יכולתו של שוטה לפעול פעולה קניינית

בית הדין הרבני האזורי אשדוד

בהמשך תיק זה יצאו שלושה פסקי דין נוספים: לפסק הראשון לפסק השני לפסק השלישי.

פסק דין

בפנינו בקשת אשה אלמנה, שהוגשה במסגרת תיק בקשה למתן צו ירושה, לבטל פסק דין שנתן תוקף להסכם בינה לבין הורי בעלה בדבר חלוקת עזבון בעלה המנוח. תוך כדי הדיון בבקשת האלמנה, הגיש אבי המנוח בקשה למתן פסק דין הצהרתי על ביטול הנישואין שנערכו בין בני הזוג. הדיונים בשתי הבקשות התקיימו במאוחד.

העובדות הצריכות לענייננו

[פלוני] ז"ל, יליד י"א אלול תשל"ב (21.8.1972) (להלן – המנוח או הבעל), ו[פלונית], ילידת 1964 (להלן – האלמנה או האשה) נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך כ"ו טבת תשס"ב (10.1.2002). הם היו נשואים כארבע וחצי שנים, עד למותו בטרם עת של המנוח ביום ג' בתשרי תשס"ז (25.9.2006) בתאונת עבודה, במקום עבודתו במפעל [כ"מ]. בני הזוג התגוררו יחדיו ברח' [כ"ס] באשדוד, בדירה אשר הזכויות בה רשומות על שם הורי המנוח.

ביום 14.12.2006 הוגשה על ידי מר [אלמוני], אבי המנוח, בקשה למתן צו ירושה על עזבון המנוח. בבקשה נמסר כי המוריש לא השאיר אחריו צוואה, וכי יורשי המנוח כולם בגירים והם אלמנתו ושני הוריו.

ביום א' בניסן תשס"ז (20.4.2007) התייצבו הורי המנוח, אלמנתו, בני משפחה נוספים וכן עד ששמו [נ' פ'] בבית הדין. כמקובל בדיונים בתיקי ירושה בהסכמה, התקיים הדיון בפני מותב דן יחיד, של הרה"ג אברהם עטייה שליט"א. הצדדים הגישו לביה"ד מסמך הסכמות שסומן ע"י ביה"ד באות א'. וזה לשונו של המסמך:

"כ"ו אדר תשס"ז

16 במרס 2007

לכבוד

בית הדין הרבני האזורי

אשדוד

א.נ.,

הנדון: הסכמות צדדים למתן צו ירושה

אנו החתומים מטה:       [פלונית] ת"ז[...]             מ[רח' כ"ס] אשדוד.

                                    [אלמונית] ת"ז [...]         ממושב [ב"ח].

                                    [אלמוני] ת"ז [...]            ממושב [ב"ח].

הגענו להסכמות למתן צו ירושה של המנוח [פלוני] ת"ז [...] מאשדוד.

לפי החלוקה המוסכמת שלהלן:

1.         כל יתרות הכספים ישארו בידי האלמנה [פלונית].

2.         כל תכולת הדירה ב[כ"ס] באשדוד ישארו בידי האלמנה [פלונית].

3.         כל הכספים שיתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי ישארו בידי האלמנה [פלונית].

4.         ל[פלונית] ניתנת זכות מגורים בדירה ב[כ"ס] השייכת ל[אלמונית] ו[אלמוני] ממושב [ב"ח] לכל תקופת אלמנותה, ללא תשלום שכר דירה. באם תפנה את הדירה זכותה לקבל את שכר הדירה עבור הנכס במשך 5 שנים מיום הפינוי.

5.         כספים שיתקבלו מחברת הביטוח של [כ"מ] (המפעל המעסיק) יחולקו לאחר תשלום הוצאות המשפט (אגרות, ושכ"ט עו"ד) בין הצדדים כאשר 500,000 ₪ ראשונים ישולמו לאלמנה [פלונית]. כל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה [פלונית] לבין ההורים [אלמונית] ו[אלמוני] שווה בשווה.

דוגמאות:

1.         במידה וגובה הפיצוי יהיה 500,000 ₪ – כולו שייך ל[פלונית].

2.         במידה והפיצוי יהיה בסכום של 1500000 ₪, מיליון ₪ יהיו שייכים ל[פלונית] ויתרה 500,000 ש"ח שייכים ל[אלמונית] ו[אלמוני].

6.         הנכס ב[מושב ב"ח] בגוש [...] בחלקה [...] מגרש [...] יועבר לבעלות ההורים: [אלמונית] ו[אלמוני].

ולראיה באנו על החתום:

(-) [פלונית]                   (-) [אלמונית]                 (-) [אלמוני]"

במהלך הדיון התברר לבית הדין כי האלמנה זקוקה לחליצה. בית הדין הפנה את האלמנה לפתוח תיק חליצה. לאחר חילופי דברים עם בית הדין התחייבו הורי המנוח בפני בית הדין, והתחייבותם נרשמה בפרוטוקול, כי תיערך חליצה כדין ע"י אחי המנוח. הורי המנוח והאלמנה חתמו על פרוטוקול בית הדין בו צויינה הגשת ההסכמות בענין הירושה והתחייבות הורי המנוח לעריכת החליצה. בהחלטה בתיק הירושה באותו יום קבע בית הדין כי הטיפול בתיק הירושה יימשך לאחר הופעת אחי המנוח בפני בית הדין ולאחר שיחתמו על הסכמות הצדדים שהוגשו לתיק בית הדין. בו ביום התקיים דיון בתיק החליצה ובסיומו החליט בית הדין, וזאת לצורך היערכות לביצוע החליצה, כי על האלמנה ואחי המנוח להופיע בבית הדין ביום ח' ניסן תשס"ז (27.3.2007). בשולי ההחלטה נרשם על ידי הדיין, הרה"ג אברהם עטייה:

"לתשומת לב! באותו יום לטפל גם בתיק [הירושה] כמבואר שם בהחלטה".

ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007) הופיעו בפני בית הדין כל הגורמים הקשורים לחליצה. נערכה חליצה כדת וכדין, וניתן פסק דין בתיק החליצה המאשר עובדה זו והמתיר לאלמנה להינשא לכל מי שתרצה חוץ מכהן, כדין. בתיק הירושה ניתן פסק דין באותו יום, ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007), על ידי הדיין הרה"ג אברהם עטייה שטיפל בתיק, ושם נאמר:

"א.       ביה"ד נותן תוקף פס"ד להסכמה האמורה.

ב.         קבלו סמכות דיין יחיד."

עקב עיכובים מינהליים במזכירות בית הדין ופגרת הפסח, הוקלדו פסקי הדין הנ"ל, בשני התיקים, באיחור. ע"פ מערכת המחשב של בית הדין, פסק הדין בתיק החליצה שוחרר למסירה רק ביום 18.4.2007. פסק הדין בתיק הירושה שוחרר ביום 19.4.2007.

והנה, בטרם נמסר פסק הדין בענין הירושה, הגישה האלמנה ביום 18.4.2007 בתיק הירושה בקשה, וזו לשונה:

"אני החתומה מטה אלמנת המנוח [פלוני] מבקשת לעצור ולהקפיא את מתן צו הירושה שנחתם ב[י]ני לבין ההורים של המנוח עד להודעה מצד [פלונית] או מיופה כחה בתודה!

בכבוד רב ובברכה

[פלונית]"

הבקשה הובאה בפני הדיין הרה"ג אברהם עטייה, אשר החליט ביום ה' אייר תשס"ז (20.4.2007) להורות על עיכוב משלוח פסק הדין לצדדים ועל פניה להנהלת בתי הדין הרבניים על מנת לקבל חוות דעת משפטית, האם בית הדין יכול לעכב את פסק הדין עד לקיום דיון בהרכב מלא.

וכך נכתב בחוות דעתו של עו"ד הרב שמעון יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, שהשיב לבית הדין ביום י"ג אייר תשס"ז (1.5.2007):

"1.       בית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכם בדבר חלוקת עזבון המנוח, שהותיר אחריו אלמנה הזקוקה לחליצה והורים. האלמנה קיבלה חליצה. כחודש לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם בין האלמנה להורי המנוח, בקשה האלמנה להקפיא את פסק הדין. בית הדין הורה לעכב את משלוח פסק הדין וביקש לדעת האם ביכולתו להקפיא את פסק הדין עד לדיון בהרכב מלא.

2.         כללי הדיון לענין בקשה לביטול פסק דין מפורטים בפרק י"ד לתקנות הדיון ("סתירת הדין ודיון מחדש") ובעיקר בסעיף קכ"ט וק"ל לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג.

3.         בהנחה שבקשה לביטול פסק דין מגלה עילה (היינו: מצויות בה טענות עובדתיות או משפטיות שאם יתבררו כנכונות, יבטל בית הדין את פסק הדין, ובפרט אם נחה דעתו של בית הדין כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בביטול פסק הדין), מוסמך בית הדין – אף בשלב הגשת הבקשה – לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור. לענין זה ראו גם והשוו: סעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.

4.         ברם, במקרה זה מדובר בבקשה סתמית "לעצור ולהקפיא את מתן צו הירושה", ללא כל הסבר – לא עובדתי ולא משפטי, וקשה להלום שמכוחה בלבד יעוכב פסק דין שניתן ודאי לאחר מחשבה ושיקול דעת על פי הנסיבות שקדמו והתבררו לבית הדין עובר למתן פסק הדין.

5.         כמו כן, על מנת שבית הדין יוכל לדון בבקשה יש צורך בפתיחת תיק ובתשלום אגרה.

6.         עצתי היא איפוא, שבית הדין יודיע למבקשת שעליה להגיש, תוך פתיחת תיק מתאים, בקשה מפורטת ומנומקת בתוך 7 ימים, ולא – תימחק הבקשה. היה ותוגש בקשה כאמור, ישקול בית הדין את דרך הטיפול בהתאם לתקנות ולדין."

בית הדין אימץ את חוות הדעת, ובהחלטה מיום י"ט אייר תשס"ז (7.5.2007), ניתנו למבקשת הוראות בהתאם.

ביום 16.5.2007 הגיש ב"כ האלמנה, עו"ד שמואל כהן קדוש, "בקשה לביטול פסק דין לאישור הסכם חלוקת עיזבון", אשר בה נכתב:

"1.       לפני כ-4.5 שנים נישאו המבקשת והמנוח [פלוני] ז"ל, בנו של המשיב.

2.         למרבה הטרגדיה והצער כ-4 שנים לאחר הנישואין ובעיצומם של טיפולי פוריות רפואיים שעברו בני הזוג לצורך הבאת ילדים לעולם אירע למבקשת אסון נורא שבו בעלה המנוח נהרג בתאונת עבודה טראגית אשר הותירה את המשיבה אלמנה צעירה לבדה.

3.         כשלושה חודשים לאחר פטירת המנוח ובעת שהמבקשת-האלמנה היתה עטופה ומכונסת ביגונה, באסונה ובאובדנה הגיש המשיב לבית הדין הנכבד בקשה למתן צו ירושה בעניינו של המנוח וזאת מבלי ליידע כלל את המבקשת. בקשתו זאת, נדחתה ונקבע כי על המבקשת בתור אלמנתו של המנוח ליתן תצהיר לתמיכה בבקשה.

4.         המשיב הכין תצהיר ובערב שבת מספר שעות לפני כניסת השבת תוך הצגת מצגות שוא והעלמת עובדות ונתונים בסיסיים ותוך לחץ כבד שאם המבקשת לא תחתום על המסמכים היא לא תוכל לקבל עזרה מהביטוח הלאומי החתים המשיב את המבקשת על התצהיר והבקשה שאליו צורף "כבדרך אגב" הסכם שהתברר למבקשת בדיעבד כהסכם לחלוקת עיזבון (להלן: "ההסכם") ובו היא מוותרת הלכה למעשה על החלק הארי של העיזבון המגיע לה כדין.

5.         יצויין כי המבקשת לא היתה מיוצגת על ידי עו"ד ואילו המשיב הודרך כל העת ע"י קרוב משפחתם שהינו עורך דין.

6.         בהסכם זה הביאו המשיב את המבקשת לוותר שלא מדעת על רכוש שהיה מגיע לה עפ"י כל דין, מחד גיסא ומאידך גיסא, הציג מצג שווא שכאילו הוא ורעייתו מוותר על זכויות בעיזבון שממילא לא היה מגיע להם והיה מלכתחילה מגיע למבקשת.

7.         בין לבין ניתן למבקשת להבין כי הליך החליצה ע"י אחיו של המנוח תלוי בהסכמתה למתן הצו.

8.         ההסכם הזה הינו, הלכה למעשה, הסגת גבולה של האלמנה, עשיקתה ורמיסת זכויותיה הכלכליות לאחר שחוותה אובדן נורא של בן זוג שהיה לה למשענת.

9.         יצויין כי המבקשת התייתמה מאביה בהיותה בגיל רך בשנים ואובדן זה של אביה השפיע עליה קשות כאשר אובדנו של בעלה המנוח בתאונה הטראגית, שמעצם טיבעו, היווה ומהווה מכה קשה שניחתה בפתע על המבקשת פתח אצלה פצעים ישנים שנראה היה שנרפאו עם השנים, הפצעים של אובדן אביה בגיל צעיר.

10.       עוד יצויין כי המבקשת מאובחנת מזה שנים רבות כסובלת מפיגור שכלי ולוקה בליקויים קשים ביותר בתחום הקוגניטיבי דבר המונע ממנה להבין על מה היא חתמה וגורם לכך שתאמין לכל אדם ובוודאי למשיב שהיה אבי בעלה.

11.       על רקע המצב הזה ותוך ניצול קשה של מצבה הנפשי, הרפואי והפסיכיאטרי של המבקשת הוחתמה המבקשת שלא מדעת ותוך מתן אמון עיוור במשיב על ההסכם שעשק אותה ושניצל אותה, הלכה למעשה, מעיקר זכויותיה ורק עם קבלת הייעוץ המשפטי הנכון היא הבינה כי היא הולכה שולל באמצעות ניצול מצבה הנפשי הקשה.

לאור כל האמור לעיל, מבוקש להיעתר לבקשה ולבטל את פסק הדין ואת ההסכם תוך קביעת מועד לדיון מחודש בבקשה לצו הירושה ולמנוע בכך מעשה שהינו עושק האלמנה."

כפי שנראה בבירור מתוך הבקשה שצוטטה לעיל, לא העלה ב"כ האלמנה טענות נגד סמכות בית הדין, כי אם נגד תוקפם של ההסכם ופסק הדין שאישרו. בית הדין התבקש במפורש לקבוע "מועד לדיון מחודש בבקשה לצו הירושה".

ביום 15.7.2007 התקבלה בבית הדין מאת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז באר שבע והדרום, תגובה לבקשה לביטול פסק דין לאישור הסכם חלוקת עיזבון. בתגובה נאמר בין היתר:

"5.       בבקשה זו אשר הוגשה על ידי המבקשת טוען בין היתר ב"כ המבקשת כי היא סובלת מפיגור שכלי ולוקה בקשיים חמורים בתחום הקוגניטיבי.

6.         כמו כן, לבקשת משרדנו הומצאה למשרדנו חוות דעת פסיכיאטרית לגבי המבקשת אשר נערכה ע"י ד"ר [מ' ז'] כאשר בסיכום חוות הדעת נאמר כי המבקשת זקוקה למינוי אפוטרופוס על רכושה וגופה.

7.         בבקשה לצו ירושה כפי שהוגשה לבית הדין ועותק הימנה הומצא למשרדנו, הוצהר כי כל היורשים קרי: האשה, האם ואב המנוח הינם בגירים ועל סמך הצהרה זו ביסס ב"כ היועץ המשפטי לממשלה את תגובתו מתאריך 15/01/07, לפיה הוא אינו מתערב בבקשה.

8.         אם אכן המבקשת סובלת מפיגור שכלי וזקוקה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה, אזי פסק הדין נתן בית הדין הנכבד בעניין חלוקת העיזבון ו/או צו ירושה אם אכן ניתנו, נשען על העובדות שהיו בפניו דאז ועתה לכאורה כי עובדות אלו היו מוטעות לעניין מצבה של המבקשת.

9.         בנסיבות אלו הסכמתה של המבקשת לשיפוט בית הדין הנכבד בעניין מתן צו ירושה ו/או הסכם חלוקת העיזבון הנדרשים על פי סעיף 155 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק") לא הייתה תקפה שכן עקב מצבה זקוקה היא לאפוטרופוס על גופה ורכושה אשר ימונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

10.       כמו כן בהתאם לסעיף 155(ג) לחוק גם אם בית הדין הנכבד יהא מוסמך לדון בבקשה אזי זכויות הירושה של בת הזוג לא יפחתו מהמגיע לה על פי חוק הירושה.

11.       בנסיבות אלו יתבקש בית הדין הנכבד להורות על עיכוב ביצועו של צו הירושה ו/או הסכם חלוקת העיזבון אם אכן ניתן בבית הדין הנכבד וכן להמציא למשרדנו את החלטת בית הדין הנכבד."

דיון ראשון בבקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים בענין הירושה, התקיים ביום י"ב חשון תשס"ה (24.10.2007). עו"ד כהן קדוש טען בשם האלמנה כי הסכם חלוקת העזבון פוגע "על פניו", כלשונו, בזכויות האלמנה ויש בידיו "מסמך לגבי כשרותה של האלמנה והיות שחתמה בזמן שלא היתה במצב שיכולה לחתום". לאחר התייחסות של ב"כ אבי המנוח, הוסיף ב"כ האלמנה "שאם האלמנה לא היתה כשרה לחתום הרי שגם הסכמתה לטיפול ביה"ד לא היתה תקפה". על כך הגיב ב"כ אבי המנוח, כי אם אין לאלמנה כשירות לחתום, "כיצד חתמה על יפוי כח לעו"ד קדוש ליצגה". עוד טען, כי לפי חוות הדעת הפסיכיאטרית שקיבל מעו"ד קדוש מדובר בפיגור שכלי קל וכי ההסכם נכתב ע"י אבי המנוח בנוכחות אם ואח האלמנה ואח"כ נחתם על ידה, ולדבריו "אין בירושה רכוש או בית ורק זכות תביעה של התאונה, ותמורת זה נתן האב מגורים לאלמנה בדירה". על כך השיב ב"כ האלמנה כי היא לא היתה צריכה לוותר על זכותה לגימלה חודשית ופיצוי וכן לא על הנכס במושב מושב [ב"ח] שרשום על שם המנוח. באשר לחוות הדעת הרפואית ביקש ב"כ אבי המנוח כי ימונה רופא מטעם בית הדין אשר יתן חוות דעת שתכלול התייחסות לעבר. ב"כ האלמנה הסכים לכך.

במהלך הדיון הצליח בית הדין להביא את הצדדים להסכם פשרה שפרטיו לא נרשמו בפרוטוקול. בהחלטה שניתנה נאמר:

"ב"כ הצדדים יגישו הסכם לאישור ביה"ד לפי הסיכום שהושג ע"י ביה"ד, וביה"ד יתן פס"ד בהתאם".

עיקרה של הפשרה היתה כי הדירה בה מתגוררת האלמנה, הרשומה על שם הורי המנוח, תועבר לבעלותה המלאה ויתר פרטי ההסכם יישארו בעינם. פרטים נוספים אודות תוכנו של הסכם הפשרה מנקודת מבטו של אבי המנוח, ניתן ללמוד מהודעה שנמסרה ע"י ב"כ אבי המנוח ביום 4.12.2007, כפי שתפורט להלן.

ביום 25.11.2007 חזר ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ופנה לבית הדין. הפעם ביקש במפורש לבטל את צו הירושה ו/או הסכם חלוקת העזבון ולסגור את תיק בית הדין. בבקשה חזר ב"כ היועץ המשפטי לממשלה על הנימוקים שהובאו בתגובתו דלעיל, והוסיף כי טרם ניתן צו מינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של האלמנה וטרם הוגשה בקשה לענין זה לבית המשפט לעניני משפחה. חרף זאת, וללא שניתן הסבר נוסף, נטען ע"י ב"כ היועמ"ש לממשלה כי בית הדין לא היה מוסמך לדון בבקשה למתן צו ירושה וכפועל יוצא מכך דין פסק הדין ו/או הסכם חלוקת העזבון להתבטל. בית הדין הורה לב"כ הצדדים להגיב על בקשת היועץ המשפטי לממשלה.

ביום 4.12.2007 הגיש ב"כ אבי המנוח את תגובתו, שעיקרה הוא כי בהעדר כל ראיה ממשית להיותה של האלמנה פסולת-דין, אין יסוד לטענת ב"כ היועמ"ש לממשלה כי לא היה תוקף להסכמת האלמנה לסמכות ביה"ד, "ואשר על כן מתבקש ביה"ד ליתן פס"ד כהסכמת הצדדים בפני ביה"ד, בקנין, ביום י"ב חשוון תשס"ח (24/11/07) לנוסח הרצו"ב". לתגובה צורפה הודעה בלשון זו:

"הודעה לביה"ד מטעם המשיב 1

1.         בישיבת ביה"ד מיום י"ב חשון התשס"ח הצדדים הגיעו להסכמות דלהלן:

א.         הבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום ט' ניסן תשס"ז, לפיו אושר הסכם שנחתם בין המבקשת למשיב 1 (להלן: ההסכם) תידחה, בכפוף לאמור להלן.

ב.         המבקשת מצהירה כי חתמה על ההסכם אשר אושר ע"י ביה"ד ביום ט' ניסן תשס"ז מתוך הסכמה וללא כל לחץ וכי חתמה על ההסכם זה לאחר שתוכנו הוסבר לה והבינה את משמעותו והסכימה לו.

ג.          בהמלצת ביה"ד הסכימו הצדדים כי ההסכם ישונה כך שהמבקשת תהיה הבעלים של הדירה ברחוב [כ"ס], אשדוד, הידועה כחלקה [...] בגוש [...] (להלן: הדירה) אך הזכויות תרשמנה ע"ש המבקשת רק לאחר שיינתן פס"ד סופי וחלוט בתביעות הנזיקין אשר תוגשנה, הן ע"י העזבון והן ע"י האלמנה המבקשת, (להלן: האלמנה) כנגד המעביד של המנוח וכנגד כל מי שאחראי למות המנוח.

2.         אשר על כן מתבקש ביה"ד ליתן צו כדלהלן:

א.         יורשי עזבון המנוח [פלוני] ז"ל, ת.ז [...] (להלן: המנוח) הנם הורי [אלמוני], ת.ז [...] ו[אלמונית] ת.ז [...] (להלן: [אלמוני] ו[אלמונית]).

ב.         דירת מגורי המנוח הידועה כחלקה [...] בגוש [...], הרשומה ע"ש [אלמוני] ו[אלמונית], תירשם ע"ש האלמנה כל ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה. הזכויות תרשמנה בפועל ע"ש האלמנה רק לאחר מתן פס"ד סופי בתביעות העיזבון והאלמנה לפיצויים מהמעביד.

ג.          הבית הרשום במשרדי מ.מ.י ע"ש המנוח בתיק מס' [...] והידוע כחלקה [...] בגוש [...] ירשם בשווה ע"ש [אלמוני] ו[אלמונית], הוצאות רשום הבית ע"ש [אלמוני] ו[אלמונית] יחולו על [אלמוני] ו[אלמונית].

ד.         מכל סכום שיפסק בתביעת הפיצויים, הן בפסק הדין לאלמנה והן בפסק הדין לעיזבון, לאחר כל תשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד תקבל האלמנה סך של 500,000 ₪ ואלו הסכומים העודפים על סך -500,000 ₪, יחולקו כך שהאלמנה תקבל מחציתם והמחצית האחרת תחולק שווה בשווה בין [אלמוני] ו[אלמונית].

3.         בית הדין מתבקש ליתן צו כאמור בבקשה זו התואמת את הסכמת הצדדים מיום י"ב חשוון תשס"ח."

למרות הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בפני בית הדין וכנראה לנוכח עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, השיב ב"כ האלמנה ביום 7.1.2008, בלשון זו:

"לאור תגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מבקש הח"מ להודיע לבית הדין הנכבד כי ההסכמה מיום י"ב חשון התשס"ח אין לה תוקף ואין מנוס אלא לסגור את התיק המתנהל בפני בית הדין הנכבד מחוסר סמכות כמפורט בתגובתו של ב"כ היועמ"ש".

ב"כ האלמנה הגיש לבית הדין חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר [מ' ז'] מיום 14.5.2007. לאחר דברי הקדמה בהם פורט הבסיס לחוות הדעת, פרטי הזיהוי ותולדות עבר, נכתב:

"בדיקה פסיכיארית וקוגניטיבית:

מסודרת בהופעתה החיצונית, רגועה מבחינה פסיכומוטורית, משתפת פעולה בשיחה, אך לעתים מתבלבלת בפרטים, אינה זוכרת תאריכים. המודע צלול, ההתמצאות בזמן ובסיטואציה חלקית. אפקט מעט דיספורי, מצומצם. חשיבה איטית, קונקרטית ביותר. אוצר המילים דל מאוד, הידע הכללי ברמה נמוכה מאד (אינה יודעת מי ראש הממשלה, לא מתמצאת במצב מדיני ופוליטי). קיימות בעיות קשות באינטגרציה ובהפשטה. אינה מסוגלת להגדיר – מה משותף בין הפרטים ומה שוני. לא מסוגלת לפרש פתגמים ולהסביר את משמעותם. קיימים לקויים קשים ביותר בקריאה – קוראת משפט עם מ' רב של טעויות, לא מצליחה להבין את משמעותן של רוב המילים ולא מסוגלת לחבר בין המילים: לא שולטת בחשבון אלמנטרי (לא ידעה: 100-7, 5+7).

בחלק הביצוע מצליחה יותר לעומת התחום המילולי. ביצעה בהצלחה משימות פשוטות. אין עדות לביטוים פסיכוטיים, זיכרון וריכוז ירודים, שיפוט חברותי פגום. רצון ויוזמה ירודים ביותר, חסרת תובנה למצבה הנפשי.

לסיכום:

מדובר באשה, ילידת 1964, אלמנה ללא ילדים, שמאובחנת מזה שנים כסובלת מפיגור שכלי. בבדיקה קוגניטיבית בולטים ליקוים קשים ביותר בתחום המילולי, ביכולת אינטגרציה ובחשיבה אבסטרקטית. אינה שולטת בחשבון אלמנטרי, בקריאה ובכתיבה. קיימת עדיפות בתפקוד ביצועי, דבר, שאיפשר, קרוב לוודאי, הסתגלות מסוימת ותפקוד יום יומי במהלך השנים. יחד עם זאת הנ"ל אינה מתמצאת כלל בנושאים כספיים, לא מסוגלת לדאוג לצרכיה האישיים, זקוקה לעזרה ותמיכה בדברים אלמנטריים. קיימת פגיעה ניכרת בשיפוט החברתי. זקוקה למינוי אפוטרופוס על רכושה ועל הגוף. מבחינת מצבה הקוגנטיבי והתפקודי, הנ"ל מתאימה לקריטריונים של פסולת-דין."

ביום י"ז בטבת תשס"ח (26.12.2007) מינה בית הדין את ד"ר [א' ר'], מומחה לפסיכיאטריה כללית ומשפטית, כמומחה מטעם בית הדין, לבדוק את האלמנה ולהגיש לבית הדין חוות דעת מקצועית בכל הקשור לטענות שהועלו מטעמה לביטול פסק הדין שאישר את הסכם חלוקת העזבון. למרבה הצער, האלמנה לא נבדקה ע"י המומחה, חרף החלטה נוספת של בית הדין מיום כ"ז ניסן תשס"ט (21.4.2009) בה נאמר כי "אי התייצבות המבקשת לבדיקה אצל המומחה, עשויה או עלולה להשפיע על פסק הדין שינתן על ידי בית הדין".

ביום 13.5.2008 הגישו הורי המנוח לבית הדין "בקשה לביטול נישואין מחמת מקח טעות". בבקשה נטען, כי אם האלמנה עומדת על טענתה כי היא לא היתה כשירה לחתום על כתב ההסכמות וכי היא חולה במחלת נפש כלשהי, הרי שיש לבטל את הנישואין מחמת מקח טעות. מדובר בבעיה רפואית שדרך בני אדם להקפיד עליה ולכן היא נחשבת כמום. על פי הנטען, האלמנה הסתירה מן המנוח את מצבה הרפואי וכן הסתירה את גילה האמיתי, כאשר רק בדיעבד התברר כי היא מבוגרת מן המנוח בשמונה שנים. לטענת ב"כ הורי המנוח, עובדות אלו התבררו לאור חוות הדעת הרפואית שהומצאו לאחרונה ע"י ב"כ האלמנה.

רק ביום 28.9.2008 הוגשה לבית המשפט לעניני משפחה באשדוד על ידי אחי האלמנה, [ב' ג'] ו[י' ג'], "בקשה למינוי אפוטרופוס לגוף ורכוש וסעדים נוספים". בנימוקי הבקשה נכתב, בין היתר, כי ביום 25.09.2006, כתוצאה מתאונה עבודה טרגית, נפטר בעלה של החסויה מר [פלוני]. בני הזוג היו נשואים כ-4.5 שנים. לאחר פטירתו של בעלה של החסויה, ביום 14.12.2006 הוגשה בקשה לצו ירושה לבית הדין האזורי באשדוד ועל סמך הצהרה זו וללא ידיעת מכלול העובדות, ביסס ב"כ היועמ"ש את תגובתו, מיום 15.01.2007 לפיה הוא אינו מתערב בבקשה. ביום 16.03.2007 או בסמוך לכך נחתם ההסכם ולאחר מכן הוגש לאישור ביה"ד הרבני האזורי באשדוד. ביום 18.04.2007 או בסמוך לכך ולאחר שמשפחתה של החסויה גילתה כי ההסכם מקפח מאוד את החסויה, הגישה החסויה, בעזרת המבקשים, בקשה לעצור ולהקפיא את מתן צו הירושה. כן צויין כי אבי המנוח הגיש לבית הדין בקשה לביטול הנישואין מחמת מקח טעות. נטען כי החסויה זקוקה לאפוטרופוס על גופה ורכושה, וכי שני המבקשים שהם אחיה הביולוגיים מוכנים להתמנות כאפוטרופוסים.

ביום 28.11.2008 הוגשה לבית המשפט לעניני משפחה תסקיר פקידת סעד לענין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. נאמר שם בין היתר:

"מצבה התפקודי כיום:

[פלונית] בחורה חביבה ולבבית, נראית צעירה מכפי גילה, מסודרת בהופעתה, ממעטת ביצירת קשר עין. מתגוררת בגפה, מתקיימת מקצבת נכות של הביטוח הלאומי ונתמכת כלכלית באופן קבוע ע"י בני משפחתה.

בשנת 1985 נערכה ל[פלונית] בדיקה פסיכולוגית ע"י משרד הרווחה בה נמצאה מתפקדת ברמה של פיגור שכלי קל כאשר התחום הביצועי עולה על התחום המילולי, אוצר המילים שלה היה דל וכך גם הידע הכללי. בציוריה עלה כי היא מזוהה עם דמויות ילדותיות ובלתי מגובשות. עוד עלה כי [פלונית] מרגישה עצמה דחויה וחסרת אונים, סובלת מחוסר בטחון עצמי ודימוי עצמי נמוך מאוד. קיים קושי רב בשליטה על דחפים פנימיים אשר גורמים לה חרדה ודיכאון.

בהמלצות הבדיקה נכתב כי ניראה שקיים פוטנציאל גבוה יותר ממה שבא לידי ביטוי והתפקוד הירוד נובע מסביבה דלה והגנת יתר של בני משפחתה.

בשנת 2007 עברה [פלונית] בדיקה פסיכיאטרית אצל ד"ר [מ' ז'], מומחה בפסיכיאטריה לצורך בדיקת הצורך במינוי אפוטרופוס עבורה.

מבדיקתה עולה כי בולטים אצלה ליקויים קשים ביותר בתחום המילולי, ביכולת אינטגרציה ובחשיבה אבסטרקטית. חשיבתה איטית וקונקרטית ביותר. [פלונית] אינה שולטת בחשבון בסיסי, בקריאה ובכתיבה. מתקשה בהבנת הנקרא, קוראת עם טעויות רבות. תפקודה הביצועי גבוה יותר וניכר כי "אומנה" לכך בשנים האחרונות. אינה יודעת לעשות שימוש בכסף ולדאוג לענייניה האישיים והבסיסיים ונעזרת בבני משפחתה לכך. קיימת פגיעה ניכרת בשיפוט החברתי, זיכרון וריכוז ירודים, רצון ויוזמה ירודים והיא חסרת תובנה לגבי מצבה הנפשי. [פלונית] משתפת פעולה בשיחה אך מתבלבלת בפרטים, אינה מתמצאת בזמנים ובתאריכים. הידע הכללי שלה מצומצם ביותר והיא אינה יודעת פרטים בסיסיים כמו מיהו ראש הממשלה וכו'. לאור כל זאת קבע הפסיכיאטר כי [פלונית] זקוקה לאפוטרופוס על גופה ורכושה ומבחינה קוגניטיבית ותפקודית מתאימה להגדרה של "פסולת-דין".

מבחינה תפקודית, [פלונית] אינה עובדת מזה מספר שנים. כאשר שאלתי אותה אם היתה רוצה לצאת לעבוד שוב ענתה כי רוצה אך יש לה בית לדאוג לו – מי יבשל, יכבס וכו'. [פלונית] כאמור מתגוררת בגפה ומנהלת אורח חיים עצמאי באופן חלקי. [פלונית] מסודרת בהופעתה, מקיימת אורח חיים דתי. מאז מות בעלה ממעטת לצאת מהבית. דירתה נקיה ומסודרת, היא יודעת לבשל, לכבס ולנקות. מסוגלת לנסוע בתחבורה ציבורית בסביבתה המוכרת. [פלונית] יודעת לקנות במכולת קניות קטנות ובסיסיות. כאשר נזקקת לפריטים רבים, מתלווה אליה אחד מאחיה לקניות בסופרמרקט והוא שמשלם מטעמה עבור הקניה. את ימיה מעבירה בניקיון הבית וסידורו בעיקר. את השבתות מבלה בבית אימה עד לשעות הצהריים של שבת אז יוצאת לשיעור תורה ומשם שבה לביתה.

את ענייניה הכספיים מנהלים באופן קבוע אחיה המבקשים וכן כל קשר אחר עם סוכנויות הקהילה – בנקים, קופת חולים, ביטוח לאומי וכו'. [פלונית] אינה יודעת לנהל את ענייניה לבד וזקוקה לסיוע וליווי צמוד בכך.

התרשמתי כי [פלונית] מנסה בכל כוחה להוכיח לי כי מסתדרת לבד ולא זקוקה כלל לעזרה אך בפועל הדברים מתנהלים בליווי צמוד של אחיה ושל אימה. כאשר הסברתי לה את הליך מינוי האפוטרופוס עבורה אמרה כי מסכימה למינוי והתרשמתי כי מבינה חלקית את העניין.

הקשר של המבקשים לחסוי:

מהתרשמותי ומהתרשמות הגורמים המטפלים, ניכר כי לאורך השנים [פלונית] הייתה מטופלת ע"י בני משפחתה על הצד הטוב ביותר ומקבלת מענה על כל צרכיה על אף שמספר שנים היא מתגוררת בנפרד מבני משפחתה.

[פלונית] אהובה ומקובלת על כל בני משפחתה והדאגה לה ניכרת בכל מעשיהם כלפיה. שני אחיה, [י' ג'] ו[ב' ג'], מעורבים בחייה באופן אינטנסיבי וניראה כי הם חוד החנית של המשפחה. הם מביעים דאגה רבה למצבה, חוששים מניצולה בעקבות הדיון המתנהל כעת ובכלל, דואגים לכל מחסורה וממלאים את כל מבוקשה. ניראה כי לאורך השנים הייתה המשפחה עסוקה בלחפש עבור [פלונית] את הטיפול המתאים והמסגרות המתאימות על מנת להיטיב עם מצבה ולשפר את תפקודה. [פלונית] נמצאת בראש מעייניהם של המבקשים ואני מתרשמת כי דאגתם לה אמתית ותשרוד את מהלך השנים הבאות.

לסיכום:

מדובר בבחורה בת 44 כיום, אלמנה, אשר מתפקדת ברמה של פיגור שכלי קל. מתגוררת בגפה ומנהלת אורח חיים עצמאי באופן חלקי ביותר בסיוע ותמיכה צמודים של בני משפחתה ובעיקר של המבקשים.

בבית הדין הרבני מתנהל דיון סביב צו ירושה שם עלתה העובדה כי ניראה ש[פלונית] זקוקה לאפוטרופוס על גופה ורכושה.

בבדיקה של פסיכיאטר מומחה משנת 2007 נימצא כי [פלונית] זקוקה לאפוטרופוס על גופה ורכושה ואף מתאימה להגדרה של "פסולת-דין".

שני אחיה של [פלונית], מר [ב' ג'] ומר [י' ג'] מבקשים לקבל מינוי זה. נראה כי הם מעורבים רבות בחייה של [פלונית], דואגים לה לכל מחסורה ומביעים דאגה רבה לכל הקשור בה. ללא תמיכתם, [פלונית] לא הייתה יכולה לגור בגפה.

לאור כל זאת, הנני ממליצה על מינויים של המבקשים על פי בקשתם."

ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, הגישה ביום י"ב בכסלו תשס"ט (9.12.2008) לבית המשפט לעניני משפחה, את תגובתה לבקשה למינוי אפוטרופוס. וכך נכתב שם:

"1.       הריני מאשרת את קבלת העתק הבקשה על נספחיה, לרבות תצהיר המבקשים, הסכמות בני המשפחה, חוות דעת פסיכיאטרית מיום 14/05/07 וכן תסקיר פקידת סעד מיום 25/11/08.

2.         מהעיון במסמכים האמורים עולה כי מינוי אפוטרופוס של קבע על גופה ורכושה של החסויה יהא לטובתה וכי המבקשים דואגים לכל מחסורי החסויה וכך עשו מאז ומתמיד, כאשר טובתה בראש מעייניהם.

3.         לאור האמור, אין מצדנו התנגדות למינוי המבקשים כאפוטרופוסים של קבע, ביחד ולחוד על גופה ורכושה של החסויה."

ואכן ביום 9.12.2008 ניתן צו מינוי אפוטרופוס לפיו התמנו אחי האשה, [ב' ג'] ו[י' ג'], ביחד ולחוד, לאפוטרופוסים על גופה ורכושה של האלמנה.

לבקשת ב"כ האלמנה נתן בית הדין ביום כ"ג תמוז תשס"ט (15.7.2009) צו המחייב את אבי המנוח לגלות לבית הדין את כל הרכוש של המנוח או הרשום על שמו. בהתאם לכך נמסרה לבית הדין הודעת אבי המנוח ביום 11.10.2009, ולפיה:

"א.       אין לתובע מידע באשר לזכויות ו/או כספים המגיעים למנוח.

ב.         למנוח לא היה רכוש על שמו ומעולם לא רכש מאום.

ג.          הנכס היחידי אשר היה רשום על שמו היה הנכס במושב מושב [ב"ח] והידוע כגוש [...] חלקה [...] מגרש [...].

ד.         נכס זה נרכש על ידי הוריו של המנוח כחמש שנים טרם נישואיו ושולם על ידם במלואו, נבנה מכספם ובזיעת אפם. במידה וביה"ד ידרוש יוצגו מסמכים וראיות לכך.

ה.         הנכס נרשם על שם הבן המנוח פורמאלית היות ובעיתו זו הייתה דרישה של המנהל לרשום המגרש על שם של אחד הבנים שכן ההורים לא יכלו להחזיק בנחלה ובמגרש בעת ובעונה אחת.

ו.          אין למנוח זכות, יד ו/או רגל בנכס. הוא אף הוחתם בזמנו על ידי הוריו בפני שני עדים כי הוא מייפה את כוחם לפעול בכנס הנ"ל בכל עת ובכל זמן כפי שימצאו לנכון לפעול. מצ"ב ייפוי הכח וסימנו א'.

ז.          מעבר לכך לא יודע התובע על כספים ו/או זכויות המגיעים למנוח.

ח.         ידוע לתובע כי כאשר נישאו המנוח והנתבעת הם פתחו חשבון בבנק [...] באשדוד אשר סגרו לאחר מכן ופתחו חשבון בבנק [...]. בחשבון זה היו כספים בסכומים של עשרות אלפי שקלים מכספי המתנות לחתונה. ביה"ד מתבקש ליתן צו הדדי בעניין לגלות מה אירע עימם והיכן כספים אלו." (ההדגשות במקור)

וזה לשונו של יפוי הכח שצורף להודעה:

"א' בניסן תשנ"ז

8 אפריל 1997

יפוי כח בלתי חוזר

אני החתום מטה [פלוני], מס' ת"ז [...], ממושב [ב"ח], ממנה ומייפה בזאת את כוחם ביחד ולחוד – של הורי:

[אלמונית], מס' ת"ז [...]

[אלמוני], מס' ת"ז [...]

לפעול בשמי, בכל דבר וענין הקשור למגרש בגוש [...], חלקה [...], תת חלקה [...].

אין לי ולא יהיו לי כל טענות ותביעות בגין פעולתם, כפי שימצאו לנכון לפעול בכל זמן.

חתימתי זאת ניתנת מרצוני החופשי ובנוכחות:

[נ' פ']:   (-)       

[י' ר']:    (-)       

[פלוני]: (-)        "

בית הדין קיים כמה וכמה דיוני הוכחות, במסגרתם העידו ונחקרו האלמנה, ד"ר [מ' ז'], אחי האלמנה שמונו כאפוטרופוסים עליה, מר [נ' פ'] החתום כעד על יפוי הכח שנתן המנוח להוריו בקשר לנכס במושב מושב [ב"ח], וכן מר [ד' ד'] שהעיד על הכרותו עם המנוח. בהחלטה מיום כ"ז באייר התש"ע (11.5.2010) ניתנה לב"כ האלמנה האפשרות לחקור בדיון קרוב את הורי המנוח על טענותיהם והצהרותיהם, אך אפשרות זו כלל לא נוצלה.

ד"ר [מ' ז'] הודה בחקירתו בבית הדין כי הוגש נגדו כתב אישום בגין מתן שתי חוות דעת פסיכיאטריות כוזבות. באת-כח הורי המנוח הגישה לבית הדין את גזר הדין שניתן בעניינו בבית משפט השלום בראשון-לציון בתיק ת"פ 2673-08 מ.י. פרקליטות מחוז מרכז נ' [מ' ז'] מיום 15.11.2010. על פי האמור שם, נתן ד"ר [מ' ז'] ביום 26.8.07 חוות דעת כוזבת לאחד, [...], והנחה אותו כיצד להתנהג בפני ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי. בגין עבירה זו הורשע ד"ר [מ' ז'] בעבירה של מתן תעודה כוזבת, סיוע לנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים. במקרה אחר, נתן ד"ר [מ' ז'] חוות דעת לאחד, [...], המציגה מצג כוזב כי הוחמר מצבו הנפשי בעקבות תאונת דרכים. בגין עבירה זו הורשע ד"ר [מ' ז'] בעבירה של מרמה והפרת אמונים. בית המשפט קבע כי דבק במעשיו של ד"ר [מ' ז'] פגם מוסרי ויש בהם קלון. נגזרו על ד"ר [מ' ז'] מאסר בפועל של חמישה חודשים שירוצו בעבודת שירות, מאסר על תנאי למשך ששה חודשים וקנס בסך 15,000 ₪.

בהתאם להחלטת בית הדין הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם, ולהלן יפורטו עיקרי טענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם.

סיכום טענות הורי המנוח

ראשית, נטען ע"י ב"כ הורי המנוח, כי בית הדין מוסמך לדון בירושת המנוח בהתאם להסכמת הצדדים. לענין זה תוארה השתלשלות העניינים המלמדת על הקניית הסמכות לבית הדין.

עם פטירת המנוח ביקשה האלמנה לקבל זכויות מן המוסד לביטוח לאומי – קיצבת שאירים וכיו"ב. לשם כך נתבקשה היא להמציא צו ירושה. אחיה של הנתבעת [י' ג'] פנה לאבי המנוח והודיע לו את הדבר. הצדדים נפגשו בבית הורי הנתבעת באשדוד וסוכם ביניהם כי תוגש בקשה מוסכמת לביה"ד הרבני האזורי באשדוד למתן צו ירושה בהסכמה כאשר נוסח ההסכמה היה כי אבי המנוח שרכש דירה עבור בנו ייתן לנתבעת לגור בבית עד תום ימי אלמנותה, הכספים שהיו בחשבון העו"ש של הצדדים יוותרו לה כמו גם תכולת הדירה. הכספים שיתקבלו מהמל"ל יישארו בידי האלמנה וכן היה מנגנון לחלוקת כספי הפיצויים במידה ויינתנו עקב מותו של המנוח מהמעסיק ו/או חברת הביטוח וכיו"ב כמבואר בסעיף 5 להסכמות. ההסכמות נוסחו בכתב במעמד פגישת הצדדים בבית הורי הנתבעת. הצדדים נדברו בינותם כי אבי המנוח ידפיס את תוכן ההסכמות כפי שנוסחו על ידם ויגישו בעת הדיון לביה"ד במסגרת הבקשה למתן צו ירושה וכך נעשה. בפגישה נכחו אם הנתבעת, הנתבעת, אחותה [י'] ואחיה [י' ג'] ו[ב' ג']. ביום א' של השבוע לאחר מכן הגיע אבי המנוח לביה"ד הרבני באשדוד להגיש בקשה למתן הצו על פי ההסכמות שנוסחו. נפתחה בקשה, שולמה אגרה בגינה ונקבע דיון לאישור ההסכמות ומתן צו ירושה.

ביום א' ניסן ס"ז (20.3.07), התייצבו הצדדים וביה"ד אישר ההסכמות וסימנם באות א' אך השהה את מתן התוקף של פסק דין עד לביצוע החליצה. הצדדים שהתייצבו היו אבי המנוח, אימו, העד [נ' פ'], הנתבעת [פלונית] ואחיה [י' ג'] אשר ביקשו ליתן תוקף להסכמות ולקבל צו ירושה. לשאלת ביה"ד התברר כי למנוח היה אחים נוספים ונוכח זאת היה צורך בביצוע חליצה הלכתית. ביה"ד לא אישר את ההסכמות באותו מועד טרם תבוצע חליצה. לטקס החליצה התייצבה הנתבעת [פלונית], שני אחיה [י' ג'] ו[ב' ג'], אבי המנוח ואימו ואחי המנוח שניהם. הנתבעת הבינה את מהות הטקס כפי שהוסברה לה על ידי ביה"ד, לא העלתה בדל טענה בדבר אי כשרותה לבצע מהלכים אלו היא או מי מטעמה, לא הביעה התנגדות להליך אישור ההסכמות ובעצם ביה"ד רכש סמכות מלאה מכח הבקשה שהוגשה בהסכמה ורצון הצדדים להתדיין בפני ביה"ד ולאשר ההסכמות. בתום החליצה נתן ביה"ד תוקף להסכמות הצדדים כפי שנוסחו מיום 16.3.07 ועקב קצר במחשבים לא הופק פרוטוקול, אישור ההסכמות וצו הירושה. ביה"ד הודיע לצדדים כי הצו יישלח אליהם בדואר. במקום פסק דין התקבלה בקשת האלמנה 'לעצור ולהקפיא את צו הירושה'. הבקשה הוגשה ונחתמה על ידי האשה עצמה. יום למחרת הוגש בצירוף עם הבקשה ייפוי כח של עוה"ד שמואל כהן קדוש שנחתם על ידי הנתבעת שטענה כי אינה מבינה בדברים אלו. בבקשת עו"ד קדוש לא נטען מאומה כנגד סמכות ביה"ד לדון בין הצדדים בתיק הירושה, לא נטען מאומה לעניין פסק דינו של ביה"ד שניתן בסמכות, ובעצם הגשת הבקשה על ידה לביה"ד הכפיפה עצמה לסמכותו וביקשה להתדיין בפניו.

מגוף הבקשה עולה כי האשה סובלת מפיגור שכלי שנים רבות. לא נטען ולא הוכח כי היה מצב חדש או התפרצות של הפיגור אשר גרמו לאשה להבין אחרת את מה שהבינה בפני ביה"ד ואישרה בפניו. עוה"ד קדוש הבהיר כי לאחר שניתן לה ייעוץ משפטי הבינה היא כי הולכה שולל. בכך יש כדי להודות כי ביכולת האלמנה להבין שעה שהיא מקבלת ייעוץ משפטי או אחר. בעניין דידן לא הובא בדל ראיה על ידי האשה כי לא קיבלה ייעוץ משפטי, או כי נמנעה ממנה האפשרות לעשות כן. ברי כי ביה"ד לא היה נותן חלילה יד לכפיית ההסכמות על האשה ולאשרן בכפייה וביתר שאת שעה שחלילה היה נטען כי מתנים את החליצה במתן ההסכמות. נהפוך הוא כדי להבטיח את זכויותיה דחה ביה"ד את הדיון והורה להפקיד ערבויות לשם הבטחת התייצבות אחי המנוח לשם ביצוע החליצה. רק לאחר מכן בירר ביה"ד הנכבד את מהות ההסכמות, הקריא את תוכנן ולאחר שהצדדים אישרו בפניו כי אלו הן ההסכמות שנחתמו בינותם, אושרו ההסכמות וקיבלו תוקף של פסק דין. משנפתח הדיון בשאלת כשירותה של האלמנה לפעולות משפטיות, הגיש אבי המנוח הגיש בקשה להכרזה על בטלות הנישואין ופקיעתם מחמת מקח טעות נוכח הנסיבות שנתבררו ומשנחשפו הנתונים על ידי האשה ואשר הוסתרו מהבעל ומבני משפחתו באשר לגילה ומצבה הרפואי.

באשר לשאלת כשירותה המשפטית של האלמנה, טוענת ב"כ הורי המנוח כי בעת חתימת ההסכמות [16.3.07], בעת אישור ההסכמות [20.3.07], בעת ביצוע החליצה [28.3.07] וכן בעת מתן תוקף להסכמות של פסק דין [28.3.07] עבור דרך הגשת בקשתה הסתמית להקפאה ביום [18.4.07] וכלה בבקשה שהוגשה על ידי עוה"ד קדוש ביום [16.5.07] ולאחר מכן בהתדיינות בביה"ד לא היתה האלמנה פסולת-דין או חסויה ועד עצם היום הזה היא לא הוכרזה כפסולת-דין.

רק משנוכחו אחי האשה כי לא יהא בידם לשכנע את ביה"ד לבטל את פסק הדין, פנו הם במהלך חד צדדי אל בית המשפט לענייני משפחה בבקשה למינוי אפוטרופוס לאלמנה, בטענה כי היא זקוקה לעזרה בתפקוד היומיומי וכי אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. אלא שהאחים לא הצביעו על שום שינוי במצבה המנטלי של האשה המצדיק את המינוי. גם ד"ר [מ' ז'] לא קבע שהאשה הינה פסולת-דין ולא כפר ביכולתה להחליט החלטות כאלו או אחרות ו/או להבין מה מדברים איתה כפי שנטען בבקשה על ידי עו"ד קדוש. לא זו אף זו ד"ר [מ' ז'] הצהיר והעיד בפני ביה"ד כי מינוי אפוטרופוס לא פוטר את החסוי מאחריות משפטית עד שיוכרז כפסול-דין (ראה פרוטוקול ביה"ד מיום ט' תמוז התשס"ט 1.7.09 ואשר הודפס ביום 12.10.09 עמוד 9-10 שורות 239-240). במקרה דנא האשה לא הוכרזה פסולת-דין מעולם לפיכך פעולותיה לדון בהסכמות, לקבלן, לחתום עליהן ולאשרן בפני ביה"ד, כשרות, שרירות וקיימות.

ההכרזה על האשה כחסויה ביום 9.12.08, אינה מפקיעה את כושרה ויכולתה לקבל החלטות כאלו ואחרות ולא מפקיעה את כשרותן המשפטית של החלטותיה ו/או הסכמותיה ו/או התחייבויותיה שניתנו קודם לכן.

אם האשה כשרה היתה להינשא בהיותה במצבה והבינה את משמעות הליך הנישואין ואף ביקשה לממש את זכות ההורות שלה באמצעות טיפולים במכון להפריה חוץ גופית, אין כל סיבה שכעת בעת צאתה מן הנישואין במועד החליצה עקב התאלמנותה תטען היא כי היא לא כשרה לבצע פעולות כאלו ואחרות.

לטענת ב"כ הורי המנוח אין ליתן משקל לחוות דעתו של ד"ר [מ' ז'] אשר הודה כי נחשד במתן אבחון כוזב בשל מצב נפשי של לקוח וכי מתנהל נגדו הליך משפטי בשל כך (פרוטוקול ביה"ד מיום ט' בתמוז התשס"ט ואשר הודפס ביום 12.10.09 עמוד 9-10 שורות 220-221 וכן שורה 214 בעמוד 8-10). ד"ר [מ' ז'] לא הצליח להסביר מדוע אשה שמצויה במצב של פיגור שכלי קל מנעוריה זקוקה כעת דווקא לאחר התאלמנותה למינוי אפוטרופוס והסתפק בתשובה לביה"ד כי לא שאל בעניין (שם, עמוד 8-10 שורות 212-213). עוד הודה הוא כי לא ביצע בדיקה אובייקטיבית לגבי תפקודה היומיומי והסתמך על דברי בני משפחתה (שם, שורות 197-198), כאשר ממצאיו בפרק הסיכום לחוות דעתו כי האשה לא מתמצאת בנושאים כספיים, לא מסוגלת לדאוג לצרכיה האישיים וזקוקה לעזרה ותמיכה בדברים אלמנטאריים סתרו לחלוטין את אשר הוצהר על ידי האשה עצמה בפני ביה"ד כי היא ניהלה את משק הבית מיום נישואיה לבדה וכי היה לה חשבון בנק אף לפני נישואיה וכי עבדה וקיבלה משכורת.

האשה ידעה להסביר לשם מה היתה צריכה צ'קים ידעה לומר מה עשו עם מתנות החתונה, הצהירה כי ביצעה טיפולי פוריות וכי היתה צריכה לחתום על מסמכים רבים, תיארה את אופי הטיפול וכיו"ב (פרוטוקול ביה"ד מיום כ"ט תשרי תשס"ט 28.10.08, עמוד 4 שורות 24 עד 62 וכן עמוד 5 שורות 1-46). לא עלה מדבריה כי היא זקוקה לעזרה ותמיכה בדברים אלמנטריים. נהפוך הוא הוברר כי היא דואגת ודאגה לעצמה בעבר. הוכח היא היתה מנהלת את חשבון הבנק שלה, חותמת על המחאות, מבצעת קניות, בישולים וניהלה את משק ביתה בדרגה שהתאימה לה. האשה הודתה כי חתמה על ההסכמות בבית אימה וכן בביה"ד וכי אחיה היו עימה בעת חתימתה על המסמכים (שם, עמוד 7 שורות 5-10). האשה הודתה כי אבי המנוח לא הכריח אותה לחתום על ההסכמות ואף הסבירה מה פירוש 'הכריח' (שם, עמוד 6 שורות 21-31), הסבירה כי ידעה במה היה מדובר ונקבה בעניין הדירה וכי הסכימה למה שדובר וסוכם (שם, שורות 33-53).

מצד שני, אם ב"כ האשה טוען כי האלמנה היתה כשירה "סובייקטיבית" כהגדרתו להיכנס בברית הנישואין אזי ממילא כשירה היא סובייקטיבית ואובייקטיבית לצאת מהם. אם האשה אינה כשירה, אזי דין התביעה למקח טעות להתקבל והנישואין בטלים מדעיקרא.

נוכח העובדה כי האשה היתה כשירה להביע דעתה והסכמתה – דין צו הירושה ופסק הדין שניתן על ידי ביה"ד הנכבד מיום ט' ניסן תשס"ז לעמוד בעינו.

באשר לטענות האשה בדבר העדר סמכות עניינית לדון בתיק, יש לדחות טענות אלו מחמת השיהוי הרב שנקטה האשה עד שהעלתה אותה וכן לגופו של עניין. בעצם ההתדיינות מטעם האשה בביה"ד מספר דיונים הביעה היא הסכמתה במעשה ובכתב לסמכות ביה"ד הרבני. לא ייתכן כי צד מכפיף עצמו לסמכות ביה"ד וכשלא נוח לא ו/או כשמבין הוא כי צפוי לו הפסד מבקש הוא להפקיע את סמכות ביה"ד. המדובר הוא בחוסר תם לב והיעדר ניקיון כפיים והאשה מנועה ומושתקת מלהעלות טענות אלו בשלב זה של הדיון (ע"א 311/76 פסיה כליפא לבית קריצר נ' משה (מואיז) פרץ לא (1) 397, 399; בג"צ 573/77 אדם ז"ק נ' בית-הדין הרבני האזורי פ"ד לב(1), 281, 289; בג"צ 181/81 [אלמונית] מור נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה לז (3) 94, 101). הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית הועלתה לראשונה רק ביום 12.11.08 על ידי בא כח האשה מטעם הסיוע המשפטי. גם במקרה דנא, טענת חוסר הסמכות הועלתה רק לאחר שהוחלף עורך דין מטעם הסיוע המשפטי וזאת לאחר שהיו יותר מחמש הזדמנויות לאשה לעשות כן כפי שיפורט להלן: הזדמנות ראשונה, בבקשה למתן צו ירושה; הזדמנות שנייה, בבקשה לקיום חליצה; הזדמנות שלישית, בבקשה להקפאת ההליכים מטעם האשה מיום 18.4.07; הזדמנות רביעית, בבקשה לביטול פסק הדין על ידי עוה"ד שמואל קדוש מיום 16.5.07; הזדמנות חמישית ושישית בדיונים שהתקיימו לאחר מכן בפני ביה"ד; הזדמנות שביעית בדיון שהתקיים בבקשה להכרזה על מקח טעות מיום 28.10.08.

לאור אלו, טוענת ב"כ הורי המנוח כי על בית הדין לפסוק כי הסמכות לדון בתיק זה נתונה לו מכח הסכמת הצדדים והיא איננה ניתנת להפקעה, זאת מכח הבקשה למתן צו ירושה שהוגשה בהסכמה על ידי הצדדים, מכח ההופעה המשותפת והבקשה מביה"ד לאשר את ההסכמות וכן מכח בקשת האשה להתדיין ולנהל ההליך בביה"ד והופעותיה בהמשך. נוכח היות האשה כשירה בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כפי שבואר לעיל, פסק הדין – צו הירושה – בעינו עומד ועל ביה"ד הנכבד לשחררו לצדדים שכן לא היתה עילה חוקית בדין לעכבו ו/או לבטלו. אם האשה איננה כשירה, לאור טענות בא כוחה בעניין מצבה הנפשי ולאור הודאתה לגבי העובדה כי הסתירה מהמנוח את מצבה, דין תביעת האב למקח טעות בשם המנוח להתקבל על כל המשתמע מכך.

סיכום טענות האלמנה

בסיכומים מטעם האלמנה, נטען ע"י באת-כוחה, כי בית הדין נדרש לדון בשלוש סוגיות: א. האם הסמכות העניינית נתונה לבית הדין; ב. האם יש תוקף לפסק הדין שאישר "ההסכמות בין היורשים"; ג. האם ניתן לבטל נישואי האשה והמנוח בטענת "מקח טעות".

לשאלה, האם הסמכות העניינית נתונה לבית הדין, נטען מטעם האלמנה כי לבית הדין הרבני לא נתונה הסמכות העניינית ומשכך מנוע הוא מדיון בתיק זה וזאת בשל כמה טעמים. הבקשה למתן צו ירושה לא עמדה בכללי הפרוצדורה המחייבים להמציא את הבקשה לידי האלמנה וכן לפרסם את דבר הבקשה. כמו כן האלמנה לא חתמה מעולם על הסכמתה למתן צו הירושה כנדרש לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג 1953 וסעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. כמו כן בנסיבות הענין היה על בית הדין להורות על מינוי אפוטרופוס לשם קבלת הסכמת האלמנה למתן סמכות, ואף לא ניתנה הסכמה לקיום הדיון בפני דיין יחיד. עוד נטען אף שהתקיימו שיחות בין האלמנה לבין הורי המנוח אודות עזבונו של המנוח, ההסכם עליו הוחתמה האלמנה אינו משקף את השיחות. הורי המנוח ניצלו את היעדר בינתה של האשה, את העובדה כי מתאבלת היא על בעלה, את המצב הדיכאוני בו הייתה שרויה על מנת "לגנוב בעורמה את רכושה". ב"כ האלמנה מוסיפה וטוענת כי חוות הדעת הפסיכיאטרית אינה מותירה ספק שהאלמנה הינה פסולת-דין, ובנסיבות אלו מונו אחי האשה כאפוטרופסיים על גופה ורכושה. חוות הדעת של הפסיכיאטר לא נסתרה, ועל כן משלא ניתנה חוות דעת נוספת חזקה על חוות הדעת הרפואית המצויה בתיק כמשקפת את מצבה של האשה. גם שירותי הרווחה קבעו כי האשה סובלת מפיגור שכלי ויש להכריז לא רק חסויה כי אם פסולת-דין. יוצא איפוא כי האשה סובלת מפיגור שכלי, מוכרת כחסויה ומצבה הרפואי עולה בקנה אחד עם פסולת-דין ולאור האמור לא היה באפשרות האשה ליתן את הסכמתה לעניין סמכותו של בית הדין וזה אינו בר סמכות לדון בעניינה ככל שהדבר הוא בעניין ירושה.

לשאלה, האם יש תוקף לפסק הדין שאישר "ההסכמות בין היורשים", נטען מטעם האלמנה כי סעיף 9 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כי פעולותיו של פסול-דין, חרף העובדה כי הצד שכנגד "לא ידע" אודות העובדה כי הוא פסול-דין יבוטלו שעה שאלו פוגעות ברכושו. סעיף 155(ג) לחוק הירושה מוסיף וקובע כי לא יהיה באפשרותו של כבוד בית הדין הרבני לגרוע מזכויותיו של פסול-דין אלא להורות על קבלת חלקו על פי חוק הירושה. האשה לוקה בפיגור שכלי ומצבה הרפואי עולה בקנה אחד עם פסולת-דין. הורי המנוח ניצלו את מצבה הרפואי של האשה והחתימו אותה על מסמך שמטרתו אחת והיא לגרוע מזכויותיה כאשת המנוח. הורי המנוח שללו את זכאותה של האשה לרשת את בעלה שכן לבעל נכס מקרקעין במושב בן חרות שלאשה זכאות לרשת אותו. "ההסכמות" לכאורה בין האשה להורי המנוח מעניקים לאשה את אשר מגיע לה על פי דין ובנוסף אפשרות להתגורר בדירה באשדוד כל עוד היא אלמנה. בתמורה "מעניקה" האשה לידי הורי המנוח נכס במושב [ב"ח] אשר ערכו מוערך בכ-4,000,000 ש"ח. מאחר ולא היה בידי האשה האפשרות המשפטית לחתום על מסמך אשר הנו "הסכמות בין יורשים" ומאחר והורי המנוח הציגו מצג שווא והחתימו את האשה בעורמה ותוך ניצול מצבה על מסמך אשר האשה חשבה כי מיועד הוא לאפשר לה לקבל זכויותיה בביטוח לאומי, יש להורות על ביטול המסמך, ומשמבוטל המסמך מבוטל פסק הדין המאשר אותו.

באשר לשאלה, האם ניתן לבטל נישואי האשה והמנוח בטענת "מקח טעות", משיבה באת-כוח האלמנה כי משהבינו הורי המנוח כי מצבה הרפואי של האשה מוגדר כפיגור שכלי הגישו אלו תביעה בגין ביטול נישואי המנוח בטענת מקח טעות. הרמב"ם קבע כי טענת מומים מהווים נימוקים אובייקטיביים לזכות הבעל בקבלת גט. זוהי זכות הנתונה לבעל ולא ליורשיו שכן אין לדעת האם הבעל ידע אודות המומים או לא. באת כוח האלמנה טוענת כי מצבה הרפואי הינו מצב שאין ביכולתה להסתירו שכן עסקינן בהתנהגות העולה בקנה אחד עם פיגור של ממש, התנהגות שאין ולא היה ביכולתה להסתיר. הבעל ז"ל ידע גם ידע אודות מצבה של האשה ובחר להיוותר עימה נוכח אהבתו העזה כלפיה. כך, חרף העובדה כי האשה אף לא הרתה לבעל במשך 4 שנים זה לא חשב ולו לרגע להגיש תביעת גירושין. מדובר במומים נגלים ולא חלילה במומים נסתרים והבעל ז"ל ידע אודותיהם, אלא שהורי הבעל, בעזות מצח שאין כמותה, ועל מנת לגרוע מהאלמנה לרשת את בעלה החליטו כי המנוח לא ידע אודות המומים ולו ידע לא היה נישא לאשה ועל כן יש להורות על ביטול הקידושין. אבל המנוח הכיר את האשה, ידע אודותיה, אהב אותה ובחר להינשא לה. לא די בכך כי אם הותיר להיות נשוי לה חרף העובדה כי לא הרתה – עד כדי כך הייתה עזה האהבה. זאת ועוד: אף אם הנישואים היו בטלים כי אז הייתה זכאית לרשת את המנוח מכוח היותה יודעה בציבור שלו וכי אז ממילא אין הסמכות נתונה לכבוד בית הדין הרבני.

באת-כוח האלמנה מבקשת כי בית הדין יורה שהסמכות השיפוטית אינה נתונה לו נוכח היעדר הסכמת כל הנוגעים בדבר למתן סמכות שיפוט, ויבוטל פסק הדין המאשר את ההסכמות לכאורה של הצדדים. כן מתבקש בית הדין לדחות תביעת ההורים בדבר "מקח טעות". בשולי הדברים מבקשת באת-כוח האלמנה לאפשר לה להמציא תוך 60 יום אסמכתא בדבר היותה פסולת-דין. לשם כך נקטה באת-כוח האלמנה הליך נוסף בבית המשפט לעניני משפחה.

דיון

המנוח ז"ל והאלמנה תח' היו בני זוג בעלי צרכים מיוחדים, ונראה כי בחיים המשותפים שביניהם הם הצליחו ליצור תא משפחתי מיוחד, תוך קיום קשרים טובים עם משפחות המוצא שלהם. נראה גם שמשפחות בני הזוג קיימו ביניהן קשרים סבירים תוך ששתי המשפחות פועלות ביניהן באופן ידידותי ומשפחתי. המנוח נפטר בתאונה טרגית ובני המשפחות נפגשו על מנת לסכם ביניהם כיצד לפעול בכל הקשור לעזבון המנוח. המפגש נערך בבית אם האלמנה, כשהאלמנה נמצאת שם עם בני משפחתה בסביבה חמה ותומכת. במפגש נכחו אחי האלמנה, אשר מונו בשלב מאוחר יותר לאפוטרופוסיה. סיכום הדברים הועלה על הכתב ע"י אבי המנוח בנוכחות כל בני המשפחה, ונחתם בידי הורי המנוח והאלמנה. בני המשפחה הגיעו לבית הדין בהסכמה הדדית ובקשו לאשר את חלוקת עזבון המנוח בהתאם להסכם שביניהם. משהודיע בית הדין כי יש צורך לערוך חליצה, הוסדר הענין בהסכמה הדדית עם אח המנוח, ללא שום שהיות. ביום בו בוצעה החליצה נתן בית הדין שני פסקי דין: האחד, הקובע כי האלמנה מותרת להינשא לכל מי שתרצה חוץ מכהן; השני, הנותן תוקף של פסק דין להסכם בדבר חלוקת העזבון. עקב עיכובים מינהליים שאינם קשורים לבעל הדין, התאחרו הקלדת פסקי הדין ומסירתם לנוגעים בדבר. רק בשלב זה התגלע הריב.

הטיפול בפרשה שבפנינו מצריך רגישות מיוחדת. מדובר באלמנה בעלת מעמד מיוחד. מצד אחד, יש צורך לדון בכובד ראש, בטענות בדבר כשירותה המשפטית והשלכת הכשירות המשפטית על הסכמותיה, הן לענין סמכות בית הדין והן לענין תוקף ההסכם לחלוקת העזבון שעליה חתמה. הפער הקיים לגבי זכויות אלמנה בעזבון בעלה בין דין התורה לבין חוק המדינה, מחייב אותנו, לאור מעמדה המיוחד של האלמנה וגבולות הסמכות החוקית של בית הדין, לבדוק את זכויותיה במשנה זהירות, כדי שלא נקפח כל זכות שעשויה לעמוד לטובת האלמנה שבפנינו.

על פי דין תורה, אין אשה יורשת את בעלה אך היא זכאית למזונות מן העזבון ולמדור בבית בעלה במשך כל ימי אלמנותה. היא זכאית כמו כן לכתובתה, אך אלמנה התובעת כתובתה מפסידה זכותה למזונות. כמו כן, אלמנה שחלצה אינה זכאית עוד למזונות אף בטרם ששולמה לה כתובתה (שו"ת ריב"ש סימן שג). במקרה דנן, היורש על פי דין תורה, הוא אבי המנוח. ברם, נעשה הסכם בין יורשי המנוח לפי החוק, קרי: אבי המנוח, אם המנוח והאלמנה. מבחינה הלכתית, הסכם מסוג זה, שנעשה לאחר מות המוריש, גובר על הזכויות להן זכאי יורש מעיקר דין תורה. לפיכך, אם ייקבע בסופו של דיוננו, כי הסכם חלוקת העזבון בפרשה זו הינו בר תוקף מבחינה חוקית, כי אז מיניה וביה ניתן יהיה להכריז על תקפותו מבחינה הלכתית. על פי החוק האזרחי, מוריש שהותיר אחריו אלמנה והורים בלבד, זכאית האלמנה למחצית העזבון ולמזונות לתקופה מוגבלת וכתובתה מתקזזת מחלקה בעזבון, ואילו הורי המנוח זכאים למחצית העזבון.

מצד שני, לא ניתן להתעלם מן החליצה שנערכה לאלמנה. מדובר בחליצה שבוצעה ללא קשיים מיוחדים על רקע הסכם מפורש בכתב שהסדיר את חלוקת עזבון המנוח ואשר קיבל תוקף של פסק דין. אמנם לא מצאנו בסיס ממשי לטענת ב"כ האלמנה, כי "ניתן למבקשת להבין כי הליך החליצה ע"י אחיו של המנוח תלוי בהסכמתה למתן הצו", אך יש לשער שלולא ההסכם המפורש לענין העזבון, לא היתה החליצה נערכת בתאריך שבו נערכה. יתכן כי קרובי המנוח היו מבקשים לקשור במידה זו או אחרת את הסדר החליצה עם חלוקת העזבון. אכן, אין זה ברור כי בקשה כאמור היתה מתקבלת, אך ברור שהיה מתעורר צורך לקיים דיון בנושא, לשמוע טענות, לנסות להביא את הצדדים לידי הסכם, ובהעדר הסכם – לשמוע ראיות ולתת פסק דין. בקשת האלמנה באמצעות אפוטרופוסיה – שהיו נוכחים וליוו בהסכמה גמורה את האלמנה בכל הנקודות הקריטיות הקשורות לפרשה – לאיין את כל ההסכמות שניתנו על ידה בלי לתת מענה לעובדה שהטענות הועלו רק לאחר שטכס החליצה בוצע כדת וכדין, מעמידה את הורי המנוח בעמדת נחיתות הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית, ואף מעלה שאלה בדבר תום ליבם של אחי האשה ששימשו אפוטרופוסים למעשה אף בטרם מונו באופן רשמי ע"י בית המשפט.

בטרם נעבור לדיון מפורט בשאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, נודיע כי יש בדעתנו לדחות את טענות ב"כ הורי המנוח ותביעתם להכריז על בטלות הנישואין של המנוח עם האלמנה. בהמשך הדברים ננמק זאת, אך רואים אנו להביע כבר עתה את הסתייגותנו מן הטענות שהועלו בתביעה. דומה כי התביעה לבטלות הנישואין הועלתה רק כדי להמחיש את טענות ההגנה של הורי המנוח מפני תביעת האלמנה לביטול הסכם חלוקת העזבון, אך לא מתוך הכרה אמיתית בצדקת התביעה. התביעה לבטלות הנישואין אינה מכבדת את המנוח ז"ל ואת הוריו לאוי"ט, היא היתה מיותרת מלכתחילה ויש להצטער על העלאתה.

נבקש לציין כי רק בעת כתיבת פסק דין זה, שמנו לב כי הצדדים לא עסקו בטענותיהם בשאלת זכות האלמנה לכתובה. מדין "פתח פיך לאילם" (שולחן ערוך, חושן משפט יז, ט), אנו רואים לנכון להעלות זאת. על פי הוראתנו, ביקש המזכיר הראשי של בית הדין ממשרד הרבנות באשדוד לקבל עותק של כתובת בני הזוג, והוא אכן הועבר אלינו. מתברר כי סך כתובת האלמנה עומד על 100,000 ₪. מאחר ובעלי הדין לא טענו בפנינו בנקודה זו, נתייחס לכך באופן חלקי בלבד ובסיומו של פסק הדין ניתן הוראות באשר להמשך הדיון בשאלה זו.

שלושה המה המעגלים המשפטיים הסובבים את הפרשה דנן. הראשון, דיני הירושה; השני, דיני הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בהיבטי חוק והלכה; השלישי, דיני החוזים. נדון בהם כסדרם. אחר כך נדון במצבה המנטלי של האלמנה ובנושא החליצה והזכות לכתובה, ולאחר מכן נפנה להכרעת הדין.

מעגל דיני הירושה

תחילה וראש לדיוננו הם דיני הירושה. סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1955, קובע:

"שיפוט בתי דין דתיים

155.    (א)       על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

            (א1)     נתן בית הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לעניני ירושה לשם רישום לפי סעיף 73ד.

            (ב)       היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול-דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

            (ג)        בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

(ד)        בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.

(ה)       סעיף-קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

(ו)         בסעיף זה "בית-דין דתי" – בית-דין רבני, בית-דין שרעי, בית-דין של עדה נוצרית ובית-דין דרוזי."

סעיף 155 הנ"ל, כולל דין פרוצדורלי ודין מהותי. עניינם של סעיפים קטנים (א) ו-(ב) הוא פרוצדורלי בעיקרו. הוא מסדיר את דרך הקניית סמכות השיפוט לבית הדין הדתי. ע"פ סעיף קטן (א) צריכה להינתן הסכמה בכתב של הנוגעים בדבר לסמכות בית הדין על מנת שזה יתן צו ירושה וצו קיום צו צוואה ועל מנת שיקבע זכויות למזונות מן העזבון. סעיף קטן (ב) מסמיך את בית הדין למנות אפוטרופוס לקטין, פסול-דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, לצורך מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו.

עניינו של סעיף קטן (ג) הוא דין מהותי. ברגיל, מוסמך בית הדין לנהוג בענין ירושה שבא בפניו, לפי הדין הדתי, אלא שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו וזכויותיו למזונות, פחותות ממה שהיו לפי החוק האזרחי.

נשים לב, כבר בשלב זה, כי סעיף 155 אינו מתייחס כלל, הן בהיבט הפרוצדורלי והן בהיבט המהותי, אל אדם שהוא "חסוי" אך אינו פסול-דין. האם חסוי כאמור שלא מונה לו אפוטרופוס יכול לתת את הסכמתו לסמכות בית הדין? האם הסכמת החסוי שאינו פסול-דין לסמכות בית הדין, ללא אישור האפוטרופוס, כובלת את החסוי לסמכות בית הדין? אם התשובה לשאלות אלה הינה חיובית, האם מוסמך בית הדין לפסוק לפי הדין הדתי ולא לפי דין הירושה האזרחי? השאלה האחרונה, אינה טעונה דיון והכרעה במקרה דנן, כי ממה נפשך: ההסכם שבין היורשים החוקיים במקרה דנן כולל, בנוסף להסכמה לסמכות בית הדין הרבני, גם הסכם מהותי באשר לדרך חלוקת העזבון. ככל שיש תוקף חוקי להסכם, הוראותיו גוברות על פי ההלכה על דרך חלוקת העזבון מעיקר דין התורה. השאלה האחרונה תיוותר איפוא לעת מצוא.

חוק הירושה הכיר הן את המונח "חסוי" והן את המונח "פסול-דין". סעיף 135 לחוק הירושה, מאזכר מונחים אלו בנפרד:

"הגדרה

135.    בפרק זה "מושב של אדם" – המקום בו נמצא מרכז-חייו; קטין, פסול-דין וחסוי, חזקה עליו שמושבו הוא במקום-מושבו של נציגו כמשמעותו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, כל עוד לא הוכח שמרכז-חייו נמצא במקום אחר".

כך על פי סעיף 6(ג) לחוק הירושה, "הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-המשפט". המחוקק לא דרש אישור כאמור לגבי הסתלקות של חסוי שאינו קטין או פסול-דין. כך גם לפי סעיף 7(ב), העברה ושעבוד של חלק בעזבון, לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, מצד קטין ומצד מי שהוכרז פסול-דין טעונים אישור בית-המשפט. דרישה דומה אינה מופנית כלפי חסוי שאינו קטין או פסול-דין. לפי סעיף 24 לחוק הירושה, "קטין ומי שהוכרז פסול-דין אינם כשרים להיות עדים לעשיית צוואה לפי סימן זה". אך חסוי שאינו קטין או פסול-דין לא נפסל מלשמש עד לצוואה. לפי סעיף 26 לחוק הירושה, "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". ברם, חסוי שאינו קטין או פסול-דין שעשה צוואה בידעו להבחין בטיבה, צוואתו כשרה.

חוק הירושה נחקק כשלוש שנים לאחר חקיקת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962 (להלן – חוק הכשרות), והוא מפנה אליו בסעיף 135 שצוטט לעיל. בהעדר הגדרות בחוק הירושה למונחים "פסול-דין" ו"חסוי", יש לשאוב את הגדרותיהם מחוק הכשרות.

מעגל דיני הכשרות המשפטית – ההיבט החוקי

פסול-דין הוא מי שבית המשפט הכריז עליו שהוא פסול-דין בהתאם לסעיף 8 לחוק הכשרות:

"הכרזת פסלות

8.         אדם שמחמת מחלת-נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."

על פי סעיף 9 לחוק הכשרות, "על פעולה משפטית של מי שהוכרז פסול-דין יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 4 עד 7". סעיפים אלו עוסקים בפעולות של קטין. כלומר, דין פעולותיו המשפטיות של פסול-דין, כדין פעולות משפטיות שנעשו בידי קטין. מעמדו המשפטי של פסול-דין הוא איפוא כמעמדו המשפטי של קטין - שניהם נעדרים כשרות משפטית.

הגדרת המונח "חסוי" מצויה בסעיף 80 לחוק הכשרות:

"הגדרות (תיקון התש"ל)

80.       בחוק זה -

"חסוי" – מי שבית-המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, או מי שבית-המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס כאמור, והוא אף כשעדיין לא הוברר אם נתקיימו התנאים למינוי, הכל לפי הענין;"

וזה לשונו של סעיף 33 לחוק הכשרות:

"אימתי יתמנה אפוטרופוס (תיקון התשמ"ג)

33.       (א)       בית-המשפט רשאי למנות אפוטרופוס -

(1)       לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27 או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן;

(2)       לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29;

(3)       לפסולי-דין;

(4)       לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו;

(5)       לאדם שאין עדיין אפשרות לזהותו;

(6)       לעובר.

(ב)       בקשה למינוי אפוטרופוס לאדם יכול שתוגש בידי בן זוגו או קרובו או בידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו."

צירופם של סעיף 80 ופיסקאות (3) ו-(4) לסעיף 33 הנ"ל לחוק הכשרות, מורים אותנו כי כל פסול-דין הוא חסוי, אך לא כל חסוי הוא פסול-דין. אדם שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו, אינו בהכרח פסול-דין. מהו אם כן היחס – ככל שהדבר נוגע לענייננו – בין פסול-דין לבין חסוי המצוי בגדרי פיסקה (4) הנ"ל?

שני כללים רחבים קובע חוק הכשרות: האחד הינו כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו" (סעיף 1 לחוק הכשרות), והשני הינו כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הכשרות). בהיעדר ראיה לסתור, חזקה היא כי אדם כשר לפעולות משפטיות כל עוד לא הוכח אחרת. הנטל לסתור חזקה זו רובץ על הטוען כי אין האדם כשר לפעולות משפטיות. מינוי אפוטרופוס לאדם משמעו סיוגם של כללים אלה, היות שיש בו משום פגיעה והצרה של האוטונומיה הנתונה לאדם. אין רואים אותו עוד כמי שיכול ורשאי לדאוג לענייניו שלו באופן עצמאי, אלא מפקידים אחר על ענייניו, כולם או חלקם, על מנת להגן על האינטרסים שלו ולהבטיח את טובתו. המכנה המשותף לחלופות למינוי אפוטרופוס לפי סעיף 33 לחוק הכשרות הוא כי כשרותו של האדם לפעולות משפטיות מוגבלת מחמת שרואים אותו כמי שנעדר תנאי בסיסי לביצועה של פעולה משפטית – היכולת להביע רצון. יחד עם זאת, יש להבחין בין מי שמונה לו אפוטרופוס בשל היותו פסול-דין, לבין מי שמונה לו אפוטרופוס בשל היותו חסוי מפאת שאינו יכול לדאוג לענייניו כמאמר סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות. חוק הכשרות מגדיר חסוי כ"מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, או מי שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס כאמור, והוא אף כשעדיין לא הוברר אם נתקיימו התנאים למינוי, הכל לפי העניין" (סעיף 80 לחוק הכשרות). מכאן, לא כל מי שהוא חסוי הינו פסול-דין וגם כאשר לא הוכרז אדם "פסול-דין" עדיין יכול וימונה לו אפוטרופוס לייצגו ולנהל את ענייניו, וזאת מחמת מגבלות שונות מהן הוא סובל ואשר משפיעות על כושרו לתפקד ולגבש רצון. על האבחנה בין חסוי שהינו פסול-דין לחסוי שאינו כזה ניתן ללמוד גם מכך שבעוד סעיף 9 לחוק הכשרות מחיל על פעולות משפטיות של פסול-דין את סעיפים 4-7 לחוק זה, שעניינם בסייגים לתוקפה של פעולה משפטית שביצע קטין, אין החוק מטיל מגבלות מקבילות על פעולותיו של חסוי מכוח סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות (ע"א 4377/04 גל גורן-הולצברג נ' אביבה מירז, פיסקאות 15-16 והאסמכתאות שם [פדאור (לא פורסם) 07 (23) 173]).

לצורך מינוי אפוטרופוס על-פי סעיף 33(4) לחוק הכשרות, אין צורך להוכיח פסלות משפטית מבחינה נפשית או שכלית, ודי להוכיח, כי החסוי אינו יכול לדאוג לענייניו מכל סיבה שהיא, אולם כאשר אין מדובר באדם פסול, הרי אם יש מי שמוסמך לדאוג לנכסיו ואף מוכן לדאוג להם, לא ימונה לו אפוטרופוס (ע"א 445/81 אליזבט (מלין) סיברוק נ' סלציה צוקר לז (3) 440). מאידך גיסא, מינוי אפוטרופוס לחסוי, שאינו קטין או פסול-דין, אינו שולל את כושרו המשפטי של החסוי לבצע פעולות משפטיות בנכסים. חזקת הכשרות עומדת כל עוד לא הוכרז פלוני פסול-דין (ת"ע (חיפה) 3990/02 היועמ"ש נ' מ.פ. ואח' [אתר פסק דין]). "חסוי" הוא שם תואר. אין הוא בהכרח פסול-דין. על כך ניתן ללמוד אפילו מכך שאותו אדם, אשר לגביו מתבקש מינוי האפוטרופוס, יכול לתת ייפוי-כוח לפלוני לנהל את נכסיו, ואז לא ימונה לו אפוטרופוס (א"פ 1696-07-10 (נצרת) פלונית נ' משרד העבודה והרווחה ואח' [אתר נבו]).

חשוב לציין כי אפילו הוכרז אדם כפסול-דין, אין הכרזה זו פועלת רטרואקטיבית. "חוק הכשרות המשפטית אינו דן בחוזים שנעשו על ידי פסולי דין קודם להכרזתו פסול-דין. הכרזתו של אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית. אין היא פועלת למפרע. החוזים שעשה קודם להכרזה אינם חוזים של פסולי דין ולכן אין הם כפופים למשטרו של חוק הכשרות אלא לזה של חוק החוזים" (פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים כרך ב' עמ' 1014; ראו גם: פרופ' יצחק אנגלרד ומר מרדכי בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול-דין" משפטים ט 335). כך גם נפסק ע"י בית המשפט העליון:

"כידוע הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע, בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה ע"י אדם בעת שהיה חולה נפש או סובל מליקוי שכלי, יש לבדוק את תוקפה על פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבע בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. בנסיבות המקרה הנדון, השאלה היא האם מנע הליקוי השכלי של האשה שערכה את הפעולות המשפטיות, את גמירות הדעת שלה, כך שהפעולה היא חסרת תוקף. התשובה לשאלה זו תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה, המדובר איפוא בשאלה שהיא עובדתית ביסודה."

(ע"א 1101/99 אלעזר ברקוביץ נגד חנה ברקוביץ ואח', תק-על 99(2), 362)

הדברים נכונים על אחת כמה וכמה לגבי תוקפן של פעולות אדם שמעולם לא הוכרז פסול-דין ומונה לו אפוטרופוס בלבד בתקופה המאוחרת לפעולות שנעשו על ידו (ראו גם: ע"א 162/74 פרידמן נ' בדריאן, פ"ד כט(2) 724, 726; ת"א (חי') 537/75 שילה פסולת-דין באמצעות אפוטרופוסיה נ' קמחי, פ"מ תשל"ט (1) 119, 122; ת"א (ת"א) 418/90 כהן נ' אביבי (לא פורסם); עעמ 98 / 34 פלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה נט (1) 109, עמוד 111-112; תמ"ש 16591/01 (תל אביב) פלוני נ' אלמוני ואח' [אתר נבו]).

עוד חשוב להדגיש, כי עשויים להתקיים מקרים שבהם אדם שהוא לקוי בדעתו אך אינו פסול-דין, נעזר בפעולותיו המשפטיות על ידי בני משפחה או ידיד קרוב. עזרה זו עשויה להגיע לכדי פעולה של "אפוטרופוס למעשה" שעניינו הוסדר בסעיף 67 לחוק הכשרות:

"אפוטרופוס למעשה

67.       מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי החסוי יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו.

פעולתו של אדם כ"אפוטרופוס למעשה" על חסוי, מטילה על האדם שפעל כאפוטרופוס חובות ואחריות. היא גם יוצרת חזקה כי פעולות שנעשו על ידי חסוי ואושרו בידי "אפוטרופוס למעשה", אם במפורש ואם במשתמע, הינן פעולות משפטיות בנות תוקף לכל דבר וענין, כפעולותיו של חסוי שאושרו בידי אפוטרופוס שמונה ע"י ערכאה משפטית מוסמכת.

לסיכום, חזקת הכשרות המשפטית לפי סעיף 2 לחוק הכשרות חלה גם על חסוי שלא הוכרז כפסול-דין. הכרזת אדם כפסול-דין או מינוי אפוטרופוסות לחסוי, אינם פועלים למפרע. אין לבטל פעולה משפטית של אדם שפעל על דעת עצמו, חרף החלטת בית המשפט למנות לו אפוטרופוס שידאג לעניינו, אלא אם מתקיימת עילה לכך על פי דיני החוזים (רע"א 6397/04 מוסא אלעבאסי ואח' נ' עמותת אל עיר דוד ואח' [אתר נבו, 6/12/09]). פעולה משפטית של חסוי שלא מונה לו אפוטרופוס, משתכללת באמצעות הסכמה מפורשת או משתמעת של "אפוטרופוס למעשה".

מעגל דיני הכשרות המשפטית – ההיבט ההלכתי

שאלת הכשרות המשפטית בהיבט ההלכתי התעוררה בפרשה זו בעיקר ברובד "האיסורי", קרי: שאלת תוקף הנישואין שהועלתה ע"י ב"כ הורי המנוח. יצויין כי ברובד האיסורי, ככל שעולה שאלה לענין תוקף הנישואין, היא עלולה לעלות גם בהקשר של תוקף החליצה. ברובד הממוני היא עולה בצורה מינורית, אם בכלל, וזאת מאחר וההסכם שבין היורשים שהוגש לבית הדין, הוסיף לאלמנה ולא גרע מזכויותיה על פי דין תורה. נדון תחילה ברובד הממוני, כדי לחבר זאת לדיון דלעיל בהיבט החוקי.

הרובד הממוני

ההלכה אינה מכירה בהכרזה משפטית כוללת ועקרונית כי אדם הוא בלתי כשיר לבצע פעולות משפטיות, אלא קובעת כי שוטה אינו בעל יכולת לבצע פעולות משפטיות. כל פעולה ופעולה שביצע החולה בנפשו והלקוי בשכלו תיבחן לגופה, ויוחלט האם נעשתה בשעה שהאדם היה כשיר לעשותה, אם לאו. בהלכות מכירה מונה הרמב"ם שלושה "שאין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה" והם החרש, השוטה והקטן. על שוטה נאמר כי:

 "השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, ואין מתנותיו קיימות, ובית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ד).

כאשר בוצעה עיסקה על-ידי אדם שלעתים הינו בלתי שפוי ולעתים הינו שפוי, נדרשים העדים לעיסקה לחקור אם העיסקה לא הושפעה משטיונו של השוטה:

 "מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה" (הרמב"ם, הלכות מכירה, כט, ה).

במלים אחרות, פעולותיהם של חולה בנפשו ולקוי בשכלו אינם עניין להכרזה מראש או בדיעבד במישור המעמד המשפטי של אותו אדם. פעולות אלו נתונות לבדיקה פרטנית בה ייבחנו שאלת היעדר גיבוש הרצון או פגם ברצון מבצע הפעולה, כפי שאלו מוצאים את ביטויים בכל עיסקה ועיסקה שבוצעה.

מצד שני, על פי ההלכה, יתכנו מצבים בהם נחשב האדם לשפוי ואף על פי כן אינו יכול לבצע פעולות משפטיות הזוקקות דעת גמורה. הגמרא במסכת בבא בתרא (קנה עמוד ב) בדין קטן שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, דנה היאך דינו בשנת עשרים עצמה והביאה ראיה לכאורית ממה שמצינו לגבי אדם שהיה בשנתו העשרים ונפסק שאין מכירתו מכירה. הגמרא הסבירה שאותו אדם היה משחרר את עבדיו ומשום הכי אינו נחשב כגדול לעניין מכירת הנכסים. היינו, אף שיתכן לומר כי בשנת עשרים עצמה נחשב אדם כגדול לענין מכירת מקרקעין, מכל מקום מאחר שעשה מעשים המוכיחים על חסרון דעת, הרי שאין במעשה מכירת הקרקע כלום.

ונחלקו ראשונים בביאור הגמרא, וכך לשון שיטה מקובצת, שם:

"חזא ביה דקא משחרר לעבדיה. אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות:

אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו' ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן."

וראה שם בפירושו של רבינו גרשום שמשמע בדומה, שכל עניין משחרר עבדיו הוא בנוגע לשנה העשרים שיש להסתפק בה ופעולה זו מוכיחה שעדיין הינו קטן אמנם משיגיע לגיל עשרים ממש אין נפקותא ממעשים אלו.

ועיין בתשובת הריב"ש סימן תסח שהסיק שמעשה שטות זה יכול להשפיע גם לאחר שיגיע לגדלות ממש, אמנם מטעם שנחשב הוא לשוטה בעצם, שאף עניין איבוד ממון הוא מסימני השוטה.

ומכל מקום יוצא שנחלקו הרא"ש והעליות דרבינו יונה האם כשהגיע לגיל כשרות משפטית לענין מכירת קרקעות והיינו גיל עשרים והינו כשיר ואינו שוטה בעצם, האם יש בעובדה שאינו מבין שפיר כדי לפגוע בחלותם של מעשיו.

ומחלוקת דומה מצינו בדברי הנימוקי יוסף לגבי הדין שקטן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והטעם מפורש שם בגמרא שאף שהוא גדול אינו יודע להבחין בערך הכסף והנכסים ויתכן מצב בו ימכור את נכסי אביו ללא קבלת ערכם הראוי, אלא שדברים אלו נאמרו בדווקא לגבי פחות מבן עשרים. אמנם כשהגיע לגיל עשרים הרי שאף שאינו בקי בטיבו של עולם, להלכה מכירתו מכירה.

וכך לשון הנימוקי יוסף, בבא בתרא, קנו:

"אמר המחבר ודעת הרא"ם ז"ל דכל שיש לו עשרים וסימנים אע"ג שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם רבו הרא"ה ז"ל דכל שכן שאם לא היה יודע וכו' שהוא שוטה ואין מקחו ומכרו כלום ויותר נכון בעיני דעת הרא"ם ז"ל שלא תיקנו על דבר שאינו מצוי ... שהרי לעניין קידושין וגיטין וחליצה לא חשבינן ליה כשוטה מפני שהוא אינו יודע בטיב משא ומתן".

ועיין ברמ"א סימן רלה סעיף ט שהכריע דלא כריטב"א וראה שם בסמ"ע סעיף לה, ויצא אם כן שאף שאינו יודע בטיב משא ומתן הרי שמקחו מקח וממכרו ממכר.

אלא שנראה כי צריך להבחין בין כשרותו ההלכתית של האדם שאינו בקי לבצע את הפעולה לבין הצורך שיבין את העומד בבסיס הפעולה שהינו עושה.

ועיין דברי המהרי"ט בתשובה ח"ב אבהע"ז סי' טז, ונסוב על דברי הרמב"ם בענין "הפתאים ביותר שאינם מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עמי הארץ".

וכתב מהרי"ט:

"אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו".

ומשמע מדבריו כי על כל פנים צריכים אנו לדעת כי האדם הבין את שהוא עושה, והיינו שאין מניעה מבחינת כשרותו לבצע את הפעולה. אמנם ברור כי ללא הבנת הפעולה באופן בסיסי, אין לה ערך.

והנה הראיה שמביא המהרי"ט לדבריו היא מדברי הגמרא בבא בתרא, שם:

"ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי [אבוהו, כגידל בר מנשיא], אתא לקמיה דרבא. אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא, עבד הכי; אמר להו: זביניה לאו זביני. כי קא כתבו ליה שטרא, אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא? אזל א"ל; אמר להו: זביניה זביני. אמרו ליה קרוביה: לקוחות אגמרוהו! אמר להו: מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר – מידע ידע, והאי דעבד הכי – חוצפא יתירא הוא דהוה ביה".

והוכיח משם המהרי"ט שבאופן ש"מסבירו ליה וסבר", יש כאן דעת לצורך ביצוע הפעולה, ונראה שהבין מהרי"ט את דברי הגמרא שהסבירו לו לגבי פעולת המכר ושמאחר וכן, אין ריעותא במכר.

אמנם עיין בדברי הרשב"ם שם שביאר שהסבירו ליה וסבר, הכוונה לאמירתו לרבא בעניין מחיר פסק הדין. וכוונת הגמרא שמאחר ומדובר בדבר חכמה אף שהיה צריך להסביר לו במה מדובר, מכל מקום דבר זה מוכיח שבעצם מוכר זה אינו טיפש, אמנם לכאורה לא ניתן להביא מכאן ראיה לגבי זה שאדם שאינו בחזקת עושה מעשי שטות שחייבים להסביר לו בשעת מעשה ושידע פשר פעולותיו.

ולכאורה גם מדברי הראשונים שהובאו קודם לא נראה כדברי מהרי"ט שהרי הריטב"א כותב לגבי אותו בן עשרים שאינו יודע בטיב משא ומתן שמעשיו לא מהני מאחר שהינו כשוטה גמור, ואם כדברי מהרי"ט שאיירי במסברי ליה וסבר אם כן מדוע רצה להשוותו לשוטה.

ונראה כי גם למהרי"ט אין חובה שיבין לעומק את פשר מעשיו אלא את כלליות הענין וכפי שמבואר שם בתשובה.

ואמנם גם בסתם אדם העושה קנין אין הכרח שיבין בשעת מעשה את עומק התחייבויותיו ומעשיו, וכך לגבי אדם שטען שלא ידע על מה עשה קנין ועל מה חתם המבואר בסימן מה ס"ג ובסימן סא סי"ג שמהני ותופס הקניין, והטעם הוא מכיון שסומך על נאמנות אחרים, יש בדעתו להתחייב על פי דעתם.

ומכאן נראה לומר, כי גם באופן שדיבר מהרי"ט שיש על האדם לדעת ולהבין הדברים, אם יהיה מצב בו יש לו דעת מספיקה להבין כי יש אדם אחר שפועל עבורו ועל פיו עשה הוא את המעשה תועיל הפעולה מאחר וכאמור אין כאן בעיה של חוסר כשירות הלכתית.

ולפי המבואר נראה כי יש בשילוב של הבנה חלקית לגבי מהות הפעולה וסמיכות דעת על בני משפחה בניהול וגיבוש ההסכם, כדי להביא להכשרת הפעולה.

ניתן להגיע לתוצאה זהה גם בצורה אחרת. המשנה קובעת: "יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהן" (גיטין, פרק ה, משנה ד; בבלי, נב ע"א). ממשנה זו הסיק הרא"ש ש"יתומים שסמכו אצל בעל הבית, יש לאותו בעל הבית כל דין אפוטרופוס שמינוהו בית דין או אבי יתומים" (שו"ת הרא"ש, כלל פז, סימן א). לדעת הרא"ש, דינו של בעל הבית שהיתומים סמכו אצלו, הוא "כאפוטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים" (שם). וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ, סימן רצ, סעיף כד. להרחבה בדיני אפוטרופוס שנתמנה מאליו, ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך אפוטרופוס, כרך ב, עמ' קכח-קכט). אפוטרופוס מסוג זה מכונה כיום בשם "אפוטרופוס למעשה", ופעולתו הוסדרה בסעיף 67 לחוק הכשרות. מקורה של הוראה זו בהצעת חוק היחיד והמשפחה, התשט"ז-1956, סעיף 162. בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר בין השאר:

"בספרי החוקים של ארצות המשפט האזרחי לא מצאנו הוראות דומות להוראה זו. אך מצאנו דוגמתה בחו"מ סימן ר"ץ, סעיף כד: יתומים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם ונשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר, ואפילו סמכו אצל אישה..."

ניתן לומר שאפוטרופוס זה הוא אפוטרופוס על פי דין, במובן זה, שלא החוזה או החוק הם שיצרו את הנאמנות, אלא היא נוצרה מאליה, והחוק רק נתן לה תוקף חוקי בדיעבד (הרב ירון אונגר, נאמנות בנכסים [חוק לישראל, פרופ' נחום רקובר – עורך] עמ' 57-59).

גם אם נגיד כי לקוי הדעת לא הבין כלל את מהות הפעולה, מכל מקום הרי הדין נותן כי במצב שהאדם נחשב כמחוסר דעת ויש לו אפוטרופוס, יכול זה לבצע פעולות עבורו. אפוטרופוס זה יכול להיות גם בצורה של "סמכו אצלו" והיינו שלא מונה בפועל אלא שאותו שאינו בר דעת סמך אצלו והינו אחראי ומטפל בו, כאמור בשו"ע רצ סעיף כד.

אפוטרופוס זה נוגע בדרך כלל לאדם שהינו פסול-דין בעצמותו, וכך נאמר בגמרא כי אפוטרופוס לדיקנני [=בעלי זקן, מבוגרים] לא מוקמינן והיינו שאין בית הדין ממנה אפוטרופוס לאלו שאינן בגדרי חרש, שוטה וקטן. אמנם נחלקו האחרונים האם במידה וימונה אפוטרופוס לאותם שאינם פסולי דין יהיה לדבר תוקף הלכתי ועיין חו"מ רלה בפתחי תשובה ס"ק ו ועוד בפד"ר ה עמוד 83, ומדברים אלו עולה כי על כל פנים רוב השיטות נותנות תוקף לגדרי אפוטרופוס גם בגדולים.

הרובד "האיסורי"

נפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן מד, סעיף ב:

"שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים".

גדר השוטה הקבוע בהלכה כי קידושיו אינם קידושין נאמר במצבים בהם השטות מעקרת מהשוטה את האפשרות להבין נכוחה את מעשהו כל עיקר. השוטה מאובחן על ידי סימנים המנויים במסכת חגיגה דף ג: :

"תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן."

להלכה קיימא לן כדברי רבי יוחנן שאין צורך בעשיית כל המעשים אלא שמספיק עשיית אחד מהם עיין שו"ע חו"מ סי' לה סעי' ח.

ועיין ברמב"ם הלכות עדות פרק ט שסימנים אלו אינם בדווקא והוא הדין לסימנים שמקבילים בחומרתם לסימנים האמורים:

"ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב."

ובבית יוסף סימן קכא בד"ה סימני שוטה הביא את דברי רבינו שמחה ששוטה הינו רק לפי סימנים אלו ומכל מקום הביא שם בשם תשובת ריב"ש כי גם אדם המאבד את כל ממונו נכלל בגדר השוטה ובדרכי משה שם הוסיף כי גם אדם המדבר ואינו יודע מה הוא אומר נכלל בגדר השוטה.

ובהמשך דברי הרמב"ם (שם ט, י) מבואר כי אפילו אין לאדם סימני שוטה, אלא שאינו מבין כלל בטבעם של דברים, הריהו בכלל השוטים:

"הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב".

אך עיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב אבהע"ז סי' טז, שהובאו לעיל:

"שלא אמר כן הרמב"ם אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שכבר עבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים שסותרים זה לזה, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה, אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו".

ועיין בית יוסף (אבן העזר, מד):

"כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה: "מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה – קידושיו קידושין גמורים, וכן גירושיו. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה, ואין קידושיו קידושין גמורים...".

ועי' ברמ"א, שם, וחלקת מחוקק, שם, ס"ק ב. איברא, עיין אוצר הפוסקים, סימן מד, ס"ק ח שיש מהפוסקים שכתבו שקידושיו ספק אבל מותר באשתו.

ובאשר לדיני יבום וחליצה של אשה בעלת כשירות משפטית מוגבלת, ראו שולחן ערוך אבן העזר הלכות חליצה ויבום (סימן קעב, יא):

"החרשת והשוטה והקטנה, מתיבמות ולא חולצות. ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה, ה"ז מגרש."

וכן ראו עוד בהרחבה בספרו של הרה"ג מרדכי פרבשטיין, משפטי הדעת (ירושלים, תשנ"ה), ועי' במפתחות שם בערך "חליצה ויבום" ובו הפניות לדיונים בהגדרת הרצון הנצרך בחליצה וחליצת חרש ומפגר.

מעגל דיני החוזים

כאמור, סמכות השיפוט של בית הדין לדון בענין ירושה, כפופה להסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר. אימתי תישמע טענה של לקוי דעת, כי הסכמה שנתן לסמכות בית הדין, לרבות הסכמה לדרך חלוקת עזבון, הינה בטלה או דינה להיבטל?

שאלה זו אינה מיוחדת למצב בו עולה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני. ניתן לנסח את השאלה בצורה רחבה בהרבה: מהו תוקפן של פעולות משפטיות שנעשו על ידי אדם שאינו פסול-דין או קטין, אך בדיעבד התברר כי היה לקוי בדעתו בעת עשיית אותן פעולות? לעיל הזכרנו, כי שאלה זו נשלטת ע"י דיני החוזים.

העילות המקובלות לביטול הסכם לפי חוק החוזים ועשויות להיות רלבנטיות, הן: טעות, הטעיה, כפיה או עושק. בפרשה דנן, לא נטען ע"י ב"כ האלמנה כי הסכמותיה של האלמנה בטלות או דינן להיבטל עקב טעות, הטעיה או כפיה. לפיכך, אין צורך לדון בעילות אלו. הטענה שהועלתה בהקשר זה הוא, כי הסכמותיה של האלמנה ניתנו תוך "ניצול קשה של מצבה הנפשי, הרפואי והפסיכיאטרי של המבקשת, [וכך] הוחתמה המבקשת שלא מדעת ותוך מתן אמון עיוור במשיב על ההסכם שעשק אותה ושניצל אותה". זוהי עילת העושק. וזה לשונו של סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:

"עושק

18.       מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

על פי פסיקת בית המשפט העליון, הטוען טענת עושק, לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), צריך שיוכיח, כי התקיימו, במצטבר, שלושת התנאים הבאים: (א) קיומה אצלו של חולשה שכלית במובן הסעיף האמור; (ב) ניצול אותה חולשה על-ידי הצד שכנגד; (ג) גריעות תנאי החוזה, על- פי מבחן אובייקטיבי. העובדה, שהפרעה נפשית ממנה סבל אדם לא הגיעה לדרגה אשר הצדיקה את הכרזתו כפסול-דין, עדיין איננה שוללת את אפשרות קיומה של אותה "חולשה שכלית" בה מדובר בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי). כדי שיקבע בית המשפט, כי התקיים התנאי של ניצול החולשה השכלית, עליו להשתכנע, כי ניצול זה נעשה ביודעין על-ידי הצד שכנגד. מקום שניתן להראות, כי אדם אשר סבל מ"חולשה שכלית" הוחתם על הסכם, אשר תנאיו הינם, אובייקטיבית, גרועים מאוד עבורו, הרי יש בכך לפחות משום ראיה נסיבתית בעלת משקל ניכר גם לקיום היסוד של ניצול החלשה השכלית על-ידי הצד שכנגד (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא מג (1) 714, עמוד 714, 717-718).

המצב המנטלי של האלמנה

הפסיכיאטר ד"ר [מ' ז'] ציין בחוות דעתו כי לאלמנה חשיבה איטית וקונקרטית ביותר. אוצר המילים שלה דל מאוד. קיימות בעיות קשות באינטגרציה ובהפשטה. היא אינה מסוגלת להגדיר מה משותף בין הפרטים ומה שוני קיימים ליקויים קשים ביותר בקריאה. היא אינה מצליחה להבין משמעותן של מילים ואינה שולטת בחשבון אלמנטרי.

אנו נוטים לקבל את הקביעות הנ"ל, אך איננו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר [מ' ז'] כי מבחינת מצבה הקוגניטיבי והתפקודי, מתאימה האלמנה לקריטריונים של "פסול-דין". ראשית, כפי שהראנו לעיל, פסול-דין תלוי בהכרזה של בית המשפט.

"ראוי להדגיש את העובדה שעל-פיה קביעה של ועדת-איבחון שאדם הוא לקוי בשכלו אין פירושה המיידי כי תישלל או תוגבל כשרותו לנהל את ענייניו. מסקנה כזאת מחייבת קביעה נפרדת בחוק או בפסק-דין... כדי שיוכרז מפגר פסול-דין, יש להוכיח, כי מצבו השכלי מונע בעדו לדאוג לענייניו. המצב שאליו כיוון המחוקק מתייחס למכלול ענייניו של האדם או לפחות לרובם המכריע. אי-יכולת חלקית, המתייחסת לענין או לתחום מסוים ולא למכלול העניינים והתחומים, אינה עולה בקנה אחד עם המבחן שנקבע בחוק להכרזה על אדם שהוא פסול-דין" (פרופ' דן שניט "זכויות המפגרים בישראל" עיוני משפט יב 305, 332).

שנית, מהימנותו של ד"ר [מ' ז'] בכל הקשור למתן חוות דעת פסיכיאטריות לצורך עדות בערכאות משפטיות, התערערה עקב הרשעתו בפלילים בגין מתן חוות דעת כוזבות, כפי שהוכח על ידי ב"כ הורי המנוח.

שלישית, שוכנענו מחקירתו הנגדית בפנינו כי ד"ר [מ' ז'] לא נתן דעתו למכלול השיקולים הרלבנטיים בנסיבות דנן, אשר דרושים לצורך גיבוש חוות דעת פסיכיאטרית לענין הכשירות המשפטית של האלמנה.

חרף האמור, שוכנענו כי האלמנה הינה לקויית דעת. היא אובחנה כלוקה בפיגור שכלי קל בבדיקה שנערכה לה על ידי משרד הרווחה בשנת 1985. היא למדה במסגרות לחינוך מיוחד. יחד עם זאת יש לציין כי האלמנה שולבה בעבודה במפעל ממתקים ובהמשך עבדה במאפיה. היא נישאה בשנת 2001 למנוח, בחור עם מגבלה דומה. בני הזוג התגוררו יחדיו בדירה נפרדת השייכת להורי הזוג. בני הזוג הסתדרו בחיי היום יום לבדם. היא אף משתתפת בשיעורי תורה (פרוטוקול מיום 28.10.08).

לעומת ההתנהלות היום יומית, נראה כי אין לאלמנה כלים להתמודד עם סיטואציות חדשות הדורשות התמודדות מנטלית מורכבת, וכך את עניניה הכספיים מנהלים באופן קבוע אחיה. האלמנה אינה יודעת לנהל לבד עניינים מורכבים והיא זקוקה לסיוע (תסקיר פקידת הסעד מיום 25.11.08 שהוגש לבית המשפט).

גם מחקירת האשה בבית הדין ניתן להגיע למסקנות דומות, אך ספק אם איבחונה של האלמנה כלוקה בפיגור שכלי קל, איבחון שנערך לפני שנים רבות, תקף להיום. יש להדגיש כי האלמנה בעלת תובנה כלפי הצורך להיעזר בקרוביה בעניינים מורכבים. האלמנה סומכת על האחים והאם, והם אלו שדואגים עבורה לפעולות שאין היא מסוגלת להתמודד איתם שפיר. לענין זה, לדעתנו, מסוגלת האלמנה להבין כי באותם עניינים מורכבים, האחים הם המטפלים ודואגים עבורה. היא מודעת להסתמכותה עליהם ומסכימה לעצותיהם ופעולותיהם עבורה, מראש או בדיעבד, למרות שהיא אינה ערה לפרטים המלאים.

בסיכום נראה, כי מדובר באשה היודעת להתנהל באופן יום יומי במסגרת פעולות בסיסיות וסטנדרטיות, אך אינה מבינה דברים לאשורם בכל הנוגע להתנהלות בתחומים מורכבים או חדשים אשר זוקקים התמודדות עם מצבים שונים מהמוכר.

החליצה והזכות לכתובה

סעיף 5 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, קובע:

"5. שיפוט בעניני חליצה

תבעה אשה מיבמה בבית דין רבני מתן חליצה, יהא לבית הדין הרבני שיפוט יחודי בענין התביעה, לרבות מזונות לאשה עד יום מתן החליצה".

על פי ההלכה זכאי יבם לדרוש כי זכויותיו בעזבון אחיו יתבררו בטרם יחלוץ לאשת אחיו (ערעור 1/48/704 א' נגד ב', אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ-ישראל [ורהפטיג], מז).

אין בכך כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בענין עזבון האח המת כענין ראשי. הזכות החוקית שמורה ליורשים החוקיים להתדיין בנושא בערכאה המוסמכת. אבל –

"בדונו בתביעת החליצה יהא בית-הדין הרבני רשאי, בגבולות סמכותו, לקבוע את התנאים שבהם תינתן החליצה, ומה תהיה זיקתו של המערער לעזבון המנוח במקרה שהמשיבה תסרב לחלוץ ולהפסיק את זיקת האישות בינה לבין המערער" (ע"א 130/55 מורגן אינשא-טוב נ' חנה (אני) גוטרמן י 1665, 1674).

באשר לזכות האלמנה לכתובה, פסק השולחן ערוך (אבן העזר, הלכות יבום סימן קסה, ד):

"כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה".

וכתב עליו הרמ"א:

"...וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלוקו כל הנכסים שהניח, אפילו אין מגיע החצי לכדי כתובתה,... ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו. ואפי' תפסו, מוציאין מידן, דעיקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן החולץ עיקר בזה (ת"ה סימן ר"כ). ... וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתובתה, דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתובתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות. על כן נוהגין להתפשר ביניהם, ואפילו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפירשו בהדיא לחלוץ לה בחנם (מהר"ם פאדוואה סימן י"ז וכ"ג)."

ועיין בטורי זהב (שם, ו) ובית שמואל (שם, י) שביארו את טעם התקנה משום עיגון. והביא בית שמואל בשם כמה אחרונים שאם יש בנכסי המוריש יותר משיעור הכתובה, אותו המותר שייך לאבי המוריש. וכתב ערוך השולחן (שם, כד):

"ובזמננינו לא שמענו מעולם שיתנהגו ע"פ תקנות אלו אלא מתפשרין כפי היכולת ולכן לא ראיתי להאריך בזה רק עיקר הדבר שהב"ד מחוייבים להשתדל שהיבם יפטרנה בחליצה".

הכרעה

המנוח ז"ל והאלמנה תח' נישאו כדת משה וישראל. לאחר העיון בטענות ומענות הצדדים והראיות שבפנינו, לא נמצא בסיס לתביעה לביטול הנישואין. אין מקום לטענה כי האלמנה הינה בגדר שוטה שכן מדובר באשה המתפקדת לבדה, אין בה כל סימני שטות, אלא שהבנתה בענייני העולם הינה פחותה מהרגיל. אין בכך כדי להצדיק הטלת פגם בתוקף הנישואין ובכל הזכויות האישיות הנגזרות מכך. המצב המנטלי של האשה, כפי שהוכח בפנינו, אינו מביא אף להטלת ספק בחלות הנישואין. עקב פטירת הבעל ללא ילדים, היתה האלמנה זקוקה לחליצה. זו נערכה כדת וכדין, והאלמנה מותרת לעלמא לבר מכהן.

כל הנוגעים בדבר לענין ירושת המנוח – האלמנה והורי המנוח – הסכימו בכתב לסמכות בית הדין לענין עזבון המנוח. מכתבם לבית הדין הרבני בענין העזבון נחתם בידי שלושתם וצוטט לעיל במלואו. בכך נתמלא תנאי הסף לסמכות בית הדין לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה. על פי סעיף זה, כאשר ברצון הצדדים לידון בפני בית הדין בעניני ירושה, יש צורך בהסכמתם בכתב. דרישת כתב זו נועדה בעיקרה לשלול מצב בו אחד הצדדים פונה לבית הדין ללא ידיעת הצד שכנגד ומבקש שינתן צו ירושה. דרישת ההסכמה בכתב מתמלאת גם במקום בו הצהירו כל הצדדים בבית הדין על רצונם במתן צו ירושה על ידו, ובקשתם נרשמה בפרוטוקול בית הדין. כאמור, הצדדים התייצבו בעצמם ובליווי בני משפחה נוספים בבית הדין הרבני, הצהירו בפניו על ההסכמות שביניהם, והביעו רצונם בפני בית הדין לקבל על סמך האמור צו ירושה. הם אף חתמו על פרוטוקול הדיון בו נכתבו הצהרותיהם.

על פי סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 ותקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990, ועל יסוד הסכמת הצדדים, התקיים הדיון בפני מותב של דיין אחד (ראו: בג"צ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון [פדאור (לא פורסם) 08 (22) 234]).

אין לקבל את הטענה כי נפל פגם בהסכמת האלמנה לסמכות בית הדין עקב מצבה המנטלי. ראשית, האשה אינה פסולת-דין ולא היתה פסולת-דין בעת מתן הסכמתה בכתב לסמכות בית הדין. שנית, מצבה המנטלי הוא כזה המאפשר לאלמנה להבין את משמעות הדרישה להסכמה על מנת שבית הדין הרבני יוכל לדון בנושא הירושה. שלישית, הסכמת האלמנה לסמכות בית הדין אושרה במשתמע ומכללא ע"י אחי האשה אשר שימשו בפועל בעת מתן ההסכמה כ"אפוטרופוסים למעשה" על האלמנה. כזכור שני אחי האלמנה מונו, יחד ולחוד, כאפוטרופוסים עליה. בעת כתיבת המכתב בענין העזבון וחתימת האלמנה עליו נכחו שני "האפוטרופוסים למעשה" ובני משפחה נוספים ובעת הדיון הראשון בבית הדין נכח אח ששימש "אפוטרופוס למעשה" ובני משפחה נוספים.

מדברי האשה, כפי שנטענו בבית הדין בתאריך 13.11.08, עולה כי במועד חתימת האשה על הסכם הירושה הבינה האשה כי ההסכם נערך כדי לאפשר לה להמשיך לגור בדירה השייכת להורי הבעל. מאידך ברור כי האשה לא הבינה לעומקם את ענין התביעה נגד המעביד ואת מהות הזכויות שיש בנכס במושב [ב"ח]. אך עולה מדברי האלמנה כי היא היתה ערה לכך שאחיה מדברים בשמה עם הורי הבעל וכי חתימתה על ההסכם נותנת תוקף להסכמות אלו שנעשו בשמה ועבורה. לאור זאת יש לקיים את הסכם חלוקת העזבון האמור, שקיבל תוקף של פסק דין, הן מחמת שאחי האשה שימשו שלוחיה לצורך ניהול מו"מ וסיכום הענין עם הורי המנוח, והן משום שגם אם האשה מתאימה להגדרת "חסוי", הרי אחיה שימשו "אפוטרופוסים למעשה" ואישרו את הסכמתה לגופה.

אין לקבל את הטענה שיש לבטל את הסכם חלוקת העזבון עקב עילת העושק. כאמור, כדי שטענה כזו תתקבל צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של חולשה שכלית במובן הסעיף האמור; (ב) ניצול אותה חולשה על-ידי הצד שכנגד; (ג) גריעות תנאי החוזה, על- פי מבחן אובייקטיבי. במקרה דנן אמנם מתקיים התנאי הראשון. אין ספק שקיימת לאלמנה חולשה שכלית. אך שני התנאים האחרים אינם מתקיימים. לא ניתן לומר על פי הראיות שהוכחו, כי הורי המנוח ניצלו את החולשה השכלית של האלמנה. הסכם חלוקת העזבון נחתם בפורום משפחתי רחב בבית אם האלמנה. נכחו באותו מעמד שני אפוטרופוסים למעשה של האלמנה. האפוטרופוסים דאגו מאז ומתמיד לכל הצרכים השוטפים של האלמנה וחיפשו את טובתה. תוכנו של ההסכם סוכם בשיחה בעל-פה בנוכחות כל בני המשפחה והועלה בכתב יד באותו מעמד. בנסיבות אלו, מן הנמנע היה לנצל חולשה שכלית של האלמנה. לא התרשמנו כי האפוטרופוסים עצמם, שהופיעו והעידו בפנינו, סובלים מחולשה שכלית, וממילא אין לומר כי הורי המנוח ניצלו חולשה שכלית של האלמנה או של אפוטרופוסיה. כן לא שוכנענו כי מטרת המפגש בבית אם האלמנה היתה רק או בעיקר כדי לאפשר לה באמצעות הוצאת צו ירושה קבלת זכויות מן הביטוח הלאומי כאלמנה, מה גם שלא הובאה בפנינו כל ראיה כי הביטוח הלאומי מתנה זכויות כל שהן בהמצאת צו ירושה.

נבחן עתה אם מתקיים התנאי השלישי – "גריעות תנאי החוזה". הטענה המרכזית של אפוטרופוסי האלמנה כלפי הסכם חלוקת העזבון נוגע לנכס במושב [ב"ח] שלטענת ב"כ האלמנה שוויו מוערך בכ-4,000,000 ש"ח. על פי הנטען, הזכויות הנגדיות שקיבלה האלמנה חלף ויתורה על הזכויות בנכס, אינן מצדיקות את העסקה ולפיכך מדובר בעושק. כדי לעמוד על כך, יש לבדוק שלושה דברים: א) מה כולל העזבון – זכויות וחובות; ב) מה הן הזכויות החוקיות של האלמנה בעזבון; ג) מה הן הזכויות של האלמנה לפי ההסכם.

על פי הראיות שבפנינו, העזבון כולל יתרות כספים בחשבונות הבנק של המנוח, זכות תביעה כלפי המעביד של המנוח עקב תאונת העבודה שבה קיפח את חייו וכן נכס במושב [ב"ח] הרשום על שם המנוח. כזכור, לטענת הורי המנוח הנכס במושב [ב"ח] הינו שלהם. הוא נקנה ונבנה מכספם בלבד ונרשם על שם המנוח עקב אילוצים טכניים שפורטו בטענותיהם. בתמיכה בטענתם המציאו הורי המנוח יפוי כוח שנחתם על ידי המנוח בנוכחות עדים כחמש שנים קודם נישואיו. משמעות טענת ההורים היא, שהנכס במושב [ב"ח] אינו חלק מן העזבון, ולולא ההסכם לחלוקת העזבון עליו חתמו הצדדים, הם היו נוקטים הליך משפטי מתאים שבו יוצהר כי נכס זה אינו כלול בעזבון. יוצא אם כן, כי העזבון כולל "חוב" נטען כלפי הורי המנוח. יש להזכיר בהקשר זה, כי הדירה בה מתגוררת האלמנה, אינה חלק מן העזבון מאחר והיא שייכת להורי המנוח ורשומה על שמם. כמו כן, זכויות האלמנה מן הביטוח הלאומי אינן חלק מן העזבון, ואינן מותנות בצו ירושה.

על פי החוק זכאית האלמנה למחצית העזבון. במקרה דנן, מדובר במחצית יתרת הכספים בחשבונות הבנק של המנוח, במחצית הסכום שיתקבל, אם יתקבל, כתוצאה מתביעה של העזבון נגד המעסיק של המנוח, וכן במחצית הזכויות בנכס הרשום על שם המנוח במושב [ב"ח], אם תידחה תביעת הורי המנוח למתן פסק דין הצהרתי כי נכס זה אינו חלק מעזבון המנוח.

על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, אמורה האלמנה לקבל את כל יתרת כספי המנוח בבנקים (כולל המחצית המגיעה להורי המנוח מכוח הירושה), זכות מגורים בדירה השייכת להורי המנוח לכל ימי אלמנותה, סכום של 500,000 ₪ מתוך הסכום שיתקבל מתביעת העזבון נגד המעסיק של המנוח וכן מחצית של יתרת התביעה מעבר לאותם 500,000 ₪. כנגד זכויות אלו, מוותרת האלמנה על זכותה לתבוע מחצית מן הזכויות הרשומות על שם המנוח בנכס במושב [ב"ח].

במלים אחרות, בבחינת טענת העושק, מונחות על כפות המאזניים מצד אחד, מחצית יתרת כספי העזבון בבנקים בסכום שלא הוברר, זכות מגורים לתקופה ארוכה וזכות ל-500,000 ₪ מתוך תביעה כלפי המעביד; ומצד שני, זכות תביעה כלפי מחצית הזכויות בנכס במושב [ב"ח].

לאור מצבו המיוחד של המנוח עצמו, המקורות הכספיים המסתברים לרכישת הנכס במושב [ב"ח] ובנייתו, יפוי הכוח שחתם בקשר לנכס והעובדה שלא נטען כי נכס זה שימש את בני הזוג במהלך החיים המשותפים, ניתן לקבוע כי להורי המנוח סיכויים טובים להוכיח בבית משפט כי הנכס במושב [ב"ח] שייך להם בלבד ואינו חלק מן העזבון. לפיכך, ויתורה של האלמנה על זכות קלושה באותו נכס מתאזנת כלפי הזכויות שהיא מקבלת על פי ההסכם שבין הצדדים, ושהיא לא זכאית להם על פי החוק. מסקנתנו היא, שלא ניתן לומר כי האלמנה חתמה על הסכם גרוע שהוא בגדר עושק. להיפך, ניתן לומר במידת הסתברות גבוהה כי הורי המנוח נהגו כלפיה במידה ראויה ובהגינות מלאה, כפי המתאים והראוי לאלמנת בנם המנוח, שחייו נגדעו בלא עת.

נציין כי בדיונים בפנינו נטען על ידי האפוטרופוסים כי הם הוטעו לחשוב כי על פי ההסכם תהיה לאלמנה זכות מגורים בדירה למשך כל ימי חייה ולא רק לתקופת אלמנותה. התרשמנו כי טענה זו הינה אבן הנגף העיקרית, ולא הזכות בנכס במושב [ב"ח] שממנה קופחה, לטענתם, האלמנה. במהלך הדיון שהתקיים ביום י"ב חשון תשס"ה (24.10.2007) בנוכחות אחי האשה ואפוטרופוסיה ועל דעתם, כפי שתואר לעיל, הצליח בית הדין להביא את הצדדים לידי הסכם פשרה שהטיב עוד את מצבה של האלמנה. הצדדים קיבלו עליהם בקנין על הפשרה ובית הדין הורה לב"כ הצדדים לנסח את ההסכם ולהגישו לאישור בית הדין. בא-הכוח הקודם של הורי המנוח הגיש לבית הדין הודעה ובה פרטי ההסכם מנקודת מבטו. בא-הכוח הקודם של האלמנה נמנע מלעשות כן וחרף הסכם הפשרה הודיע לבית הדין כי אין הסכמה מטעם האלמנה לסמכות בית הדין. כפי שניתן לראות מהודעת ב"כ הורי המנוח, ההסכם השני הטיב עם האלמנה באופן שהיא אמורה לקבל בעלות מלאה על דירת מגוריה ששייכת למעשה להורי המנוח, ולא זכות מגורים בלבד למשך אלמנותה. חזרתם של האלמנה באישור אפוטרופוסיה מן הפשרה מעלה שאלה קשה, אם הסכם הפשרה האמור עדיין בתוקף. אנו מעמידים שאלה זו בפני הצדדים, ופתוחה בפניהם דלת בית הדין לטעון ביחס לכך. אנו מציינים בצער כי ספק הוא, לפחות בשלב זה, אם חזרתם של האפוטרופוסים מן הפשרה משרתת את טובת האלמנה.

כאמור, שאלה נוספת נותרה פתוחה והיא שאלת זכותה של האלמנה לכתובה. האם יש להפעיל בענייננו את תקנת הקהילות לגבי גובה זכות אלמנה שחלצה ליבמה? האם יש מקום לומר כי הזכויות שקיבלה האלמנה לפי ההסכם שבין הצדדים "בלע" בתוכו את הזכות לכתובה? סוגיה זו פתוחה לטיעון ודיון נוסף.

בטרם חיתום נוסיף ונעיר כי מתעורר הרושם שטרם הוגשה תביעה בשם העזבון נגד המעביד של המנוח, ונושא זה טעון הסדרה. קיימת זהות אינטרסים בין הצדדים ביחס לזכות העזבון לתבוע את המעביד, ואין סיבה שהצדדים לא יגיעו להסכם בדבר עורך-דין משותף שיגיש את התביעה בשמם לבית המשפט המוסמך או שיגיע להסכם בנושא עם המעביד. אם הצדדים לא יגיעו להסכם בענין זה יהיה צורך במינוי מנהל עזבון שיגיש את התביעה בשם העזבון.

סמוך לחתימת פסק דין זה הגיעתנו החלטת ועדת איבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 מיום ז' אייר תשע"א (11.5.2011) בעניינה של האלמנה. ההחלטה חתומה על ידי חמש חברות ועדת האיבחון ובהן עובדת סוציאלית (יו"ר), פסיכיאטרית, פסיכולוגית, רופאה ומחנכת. האלמנה הופנתה אל הוועדה על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה במסגרת הדיון בבקשה להכרזת האלמנה כפסולת-דין. מדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת הבוחנת את כל השיקולים הרלבנטיים הנוגעים לאלמנה, ובהם התחום האינטלקטואלי, התחום הרגשי-נפשי, התחום ההסתגלותי, התחום הבריאותי ותחום התעסוקה, חינוך ופנאי. מסקנת הוועדה היא, שהאלמנה מתפקדת ברמה גבולית, אך "אינה מפגרת בשכלה". דומה שהדברים עולים בקנה אחד עם דברינו לעיל.

פסיקתא

לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק, מחליט ומצווה:

1.         על יסוד ההסכם שבין הצדדים, ינתן צו ירושה לפיו הזוכים בעזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח. תירשם הערה בצו הירושה לפיה העזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לענין זה.

2.         התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם לחלוקת העזבון שנחתם בין הורי המנוח לבין האלמנה, נדחית. עם זאת, ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי.

3.         הורי המנוח יגישו לרשם המקרקעין באשדוד בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת האלמנה בהתאם לסעיף 4 במסמך "הסכמות צדדים למתן צו ירושה" שצוטט בתחילת פסק דין זה. בהערת האזהרה יירשם כי היא תימחק לפי החלטת בית הדין הרבני. עם ביצוע רישום ההערה, תוגש לנו הודעה אליה יצורפו הבקשה לרישום הערת האזהרה, החלטת רשם המקרקעין ונסח רישום. ההודעה על נספחיה תומצא ישירות גם אל ב"כ האלמנה או אל אחד מאפוטרופוסיה, אשר רשאים להתייחס לכך תוך 15 יום מעת ההמצאה. אישור על ההמצאה יצורף להודעת ב"כ הורי המנוח. לאחר המועד האמור, וככל שלא תהיה מניעה לכך, יתן בית הדין צו חלוקת עזבון (חלקי) לפיו הנכס במושב [ב"ח] יירשם במלואו על שם הורי המנוח בחלקים שווים. נוסח מוצע לצו זה יצורף להודעה ע"י ב"כ הורי המנוח.

4.         התביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי נישואי המנוח והאלמנה בטלים, נדחית.

5.         הצדדים יגישו תוך שלושים יום הודעות בכתב (עם העתק ישירות לצד שכנגד) ובהן יתייחסו לשאלות שנשארו פתוחות, בענין הסכם הפשרה עליו קיבלו בקנין בבית הדין ובענין הכתובה, כמבואר בפסק דין זה. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהגיע להסכמות שיוגשו לאישור בית הדין.

6.         מזכירות בית הדין תקבע מועד לפי היומן לדיון בשאלות הטעונות עדיין הכרעה.

7.         בית הדין ישקול מינוי מנהל עזבון, אם תוגש בקשה מתאימה.

8.         הצדדים זכאים לערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה, תוך שלושים יום.

9.         מזכירות בית הדין תעביר העתק פסק דין זה גם אל בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז באר שבע והדרום.

ניתן ביום י' באב התשע"א
(10/08/2011)