ירושת אב לבת שנולדה מזרע גוי

בית הדין הרבני האזורי באר שבע

פסק דין

לערעור שעליו נסוב פסק הדין

לפנינו בקשה לביטול פסק דין שניתן ע"י ביה"ד בתאריך י' אדר תשע"א (24/2/10). בפסק הדין הנ"ל קבע ביה"ד כי ירושת הבת [פלונית] ז"ל, בתם המנוחה של הצדדים, תחולק בין האב [אלמוני] ובין האם [אלמונית] בחלקים שווים. בכך ביטל בית דיננו את צו הירושה שהוצאנו בתאריך ג' ניסן תשס"ז (22/3/07) שבו נקבע בהסכמת הצדדים כי המבקשת [אלמונית] תהיה היורשת היחידה של הבת [פלונית] ז"ל.

המבקשת [אלמונית] ערערה על פסק הדין הנ"ל לביה"ד הגדול, ובפסק הדין בתיק (רבני גדול) 813075/1 פלוני נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים; א' אייר תשע"א, 05/05/2011) דחה בית הדין הגדול את ערעור האם [אלמונית], והשאיר את פסק הדין לחלוקת הירושה בשווה על כנו.

בסיומו של ההליך בביה"ד הגדול, העלתה [אלמונית] טענה חדשה, כי הבת [פלונית] ז"ל נולדה לה מהפריה מלאכותית שלא מזרעו של האב, ולכן הוא לא זכאי לרשת אותה, ויש לתקן את צו הירושה שייצא רק על שמה.

בתאריך א' טבת תשע"א 8/12/10 נתן ביה"ד הגדול החלטה בה נאמר כי ע"פ תקנות הדיון ביה"ד הגדול לא ידון בראיות שלא הובאו לפני ביה"ד האזורי, ולכן על [אלמונית] לחזור ולטעון את טענותיה לפני ביה"ד האזורי.

ע"פ החלטה זו הזמין ביה"ד את הצדדים לדיון בתאריך ט"ז כסלו תשע"ב (12/12/11), ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם.

טענות המבקשת

א.             הבת היא לא בתו של המבקש. היא נולדה ע"י הפריה מלאכותית שלא מזרעו של הבעל [אלמוני].

ב.             מאחר והבת הנ"ל היא לא בתו של מר [אלמוני], הרי שבכך יש לערער את האומדנא דמוכח עליה התבסס ביה"ד כי לא הייתה למר [אלמוני] כל כוונה לוותר לאשה על מאות אלפי שקלים של הביטוח, אלא מכיון שמר [אלמוני] ידע ש[פלונית] היא לא בתו, הוא ויתר על הירושה לטובת האם הביולוגית של הילדה.

ג.              אימוץ – אף אם המשיב טוען שמגיעה לו זכות בירושה מדין אימוץ, שהוא אביה המאמץ של הילדה, משיבה על כך האם כדלקמן:

(1)          ע"פ דין תורה אין זכות למאמץ לרשת את בנו המאומץ.

(2)          אף אם נלך ע"פ החוק האזרחי המחיל דיני ירושה על הורים מאמצים, כל זה כאשר אין התנגשות בין ההורה הטבעי להורה המאמץ. אולם כאשר ישנה התנגשות בין ההורה הטבעי להורה המאמץ, זכותו של ההורה הביולוגי הטבעי גוברת על זכותו של ההורה המאמץ.

(3)          אף אם נקבל את זכות האב כאב מאמץ, מכיוון שפיצויי תאונת הדרכים משולמים להורים עבור כאבם וסבלם, הרי שכאב האם הביולוגית הוא גדול יותר מכאבו של האב המאמץ, בגלל הטיפולים הקשים שעברה, ובכך שהאם גידלה כמעט לבדה את הבת. ובפרט שלטענתה הקשר עם הבת לאב היה קר ומנוכר (כפי שהוכח לטענתה ממכתבי חברות של הבת).

טענות המשיב

א.             אמנם נכון שנערכה הפריה מלאכותית, אבל בכל זאת הם קיימו יחסי אישות קבועים ויתכן שהיא הופרתה ממנו. המשיב הוסיף כי הבת בתמונה דומה לו. ע"פ ההלכה תולין שהוולד של הבעל שרוב בעילות אחר בבעל. וצרפו לכך חוו"ד הלכתית (אוצר הפוסקים כרך י"ט פ' ע"א סע' ד' ס"ק כ"א אות ד). כמו כן גם המבקשת החזיקה אותו כאבי הילדים. המשיב צרף לעניין זה כתב תביעה בו אמרה המבקשת: מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שני ילדים.

ב.             ביחס לאומדנא דמוכח כתב הבעל שאין לטענה האמורה כל קשר לטענת האישה. ביה"ד הרי החליט כי ויתור אחד מבני הזוג לרעהו במסגרת הנישואין נעשתה כדי ליעל את השימוש ולא כויתור על זכויות, והדבר נקבע בבית דין קמא ואושר בביה"ד הגדול. אין כל קשר בין החלטה הנ"ל לשאלת האבהות על הילד.

ג.              כמו כן צרף הבעל ראיות על קשריו הטובים עם הבת, והוסיף שהוא היה המפרנס היחידי ושלא החסיר כלום מביתו ע"פ מיטב יכולתו.

דיון והחלטה

א.             שני הצדדים מסכימים שנעשתה הפריה מלאכותית לאשה מתורם זר. גם אם נקבל את טענת המבקשת והוכחותיה הרפואיות על פי בדיקת הדם (סוג הדם של הבת אינו תואם לשל האב) כאמת הלכתית ומשפטית ונקבע כי הבן אינו בנו הביולוגי של המבקש, הרי שנקבע שהבת [פלונית] היא בתו המאומצת של האב, ולכך הסכימה גם האם בסיכומיה.

כהערת אגב חשובה ביותר ברצוננו להעיר, כי לא נמצאה בחוק הירושה התייחסות מפורשת למקרה כגון זה, בו אשה נשואה עוברת הפריה מלאכותית מגבר זר. הבן נרשם בת"ז כבנו של האב (שאינו בנו), הוא מגדלו והוא משלם מזונות וכו', אולם לא נעשה כל הליך של "אימוץ" רשמי. שאלה היא, אם אכן ע"פ החוק, בן זה יורש את אביו ואביו יורש אותו. אי-הסדרת דבר זה במפורש בחוק יכולה לגרום לבעיות רבות, כגון במקרה שלפנינו, או כל מקרה אחר, ונפרט את המקרים בהמשך.

לאחר שקבענו ומוסכם על הצדדים, כי האב הוא או אביה הביולוגי של המנוחה או לכל הפחות אב מאמץ, הרי שאב מאמץ דינו ע"פ החוק כאב ביולוגי לכל דבר. יש לציין כי היורשים החוקיים של בן מאומץ של"ע נפטר הם הוריו המאמצים, ולא הוריו הביולוגים.

ע"פ דברים אלו פשוט שמעמדו של האב במקרה שלנו ע"פ החוק, גם לטענת המבקשת, הוא כמעמד האם. מעשים בכל יום שאדם נושא אשה שיש לה ילדים, והוא מאמץ אותם ע"פ חוק, ואין ספק שזכויותיו וחובותיו כלפי הילדים הנ"ל שוות ע"פ חוק לאם הביולוגית: הילד המאמץ יורש אותו, והוא יורש את בנו.

לאור האמור, נדחית טענת המבקשת כי היותה אם ביולוגית יוצרת לה עדיפות על פני בעלה בירושת הבת.

כמו כן טענה האם שיש להעדיפה על פני האב בגלל הסבל שסבלה ע"מ להביא את הבת לעולם, וכן בגלל הניכור שלטענתה היה בין האב לבת, טענות אלו מוטב היה שלא היו נטענות. מעולם לא נקבעת זכאות לירושה על פי יחס חם או מאמץ של אחד המוטבים בירושה ביחס לאחרים. וכבר אמרו חז"ל לעולם לא ישנה אדם בירושה מבן לבן אפילו מבן רע לבן טוב. ק"ו שהחוק וההלכה לא מכירה במדד כגון זה ביחס לירושה.

למותר לציין, שהאב מכחיש את הטענות כלפיו, ולטענתו קשריו עם הבת היו ראויים, והוא זה שפרנסה כל ימי חייה. אין ספק שעל הבת היה להוקיר תודה לאביה על כל החסד שגמל איתה, ואם היא התבטאה אחרת חבל לדוש בזה.

ב.             כבר העלנו בפסק דין הראשון בתיק זה, כי דמי ביטוח המתקבלים מ"אבנר" אינם חלק מרכוש המוריש, שנדון לפי דיני הירושה, שהרי אלו כספים הניתנים ליורשים ע"פ אמות מידה שנקבעות בחוק ובפוליסה כפיצוי לעוגמת נפש, סבל וכד'. החוק הוא זה שמסדיר את נתינת הכספים, הוא זה שקובע את המוטבים, וכפי שהעלנו לעיל ע"פ החוק האב המאמץ דינו כדין האם הביולוגית וזכויותיהם החוקיות בפיצוי הביטוח שווים. אשר על כן, קובע ביה"ד שפסה"ד שריר וקיים והאב זכאי ל-50% מכספי הביטוח כפי שנקבע בצו הירושה.

ג.              לאור האמור מתייתר הצורך לדון בטענות האב כי הוא גם האב הביולוגי, שהרי אף אם נקבל את טענת האם, שהוא רק אב מאמץ, דינו אחד הוא – לקבל 50% מדמי הביטוח.

עם זאת, מאחר שהאם טענה כי הבת נולדה מהפריה, נוצר למעשה מצב שבו צו הירושה הראשון הוצא בטעות הלכתית, ויש מקום לדיון עקרוני בכל עניין הירושה בילדי הפריה מלאכותית, כאשר זהותו של האב איננה ידועה.

הפריה מלאכותית ודיני הירושה

המבקשת טענה שהבת היא מהפריה מלאכותית. בטענתה זו סברה המבקשת שהיא משפרת את מעמדה בעניין הירושה, אולם לא כן הוא הדבר. כאשר בני הזוג שלפנינו באו לפני ביה"ד אילת, והחליטו לאחר התייעצות עם ביה"ד להוציא צו ירושה ע"ש האם (אז היה מדובר בסך של 20,000 ₪ שהיו בחשבון הבת), ביה"ד קיבל בקניין הלכתי מהאב שהוא מקנה את חלקו בירושה לאם. שהרי לפי ההלכה האם לא יורשת את ילדיה, וכפי שנפסק בשו"ע (חו"מ רעו ס"ד):

"משפחת האם אינה קרויה משפחה, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה".

לאור האמור יוצא לכאורה כי במקרה דנן טעה ביה"ד בפסק הדין הראשון שנקבע על סמך מעשה ההקנאה שעשה האב – בעת שביה"ד סבר שהוא היורש דאורייתא – לטובת האם ובו הקנה לה את חלקו בירושה. למעשה התברר למפרע, לטענת האם, שהאב לא יורש. אם כן, גם היא לא יורשת, והנכסים הפקר!

בכדי להתמודד עם בעיה חמורה זו, עלינו להקדים ולדון בשאלה מי האב של הילד הנולד מהפריה מלאכותית.

נקדים את סיכומי השיטות בעניין זה:

א.      במקרה שתרומת הזרע היא מגוי, הרי שהבן לכל הדעות כמי שאין לו אב, ואמו לא יורשת אותו והרי הוא כגר שאין לו יורשים.

ב.      כאשר ההפריה מזרע ישראל, לדעת הרבה פוסקים הבן נחשב כבנו לכל דבר. יש שכתבו, שהאב מקיים בכך פריה ורביה (הח"מ והב"ש), יש שאסרו את הבן בקרובותיו (רבינו פרץ, תשב"ץ), התשב"ץ כתב שהבן יורש את אביו, והטורי אבן והערוך לנר הבינו שבן כזה פוטר את אמו מייבום, והגר"י אייבשיץ מחייבו בהכאת וקללת אביו. וכן פסק הגרש"ז אויערבך.

יש פוסקים שפקפקו בדבר: הט"ז ועוד פקפקו האם קיים האב בכך פריה ורביה, ויתכן שהוא בנו רק לחומרא כגון בעריות וכד', אך לא לעניין ייחוסו אחריו כבנו. משפטי עוזיאל אף סובר שאינו פוטר את אמו מחליצה. לדעתם, כנראה, הוא גם אינו יורש אלא ספק יורש, והמוציא מחברו עליו הראיה.

ג.       לעניין אם הזרע הוא מאיש זר שאינו בעלה, יש פוסקים (בני אהובה, שבט הלוי ועוד), שסוברים שיש כאן איסור תורה בבעילה והוולד ממזר. דעת האגרות משה, שאין האשה נאסרת, ואינו ממזר, מאחר שלא הייתה ביאה כדרך כל הארץ. גם הוא מורה שלא לעשות כן לכתחילה כדי שלא ישא אחותו מאביו. הגרש"ז סובר שאין האשה נאסרת לבעל ולבועל אך הוולד עצמו הוא ממזר. גם לכל הפוסקים הנ"ל ברור שבעל הזרע הוא אבי הילד, וכמובא לעיל שלחומרא כולם מודים שהנולד הוא בנו (סיכום דברי פרופ' אברהם ס. אברהם בספרו נשמת אברהם כרך ג, עמ' ט-טו).

העולה מן הדברים, שבכל מקרה כאשר נולד ילד מתרומת זרע של ישראל אחר, בעל הזרע הוא אביו, וע"פ רוב הפוסקים לכאורה הוא היורש. נשאלת השאלה, כיצד ניתן להפקיע ממנו את הירושה, ולהעבירה לאב המאמץ או לאם הביולוגית אשר אינה יורשת.

אם האב הוא גוי – ויש לציין כי ע"פ הנוהל הקיים היום במדינת ישראל רוב ההפריות נעשות מזרע של גוי – הרי שהוא לא יורש, ואף האב המאמץ והאם אינם יורשים, הרי שנכסי ילדי הפריה, שנפטרו מן העולם ללא ילדים הם הפקר! בפתרון בעיה חמורה זו נדון להלן.

בשו"ע (חו"מ רעו ס"ד) בהמשך לדברי המחבר, שמשפחת האם לא יורשת את בנה או בתה, הוסיף הרמ"א:

"ואפילו שתוקי שאין לו יורשים מן האב אין אמו יורשת אותו אלא הוא כגר ונכסיו הפקר".

וזה לשון השולחן ערוך והרמ"א חושן משפט הלכות נחלות (סימן רעו, ד):

"משפחת האם אינה קרויה משפחה, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה. ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה, אלא כל אחד, משפחת אביו יורש אותו. ואפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר. (תרומת הדשן סימן שנב)".

ומקורו הוא משו"ת תרומת הדשן (סימן שנב):

"פלוני אחד שתוקי ולא היה לו זרע והיה לו בית ונטה למות, וציוה במתנת שכיב מרע לתת הבית לאמו, וכשמת בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר, כחו של מי יפה של ראובן מחמת חזקה שהחזיק, או של האם מחמת הצוואה. תשובה, נראה דחולקין הבית שוה בשוה כמו שאבאר. ונראה דהאי שתוקי דין גר ממש יש לו, ולא מיבעיא היכא דבדקינן לאמו ולא ידעינן ממאן נתעברה דודאי אינו נוחל ומנחיל דלא ידע אבוה מאן הוא, אלא אפילו אמרה אמו מפלוני נתעברתי מוכח בסוגיא פ"ק דכתובות (יג, א) דאע"ג דקי"ל כרבן גמליאל וכאבא שאול פרק בתרא דקידושין (עד, א)... אבל לענין ירושה להאמינה מפלוני נתעברתי ויירש אותו פלוני או משפחתו דהתם לא שייך טעמא דאשה בודקת ומזנה, ודאי לא מהימנא אא"כ מודה שממנו נתעברה... וא"כ אי אפשר שיהיה נוחל ומנחיל והרי הוא כגר גמור, ובגר פליגי רבוותא אי מהני צוואת שכיב מרע דידיה..., לדעת רב אלפס (ב"ב ע, א בדפי הרי"ף) וחביריו זכתה האם במתנת שכיב מרע וזכיית ראובן לאו כלום דמיד כשמת השתוקי קם הבית בחזקת אמו ולא בא לכלל הפקר לעולם. ולדעת אשר"י (שם פ"ט סי' כ"ה) וראב"ד (פ"ט מזכיה ה"ז ובהשגות על הרי"ף שם) לא קנתה האם כלום במתנת שכיב מרע, ובמיתת השתוקי נעשה הבית הפקר וזכה בו ראובן. ובפלוגתא דרבוותא כה"ג דלא תפיס חד מינייהו דינא הוא דחולקין". וע"ש שהאריך.

והקשה עליו קצות החושן (שם) מה הדמיון בין נכסי שתוקי לבין נכסי הגר. לגר וכן לגוי הבא על בת ישראל (כמו אצל איסור גיורא ורב מרי בת רחל) אין יורשים כלל, אבל שתוקי הרי יש לו אב, שהוא יורש אותו וזה דומה לכאורה למי שבא ממדינת הים ומוחזק כיהודי, ואין אנחנו יודעים את משפחתו, האם הוא יחשב כגר שאין לו יורשים?

וז"ל קצות החושן סימן רנו סעיף א:

"ולא ירדתי לסוף דעתו הרמה, דנהי דאינה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי לירש אותו ומשפחתו, אבל עכ"פ בזה נאמנת לומר מישראל נתעברתי משום חזקה דבודקת ומזנה, אלא דלומר מפלוני ליכא חזקה דבודקת דשמא מישראל אחר, אמנם כיון דודאי נאמנת לומר מישראל נתעברה מה בכך דאין יודעין מי הוא היורש שלו סוף סוף יורשין אית ליה, ומי שבא מארץ רחוקה מוחזק בישראל ואין אנו יודעין אותו ומשפחתו ודאי איתיה במתנת שכיב מרע כיון דיש לו יורשין, ודוקא גר דליתיה בירושה כלל, וצ"ע."

גם בשו"ת חוות יאיר (סימן רלא) נראה שסובר כדעת הקצות, שבשתוקי אין דינו כנכסי הגר שהם הפקר אלא כנכסים שיש להם יורשים, והיורשים לא ידועים ויהיו מונחים עד שיבוא אליהו. במקרה שבו דן החוות יאיר מדובר בילד שנולד לבתולה שנתעברה בבית פלוני, והוא נער ועשיר והכחיש שזה בנו אבל המשרתת אמרה שזה ממנו. ולאחר שנים הודה אחר שהוא בנו, ונשאר הילד הנ"ל בדין שתוקי וכתב שם:

"מ"מ נראה אם קדם אחר ותפס זכה כתופס בנכסי גר שתוקי ואסופי כבהג"ה סי' רע"ט ס"ד והוא מת"ה. אף דצל"ע דיתכן טפי לומר יהא מונח עד שיבוא אליהו וגר שאני שאין לו יורשים".

ועל הקצות נחלק נתיבות המשפט (ביאורים רנו, סעיף קטן א) וז"ל:

"עיין קצוה"ח שתמה דזה דמי לבא ממדנה"י שאין ידוע מי ומי הן יורשיו כו'. והחילוק מבואר, דכאן שאי אפשר להוודע בשום אופן יורשין שלו, דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור, וכיון דנכסי הפקר גמור ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל, מיקרי ליתא בירושה."

ויתכן לומר, שהנתיבות לא יחלוק על החוות יאיר מכיוון שהמקרה בו דן החוות יאיר עוסק בשני אבות ידועים שכ"א הוחזק כבנו, וממילא היורשים לא מתייאשים. מה שאין כן בשתוקי רגיל, שלא ידוע אביו כלל שייכת סברת הנתיבות דהוי כיאוש והפקר גמור.

אולם הפ"ת שם סק"א הבין שהחוות יאיר סובר כהקצות. וז"ל הפתחי תשובה:

"ושתוקי – עיין בקצוה"ח שתמה דזה דמי למי שבא מארץ רחוקה ואין אנו יודעין אותו ומשפחתו, דודאי איתא במתנת שכיב מרע כיון דיש לו יורשין, ודוקא גר דליתא בירושה כלל וצ"ע, ע"ש [גם בתשובת חות יאיר סוף סימן רל"א תמה בזה, יובא לקמן סימן רע"ו סעיף ד' בד"ה ונכסיו סק"ח]. ובספר נה"מ כתב דלק"מ דהחילוק מבואר, דכאן שאי אפשר להוודע בשום אופן יורשין דיליה דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור כו' ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ג סימן קע"ה הביא שם דבתשובת שארית יוסף סי' ג' פסק גם במי שבא מארץ רחוקה שאין צואתו כלום, והוא ז"ל תמה עליו וכתב, ואולי גם השארית יוסף כונתו אגר שאין לו יורשים, אלא שבכונה לא כתב גר כו', ע"ש עוד שדעתו גם גבי שתוקי אם ציוה קודם מותו ליתן מטלטלין שלו לאמו ותפסה אין מוציאין מידה, דאף לתירוץ קמא שבש"ס קדושין ע"ה ע"א [דאיתא שם מאי שתוקי שמשתיקין אותו מנכסי אביו, פשיטא מי ידעינן אבוהו מנו, לא צריכא דתפס, פירש רש"י [ד"ה דתפיס] ואשמעינן שמואל דמפקינן מיניה] היינו דוקא כשתפס השתוקי, דכיון שהוא עצמו אינו יודע לא מהני תפיסה, אבל אמו שיודעת למי נבעלה ויודעת שיש לו יורשים, אם ציוה לה בנה ותפסה ודאי צואתו קיימת ואין להוציא מידה, ודלא כתרומת הדשן שמשמע מדבריו שמשוה אותו לגמרי לגר כו' ע"ש. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רפ"ה סעיף ד' ס"ק ג'."

יש לשאול על תשובת תרומת הדשן, שבמקרה שלפניו אותו הבן עשה מתנת שכיב מרע לאימו, וכתב תרומת הדשן שיש ספק אם יכול לעשות מתנת שכיב מרע, שכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע (עיין שו"ע רנו, ס"א). ועל זה שאל הקצות, מדוע זה דומה לגר הרי יש לו יורשים, ואם כן הוא יכול לתת במתנת שכיב מרע. וכן עולה מדברי השבות יעקב (ח"ג סימן קעה) שהביא שם דבתשובת שארית יוסף (סי' ג) גם הוא דן על שטר הצוואה שעשה השתוקי. שלא נראה להם להחשיב שתוקי לגר, שלא יוכל לצוות במתנת שכיב מרע שכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע שיש לשתוקי אב מזרע ישראל. אולם גם הקצות יודה שאם לא ציווה במתנת שכיב מרע הרי במציאות נכסיו הפקר, שמתייאשים היורשים. אולם חילוק זה קשה להולמו בדברי החוות יאיר. ועיין בשו"ת מים חיים (רפפורט סי' כה) שהסתפק גם הוא בהבנת הקצות וז"ל:

"וראיתי בספר קצות החושן בסי' רנ"ו דמקשה על הרב תה"ד שהביא שם הרמ"א בהג"ה דשתוקי יש לו דין כו' לענין מתנת ש"מ ומסיק בצ"ע ע"ש ומדלא הקשה על ראשית דבריו דמדמי ירושת שתוקי לירושת כו' ומדשתיק ליה בזה ש"מ דאודי' לי' בזה ולא שת לבו לפלפל ג"כ בזה כהנ"ל כתבתי וחתמתי יום ה' כ"ח אלול תק"צ לפ"ק וכ"ז לדינא ע"פ דת תוה"ק אבל למעשה הכל ע"פ מנהגי וחוקי הקיר"ה כי דינא דמלכותא דינא: נאום הק' חיים כהן רפאפורט חונה פה"ק אוסטרהא יצ"ו."

באשר להלכה, אין לדחות את פשיטותם של תרומת הדשן, הרמ"א ונתיבות, מפני ספיקם של הקצות והחוות יאיר.

העולה מן האמור, שבכל מקרה של תרומת זרע, כאשר הבן או הבת ח"ו מתים ללא שנולדו להם ילדים, הרי שע"פ ההלכה הממון הוא כממון הגר שמת, ואין לו יורשים שהוא הפקר.

ונ"ל שלאחר שהכרענו שע"פ ההלכה ממונו של בן הנולד מתרומת זרע הוא הפקר, הרי שקל יותר לומר שדינא דמלכותא דינא, והמדינה יכולה להחליט, שממון ההפקר ילך לפלוני. הדבר הרבה יותר קל מבחינה הלכתית מאשר מקרה בו ע"פ ההלכה יש יורש מסוים, כגון הבן, ודינא דמלכותא יפקיע ממנו חלק מן הירושה ויעביר לבת. שהרי ע"ז צעק ככרוכיא הרשב"א בתשובה, הביאו הב"י (ס"ס כו), שנקרא מרים יד בתורת משה, משא"כ בממון שהוא הפקר, אם המלכות מחרימה ונותנת לפלוני הרי שקל יותר לומר שהדבר תופס.

ברור השיטות אם האם יורשת את בנה

שנינו בגמ' בבא בתרא דף קיד עמוד ב:

"אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה – האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב – אב יורש את בנו, אף מטה האם – אשה יורשת את בנה."

ע"פ מה שהעלינו לעיל, לא נפסקה הלכה כשיטה זו, אלא כדעת משנתנו, שהאם לעולם אינה יורשת את בניה.

אולם כתבו התוספות (שם, ד"ה אף מטה האם):

"הקשה ר"י א"כ ע"י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה, שאם ישא משבט אחר וימות ויירשנו בנו ואח"כ ימות הבן ותירשנו אמו שהיא משבט אחר ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש. ועוד דאם כשאין האב האשה יורשת א"כ לא תהיה נחלה ממשמשת לקרובי האב, ולקמן מקרא נפקא לן משמוש נחלה ואם שניהן יורשין יחד את הבן הא משפחת אם אינה קרויה משפחה. ונראה לרבינו תם ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר."

לכאורה מדברי התוס' עולה שדברי רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון שהאם יורשת, עוסקים במקרה שאין אב ואין משפחת אב, כגון בגיורת או בגוי הבא על בת ישראל. וממילא יש להסתפק האם בהכרח רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון חולק על משנתנו, או שניתן לומר שבמקרה זה יודו. אולם, מן הגמ' שם עולה במפורש שגם במקרה זה משנתנו חולקת. ועיין בתרומת הדשן (שם, סי' שנב) שהביא פסקי מהרי"ח וז"ל:

"והכי ס"ל לר"י משום ר"ש בן יהודה פ' י"נ (ב"ב דף קיד ע"ב) מדדריש מטות להכי היכא דליכא קורבת האב, כגון גר, האם יורשת הבן, כך מפרשים התוס' בשם ר"י ור"ת. הגה"ה ואמנם בפסקי מהרי"ח פ' י"נ כתב דצ"ע כמאן הילכת', כר"ש ב"י או כמתניתין ע"כ. ואע"ג דאנא לא קי"ל הכי אלא כסתם מתני' דפליג עליה התם וכן מוכח בהדיא בתוס' פ"ק דכתובות (יא ע"א ד"ה מטבילין) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, דמפרשין התם ההיא דריש פ' בן סורר ומורה (סנהדרין סח ע"ב) דאין קרובי האם יורשים אפי' היכא דליכא קרובי האב."

מדברים אלו עולה שהמהרי"ח נסתפק הלכה כמי. אבל מתרומת הדשן עולה שפסק שלא כרבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון. וכן עולה מתוספות (כתובות דף יא עמוד א):

"משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו."

וכן פסק בשו"ת מהר"ש הלוי (חו"מ סי' לד), שהאם אינה יורשת את בנה מן הגוי.

אולם בשו"ת זקן אהרן (סי' קצ) העלה הלכה למעשה שבמקרה שאין משפחת אב, יורשי משפחת האם ירשו.

והדבר נלמד בגמ':

"אמר רבא, אמר קרא: 'ממשפחתו וירש אותה' – משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב: 'למשפחותם לבית אבותם'" (בבא בתרא קט, ב).

והלכה רווחת שמשפחת האם אינה קרויה משפחה במקום שיש משפחת אב, אלא מה שיש לדון אם במקום שאין לו יורשים מהאב אם משפחת האם קודמת להפקר דעלמא, ואעפ"י שלשון הכתוב שאמר למשפחותם משמע דמשפחת האב היא משפחתו, וכן יראה לשון התלמוד שאמר משפחת אם אינה קרויה משפחה, משמע כלל וכלל לא, מיהו בגמרא אמרינן א״ר יוחנן משום ר' יהודה בן רבי שמעון אשה יורשת את בנה דבר תורה שנאמר מטות מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב אב יורש את בנו, אף מטה האם – אשה יורשת את בנה. ופריך ליה ממתניתין דתנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, ומשני, משנתנו איני יודע מי שנאה. ובתוספות הקשו... "ונראה לר״ת ור"י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה, ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר".

והוצרכו לפרש בגיורת מדאמרינן וכי יש לך אדם מישראל שאין לו יורשים אלא זה הגר, משמע דלגבי הפקר משפחת האם קודמת. וכן כתב רבינו ירוחם דכשאין לו יורשים מן האב לפעמים תירש אותו אמו כדפרק ח' מבתרא כפירוש רשב"ם. אם כן בנדון שלפנינו כיון שאין לו יורשים מן האב, יורשים מן האם קודמים להפקר דעלמא.

פרט לתוספות הביא הזקן אהרן ראיה מרבנו ירוחם (רי"ו השלם, מישרים נתיב כה חלק א):

בן אחותו נוחל את אמו ולא אח אמו (לנכדו שהוא) לבן אחותו, (ולא) [ואלו לא נוחלים ולא מנחילים] האחים בני אם אחת ולא בני אב אחד לא נוחלין ולא מנחילין. וכל זה בזמן שיש קרובים מן האב, אבל אין לו קרובים מן האב לפעמים תירש אותו אמו וכן פרשב"ם (בדפו"י וברשב"א וצ"ל רשב"ם).

וצריך להבין בדברי הר' ירוחם מה הכוונה לפעמים תירש אותו אם אין יורשים מצד האב למה רק לפעמים תירש אותו ולא תמיד. ע"כ הסביר הרה"ג מנשה קליין (הובאו דבריו בקובץ בית אהרן וישראל קובץ נא) שהכוונה היא ע"פ הרשב"ם בבבא בתרא (דף קח עמוד א) שכתב:

"לא נוחלין ולא מנחילין – זה לזה אלא קרובי אביו של זה ואביו של זה יורשין אותו וכל הנך קרובים דקתני שיורשים זה את זה הנ"מ כשאין קרוב למת יותר מזה גם הנהו קרובים דקתני בהן לא נוחלין ולא מנחילין כגון קרובים שמצד האם הני מילי שיש קרובים מצד האב היורשין אותו וקרובים לו יותר מקרובי האם ואע"פ שגם אמו ממשפחת אביו אבל אם אמו קרובה לו מצד משפחת אביו ואין לו קרוב מאביו שקרוב לו כמו אמו אז האם יורשת את הבן ואם אין האם בחיים קרובי האם יורשין אותו דהוי ליה משפחת אב דמכח קורבת אביו באין ליורשו כגון ראובן שנשא סרח בת אשר וילדה לו נפתלי ומת נפתלי בלא בנים הרי ראובן אביו יורשו ואם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו של נפתלי ואם אין לו אחין ונתתם נחלתו לאחי אביו דהיינו אשר אבי אמו ואם אין לו אחין לאביו דאין אשר קיים ונתתם את נחלתו לקרוב אליו נמצאת סרח דהיינו בני אשר או בנות אשר אם אין לו בנים דהיינו סרח יורשת את בנה."

מתוך דברים אלו העלה, שכוונת רבנו ירוחם היא, שהאם קרובה לאב, אבל כשאין אב כגון באב נוכרי או שתוקי לא חידש שתירש האם.

לסיכום, מכל האמור יוצא, שהזקן אהרון הוא יחיד בין הפוסקים, שממנו עולה שכאשר אין אב תירש האם, ופסקי מהרי"ח הסתפק בדבר.

ראיה נוספת לדברים אפשר להביא מירושלמי מסכת שביעית (פרק י דף לט טור ד ה"ב):

"רבי לעזר אמר ובלבד לבניו. רבי יוסי בעי, מהו ובלבד לבניו, אם יש לו בנים יחזיר לבניו, אם אין לו בנים יחזיר לבנותיו, שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו. כיוצא במי שמת סוף משפחתו ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמי' נוחה הימינו."

מן הירושלמי עולה לכאורה, שאע"פ שאין צד הלכתי ליורש מצד האם, אבל המחזיר רוח חכמי' נוחה הימינו.

אשר על כן נראה לומר שבהפריה מלאכותית מתורם זר אין אבא שיורש (תרומת הדשן, רמ"א, נתיבות, וכמבואר לעיל יתכן שגם הקצוות יודה). הרי שלרוב הדעות נכסיו הפקר.

כיון שמדובר בהפקר ניתן להסתמך על החוק, שהמדינה קובעת שהאם תירש. בפרט לדעת זקן אהרן שכך ההלכה וע"פ הירושלמי שראוי לנהוג כך.

מסקנא דמילתא

כפי העולה בנידון שלפנינו, מאחר שהאב נחשב לפחות כאב מאמץ – גם אם אינו האב הביולוגי – מגיעה לו מחצית מכספי הביטוח. לפיכך, פסק דין הראשון שבו נקבע כי כספי הירושה, כולל כספי הביטוח, יחולקו בין האב לאם בחלקים שווים, עומד על כנו.

ניתן ביום י"ח באייר התשע"ב       
(10/05/2012)