצרה בחייו עוד לפני המיתה, נראה שאין זה דומה כלל לכופר שבו נוצרת ההתחייבות רק לאחר מיתה, אלא זה דומה יותר לחוב שיחולו עליו דיני ירושה.

בפועל, כאשר אדם קונה פוליסת "ביטוח חיים" עומדות בפניו שתי אפשרויות באשר לאופן תשלום הפיצויים לאחר מותו: א. אפשר לקבוע כי "יורשיו על פי דין" יזכו בפיצויים. ב. אפשר לקבוע "מוטבים" קבועים מראש.

כאשר אדם בוחר באפשרות הראשונה, נראה כי יחלקו הפיצויים לפי דיני ירושה. אך אם בחר באפשרות השניה, הרי זה כאילו ציוה המת בעודו בחיים לזכות את המוטבים הנ"ל בפיצויים, והתחייבות החברה היא דוקא כלפיהם באופן ישיר. ולכן במקרה זה חברת הביטוח משלמת למוטבים בלי קשר לדיני ירושה.

ז. ביטוח חובה

שונה ומיוחד הוא אופן תשלום הפיצויים שמשולמים בגין מוות בתאונת דרכים. פיצוי זה משולם על ידי קרן מיוחדת הידועה בשם "הביטוח חובה". כל נהג חייב לשלם ביטוח חובה, אבל אין הוא חותם על חוזה ביטוח ספציפי, ואין הוא ממנה "מוטבים", ואין הוא קובע את צורת תשלום הפיצוי. למעשה ביטוח זה מפצה אף הולכי רגל שכלל לא שילמו פרמיית ביטוח. אף נוסעים ברכב שאינם מבוטחים זכאים לפיצוי מטעם ביטוח זה.

מאחר שלא נוצר בין הנפטר לביטוח כל קשר חוזי בחייו, והתשלום הוא רק לאחר מותו, לכאורה דומה הדבר לתשלום כופר, שאינו מדין ירושה.

ח. סיכום

ועתה נחזור לנדון בפנינו בערעור זה:

כפי שהתבאר, קביעת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע היתה כי קיימת אומדנא מספקת בכדי לבטל את צו הירושה. קביעה זו נקבעה על פי כללי ההלכה ולפי ראות עיני בית הדין, ואין מקום לבית הדין הגדול לחלוק על קביעה זו.

בנוסף לאמור, המערער אמר בפני בית דין כי הוא 'מקנה, מתחייב ומודה על חלקי בירושת בתי למערערת', ולפי מה שביארנו הרי שכספי הפיצויים (אפילו אם נרצה לומר שהם מוגדרים כדבר שבא לעולם) אינם מוגדרים כ"ירושה", וממילא אינם בכלל התחייבות זו.

לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור, והחלטת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, מיום י' אדר תשע"א (24/2/10) נשארת בתוקפה.

ט. טענה חדשה

לאחר כתיבת כל האמור עד כה, התקבלה הודעה מטעם המערערת שמחייבת עיון חדש בתיק זה.

הדיון בתיק זה התקיים בבית הדין הגדול ביום כו חשון תשע"א 3/11/10. מספר ימים לאחר הדיון, ביום 8/11/10, הגישה ב"כ האשה "הודעה דחופה בדבר טענה חדשה". בהודעה זו כותב ב"כ האשה כי "לאחר הדיון שהתקיים... הובאה לידיעתי עובדה חדשה אשר לא היתה ידועה... לפיה בתה המנוחה של המבקשת נולדה מהפריה מלאכותית של תורם זר, והיא איננה בתו הביולוגית של המשיב... לעובדה זו יש נפקות ישרה לערעור התלוי ועומד, שהרי אם המנוחה לא היתה בתו הביולוגית של המשיב, הרי שלטענת המבקשת - אין הוא זכאי כלל לרשת אותה ולזכות בפיצויים ששולמו על ידי חברת הביטוח".

אכן טענה זו יש בה כדי לשנות את מסקנתנו, שכן אם המשיב אינו אבי המנוחה, אין הוא זכאי לכספי הפיצוי, אף אם כספים אלו אינם מוגדרים כירושה אלא כפיצוי על אובדן. הרי הפיצוי הוא ליורשים, ואם המשיב אינו אביה מבחינה הלכתית - אין הוא זכאי לפיצוי. ברם, למרות שכך הוא הדין מצד ההלכה, נציין כי בחוק "אימוץ ילדים" נקבע כי:

"אימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן זכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם" (חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, סע' 16).

על כן אף אם יתברר כי המשיב אינו אביה הביולוגי של המנוחה, עדיין יש מקום לומר שזכאי הוא לפיצוי.

בתגובת המשיב (מיום 20/12/10), התרעם על ה"טענה חדשה" הנזכרת, אך לא הכחיש את הדברים באופן מפורש.

נבהיר באופן ברור, מאחר שהמנוחה היתה מוחזקת כבתו של המשיב, אין המערערת רשאית להטיל ספק באבהותו של המשיב ללא ראיה ברורה, או הודאת המשיב (ראה שו"ע אה"ע סי' ד סע' כט). המקום לדיון בשאלות אלו הנוגעים לדין "יכיר" וחזקת אבהות - הוא בית הדין האזורי.

אכן, ביום א טבת תשע"א (8/12/10), (דהיינו עוד בטרם התקבלה תגובת המשיב), נתן בית הדין הרבני הגדול החלטה לפיה בהתאם לתקנות הדיון: "בית הדין אינו מקבל ראיות אשר לא היו לנגד בית הדין האזורי... משכך על בא כוח האשה לחזור ולטעון טיעונים אלו בפני בית הדין האזורי. בהתאם, מוחלט להקפיא את התיק לשלושה חודשים, במידה ולא תבוא כל הודעה מטעם המערערת יסגר התיק".

לאור האמור, הערעור נדחה. וכל טיעון או ראיות חדשות ידונו בבית הדין האיזורי.

(-) יונה מצגר

ראית מ"ש כבוד הרב הראשי לישראל ואדון על חלק מהטענות ההלכתיות שהזכיר.

ראשית מה שכתב בפיסקה השניה כי בגמ' ב"ב קיג ע"א מבואר כי בעל לא יורש מלווה של אשתו משום שמלוה נקרא ראוי. אחר המחילה לא דק, שבגמ' שם לא מדובר במלוה אלא בירושה שנפלה לאישה לאחר מיתה, כדאיתא שם:

"א"ר אבהו אמר ר' יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה: מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק? שנאמר: ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד, מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה יאיר; ואומר: ואלעזר בן אהרן מת ויקברו וגו', מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר? מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה פנחס".

הן אמת שבמלוה נחלקו הפוסקים האם הוי ראוי כדאיתא באבה"ע סי' צ' סעי' א ועיי"ש בב"ש ס"ק ו. וראה באנציקלופדיה התלמודית ערך ירושה שהביאו שיטות שונות בדבר, ונצטט קטע קצר:

"ירושת הבעל מלוה שאחרים חייבים לאשה, נחלקו בה גאונים וראשונים: א) רבים מהם סוברים שהיא כ"ראוי" ואין הבעל יורשה - ואף במלוה בשטר, בין בגבו קרקע ובין בגבו מעות לאחר מיתתה, כדין הבכור וכו', ויש סוברים שמלוה דינה כ"מוחזק" והבעל יורשה, ואפילו מלוה על פה,. ג) ויש סוברים שהבעל יורש מלוה שחייבים לאשתו מטעם אחר, מפני שלא במיתתה הוא זוכה בה אלא בחייה, שהרי תיקנו חכמים שהאשה שמכרה נכסי מלוג ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, ועשו חכמים את הבעל כיורש, או כלוקח ראשון בנכסיה מחיים, ומטעם זה יורש הוא מלוה בין בשטר ובין בעל פה, ואף הוא יורש שכר מעשה ידיה שלא גבתה אותו מאחרים"

שנית, כב' הרה"ר ציין לקושיית ההפלאה בקו"א, ואתמהה הרי תוספות שם (מב ע"ב ד"ה והו"ל ראוי) כתבו:

"אף על גב דביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל".

הרי שזו עצמה הרבותא בכופר, שלמרות שהחיוב חל מחיים הו"ל ראוי, ואפשר שמינה למדו הפוסקים את הדין שמלוה הוי ראוי.

שלישית, כב' הרה"ר מביא את דברי המנחת חינוך והאור שמח בגדר חיוב כופר ודן על פי זה שחיוב תשלומי פיצויים על פגיעות גוף לא יכלל בצו הירושה שהוציא המשיב משום שאינו חלק מירושת הבת. ויש לציין שכבר הקדמונים דנו בעניין זה, עיין בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אבה"ע סי' ד) שכתב:

"ועל דבר דמי הדם שחייבו את הרוצח מ' אלף לבנים בדיניהם שקורין להם ק'אן פ'ארישי מסתברא דזכו בהם היורשים ואין כתוב' וב"ח גובין מהם דחשיב ראוי ולא תימא לא מקרי ראוי אלא נכסים שנפלו לאחר מיתה שאפשר שיבואו ואפשר שלא יבואו אבל כגון זה מוחזק קרינן ביה דודאי זכו בו יורשים בשעת מיתה, אי נמי מחיים משעה שהיה גוסס ונוטה למות, אלא שהם דמי כופר נפש אינו בא לאחר מיתה. וראיה מדאמרינן בפרק ד' וה' אהא דתניא: והמית איש או אשה אמר ר' עקיבא וכי מה בא ללמדנו וכו' אלא להקיש איש לאשה מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ומוקמינן לה בכופר הואיל ואינו משתלם לאחר מיתה, וכתבו התוספות: דאע"ג דבפ' יש נוחלין דריש שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא, כופר לא נפיק מהתם, דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוא דנוטל, ומסתברא דלמאן דאמר: ונתן פדיון נפשו דמי מזיק הוא דגלי רחמנא דחשיב ראוי ולא מחייב מחיים אלא לאחר מיתה שהיה לנו להורגו ונותן פדיון נפשו, אבל למ"ד דמי ניזק משעה שנעשה הנזק מחיים ואמדוהו למיתה מההיא שעתא אתחייב ולא חשיב ראוי, ור' עקיבא לטעמיה דאמר דמי מזיק מדאמרינן במכילתא הילכך אי איגלאי מילתא בדמים אלו שדנים הישמעאלים שהם דמי ניזק שכן שמו מוכיח עליו שקורין להם מחיר דמים ואם הם דמי מזיק הי"ל לקרות מחיר נפש כדקריה רחמנא פדיון נפשו וכיון שהם דמי נזקו משעת הנזק זכי בהו משאמדוהו למיתה דהיינו מחיים אי נמי אפילו תימא דהיקשא בין למ"ד דמי מזיק בין למ"ד דמי ניזק שאני כופר דגלי רחמנא דלא ירית ליה בעל אבל הכא דמים דלא כתיב באורייתא שבקינן להו אסברא מבחוץ, דאי לאו קרא ה"א דלא מקרי ראוי כדכתבו התוספות. כן היה נ"ל לדברי התוס', ומיהו ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות נזקי ממון שפסק דבניזק שיימינן, ופסק שאם המית את האשה אין הבעל יורש את הכופר, ונראה דטעמו דחשוב ראוי משום דמכל מקום דפדיון נפשו של הורג הוא כדאמרינן בגמרא ורבנן אין פדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימינן בדנזק /בדניזק/ שיימינן ולפי זה לא שייך לומר דמחיים נעשה הנזק דפדיון נפשו של מזיק הוא שלא יומת ולא חל עליה אלא לאחר מיתה, אבל נראה דדוקא גבי כופר הוא דאי לאו קרא הוה ס"ד דמקרי מוחזק מטעם דמחיים נעשה החבלה ומההיא שעתא זכה בהו, וחל שעבודייהו כיון דלא סגי דלא יהיב כופרא ונחתינן לנכסיה ומפקינן מיניה בדינא ואם מת מפקינן מיורשיו, אבל דמים אלו שלוקחים העכו"ם כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות אם מתרצים היורשים בכך לא חל שעבודייהו מתחלה ואף עתה לא כייפינן ליה ולא נחתינן לנכסיה אם לא ירצה לתתם וכ"ש שאם מת לא מפקינן מיורשים כשהוא רצה לתת פדיון נפשו השתא הוא דזכו יורשים ואין אשה וב"ח גובה מהם כלל וזה ברור."

מבואר מדברי המהרי"ט שישנם שלשה מצבים. כאשר ישנו חיוב של "דמי הדם" אז ברור שהחיוב מתחיל מחיים מרגע שאמדוהו למיתה, וחוב זה ודאי שהוא בר ירושה. כאשר ישנו חיוב בדרך ברירה, שמציעים לבני משפחת הנרצח או שיהרגו את הרוצח או שתקבלו כופר, ברור שחיוב זה מתחיל באותה שעה, ואין כאן חיוב מחיים ואין כאן כל ירושה. וכאשר האירוע המחייב התחיל מחיים והחיוב בפועל הוא לאחר מיתה, כמו בכופר שהסיבה לחיוב היא מחיים אבל אין חיוב אלא לאחר מיתה שכן החיוב הוא כפרה למזיק, אז בהו"א היה נראה לומר שלא הוי ראוי, וחידשה התורה שהוי ראוי היות והחיוב נוצר רק לאחר מיתה כדמי נפשו של מזיק באופן שמדברי המהריט משתמע שכופר לאו בר ירושה מצד שהכופר מהוה פדיון נפשו של מזיק ואפילו לסוברים שבדניזק שיימינן מ"מ פדיון נפשו דמזיק הוא באופן שהחיוב לא מתחיל מחיים ולכן הוא לא בר ירושה לבעל ויורשי האשה זוכים בזה מצד הדרשה בפסוק "והמית איש או אשה אמר ר' עקיבא וכי מה בא ללמדנו וכו' אלא להקיש איש לאשה מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה" אבל בנוגע לדמי הדם יש מקום לומר לאמץ סברת התוספות החיצונית שדמי הנרצח החיוב נוצר בחיים ונחשב מוחזק ולא ראוי וזאת מבלי להסיק בנידוננו באופן דומה שבווודאי כספי הביטוח לא נחשבים ירושה כדמי נהרג חוקית והלכתית שאיו מושג דמי נהרג כשנהרג על ידי בן אדם ו3. באשר לפרשנות הגמרא ע"פ המנחת חינוך שמכיוון שהכופר הוא לא בר ירושה נחשב ראוי מסוג אחר ולכן הבעל לא יורש אותו, תמיהני לדבריו הגמרא הייתה יכולה לתרץ בפשטות שהכופר לא מצד ירושה ולא להשתמש במושגים הלקוחים מדיני ירושה? ומה גם שיש סוברים שכופר הוא ממון שהחיוב מתחיל מחיים ולכן התנא לא מחשיב כופר במשנה דמכות בין המקרים שלא מקיימים דין הזמה, ועיין בספר מצות כהונה שהתיחס לדברי המהריט וסובר שהחיוב מתחיל מחיים ולכן בשור שהרג חציו עבד וחציו בו חוריו ועשאו טרפה [שנחשבת כמיתה] הייתה הו"א בגמרא במסכת גטין שינתן לו הכופר ומסיקה הגמרא שמכיון שאין משתלם הכופר אלא לאחר מיתה לא שייך שיקבל הכופר וכמו שהקשה זאת המחבר ספר מצות כהונה על פרשנות המהריט ולחשיבות הענין אצטט דבריו וסמך לכך שזו הבנת המהרי"ט אפשר למצוא במש"כ בספר מצוות כהונה שהביא את דברי המהרי"ט, ודן בדבריו, ומפאת חשיבותם, נצטט את דבריו במלואם:

"אם האשה נוטלת כתובתה מדמי הנהרג שלקחו מן הגוי ההורג כיון דאפילו מלוה מקרי ראוי לגבי כתובת אשה.

כתב הר"מ בפי"א מה' נ"מ הכופר של האשה ליורשיה ואין לבעל חלק בו משום דאינו משתלם אלא לאח"מ והוי ראוי אף דלדעתו הבעל יורש מלוות אשתו וה"נ דכוותא כיון דאין נוטלין דמי הנהרג. אלא לאח"מ והתוס' בפ' ד' וה' מ"ו כ' דכופר הוה דס' דלא הוי ראוי כיון דהתחיל מחיים ואשמועי' קרא דבכה"נ נמי ראוי הוא וה"נ דכוותא וראיתי למהרימ"ט מא"ה סי' ד' שכתב כיון דהסברא מבחוץ כיון דהתחיל מחיים לא הוי ראוי דוקא ככופר הוא דגלי ולא ילפי' מיניה בעלמא ע"ש ותמהני דא"כ מאי פריך הגמ' אכופר מברייתא דהבעל יורש את אשתו נימא דבכופר דוקא גלי קרא דהא למסקנא נמי שני לן בין כופר לדעלמא ומ"ש עוד דדוקא לרע"ק דס"ל דמי מזיק והמזיק אינו חייב מיתה אלא עד שימות הנהרג. ולכך הוי אין משתלם אלא לאח"מ אבל למ"ד דמי ניזק משעה שאמדוהו למיתה נתחייב אפילו עדין לא מת וחל שעבורו מחיים ע"ש תמהני דבגמ' כפ' השולח מוקי להברייתא דקתני נותן חצי כופר ליורשיו כשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ופריך הא אין כופר משתלם אלא לאח"מ ומאי פריך נוקמא לברייתא כמ"ד דמי ניזק דאז משתלם מחיים ואע"ג דמוקמיא כפי' ד' וה' דמ"א דכ"ע כופרא כפרה אלא דפליגי אי שמינן בדניזק היינו להכך תנאי אבל איכא תנא דס"ל כופרא ממונא וכמ"ש הריטב"א בחי' ריש מכות דתנא דמתני' דלא חשיב אין משלמין את הכופר משום דקסבר כופרא ממונא ע"ש ולמ"ד ממונא ע"כ דמי ניזק ס"ל כדמוכח שם וע"ש כחי' הריטב"א והשתא לפ"ד מהרימ"ט מקמא לברייתא דפ' השולח דס"ל כופרא ממונא כתנא דריש מכות דס"ל דמי ניזק וחל מחיים, ומ"מ גם מהרימ"ט מסיק שם דבנ"ד אין האשה נוטלת ע"ש".

(מצות כהונה יצחקי, אברהם בן יצחק חי הכהן עמוד מס' 91 הודפס ע"י תכנת אוצר החכמה).

מבואר מדבריו שהמהרי"ט סובר שחיוב כופר בפשטות חל מחיים, ואלמלא חידוש התורה היה מקום לומר שהזכות לכופר שייכת לנהרג, וכך יהיה באמת לפי מי שסובר כופרא ממונא כמו שכתב בספר הנ"ל אולם למסקנא שהבעל לא יורש הכופר כראוי לא נחשב הכופר דמי הניזק ולכן תמה ע"ד עיי"ש.

ועיין גם בדברי המשל"מ (הל' מלוה ולוה פכ"א) שהביא את דברי המהרי"ט והרחיב:

"שאלה מעשה שהיה כך היה שה"ר משה גבאי יצא מעיר קארלוב"ה ונעלם בסביבות העיר הנזכרת על כן ה"ר יצחק ברוך תושב העיר הנזכרת יצא לחפש אחריו יען כי היה חייב לו מאה גרוש מכ"כ רופאש שנתן לו ובלכתו לחפש אמרו לו בני כפר אחד מה אתה מבקש אמר להם לפלוני אני מבקש שהוא חייב לי מאה גרוש מרופאש שנתתי לו, אמרו לו אל תערער אחריו אנו פורעים לך מה שהיה חייב לך ואמרו לתת לו עד מאה וחמשים גרוש כדי שלא יערער עליהם את הדבר, ויהי כראות ה"ר יצחק הנזכר את הדבר הבין מדבריהם הריגת ה"ר משה הנזכר ולא רצה ליקח מידם מאומה ותיכף ומיד שלח לעיר סופיא ששם היו קרובי ה"ר משה הנזכר לאמר להם המעשה הלזו שיבאו לחפש אחריו אולי ימצאו הרצחו, והנה לה"ר משה הנזכר יש לו ארבע אחיות שלהן משפט הירושה ויהי כשמען הדברים הלכו כולם ועשו מורשה בערכאות ש"ג בחוגי"ט לבעל אחד מהם ובא המורשה הנזכר לעיר קארלוב"ה ועל ידי עש"ג תבע לבני הכפרים ובאו כולם במשמר שהמורשה היה תובע מהם הדם, וה"ר יצחק היה תובע מהם ממונו, וכאשר לא נמצא ההורג דנו בעש"ג ששלש מאות גרוש יתנו בני הכפר להמורשה הנזכר לגואלי הדם בעד קא"ן פאס"י כפי דינם, ומאה גרוש יתנו לה"ר יצחק בעד ממונו שהיה ביד ההרוג הנזכר וכן עשו בני הכפר נתנו למורשה מגואלי הדם הנזכר ג' מאות גרוש ומאה גרוש נתנו לה"ר יצחק בעד ממונו ולקחו בני הכפר חוגי"ט בעש"ג מיד המורשה שאין לגואל הדם עליהם עוד שום תביעה על הדם וגם לקחו חוגי"ט מה"ר יצחק הנזכר שאין לו עליהם שום תביעה בעד ממונו אח"כ בא המורשה הנזכר ותבע מה"ר יצחק הנזכר על אודות המאה גרוש שלקח באומרו שיביא ראיה איך היה חייב לו הנפטר הנזכר מאה גרוש, וה"ר יצחק הנזכר כדי להשקיט המריבות נתן לו ארבעים גרוש ונשארו בידו ששים גרוש וגם מהששים גרוש הוציא כמה הוצאות כדי להביא בני הכפר למדה זו, זהו מעשה שהיה. הן היום קמו היורשות הנזכרות ותובעות בדין מה"ר יצחק הנזכר מה שלקח מבני הכפר הנזכר באמרן שאף אלו יצוייר שמורישן היה חייב לו אין להן לפרוע לו כלום יען שמורישן הנזכר לא הניח להן כלום שלא היו לו נכסים ואלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא שלהן שהוא קא"ן פאס"י ואין כתובת אשה וב"ח גובה מהם על כן תובעין ממנו שיחזיר להן כל מה שלקח וה"ר יצחק טוען שהקא"ן פאס"י היו שלש מאות גרוש בלבד אבל אלו המאה גרוש נתנו לו לפרעון חובו כדי שלא יתבע מהם כפי דינם והא ראיה שהוצרכו בני הכפר ליקח ממנו חוגי"ט ואם הוא דמי קא"ן פאס"י מה להם ליקח ממנו חוגי"ט הוא אינו גואל הדם, על זה יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה ראיתי את השאלה והיא ארוכה מאר"ש ומה שנוגע לענין דינא הוא מה שטוענות היורשות שאלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא קא"ן פאס"י ואין כתובה וב"ח גובה מהם הן אמת שכך הם דברי מהרי"ט בתשובותיו חא"ה סי' ד' וכ"כ מהר"ם מלובלין ז"ל סי' פ"ו שדמי קא"ן פאס"י אין אשה וב"ח גובה מהם הגם שלא נמצא בידי ספר מהר"ם מלובלין אך ראיתי דברי מהרי"ט ז"ל דמטעם שאין ב"ח גובה מן הראוי קאתי עלה שהרי הביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב בפי"א מהלכות נ"מ שאם המית את האשה אין הבעל יורש את הכופר משום דחשיב ראוי וכו' ודמי הקא"ן פאס"י הלז ראוי מיקרי כאשר האריך הוא ז"ל יע"ש. והן אמת דמהרי"ט טעמו ונימוקו עמו דהוא ז"ל לשיטתיה אזיל דס"ל שאין ב"ח גובה מן הראוי כאשר כתב בתשובותיו ח"מ סי' ל"ה וסי' ל"ט יע"ש וכיון שהוא מן הסוברים שאין ב"ח גובה מן הראוי דמי קא"ן פאס"י אלו ראוי הם ואין ב"ח גובה מהם אך כד מעיינינן במילתא אשכחן דדבר זה במחלוקת היא שנויה ופלוגתא דרבוואתא היא דהא הבעה"ת ש' מ"ג ח"ד הביא סברת הרא"ש מלוניל דב"ח גובה בראוי וגם הביא סברת רבינו אפרים דב"ח גובה בראוי והראנ"ח בתשובותיו סי' ק"ו האריך ג"כ ולא הכריע אי ב"ח גובה מן הראוי אם לאו, כאשר הרב בעל ש"ך ח"מ סי' ק"ד קיבץ כל הדעות והאריך למעניתו כאשר יראה המעיין שם, וגם הר"ב כנה"ג בח"מ סי' ק"ז הביא כל הסברות וכתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע"ה יע"ש האמנם בדבר כזה צריכה לפנים ולפני ולפנים והיה לי מקום כאן לשאת ולתת בדברי הפוסקים איש על דגלו אך אין הפנאי מסכים נקטינן מהכא שענין זה אי ב"ח גובה מן הראוי אם לאו במחלוקת היא שנויה ודמי קא"ן פאס"י אלו שאין ב"ח גובה מטעם שהוא ראוי קאתי עלה אם כן בנ"ד שה"ר יצחק כבר לקח הדמים מיד בני הכפר והוא מוחזק בהם אין היורשים יכולים להוציא מידו דמצי לומר קים לי כמ"ד ב"ח גובה והמע"ה, וגם מהרי"ט ז"ל שכתב שאין ב"ח גובה מדמי קא"ן פאס"י הוא מפני שהב"ח אתי לאפוקי מיד היורשין אבל בנ"ד שכבר גבה אפשר שגם מהרי"ט יודה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק, וזה פשוט. כל זה כתבתי אפילו אם יהיה הדבר שכל הדמים שנתנו בני הכפר הם קא"ן פאס"י אפ"ה אינם יכולים להוציא מידו על פי הדין".

באופן שיוצא מדברי המשנה למלך שדמי דם המקובל בערכאות בזמנם נחשבים חלק בלתי נפרד מהעזבון ולכן כל שהבע"ח מוחזק יכול לומר קים לי כמ"ד ב"ח גובה והמע"ה.

אך עיין בספר פתחי חושן הל' ירושה ואישות שהביא את דעות הפוסקים הללו, והוסיף שהחזו"א בספרו חולק וסובר שבחיוב שאין לו תוקף לפי ההלכה אין דין ירושה. ולכן החיוב הנ"ל של דמי הנהרג או דמי כופר שמקובל לפסוק בערכאות אין לדון בו לפי דיני הירושה.[ועיין בדבריו שכתב שחולק על המשנה למלך]

הכלל העולה, שחיוב דמי הנהרג הנהוגים בזמנם בערכאות בפשטות חל מחיים למעט במקרה שיש סיבה להניח שהחיוב בפועל יחול לאחר מיתה כמו בכופר למ"ד כופרא כפרה, של"ש כפרה מחיים. וזו דעת המהרי"ט והמשל"מ, אבל החזו"א סובר שאין לדון בעניינים אלו לפי דיני ירושה משום שירושה לא חלה על ממון שאנשים אינם זכאים לו לפי דין תורה.

ונחזור לענייננו, תשלומי ביטוח פגיעות גוף כאמור בפס"ד של כב' הרה"ר משולמים ע"י קרן ביטוח מיוחדת גם למי שאין לו פוליסה של ביטוח חובה. ולפי האמור יש להשוות את התשלומים הללו ל"דמי דם" או לתשלומי כופר למ"ד כופרא ממונא, והחיוב חל מחיים ושייכים בו דיני ירושה. ונראה שגם החזו"א יודה בזה, משום שחברות הביטוח מתקשרות בהסכמים שתקפים גם לפי ההלכה או מצד החוק שהתקבל כמנהג מדינה ולחילופין דינא דמלכותא דינא בנווגע ל סדרי מלכות תקינים. ולפי זה לכאורה ליתא למש"כ כב' הרה"ר שצו הירושה אינו מתייחס לפיצויים שהתקבלו לבסוף.

אך לאחר העיון נראה שצדק עמיתי בפסה"ד אך לא מהטעם שכתב שתשלומי ביטוח דומים לכופר אלא מטעם אחר, משום שלפי איך שדברים מתנהלים בביהמ"ש בתביעות מעין אלו נראה וניכר שהתשלומים אינם עבור הנהרג או עבור הנזק אלא אלו פיצויים למשפחה בגין האבדן, למרות שהחישובים נעשים לפי כושר השתכרותו של הנהרג ועוד פרמטרים שקשורים לנהרג, אבל מטרת התשלומים היא לסייע למשפחה, לכן לאחר העיון נראה כי מקרה דנן דומה דווקא לדמי כופר שעליהם דיבר המהרי"ט שכל תחולתם לאחר מיתה ולכן הם אינם חלק מהירושה.

זאת ועוד, שגם אם היינו מניחים שאלו כספי ירושה, הרי ברור שהויתור של האב זו נחשב מחילה בטעות, כי לא סבר שהפיצויים יגיעו לסכומים כאלה. ובעניין זה כבר דנו האחרונים, עיין בשו"ת נפת צופים ח"מ סי' כח שכתב כך:

"משא"כ בנדון הסמ"ג שהביא מוהריק"ו דמיירי ביורש שלא ידע מממון מורישו שביד שאר היורשים, שמתהפכת הסברא דכיון שבתביעתו אינה אלא מהספק מה לו לשתוק ולא לברר ממון מורישו ע"י שבועה כיון שעמדו לדין ופסקו עליהם שבועה ומה גם דאכתי לא נמצאת דמותה ביורשים הא ודאי ממה שלא העמיד עצמו להשביעם הא ודאי מחל אבל אם לא עמדו לדין וסמך והאמין לדברי היורשים ופטרם בשביל דבר מועט שנתנו לו פשיטא שאין לך מחילה בטעות יותר מזה, דסבור הוא דקושטא קאמרי וסמך והאמין להם כיון שאינו יודע מממון מורישו ולא הוייא מחילה, וזה לענ"ד חלוק נכון וברור למעמיק בו היטב ודו"ק ומזה יוצא לנו.

הענף החמישי ביורשים וכמ"ש ועם כל זה אני אומר שאפילו ביורש שהאמין לדברי שאר אחיו דהדר וכמ"ש דוקא בנמצאו הנכסים מרובים כ"כ עד שיגיעו לחלקו כפלים או קרוב לכפלים הוא דהוי פשרה בטעות והדר דבכי הא לא עבידי אינשי דמחלי וכמדוקדק שם מדברי מוהריק"ו שורש קי"א והביאו הסמ"ע בסס"י כ"ה וז"ל כתב מוהריק"ו אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט שעשוי האדם לפשר ולמיזבן דיניה לא הוי פשרה בטעות והכל לפי ראות עיני הדיין דהיכא דאמדי' בדעת המוחל והמפשר בעת המחילה שאם ימצא כטעות הזה היה מוחל אזי מחיל' מחי' ואי לא לא ומזה יוצא לנו".

(נופת צופים בירדוגו, פתחיה מרדכי בן יקותיאל עמוד מס 186 והודפס ע"י תכנת אוצר החכמה).

הרי שכאשר אדם מחל ולא ידע מה גובה הסכום שעליו מוחל יש לומר דהוי מחילה בטעות.

בשולי הדברים אעיר גם על מש"כ עמיתי כי לו ביה"ד היה משתמש בנוסח הויתור במילה "סילוק" אז היה מקום לקבל את טענת המערערת. ויש להעיר שסילוק לא מהני בירושה אלא רק באישה ארוסה כדאיתא בשו"ע אבה"ע סי' צב. ויתכן שלפי האמור שהחיוב מתחיל רק לאחר מיתה ועל ידי פסיקת הערכאות, אז ממילא לא דמי לירושה ומהני סילוק, וצ"ע.

לסיכום אני מצטרף למסקנת עמיתי שיש לדחות את הערעור בכללותו, ומצטרף לדעת עמיתי בכל מסקנתו

(-) ציון אלגרבלי

מה שכבודו העיר על כך שכתבתי כי הגמרא בבא בתרא (קיג,א) עוסקת בדין "מלוה", ונראה שכבודו לא דייק בדברי. כשכת"ר יעיין שוב יראה לנכון, כי בשום מקום לא כתבתי לפרש כי דברי הגמרא עוסקים דוקא בדין מלוה, אלא באתי לתת דוגמא במטרה לפרש את עצם המושג "ראוי", למען יהיו הדברים בהירים גם למי שאינו בקי במושגי ההלכה כמו "ראוי". וזאת למען ירוץ בו הקורא (ולכן השתמשתי במילה "כגון" ולא "פירוש"). וכך היא דרכי כדי שבעלי הדין וב"כ יוכלו להבין את פסקי דיננו, ויהיו דברי תורה ופסקי הדין בהירים בעיניהם.

זאת ועוד, כאשר הגמרא שואלת "מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק?", השאלה היא עקרונית ונוגעת לכל דין "ראוי", ובכלל זה גם מלוה לסוברים כן. אמנם הגמרא הביאה ראיה מתוך פסוקים העוסקים בענייני ירושה, אך לפוסקים הסוברים שמלות אשתו מקרי ראוי – הרי שתשובת הגמרא נכונה גם כלפי מלוה. ומאחר שהשו"ע פסק כי הבעל "אינו יורש מלוה אשתו", איני רואה כל מניעה לתת דוגמא שתואמת את ההלכה, וממילא אין כל צורך להאריך בכך. למעשה איני רואה טעם להתעכב בענין שאין לו שום נ"מ, לא למעשה ולא לגופו של ענין.

לגופו של ענין, כתב כת"ר כי "צדק עמיתי בפסק הדין, אך לא מהטעם שכתב... אלא מטעם אחר, משום... שהתשלומים אינם עבור הנהרג או עבור הנזק, אלא אלו פיצויים למשפחה בגין האובדן... לכן אחר העיון, נראה כי במקרה דנן דומה דוקא לדמי "כופר"... שכל חלותם אחר מיתה ולכן אינם חלק מהירושה". הנה לכשנדייק בדברים, נמצא שאין כאן "טעם אחר", אלא הרי אלו ממש כדברים שכתבתי. מאחר שנמצאנו מסכימים, אין מקום להאריך.

(-) יונה מצגר

ראיתי מ"ש כב' הרה"ר הגר"י מצגר שליט"א וכן מש"כ עמיתי הגר"צ אלגרבלי.

בדברי הרב הראשי וגם בפסה"ד של ביה"ד האזורי יש דגש מיוחד על ענין האומדנא. מהות האומדנא היא שבודאי לא עלה בלבו לותר על סכום של מאות אלפים, גם האשה לא נתנה הסבר לכך.

עם זאת יש קושי ביצירת האומדנא כיון שאין לנו ידע על יחסי בני הזוג ועל האוירה שהיתה בבית בני הזוג בעת מתן צו הירושה הראשון ואין לנו סיבה מוכחת למה ויתר הבעל.

ביה"ד האזורי עצמו איננו זוכר את נסיבות הויתור, אבל הם בטוחים שזה נבע מיעוץ שגרתי שבית הדין בבאר שבע נוהג לתת למשפחות ע"מ לפשט את הליך הבצוע של צו הירושה.

יש קושי באומדנא זו שכן האומדנא עצמה בנויה על מנהג בי"ד שודאותו היא אינה ודאית אלא אולי בגדר רוב, בודאי שבמקרים של סכסוך משפחתי או ירושה בסכומים גדולים מיוחד לא יתן ביה"ד עצות שכאלה. ע"כ אנו צריכים להניח שביה"ד לא ידע על מצב יחסים קשה בין בני הזוג ועל הפיצויים התלויים בצו הירושה, כ"ז מטיל ספק באומדנא.

האומדנא שמציג הבעל היא רחבת היקף יותר. הבעל טוען שהוא לא ידע שהפיצויים תלויים במדויק בצו הירושה. גם לדברי ב"כ האשה שהבעל הוא שקיבל מידע מעו"ד הורביץ שיש צורך בצו ירושה לצורך מתן הפיצויים מ"מ יש מקום בהחלט לטענה שאע"פ שהוא ידע שיש צורך בצו הירושה מ"מ יתכן שחשב שצו הירושה הוא תנאי לפיצויים אבל לא ידע שהפיצויים ינתנו לזוכה בצו הירושה בלבד.

יש גם טענה נוספת שהבעל לא צפה את הסכסוך שיפרוץ בינו לאשתו ואת הפירוד שביניהם. אמנם מתנה שהבעל נותן לאשתו כאשר שלום ביניהם אינה מתבטלת מחמת גירושין.

וכפי שכתבו הגאונים שהנותן מתנה לחברו אינו צריך בטחונות וערבות שתשאר תמיד חברות וידידות ביניהם אבל אם האשה מורדת יכול הבעל לומר שאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. הנושא של חלוקת הרכוש אינם נדונים לפנינו אבל כשאנו דנים בצו ירושה המיוסד על הסתלקות והקנאות אנו דנים בו לפי כללי ההלכה. בהלכה קיים הכלל שהמורדת מפסידה מתנות ואין אנו יודעים מי המורד ביניהם.

יש כאן גם פן נוסף. גם אם נניח שהבעל ידע שכתוצאה מהמתנה שנותן בנכסים שצו הירושה מתייחס אליהם (היינו הנכסים הקיימים למעט פיצויי ביטוח) הדבר יגרום פסיקה שהפיצויים יהיו לאשה כי אז מתנת הפיצויים לאשה לא נשלמה ואם עד שגמלו הפיצויים ונפסקו נוצר פרוד ביניהם יתכן שלכו"ע יכול הבעל לומר אילו ידעתי שצו הירושה יגרום מתן פיצויים לאשה כאשר נהיה בפרוד לא הייתי נותן את הרכוש (שהיה קיים של בתי) לאשתו.

באם הבעל לא ידע שיש זיקה בין הויתור על ירושת הבת לבין הפסד הפיצויים הוי ודאי שיש אומדנא דמוכח שלא היה מותר.

מ"מ נראה שנוכח כל האמור יש כאן ספק בקיום האומדנא. בספק באומדנא של מתנות יש מחלוקת ראשונים שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד חוזר בגלל אומדנא שאילו ידע שיבריא לא היה כותב כל נכסיו אבל בהפקיר כל נכסו או הקדיש כל נכסיו, או חילק כל נכסיו לעניים יש ספק אם יש אומדנא, וכתב הרא"ש פרק מי שמת ס"ק כג שאין ספק אומדנא מבטל מעשיו הקודמים ומוציאים ממון מן היתומים. והגהות אשר"י שם חולק וס"ל שמספק אין להוציא ממון.

דעת הרמב"ם והרמ"ה שבספק מפסיד מקבל המתנה והנכסים בחזקת הנותן שחזקת מרא קמא לטובתו כמו בכל ספק מי מכר.

השטמ"ק בבא בתרא קמה, ב, בשם הרי וכך גם הקצוה"ח מסבירים דעת הרא"ש בנמוק שספק אומדנא הוי דברים שבלב ואינם דברים. אבל החזו"א ס"ל ספיקא דדינא אינו דברים שבלב (וזוהי סברת הרמב"ם והרא"ש אינו חולק בזה וההסבר בר א"ש לדעתו הוא משום שיש נתינה וקנין ברורים א"כ ספק אומדנא מול קנין ברור הוי בגדר ספק וודאי שטענת המקבל מבוררת וטענת הנותן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי". כך משמע ברא"ש גם בס"ק כא.

עי' חזו"א בהרחבה כל קושיא לבב"ת לפרק ט' דף קמה, ב. אולם בענייננו טעמו ונמוקי של החזו"א לא קיים, כי אין שום "ודאי לפנינו" שיש הסכמה וקנין שהפיצויים יגיעו לבעל הירושה ויתכן שלא היה ידוע כלל לשני הצדדים שיש תלות בין הדברים. ולכן מתנת הירושה לאשה לא ניתנה ע"מ כן. נמצא שמתנת הירושה כגורם לזכיה בפיצויים אינה בגדר ודאי כלל. בנוסח ההקנאה שעשה ביה"ד האזורי נאמר שהנותן מתחייב, מודה ומוחל על חלקו בירושה וכבר הסביר ביה"ד האזורי וגם הרב הראשי שפיצויי תאונת דרכים אינם בכלל הירושה כלל.

נמצא שהמתנה שנתן הבעל אינה כוללת את הפיצויים אלא רק משמשת לה כגורם. לפיכך לא מצאנו בנוסח הקנין שום "ודאי" שההסכמה שהירושה תהא לאשה גם למטרת זכיה בפיצויים (לפי כללי הבטוח). ועכ"פ אין תלות זו בבחינת ודאי כלל אלא היא תולדה ממתנת הירושה המוטלת בעילום ובספק גדול. לפיכך גם החזו"א יודה שיש כאן ספק אם מתנת הירושה ניתנה מתוך ידיעה והסכמה שמכוחה תזכה האשה בפיצויים של הביטוח. ואין כאן גדר של אין ספק מוציא מידי ודאי.

יש להעיר כי לפי האזכורים מהחוק שבפס"ד של הרב הראשי עולה שהפיצויים אינם מוגדרים בחוק כעזבון וכירושה וא"כ לכאורה אינם כלולים בסמכות של ביה"ד, גם אין לומר שהסמכות ניתנה לביה"ד כבורר כי הצדדים הקנו סמכות רק לענין ירושה.

אולם כ"ז רק לכאורה, כי הצדדים אכן מבקשים צו ירושה על העזבון שהוא בגדר עזבון וחלה עליו תורת ירושה בין לפי ההלכה ובין לפי הדין האזרחי, גם ביה"ד נתן את צו הירושה אך ורק על רכוש שנותר למנוחה ואשר הוא בגדר ירושה. אולם פסקה זו גורמת לפי חוקי הבטוח שפיצויי הבטוח ינתנו לזוכה בצו הירושה (על הנכסים שהם בתורת ירושה).

מכיון שבעית הסמכות לא קיימת וגם בית המשפט הכיר בכך אנו חוזרים לענין האומדנא או הטעות בהסתלקות מן הירושה וכפי שכתבנו לעיל.

לאור האמור הערעור נדחה. בנוסף יש להעיר שאין אנו יודעים אם הבעל הקנה גם את חצי מהעזבון לאשתו אולם יש לסמוך על כך שביה"ד האזורי דאג לכך. מ"מ כיון שהבעל לא ערער אנו פטורים מספק זה ויש להניח שהבעל הסכים לחלוקה שויונית.

לאור האמור, אני מצטרף למסקנה של חברי הרה"ג לדחות את הערעור.

(-) חגי איזירר

לאור האמור בנימוקי הרב הראשי והדיינים ומסקנותיהם האחידות, ביה"ד פוסק:

א.      הערעור נדחה.

ב.      אין צו להוצאות.

ניתן ביום א' באייר התשע"א
(05/05/2011)