הגדרת שוטה לעניין פעולה קניינית - ערעור

בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק דין

לפסק המקורי, לפסקי דין נוספים שניתנו בנידון: פסק דין 1, פסק דין 2.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באשדוד מיום י' באב תשע"א (10.8.2011) בתיק 33040/1, אשר לאחר דיון ארוך וממצה הכריע בפסיקתא:

"לאור כל האמור לעיל, בית הדין פוסק, מחליט ומצווה:

1.    על יסוד ההסכם שבין הצדדים, ינתן צו ירושה לפיו הזוכים בעזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח. תירשם הערה בצו הירושה לפיה העזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לענין זה.

2.    התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם לחלוקת העזבון שנחתם בין הורי המנוח לבין האלמנה, נדחית. עם זאת, ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי.

3.    הורי המנוח יגישו לרשם המקרקעין באשדוד בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת האלמנה בהתאם לסעיף 4 במסמך "הסכמות צדדים למתן צו ירושה" שצוטט בתחילת פסק דין זה. בהערת האזהרה יירשם כי היא תימחק לפי החלטת בית הדין הרבני. עם ביצוע רישום ההערה, תוגש לנו הודעה אליה יצורפו הבקשה לרישום הערת האזהרה, החלטת רשם המקרקעין ונסח רישום. ההודעה על נספחיה תומצא ישירות גם אל ב"כ האלמנה או אל אחד מאפוטרופוסיה, אשר רשאים להתייחס לכך תוך 15 יום מעת ההמצאה. אישור על ההמצאה יצורף להודעת ב"כ הורי המנוח. לאחר המועד האמור, וככל שלא תהיה מניעה לכך, יתן בית הדין צו חלוקת עזבון (חלקי) לפיו הנכס במושב [ב"ח] יירשם במלואו על שם הורי המנוח בחלקים שווים. נוסח מוצע לצו זה יצורף להודעה ע"י ב"כ הורי המנוח.

4.    התביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי נישואי המנוח והאלמנה בטלים, נדחית.

5.    הצדדים יגישו תוך שלושים יום הודעות בכתב (עם העתק ישירות לצד שכנגד) ובהן יתייחסו לשאלות שנשארו פתוחות, בענין הסכם הפשרה עליו קיבלו בקנין בבית הדין ובענין הכתובה, כמבואר בפסק דין זה. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהגיע להסכמות שיוגשו לאישור בית הדין.

6.    מזכירות בית הדין תקבע מועד לפי היומן לדיון בשאלות הטעונות עדיין הכרעה.

7.    בית הדין ישקול מינוי מנהל עזבון, אם תוגש בקשה מתאימה.

8.    הצדדים זכאים לערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה, תוך שלושים יום.

9.    מזכירות בית הדין תעביר העתק פסק דין זה גם אל בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז באר שבע והדרום."

רקע עובדתי

בתאריך כ"ו בטבת תשס"ב (10.1.2002), נישאו המערערת ו[אלמוני] (המנוח) זל"ז כדמו"י, ועברו להתגורר בדירה הרשומה ע"ש הורי המנוח, המשיבים בערעור שלפנינו, בעיר אשדוד.

על פי בדיקה פסיכולוגית שנערכה בשנת 1985 ע"י משרד הרווחה, עלה כי המערערת לוקה בפיגור שכלי קל. ע"פ טענות ב"כ המערערת וכמשתמע מדברי בית הדין, גם המנוח היה מוגבל חלקית בשכלו.

ביום ג' בתשרי תשס"ז (25.9.2006) נהרג המנוח בתאונת עבודה טרגית במקום עבודתו, במפעל [כ"מ].

ביום כ"ג כסלו תשס"ז (14.12.2006) הגיש אבי המנוח לבית הדין באשדוד בקשה למתן צו ירושה על עזבון המנוח, ובבקשה כתב כי יורשי המנוח כולם בגירים. בתאריך כ"ד בטבת תשס"ז (14.1.2007) התקבלה הודעת ב"כ היועמ"ש לממשלה כי אין בכוונתו להתערב בבקשה.

ביום א' בניסן תשס"ז (20.4.2007) התייצבו הורי המנוח, אלמנתו, בני משפחה נוספים וכן עד ששמו [נ' פ'] בבית הדין. כמקובל בדיונים בתיקי ירושה בהסכמה, התקיים הדיון בפני מותב דן יחיד. הצדדים הגישו לבית הדין מסמך הסכמות בעניין העיזבון. במהלך הדיון התברר לבית הדין כי האלמנה זקוקה לחליצה. לאחר עריכת החליצה ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007) ניתן בתיק הירושה פסק דין הנותן תוקף להסכמות בעניין הירושה. בטרם נמסר פסק הדין בענין הירושה, הגישה האלמנה לבית הדין בקשה "להקפיא" את מתן צו הירושה. על פי הוראת בית הדין, הגיש ב"כ האלמנה ביום כ"ח באייר תשס"ז (16.5.2007) בקשה בה פרט את הנימוקים לבקשה "להקפיא" את צו הירושה.

בנוסף לכך הגישו אחי האלמנה לבית הדין חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר [מ' ז'], מיום כ"ו באייר תשס"ז (14.5.2007), הכותב בסיכום חוות הדעת: "הנ"ל מתאימה לקריטריונים של פסולת-דין". (ד"ר [מ' ז'] הודה מאוחר יותר בבית הדין כי הוגשו נגדו בעבר כתבי אישום בהם הוא הואשם בבימ"ש השלום והורשע בגין מתן שתי חוות דעת פסיכיאטריות כוזבות).

ביום כ"ז באייר תשס"ז 15.7.2007 התקבלה בבית הדין בקשתו של ב"כ היועמ"ש לממשלה לעכב את צו הירושה, בכותבו כי:

"הסכמתה של המבקשת לשיפוט בית הדין הנכבד... לא הייתה תקפה שכן עקב מצבה זקוקה היא לאפוטרופוס על גופה ורכושה אשר לא מונה לה על ידי בית המשפט לענייני משפחה."

בתאריך י"ב בחשוון תשס"ח (24.10.2007) התקיים דיון בבית הדין, ובו תקף ב"כ האלמנה את כשרותה של ההסכמה שנתנה האלמנה לסמכות בית הדין ולהסכם חלוקת הירושה. ב"כ אב המנוח השיב, כי אם לטענתו אכן אין לאלמנה יכולת מבחינה משפטית לתת את הסכמתה לסמכות בית הדין ולהסכם חלוקת הרכוש, כיצד נתנה את הסכמתה וחתמה על יפ"כ לב"כ. בית הדין הצליח להביא את הצדדים להסכם פשרה, שפרטיו לא נרשמו לפרוטוקול, והורה להם להגיש לאישורו הסכם בהתאם לסיכום שהושג.

ב"כ הורי המנוח הגיש לבית הדין נוסח של הסכם לאישורו, אולם ב"כ האלמנה השיב ביום כ"ט טבת תשס"ח (7.1.2008), כי לאור תגובת ב"כ היועמ"ש לממשלה, הוא חוזר בו מהסמכתו בבית הדין, ומבקש לסגור את תיק הירושה, כבקשת ב"כ היועמ"ש.

בתאריך י"ז בטבת תשס"ח (26.12.2007) מינה בית הדין את ד"ר [א' ר'], מומחה לפסיכיאטריה כללית ומשפטית, כמומחה מטעם בית הדין. אולם האלמנה לא הגיעה להיבדק ע"י המומחה, חרף הודעה של בית הדין מיום ד' בטבת תש"ע (21.12.2009) כי אי-התייצבותה עלולה להשפיע על תוצאות פסק הדין.

בתאריך ח' באייר תשס"ח (13.5.2008) הגישו הורי המנוח בקשה לבית הדין "לביטול הנישואין מחמת מקח טעות", בטענה כי אם האלמנה עומדת על טענתה כי היא לוקה בשכלה עד כדי כך שאינה כשירה לחתום על כתב ההסכמה, הרי שיש לבטל משום כך גם את הנישואין.

ביום כ"ח באלול תשס"ח (28.9.2008) הגישו אחי האלמנה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה למינוי אפוטרופוס לגוף ורכוש על האלמנה. ביום א' כסלו תשס"ט (28.11.2008) הוגש לבית המשפט תסקיר פקידת סעד, ובו הומלץ להיענות לבקשת האחים. ביום י"ב כסלו תשס"ט (9.12.2008) הודיע ב"כ היועמ"ש כי הוא אינו מתנגד לבקשה למינוי אפוטרופוס, ובאותו יום הוציא בית המשפט צו מינוי אפוטרופוס בו ממונים שני אחיה, ביחד ולחוד, לאפוטרופוסים על גופה ורכושה של האלמנה.

במשך תקופה זו בית הדין האזורי באשדוד ערך דיונים נוספים וארוכים בענייני הצדדים, והוגש לבית הדין חומר רב ובהם מסמכי ראיות, טענות וסיכומים. לאחר כל זאת הוציא ביום י' באב תשע"א 10.8.2011 פס"ד ארוך ומנומק בן 32 עמודים, בו לאחר שהוא פורש בפרוטרוט את השתלשלות המקרה, דן בו בהרחבה, הוא מאשר בסופו את נתינת תוקף פס"ד להסכם חלוקת הירושה (הראשון) שבין הצדדים. כן קבע כי על יסוד ההסכם שבין הצדדים ינתן צו ירושה, אך תירשם הערת אזהרה על הדירה הרשומה על שם הורי המנוח באשדוד, עד שענייני חלוקת העיזבון יתבררו סופית.

בפסק דינו, מבחין בית הדין בין מעמדו של "חסוי" אשר כשר לפעול פעולות משפטיות אף אם מונה לו אפוטרופוס, לבין מי שבית המשפט הכריז עליו שהוא "פסול דין". עוד מעיר בית הדין ומביא לכך אסמכתאות, שגם אילו היה מכריז בית המשפט בשלב כלשהו על האלמנה כפסולת דין, פסול זה לא היה פועל רטרואקטיבית, ולא היה בו כדי לפסול את ההסכמות וההסכמים שנתנה קודם להכרזה. לאחר קריאת חוות הדעת השונות בעניינה, מביע בית הדין את התרשמותו השיפוטית מהאלמנה, וכותב:

"מצבה המנטלי הוא כזה המאפשר לאלמנה להבין את משמעות הדרישה להסכמה על מנת שבית הדין הרבני יוכל לדון בנושא הירושה... הסכמת האלמנה לסמכות בית הדין אושרה במשתמע ומכללא ע"י אחי האשה אשר שימשו בפועל בעת מתן ההסכמה כ'אפוטרופוסים למעשה' על האלמנה."

לגבי גמירות הדעת של האלמנה בעת עריכת הסכם חלוקת הירושה וכשרותו של אותו הסכם כחוזה, כותב בית הדין:

"עולה מדברי האלמנה כי היא היתה ערה לכך שאחיה מדברים בשמה עם הורי הבעל וכי חתימתה על ההסכם נותנת תוקף להסכמות אלו שנעשו בשמה ועבורה... הסכם חלוקת העזבון נחתם בפורום משפחתי רחב בבית אם האלמנה. נכחו באותו מעמד שני אפוטרופוסים למעשה של האלמנה."

טענות המערערת

לטענת ב"כ המערערת – והוא למעשה ב"כ האפוטרופוסים – היא ובני משפחתה הוטעו על ידי אבי המנוח לחשוב כי הוצאת צו הירושה נדרשת בכדי שהאלמנה תהיה זכאית לזכויותיה בביטוח הלאומי. כמו כן, לא הועלה באותו מעמד עניינו של הבית ב[ב"ח], אשר הוכנס לאחר מכן בהסכם המודפס שהוגם לבית הדין.

על קביעת בית הדין האזורי כי האחים ליוו את האלמנה והיוו לה "אפוטרופוסים למעשה", משיב ב"כ המערערת: "מדובר באנשים פשוטים, אשר ליוו את המערערת כמיטב יכולתם, אך לא שכרו לה עו"ד ולא קיבלו ייעוץ משפטי בתחילת הדרך", ובוודאי שלא ניתן להחשיבם כאפוטרופוסים בדיעבד. בהמשך בסע' 9 לסיכומיו, חוזר ב"כ המערערת וכותב על אחיה, כי הם "אנשים פשוטים, אשר בעצמם לא הבינו את המתרחש". (ביחס לטיעונים אלו נעיר כבר עתה כי הם מעוררים קושי, שהרי עובדה זו לא מנעה את בית המשפט מלמנותם לאפוטרופוסים על האלמנה, ואם כך הרי אין כל פגם בפעולותיהם עבור האלמנה.)

עוד טוען ב"כ המערערת, כי היא לוקה בפיגור שכלי קל, ועל פי חוות הדעת השונות היא אינה מסוגלת לבצע חשבון אלמנטארי, בעלת שפה דלה ביותר ויודעת לעשות עבודות בסיסיות ופשוטות בלבד. על כן לא מובן, לטענת האפוטרופסים, כיצד ציפה בית הדין שהאלמנה תבין את השלכות הסכמותיה לסמכות בית הדין והסכם חלוקת הירושה.

ההסכמה שנתנה האלמנה להסכם ולסמכות בית הדין הייתה בחוסר גמירות דעת, משום מוגבלויותיה השכליות. לטענתם, האלמנה אשר מתקשה בקריאה וכתיבה, סמכה בעיניים עצומות על אבי המנוח, כשזה אינו מעמידה על משמעותה המלאה של חתימתה על המסמך, ומאידך מספר לה כי החתימה הכרחית על מנת שתוכל לקבל תשלומים מהביטוח הלאומי.

בפן המשפטי טוען ב"כ המערערת-האלמנה, כי מינוי האפוטרופוס לאלמנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, יש בו כדי להוכיח כי היא אינה ראויה, גם עתה וגם בעבר, לפעול פעולות משפטיות, וזאת משום חוסר הבנתה ויכולת השיפוט שלה.

מאחר שמצבה של האלמנה מנע ממנה לתת הסכמה לסמכות בית הדין – בית הדין קמא לא קנה סמכות עניינית לדון בתיק הירושה.

הטענה כי ההחלטה בעניין הסמכות היא חלוטה ואיננה ניתנת לערער, אינה נכונה. שהרי בעקבות בקשת ב"כ המערער והיועמ"ש לממשלה לביטול ההחלטה, קבע בית הדין בתאריך כ"ז בניסן תשס"ט 21.4.2009:

"לאחר העיון בחומר שבתיק, נראה לנו שהתיק עדיין לא בשל למתן פסק דין ואף לא למתן החלטה נוספת, לעת עתה, בענין הסמכות."

על פי סעיף 155(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965:

"היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה... פסול דין... רשאי בית הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לענין מתן הסכמה לשיפוט בית הדין הדתי ולענין ייצוגו לפניו".

אולם במקרה זה לא מינה בית הדין לאלמנה אפוטרופוס, וע"כ נפל פגם מהותי בהסכמתה. לדבריהם, אין לקבל את טענת בית הדין כי המערערת לא הוכרזה ע"י בית המשפט כפסולת דין, מאחר וההליך בעניינה עדיין עומד לפני בית המשפט וטרם הושלם.

על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, סעיף 39:

"אפוטרופוס שאינו של קטין או של פסול-דין חייב לדאוג לענינים שנמסרו לו על ידי בית-המשפט".

ולפי סעיף 43:

"החסוי חייב למלא אחרי הוראות האפוטרופוס בעניני האפוטרופסות שנקבעו על ידי בית-המשפט".

לטענתם, על פי סעיפים אלה, יוצא כי אם מינה בית המשפט אפוטרופוס שידאג לענייני החסוי, הרי שנובע מכך כי הוא אינו רשאי ליתן בעצמו הסכמה מעין זו.

בית הדין אינו יכול להתעלם מעמדת ב"כ היועמ"ש לממשלה משנת 2007, כי יש לבטל את צו הירושה והסכם חלוקת העזבון.

לטענת האפוטרופסים, בית הדין אישר הסכם אשר פוגע בזכויות האלמנה, כאדם חסוי ומוגבל בשכלו, ועל כן על פי סעיף 155(ג) לחוק הירושה: "היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו... פחותות ממה שהיו לפי חוק זה" – הרי שהסכם כזה אינו כשר, גם אילו כל הצדדים היו מסכימים לו.

בתאריך י"ב בחשוון תשס"ח (24.10.2007) ניתנה החלטה כי הצדדים יגישו לבית הדין הסכם חדש בהתאם להסכם שהושג בין הצדדים בבית הדין ואשר קבלוהו על עצמם בקניין – הסכם חדש זה מבטל למעשה את ההסכם הראשון הלכה למעשה. עוד הם טוענים, כי טעה בית הדין שלא פסק בעניין ההסכם השני (וטענה זו תמוהה, שהרי לאחר אותה החלטה, בכ"ט בטבת תשס"ח (7.1.2008) היה זה ב"כ האלמנה עצמו אשר הודיע לבית הדין, כי בעקבות פניית היועמ"ש הוא חוזר בו מהסכמתו בבית הדין. יוצא אם כן שהוא בעצמו היה זה שאיין את השגת ההסכם החדש).

אישור ההסכם בבית הדין ביום ט' בניסן תשס"ז 28.3.2007 היה בדן יחיד, ואילו האלמנה מצדה לא נתנה את הסכמתה לכך ולא הוסברו לה ההשלכות מכך (אולם לפי הודעת בית הדין באותה החלטה, טענה זו מופרכת, והצדדים כן נתנו את הסכמתם לדן יחיד).

לטענת האפוטרופסים, ההסכם בין הצדדים אינו הולם את חוק החוזים, תשל"ג-1973, משום חוסר בגמירות דעת, חוסר תום לב (סע' 12), טעות (סע' 14), הטעיה (סע' 15) ועושק (סע' 18).

טענות המשיבים

לגבי טענת קיפוחה של האלמנה בהסכם חלוקת הירושה, משיבים הורי המנוח כי בית הדין קמא כבר קבע כי נהגו עם האלמנה בהסכם זה ברוחב יד, ואילו טענותיה של המערערת כי מגיע לה מעבר למה שניתן לה בהסכם אינן נתמכות במסמכים ובראיות כלשהן.

כפי שקבע בית הדין בעקבות חוות דעת שהוגשה בפניו, האלמנה נמצאת במצב של פיגור שכלי קל בלבד – המאפשר לה לתת את הסכמתה לפעולות וההליכים משפטיים הנדונים, והוסיף, "כי האלמנה בעלת תובנה כלפי הצורך להיעזר בקרוביה בעניינים מורכבים."

עניין הבית ב[ב"ח] מעולם לא הוסתר מהאלמנה ומאחיה, והובא במסמך שבכתב יד ובמסמך המודפס שהוגש אל בית הדין, ונזכר רבות בדיונים בבית הדין.

הבית ב[ב"ח] נרכש על ידי אבי המנוח וזה רשם אותו על שם המנוח כמתנה, ואולם נעשה יפ"כ בלתי חוזר המאפשר לאב להשיב את הבית בחזרה לבעלותו. ע"פ חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 הבית ב[ב"ח] אינו אמור להיות מחולק לאשה.

בפן המשפטי, סומכים המשיבים ידיהם על פסק הדין של בית הדין קמא, וטוענים שהוא מנומק משפטית ועובדתית. לדבריהם, ערכאת הערעור אינה אמורה לערער על הממצאים העובדתיים של בית הדין קמא, במיוחד לאחר שאלה נקבעו אחר דיונים רבים והוגש בפניו כל מלא החומר.

עוד נטען ע"י המשיבים כי בתאריך ו' באדר תשס"ט (2.3.2009) נתן בית הדין החלטת ביניים בדבר סמכות בית הדין, ומשלא ערער ב"כ המערערת על החלטה זו – הרי שההחלטה בדבר סמכות בית הדין היא חלוטה. אין להסתמך על ההחלטה לעיון חוזר כמי שמפקיעה את סמכות ההחלטה הקודמת בנדון.

האשה מעולם לא הוכרזה ע"י בית המשפט כפסולת דין, והיותה של האלמנה "חסויה" משלב מסוים של הליכים המשפטיים – לטענתם, תוך "תרגיל משפטי" והצגת חוות דעת בלתי אובייקטיבית – אינה מפקיעה מהאלמנה את כשרותה המשפטית.

את האלמנה ליוו לאורך כל הדרך אחיה, שהיוו לה כ"אפוטרופוסים למעשה" – ועל כן לא נפגעה גמירות דעתה בהסכמים ובהסכמות שנתנה, כאשר היא נסמכת על הבנתם ושיקול דעתם.

דיון והכרעה

בטרם ניכנס לגוף הדיון, נציין כי לאחר ששמענו את טענות ומענות ב"כ הצדדים בדיון בערעור שהתקיים לפנינו ביום כ"ז בניסן התשע"ב (19/04/2012) החלטנו לבקש את עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה. למרות ארכה שניתנה להגשת עמדת ב"כ היועמ"ש, היא לא הגיעה אלינו עד למתן פסק דין זה.

הציר המרכזי בפסק הדין הוא הכרעת בית הדין בעניין מצבה השכלי והמנטאלי של המערערת. מהכרעה זו נגזרת גם הכרעת בית הדין בסוגיות ההלכתיות והמשפטיות הנדונות באורך וברוחב בפסק הדין.

בית הדין מסכם את הפרק שעוסק במצבה המנטאלי של המערערת במילים הבאות:

"בסיכום נראה, כי מדובר באשה היודעת להתנהל באופן יום יומי במסגרת פעולות בסיסיות וסטנדרטיות, אך אינה מבינה דברים לאשורם בכל הנוגע להתנהלות בתחומים מורכבים או חדשים אשר זוקקים התמודדות עם מצבים שונים מהמוכר."

בכך דחה בית הדין את קביעתו של ד"ר [מ' ז'] שהמערערת מתאימה לקריטריונים של פסולת דין. משום שלשם כך בית הדין צריך להשתכנע כי מצבה השכלי של המערערת מונע ממנה לדאוג לרוב המכריע של ענייניה.

מלבד חוות דעתו של ד"ר [מ' ז'] שהוזמנה על ידי משפחת המערערת, ישנן בתיק מספר חוות דעת של גורמים ממסדיים: 1. תסקיר סעד של פקה"ס לסדרי דין בעיריית אשדוד מיום 25/11/08; 2. סיכום של ועדת אבחון מיום ז' אייר תשע"א, שמצוין בו שהיו לפני עורכיו כמה דוחות וחוות דעת בעניינה של המערערת; 3. אבחון שנערך על ידי מרכז האבחון ברחובות מיום ד' אייר תשע"א.

קיים הבדל משמעותי בין התסקיר לבין שני האבחונים הנוספים. מעיון בתסקיר עולה שהמערערת הצליחה לסגל לעצמה במשך השנים מיומנויות הכרחיות לתפקוד היום יומי, אך לא הצליחה, ואולי אף לא ניסתה, להתפתח, לא מבחינה מנטאלית קוגניטיבית ולא מבחינה פרקטית, אל מעבר לבסיסי והחיוני בלבד. המערערת ניהלה משק בית משותף עם בעלה ז"ל, שגם הוא ככל הנראה סבל ממוגבלות קלה, אך גם נישואיה והבית החם והאוהב לא מנעו ממנה את הצורך להיסמך ולהיעזר בבני משפחתה. מאידך גיסא, מעיון באבחונים הנוספים עולה כי ברוב המדדים שנבחנו, יכולות המערערת גובלות בנורמה, עם חולשה משמעותית בעריכת חשבונות והבנה בעניינים כספיים, ומיומנות חברתית ירודה וילדותית.

ההתרשמות של בית הדין מתאימה יותר לתיאור הדברים במסמך הסיכום של ועדת האבחון, כפי שנכתב גם בסיפא של פסק הדין.

הפרק המשפטי בפסק הדין עוסק בהבדל שיש בין חסוי לפסול דין ובהשלכה שיש לחקיקה הרלבנטית לענייננו. מסקנת פרק זה של פסק הדין בתמצית היא, שלא כל חסוי הוא פסול דין, ושחזקת הכשירות המשפטית עומדת גם לחסוי. לפיכך, הכרת בית המשפט במערערת כחסויה, לא די בה כדי לבטל פעולות משפטיות שעשתה, ובכלל זה קבלת סמכות בית הדין, קבלת סמכות דיין יחיד, וחתימה על הסכם עם המשיבים. בנוסף, גם אם יכיר בית המשפט בעתיד במערערת כפסולת דין, לא יהיה בכך כדי לבטל למפרע פעולות משפטיות שעשתה, מאחר שלהכרזת אדם כפסול דין אין תחולה רטרואקטיבית.

בנוסף, בית הדין קובע שהפעולות המשפטיות נעשו תוך לווי צמוד של אחיה שמונו לבסוף אפוטרופוסים עליה, ויש לראות בהם "אפוטרופוסים למעשה" של המערערת.

בית הדין קובע גם שההסכם שנעשה עם המערערת אינו הסכם "עושק" כמובנו בחוק החוזים מהטעמים המפורטים בפסק הדין.

הפרק ההלכתי עוסק במספר סוגיות, בהן, מעמדו של שוטה ושל מי שאינו מתמצא במקח וממכר, בפרט בעסקאות בקרקע; כמו גם בשאלת מעמדם של בני משפחתה.

לאחר עיון ודיון במובאות ההלכתיות, מסיק בית הדין שכדי שינתן תוקף לעסקת מכר, די בכך שהמוכר יבין את בסיס הפעולה, ובסיוע בני משפחה שהמוכר מסתמך עליהם, יש תוקף לפעולת המכר.

בידוע שבית הדין הגדול אינו המקום לבירור טענות עובדתיות. כמו כן, בית הדין הגדול אינו נוטה להתערב בבירור ובקביעת העובדות שנעשו על ידי בית הדין האזורי, אשר מכיר את החומר שבתיק לפני ולפנים, כפי שגם אפשר להתרשם מפסק הדין הארוך והמנומק.

לפיכך, לאחר שמיעת טענות ומענות ב"כ הצדדים ועיון בטיעוניהם בכתב, איננו רואים עילה להתערבותנו בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי.

כמו כן, מקובל עלינו הניתוח המשפטי של בית הדין האזורי, ובכלל זה קביעותיו בעניין תוקף הסכמת המערערת לסמכות בית הדין ויתר הסכמותיה בעניין העיזבון, על פי המתווה המשפטי שפורט בהרחבה בפסק הדין של בית הדין קמא.

אך באשר לפרק ההלכתי, נראה כי מסקנת בית הדין זקוקה לביסוס נוסף, ויש להרחיב יותר בעניין זה, כדלהלן.

הנושא שלפנינו הוא ביטול מעשה קנייני או חוזי בגין טענה של חוסר כשירות. בגמרא ובפוסקים מצאנו כמה מצבים שבהם יש לדון בכשירותו של מי שפעל פעולה קניינית, ונרחיב בעניין זה.

פרק א': שוטה

איתא בגמ' (חגיגה ג, ע"ב):

"תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן. היכי דמי?... לעולם דקא עביד להו דרך שטות."

וכתבו תוספות (שם, ד"ה דרך שטות):

"דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר."

והרא"ש בחולין (פ"א סי' ד') פסק כרבי יוחנן, וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' א ס"ה).

וכתב הבית יוסף (חו"מ סי' לה):

"ונראה לי שאין הכונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (עדות פ"ט ה"ט) ונמצאת דעתו משובשת תמיד. וכ"פ הש"ך ביו"ד שם (ס"ק כג) והוסיף: ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה."

וברמב"ם בהל' עדות (שם) כתב:

"השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב."

וכתב הבית יוסף (אבן העזר סי' קכא) שרבינו שמחה חולק על הרמב"ם, והביא דבריו (שם, סי' קיט), וז"ל:

"דלא מחזיקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה (ג, ב)."

ובביאור מחלוקת הרמב"ם ורבינו שמחה, ובהכרעת הלכה זו האריכו האחרונים, והובאו דבריהם בספר אור הישר, שבו קובצו תשובות האחרונים שדנו בכשרותו של "גט דקליווא". כמו כן דנו אם די במעשה אחד של שטות כדי להחזיק אדם כשוטה, או שצריך שיוחזק שלוש פעמים ויותר. אך כל זה אינו נוגע לענייננו, משום שכתבו הפוסקים (עיין בתשובת נודע ביהודה ושו"מ שבספר אור הישר, ובשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"ב ס"ב ועוד) שמעשה שטות שמחזיק אדם שוטה צריך להיות שווה בחומרתו למעשים שבגמ' בחגיגה. וכך מוכח גם מהראיה שהביא הבית יוסף (באבן העזר סי' קכא) לדברי הרמב"ם מסוגית הגמ' בחגיגה, עיי"ש. ובנד"ד לא נטען שהמערערת סבלה משטיון כלשהו, ולכן פשוט שאין לדונה כשוטה.

פרק ב': פתי

כתב הרמב"ם (שם ה"י):

"הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב."

והמגיד משנה (שם) כתב שמקור דין זה מבעל העיטור שכתב וז"ל:

"הפתאים והנחפזים ואנשים שאינם יודעים להבין עיקר דבריהם צריכין דרישה וחקירה לבית דין שאף הם בכלל שוטים דלאו בני דעת נינהו."

מבואר מדברי הרמב"ם ובעל העיטור שאנשים אלו נחשבים שוטים משום שאינם מבינים דברים לאשורם.

וכ"פ השו"ע חו"מ סי' לה סעי' ט'. והאחרונים דנו באריכות בשאלה, מה ההבדל בין שוטה לפתי, ומהיכן למדו הרמב"ם והעיטור את ההלכה הזו.

הסמ"ע (שם ס"ק כא כב) כתב:

"זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם. והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם, ומשום הכי סיים וכתב דבכלל שוטה "יחשב", והיינו לדין פסול, אבל לאו שם שוטה עליו. המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר. נראה שכל הני פירושם הוא שאינם מתונים בעניניהם, אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה, מ"ה זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב."

הסמ"ע מפרש שפתי נחשב שוטה אבל אינו שוטה לגמרי. וההבדל בין פתי לשוטה, שפתי אינו מטורף בדעתו – רק חסר שכל, והשוטה מטורף בדעתו לפחות בדבר אחד.

ובספר תבואות שור (סימן א' ס"ק נ"א) חילק אחרת, וז"ל:

"דשוטה הוא בנשתנה דעתו מחמת חולי או רוח רעה, והפתי הוא דעתו קלישתא דמעיקרא מתולדתו."

ובשו"ת מהרי"ט (אבן העזר ח"ב סי' טז) כתב וז"ל:

"דגם להרמב"ם לענין עדות, בלבד הוא דפסול דשמא אומר בדדמי על מה שעבר כיון שאינו מכיר דברים הסותרים אבל לקיים דבר במו"מ ובגיטין ובקדושין כי מסברי לי' וסבר לאו שוטה הוא ומהני מה שעשה לפני הב"ד בדעת שפוי' וראי' מסוגי' דב"ב דף קנ"ה דזיל אכול תמרא ושדי ביה קשייתא."

ובשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' ט) ביאר את דברי המהרי"ט, וז"ל:

"ועוד נראה לע"ד לבאר בהסבר יותר לדברי המהרי"ט והוא דכבר ראיתי בספרי אחרונים דכתבו דאף להרמב"ם דס"ל דגם בשארי מילי דשטות נחשב לשוטה. דזה אינו רק בעושה מעשה שטות אבל באינו עושה מעשה בידים לא נחשב לשוטה אף דנראה ממנו סימן שטות...ובאמת יש להסביר על נכון בפשטות לדברי המהרי"ט שכתב בהנך הפתאים ביותר שלא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שארי עם הארץ כו' כמבואר בטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף י'... דהטעם הוא דכיון דאינו עושה מעשה שטות במעשה דאין דינו כשוטה גמור ואין שם שוטה עליו... דרק חסרון הבנה יש לו ולכן כיון דבמסברי ליה סבר מקרי בר הבנה כשמסבירין לו וסבר... משא"כ במי שעושה מעשה שטות בידים אף בשארי מילי נחשב לשוטה לשיטת הרמב"ם ואז אף שמסבירין לו וסבר מ"מ אין ממש במעשיו."

העין יצחק מפרש שהחילוק המעשי בין פתי לשוטה לפי המהרי"ט הוא, ששוטה עושה מעשי שטות ופתי מדבר דברי שטות. מעין מה שמחלק הנודע ביהודה להלן. והחילוק ההלכתי בין פתי לשוטה הוא, שפתי אין שם שוטה עליו, כלומר אין חסרון באדם אלא רק בפעולות שעושה, ולכן כאשר הסבירו לו וסבר, מעשיו קיימים. ושוטה, יש בו חיסרון, ולכן גם כאשר הסבירו לו וסבר, מעשיו בטלים.

ונלמד מדבריו שגם אדם שאינו מבחין בין דברים בצורה קיצונית עד כדי כך שאי אפשר לסמוך על עדות שמוסר בגלל שיתכן שמערב בין דברים, בכל זאת כאשר מסבירים לו וסבר, מעשיו קיימים.

ובספר אור הישר הנ"ל (סי' כה) הביא תשובה בשם המהר"ד מדעסוויא. וכתב שם שפתאים פסולים רק לעדות, אבל לשאר דברים נחשבים בני דעת, וקניינם קניין, וקידושיהם קידושין. ואולי דקדק כך מדברי הסמ"ע שכתב שהפתי בכלל שוטה יחשב, אבל אינו שוטה. וביאר שרק לעניין עדות נחשב שוטה, אבל לשאר מילי הוא ככל אדם. אבל משאר הפוסקים לא משמע כך. וגם המהרי"ט שכתב שהפתאים פסולים רק לעדות, כוונתו שלעדות לא מהני הא דמסברו ליה וסבר. וכן משמע ממה שכתב "ומהני מה שעשה לפני הב"ד בדעת שפויה", הרי שכל עוד לא ברור שעשה את מה שעשה בדעה שפויה, אין תוקף למעשיו. ודו"ק.

שבנו וראינו בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סי' קכ) שכתב בפשטות שהפתאים ביותר פסולים רק לעניין עדות, אבל לשאר מילי הם פקחים לכל דבר ועניין. ועיי"ש שהאריך להוכיח שגם מה שכתב הרמב"ם (שם, ה"ט) במי שעשה מעשה שטות ובשאר מילי שואל ומשיב לעניין דמקרי שוטה, היינו דווקא לעניין חיוב מצוות וכשרות לעדות, שגם זה תלוי בחיוב מצוות כמו שמבאר שם, אבל לעניין קניינים מקרי בר דעת. וזה מעין מה שכתב הנודע ביהודה בתשובה הנ"ל. אך מה שכתב בעניין דברי הרמב"ם בדין הפתאים ביותר, מתנגד לכאורה למו"מ בפוסקים ב"גט דקליווא", שכולם דנו בדברי הרמב"ם בפתאים ביותר בקשר לכשרות הגט, ולא חילקו כך. ונראה שגם הנודע ביהודה שכתב ששוטה שמשיב כעניין כשר לשאר דברים, היינו משום שטעם הפסול לעדות הוא משום שאינו מחויב בכל המצוות כאשר הוא שוטה בדבר אחד, אבל פתי, שאינו שוטה בשום דבר, חייב במצוות, וע"כ הטעם שפסול לעדות הוא משום שהוא כשוטה בעלמא שאינו בר דעת ולא יכול גם לגרש ולקדש. ואכתי צ"ע.

ובספר אור הישר (סי' ל) הביא את תשובת הנודע ביהודה שכתב וז"ל:

"הנה בפתאים בעינן שיהיה פתי לכל הדברים שאם הוא פתי בדבר אחד אינו נחשב שוטה כלל, ועיין חו"מ סי' לה ובסמ"ע ס"ק כא גדר הפתי הוא שאינו יודע דבר והפוכו ואינו מכיר דברים הסותרים זא"ז, ומבואר שם בטור ושו"ע, אם כן מי שפתי בדבר אחד שאינו יודע דבר והפוכו בין הן ללאו חכם הוא לכל שאר הדברים. ק"ו מי שאינו אומר שום דבר שטות רק שאומר שיש עליו אימות מות ופחד שאינו רוצה לגלות ויודע גם בדבר הזה דבר והפוכו שדעתו נוטה שיש לו פחד ולפי הדמיון שלנו אין אנו מכירים בו שום פחד, אפילו יודעים בודאי שלא היה שום פחד אינו עושה מעשים של שטות אינו נחשב שוטה כלל."

עוד כתב:

"אבל בדברים בעלמא לדבר דבר של שטות בעניין אחד דעתו משובשת בדבר הזה תמיד לדבר דברי שטות וכל שאר הדברים אנו רואים שמדבר ושואל ומשיב כעניין דברי טעם ככל שאר בני אדם, אינו נחשב שוטה כלל, דלא בחינם נקטו שתי הבריתות להחזיקו בשוטה על ידי מעשה בפועל שעושה דרך שטות."

עוד כתב:

"וזה נלע"ד החילוק שבין פתאים לשוטים, שדין הפתאים הזכיר הרמב"ם באותו פרק אחר כך בה"י ועיין בסמ"ע חו"מ סי' לה ס"ק כא דברים דחוקים מאד שכיוון שאינו מכיר דבר והפוכו אין לך דעה מטורפת לגמרי יותר מזה, אם כן מה ההבדל בין פתי לשוטה. ולי ניחא ששוטה עושה מעשה בפועל לכך סגי בדבר אחד, ופתי אעפ"י שאינו מכיר דבר והפוכו אינו עושה מעשה שטות בידים רק שמדבר בפיו ולכן בעינן שיהיה פתי בכל הדברים."

הנודע ביהודה מפרש אחרת את ההבדל בין פתי לשוטה. פתי הוא מי שמדבר דברי שטות, ושוטה הוא מי שעושה מעשה שטות. אלא שיש קושי בדבריו. שקודם לכן הביא ראיה שדיבור של שטות קל ממעשה מדברי הגמ' (גיטין סז, ב): "שוטה בחד מילתא לא סריך". משמע שרק כאשר מדבר דבר שטות אחד אמרינן שאינו שוטה כי אין דרכו של שוטה בכך, אבל כאשר מדבר דברי שטות בכמה עניינים, נחשב שוטה, גם כאשר הוא חכם בדברים אחרים. מאידך גיסא, בהמשך כתב בפירוש שפתי צריך להיות בכל הדברים, ופתי הוא מי שמדבר דברי שטות, משמע שצריך שידבר דברי שטות בכל הדברים.

וראינו בשו"ת עזרת כהן (אבן העזר סי' סז) שכתב:

"סברת הנודע ביהודה... בדברים בעלמא, שמדבר דבר של שטות בענין אחד, ודעתו משובשת בדבר הזה תמיד לדבר דברי שטות, ובכל שאר דברים אנו רואים שמדבר ושואל ומשיב כענין, בדברי טעם ככל שאר בני אדם, אינו נחשב שוטה כלל... ואף על פי שלכאורה נראין הדברים מוסכמים, מ"מ הבית-אפרים שדא בהו נרגא, בחאה"ע סי' פ"ט...ובאמת תמיהני על הב"א... אבל מה שיש לדון בזה, גם אם נתפוס כד' הנודע ביהודה, הוא משום דמכל דבריו נראה, דלא אמר זה דע"י דיבור של שטות לא נחזיקו לשוטה זהו רק כשהשטות הוא בענין אחד, שאז הוא מסתייע מהא דשטיא בחדא מילתא לא סריך, וכן הי' בנדון שלהם בתשו' אור הישר, שאמר המגרש שהוא מפחד מפני סכנת נפשות, שלא מצאו בזה ממש. אבל בנ"ד, שכת"ר כותב שבענין משא ומתן ומסחר דבריו מטושטשים, משמע הלשון שבכמה ענינים של משא ומתן דבריו מטושטשים, וע"ז י"ל שגם הנודע ביהודה מודה שאם יש בזה משום עניני שטות יש לחוש שמא הוא שוטה גם בענינים אחרים...אי אפשר לנו לתפוס את הקולא של הנודע ביהודה בענין החילוק שבין דבור למעשה, יותר ממה שדן הוא בעצמו, והוא ז"ל לא אמר את דבריו כ"א כשהשטות נתגלה בענין אחד של דיבור, אבל אם נתגלה שטות בענינים שונים אי אפשר לנו להקל כ"א אם יבורר לנו שהדברים בעצמם אינם ענינים של שטות גמורים."

משמע שנקט כמו הצד הראשון, אך זה מתנגד למה שכתב הנודע ביהודה בהמשך, וצ"ע.

מ"מ נלמד מדברי הנודע ביהודה שני דברים חשובים. ראשית, שגם אדם שסובל מדמיונות שווא כמו במקרה שנדון שם במי שפחד מדברים לא מציאותיים, לא נחשב פתי, משום שיש לו שכל להבין דבר והיפוכו. שנית, שפתי אינו רק לא חכם או לא נבון, אלא הוא מדבר דברי שטות גמורים בגלל חוסר יכולתו להבחין בין דברים שסותרים זה את זה, ובין דבר והיפוכו.

החתם סופר (אבן העזר שם) ביאר אחרת את ההבדל בין פתי לשוטה, וז"ל:

"והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים...אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אף על גב שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עושה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה...והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דבר רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק ובית שמואל שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי'. ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת."

ויש לעמוד על ההשוואה שערך החתם סופר עם דברי רבינו ירוחם שהובאו ברמ"א (אבן העזר סי' מד). דהנה ז"ל הבית יוסף (אבן העזר סי' קכא):

"גרסינן בריש פרק חרש (קיג סע"א) בעי רב אשי מאי טעמא דר' אלעזר מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא הוא או דילמא פשיטא ליה דדעתא קלישתא ולאו דעתא צלתא הוא וכו' ופירש רש"י קלישתא. דקה כלומר מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילתא אותה קצת דעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה [עכ"ל רש"י]. ומשמע מהכא שמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו אין קידושיו ולא גירושיו כלום. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב כב חלק ה' (קצ ע"ד) בשם הרמ"ה."

וז"ל רבינו ירוחם שם (נתיב כב פ"ה):

"וכתב הרמ"ה פירו' חרש מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה קדושיה קדושין גמורין וכן גרושין. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה ואין קדושיו קדושין גמורין."

ודברי רבינו ירוחם בשם הרמ"ה הובאו ברמ"א (סי' מד סעי' ב) להלכה. וז"ל הרמ"א שם:

"ודוקא שוטה גמור, אבל אם דעתו צלולה, אף על פי שהיא דלה וקלושה הרבה (רבינו ירוחם בשם הרמ"ה), וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששין לקדושין (ג"ז שם)."

ובחלקת מחוקק ובבית שמואל (שם) תמהו על הרמ"א שכתב שחוששים לקידושין, משום שכאשר דעתו צלולה, קידושיו קידושין גמורים.

ובביאור הגר"א (שם, ס"ק ה) כתב שמקור דברי הרמ"א הוא מהגמ' ביבמות (שם). ובהגהות מהרי"ם כתב שהגר"א בא לאפוקי מהציון ברמ"א, שהמקור אינו מר"י אלא מסוגית הגמ' (שם) כפירוש רש"י. ומיירי במי שדעתו צלולה קצת, אבל אינו מחודד כשאר בני אדם, ומספקא לן אם אדם כזה במה שהוא עושה כוונתו כוונה, כלשון רש"י, או לא. וברבינו ירוחם מדובר במי שמבין ומשיג דברים על בורים, ובכה"ג פשיטא שדעתו צלולה לגמרי.

נמצאנו למדים, שאדם שדעתו צלולה לגמרי, חזקה עליו שמבין את מעשיו על בורים. ואדם שאין דעתו צלולה לגמרי, אלא קצת צלולה ואינו מחודד כשאר בני אדם, יש להסתפק אם הוא מבין את מעשיו על בורים, ולכן אם קידש אישה, חוששים לקידושין.

ומכלל דברי החתם סופר נלמד שהפתי אינו בכלל שוטה אלא בכלל חרש. ופתי הוא מי שאינו מבין את מעשיו על בוריים. ומי שדעתו צלולה, אפילו יש בו רק רושם דעה קלה כלשון החתם סופר, חזקה עליו שמבין את מעשיו על בוריים, והוא בכלל בר דעת.

ומצאנו פירוש נוסף בדברי רבינו ירוחם, בתשובתו של הגר"י שטינהארט שבספר אור הישר (סי' כט). שכתב שם שכוונת רבינו ירוחם במה שכתב שמבין ומשיג וכו', דהיינו שניכר שהוא פקח בשאר העניינים, ואז גם כאשר נהג כשוטה בדבר אחד, אמרינן שבודאי הוא פקח. ומה שכתב הרמב"ם שמי שנוהג כשוטה מוחזק שוטה גם כאשר מדבר ומשיב לענין, היינו דווקא שמדבר ומשיב כשאר דלת העם, אבל כאשר מוכיח פקחות, אמרינן שבודאי התרפא משטותו.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ד כט) פירש את החילוק בין פתי לשוטה, בדומה לדברי החתם סופר, וז"ל:

"הנה ודאי איכא חילוק בין שוטה ובין פתי ביותר ששוטה לא תלוי בכשרונות הבנת דברים ועניינים. דאף בעלי כשרון להבין הדברים, אפשר שדעתם תהא משובשת ומטורפת, והיינו שיודע ומכיר שאיכא חילוק בין הדברים שרואה, אבל הוא טועה בדמיונו ומתחלף אצלו הדמיונות בזמנים קצרים מאוד. ויש שגם בבת אחת מתחלפים אצלו, וכמעט שכל אדם מכיר זה שהאיש ההוא שוטה. וגם שייך שאדם בר דעת יעשה לפעמים דברים שנדמה כמעשה שיגעון... אבל פתי הוא מי שדעתו קלישתא, שאינו מבין הדברים כמו שהן, ואינו יודע לחלק בין הדברים שרואה ולהבין צורכם. והוא בגדלו כדעת קטן, יש שהוא כדעת בן שש ויש גם כפחות. אבל דעתו הוא קבוע כפי מדרגת שכלו ומתפתח קצת מעצמו."

האגרות משה מוסיף הבחנה בין פתי לשוטה, ששוטה הוא מי שדעתו אינה יציבה, למרות שכאשר אוחז בדעה מסוימת מנתח את הדברים בצורה נכונה. אבל החלפת הדעות התמידית מורה על שגעון. ופתי, דעתו יציבה, אלא שהיא חלשה כדעת קטן בן שש שנים, או פחות.

האחרונים הנ"ל הגדירו כל אחד בדרכו את הפתאים ואת ההבדל שבינם ובין השוטים. ומכלל דבריהם נלמד שיש הרואים בפתי סוג נוסף של שוטה, ויש הרואים בו אדם רפה שכל, והוא בכלל חרש. ויש הסוברים שפתי הוא בר דעת שרק פסול לעדות בגלל שאינו מבין את מה שהוא רואה.

מכל מקום מוסכם שפתי אינו מסוגל להבין דברים בסיסיים באופן שיטתי, וגם כאשר הפתי עושה משהו, הוא אינו מסוגל להבין אותו על בוריו.

בנד"ד, המערערת אינה עונה על ההגדרה הזו, גם לפי חוות הדעת המחמירה ביותר של ד"ר [מ' ז'], ובודאי לפי חוות הדעת המקלות יותר.

פרק ג': טיפש

האחרונים חילקו בין שוטה ופתי, שפסולים לעדות, לטיפש; וכן דנו בעניין גדר החילוק. והנה ז"ל המהרי"ט בתשובה (שם) כתב וז"ל:

"ומה שכתב הרמב"ם פ"ט מהל' עדות [הל' י'] הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינין שארי עם הארץ וכו' הרי אלו בכלל שוטים...הנה זה אף על פי שאפשר שלא יבינו עניני הדברים כדרך שאר העם מכל מקום מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהי' בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל."

ודבריו הובאו להלכה בכנסת הגדולה (חו"מ סי' לה אות יא) ובתשובת הנודע ביהודה הנ"ל, ובשו"ת דברי חיים (אבן העזר ח"א סי' נג).

ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סי' קכ) כתב וז"ל:

"והנה לבד היתר זה יש גם לדון דאין להחשיבו שוטה כלל בזה שמחזיק עצמו למשיח כמו שלא נחשב מי שעובד ע"ז עץ ואבן לשוטה אף שודאי הוא שטות גדול להאמין בעץ ואבן אלא אמרינן דהוא פקח ורשע ומחייבין ליה מיתה וכ"כ זה שמחזיק עצמו למשיח אף שהוא שטות גדול אין להחשיבו לשוטה אלא דגאותו היתירה הטעתו שראוי להיות משיח. וממילא אפשר לדון עוד יותר שגם כל מעשיו השטותים שנמשך מצד טעותו שהוא משיח שלפי דעתו הרעה הוא תקון העולם אינם מחשיבים אותו לשוטה דכל דבר שאדם עושה מצד חשבון איזה שיטה ודרך שמחזיק בדעתו אף שהיא סכלות גדולה לא נחשב שוטה בזה כדמוכח מעובדי ע"ז שהרבה מעשה שטותים עשו וכל דרכי האמורי שנאמרו בשבת דף ס"ז הם מעשה שטות ויש להם דיני פקח."

וכלל הדברים אחד, שמי שעושה דברים מתוך דחף, גם אם מדובר במעשה שטות או דברי שטות, אינו שוטה, משום שבדרך כלל מבין דברים לאשורם, אלא טיפש שהולך אחרי נטיית לבו ולא מקשיב להגיונם של אחרים.

ונציין שבתשובת חתם סופר הנ"ל כתב שגם אדם שעושה מעשה שטות גמור, כאשר יש לו מחלה נפשית מוגדרת שמסבירה את מעשיו, הוא נחשב פיקח לדברים אחרים. ורק כאשר איננו יודעים על מחלה מוגדרת, אז חיישינן שמא הוא משובש בכל ענייניו.

מעין זה כתב בספר אור הישר (סי' לב) בשם ר' יהושע העשיל מלבוב.

פרק ד': קטן פחות מגיל עשרים

איתא בגמ' (ב"ב קנה ע"א):

"איתמר: קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו? רבא אמר רב נחמן: בן שמנה עשרה שנה, ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מבן עשרים שנה."

ובהמשך הסוגיא (קנו ע"א):

"ולטעמיך, זבין שוי חמשא בשיתא, הכי נמי דזביניה זביני? אלא, קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי, ואי אמרת זביניה זביני, זמנין דמקרקשי ליה זוזי, אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה."

ופירש הרשב"ם (ד"ה אלא):

"היינו טעמא דמכירה קים להו לרבנן כו' זימנין דמקרקשי כו' הלכך בכולהו מכירות תקון דלא ליהוי זביני."

מבואר שדין זה הוא מתקנת חכמים שדאגו לטובתו של הקטן שאינו מבין את הערך הסגולי של נכסי דלא ניידי, ותיקנו שמעשיו יתבטלו.

עוד בגמ' (שם קנה ע"ב):

"שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא, ילמדנו רבינו: תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן, מהו? שלח ליה: אם יודעת בטיב משא ומתן – מקחה מקח וממכרה ממכר."

ופירש הרשב"ם (ד"ה אית דגרסי):

"מהכא שמעינן דעד השתא איירינן בשאין יודע כל כך בטיב משא ומתן ואפילו הכי מבן עשרים ואילך מוכר בנכסי אביו הואיל ואינו שוטה ממש אבל בפחות מבן עשרים בעינן חכמה יתירה למכור בנכסי אביו."

מבואר בדבריו שמעל גיל עשרים מכירתו מכירה, ובלבד שלא יהיה שוטה ממש.

גם מדברי תוספות (קנה ע"א ד"ה איתמר) משמע כך, שכתבו וז"ל:

"אם כן אינו שוטה לגמרי כיון שהגיע זמנו למכור יכול למכור."

ובגמ' שם יש שתי דוגמאות למעשה שטות שיחזיקו אדם מעל גיל עשרים לשוטה שאינו יכול למכור את נכסיו:

"התם שטותא יתירתא חזא ביה, דהוה קא משחרר להו לעבדיה".

ופירש הרשב"ם:

"דקא משחרר להו לעבדיה – וזהו איבוד ממון בחנם שאין לו בה הנאה".

ובהמשך הסוגיא:

"זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא, עבד הכי; אמר להו: זביניה לאו זביני".

ופירש הרשב"ם:

"זיל אכול תמרי – והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך."

ברם, מהשיטה מקובצת שם משמע שהמשחרר עבדיו אינו בכלל שוטה כלל, וז"ל השיטה מקובצת שם:

"חזא ביה דקא משחרר לעבדיה. אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות: אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו' ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן."

ודברי הרא"ש צריכים ביאור, שמהגמ' משמע ששחרור עבדים זו שטותא יתרא, ובגלל זה גם לאחר זמן מעשיו בטלים. ואולי ס"ל לרא"ש לחלק בין אחר זמן ממש לתוך הזמן למ"ד דהוי כאחר הזמן. כלומר שאחר הזמן ממש, מעשיו קיימים גם אם עשה מעשה שטות ושחרר את עבדו. ותוך זמן למ"ד דהוי כאחר הזמן, מעשיו בטלים, דסו"ס אכתי לא הגיע הזמן. ועיין בתשובת החתם סופר שלהלן.

שיטה נוספת, בנימוקי יוסף שם (עג ע"ב):

"אמר המחבר ודעת הרא"ם ז"ל דכל שיש לו עשרים וסימנים אף על גב שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אבל הריטב"א ז"ל כ' בשם רבו הרא"ה ז"ל דכל שכן שאם לא היה יודע וכו' שהוא שוטה ואין מקחו וממכרו כלום ויותר נכון בעיני דעת הרא"ם ז"ל שלא תיקנו על דבר שאינו מצוי כמו שכתבו הכי לעיל גבי ירושה והניחוה על הדין שהרי לענין קדושין וגיטין וחליצה לא חשבינן ליה כשוטה מפני שהוא אינו יודע בטיב משא ומתן. כך נראה לי עד כאן."

ודברי הריטב"א צריכים ביאור, דמחד גיסא משמע שס"ל שאחרי גיל עשרים, מי שאינו בקי במו"מ הוא שוטה גמור ומעשיו בטלים גם במו"מ דמטלטלי, משום שמצופה ממנו להתמצא במו"מ בגיל כזה, ואם לאו הוא בודאי שוטה. ומאידך גיסא, מתשובת הנימוקי יוסף משמע דהריטב"א מיירי בתקנת חכמים, לכן השיב הנימוקי יוסף שחכמים לא תיקנו בדבר שאינו מצוי.

איך שיהיה, השו"ע (סי' רלה ס"ט) פסק כדעת הרא"ם, וז"ל:

"וכשהוא בן עשרים שנה שלימות והביא שתי שערות, מוכר בין במטלטלים בין קרקעות, בין שלו בין של אביו, ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. (ודלא כיש חולקין בזה)".

ומי שהוא שוטה, מעשיו בטלים גם מעל גיל עשרים, כמו שפסק השו"ע (שם, רלה ס"כ). ומדברי הרשב"ם ותוספות משמע שרק בשוטה גמור הדין כך, אבל ר"י בשיטה מקובצת כתב שמשחרר עבדיו אינו שוטה גמור, ובכל זאת מעשיו בטלים מעל גיל כ'.

והפוסקים האריכו בביאור סוגיא זו, בקשר למחלוקת האחרונים האם שוטה צריך לעשות מעשה שטות ג"פ, או שסגי בפעם אחת. ובקשר למחלוקת הרמב"ם ור"ש האם מעשה שטות שלא הוזכר בגמ' בחגיגה מגדיר אדם שוטה. ונביא את עיקרי הדברים להלן.

הבית יוסף (אבן העזר סי' קיט) הביא את דברי רבינו שמחה שכתב וז"ל:

"ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנין לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו."

רבינו שמחה מפרש את הסימן הנוסף שהוזכר בגמ' בחגיגה שם "המאבד מה שנותנים לו", וכותב שגם זה מעשה שטות גמור, ומשווה למשחרר עבדו דאמרינן בסוגיין דהוי שטותא יתרא.

גם הריב"ש (סימן תסח) כתב וז"ל:

"סימני השוטה מפורשים בפרק קמא דחגיגה... כדתניא נמי התם איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנין לו ואמרינן נמי בפרק מי שמת (קנה, ב) ההוא שטותא יתירתא חזא ביה דמשחרר לכולהו עבדיה."

והחתם סופר (אבן העזר ח"ב סי' ב) כתב וז"ל:

"והנה אי סגי בפעם א' או בעי' שיתחזק ג"פ משמע מרוב האחרונים דבעי' ג"פ והשמלה חדשה [שהוא בעל התבואות שור] מחמיר ואין ראיותיו מכרעות כלל... דאפי' לרבי דס"ל בתרי זמני הוי חזקה מ"מ במה שנוגע לממון מודה רבי דבעי' תלתא כמ"ש תוס' יבמות ס"ה ע"א... ומ"ש שמלה חדשה מב"ב דשדי קשייתא ושחרר עבדו התם קטן הי' ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן ומ"ש שמ"ח שהפוסקי' מביאים ראי' מהאי דשחרר עבדו ולא דחו כנ"ל ז"א שהפוסקים אינם מביאים ראי' אלא מלשון הש"ס דשטותא יתירתא מקרי המשחרר עבדיו והמאבד אבל לא מעיקר הדין."

דברי החתם סופר מתאימים לדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שהמעשה דמשחרר עבדיה היה במי שאינו בן כ', אך דבריו צ"ע כנ"ל.

מ"מ נלמד מדבריו, שלית מאן דפליג שהמעשים הנ"ל הם מעשי שטות, והנדון הוא האם סגי במעשה אחד או שבעינן שיוחזק ג"פ. וכתב החתם סופר שלפני גיל כ' סגי במעשה אחד, ולאחר מכן, לפי התבואות שור סגי במעשה אחד כמו בכל שוטה בעלמא לשיטתו, ולפי החתם סופר בעינן שיוחזק ג"פ.

ובהמשך כתב החתם סופר שמעשה דמשחרר עבדו חמור יותר מהמעשים דחגיגה, ולכן כתב שגם לפי הירושלמי [לפי פירושו] שגם רבי יוחנן בעי ג' מעשי שטות, מודה במי שמאבד את מה שנותנים לו או משחרר עבדו דסגי במעשה אחד. וז"ל שם: ומה שאמר ר' יוחנן בחד מנהון רצונו בהך חד שמאבד כסותו ס"ל לר' יוחנן דסגי דזהו שטותא יתירתא כמו משחרר עבדו שבב"ב.

שבנו וראינו בשו"ת התשב"ץ (סי' ריט רכא) שגם הוא סבר ששחרור עבד הוא אחד מסימני שוטה, ובכל זאת כתב שבמעשה שם דמשחרר עבדו לא הוי שוטה גמור, ולכן מעשה השחרור קיים, וכמו כן יכול לקדש ולגרש. ורק מכירת הקרקע בטלה בגלל תקנת חכמים, שבכה"ג במי שיש בו סימני שוטה, תיקנו שגם לאחר הזמן מעשיו בטלים.

ואולי ס"ל כדעת החתם סופר דבעינן ג' מעשי שטות כדי שיוחזק שוטה, ורק במוכר נכסי אביו סגי במעשה אחד.

ולמעלה הבאנו את דברי המהרי"ט לגבי פתאים, דכאשר מסברו ליה וסבר מעשיו קיימים. והביא ראיה לדבריו, וז"ל:

"כי מסברי לי' וסבר לאו שוטה הוא ומהני מה שעשה לפני הב"ד בדעת שפוי' וראי' מסוגי' דב"ב דף קנ"ה דזיל אכול תמרא ושדי ביה קשייתא."

ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סי' צג) הביא את דבריו, וכתב וז"ל:

"הנה מלבד דכבר מחו ליה אמוח' בהרבה תשו' גאוני בתראי ומהם בס' אור הישר הנ"ל ובתשו' בית אפרים והעלו משם ראי' בהיפוך דהא מוכח התם אם לאו היה מקום לתלות מעשה דקשייתא רק בדרך שטות אין זה מועיל מה דמסברי ליה וסבר."

מבואר מדבריהם, שמוסכם שהמעשה דשדי ביה קשייתא הוא מעשה שטות גמור, אלא שפליגי האם אפשר ללמוד משם דמאן דמסברי ליה וסבר יצא מכלל שוטה, או לא.

ועיינו בגוף תשובת הבית אפרים (סי' פט), שהאריך בביאור הסוגיא הזו דשדי קשייתא, ובדברי התבואות שור הנ"ל, והביא שם ביאור הר"י שטיינהארט שבספר אור הישר (סי' לא) שכתב ששם מיירי במי שלא הגיע לגיל כ'. וכתב הבית אפרים שזה אתיא שפיר לפירוש הרשב"ם דמיירי בפחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו כגידל בר מנשיא כלומר כבקי במו"מ, אבל לפירוש תוספות דמיירי במי שמכר בגדלותו, ע"כ צ"ל דמיירי באופן שהוחזק שוטה לכל דבר ועניין.

עיין עוד בשו"ת עין יצחק (ח"ב סי' ט) שדן בסוגיא דמאן דשדי קשייתא, וכתב שלפי הרמב"ם מיירי במכר מעל גיל כ', ומעשה זה הוא מעשה שטות גמור. ולפי הר"ש מיירי במי שמבין במו"מ, ומכר מעל גיל י"ג, ומעשה זה עושה ריעותא בהבנתו, ובגלל שמסברו ליה וסבר, תו ליכא ריעותא. מ"מ מבואר שכדי לבטל מקח לאחר כ' בעינן מעשה שטות גמור לכל הדעות.

עיין גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ה ס"נ) שפשוט לו דשדי קשייתא הוא מעשה שטות גמור, ודחה ראיית התבואות שור שסגי במעשה אחד, וכתב שיתכן שעשה כן ג"פ. מ"מ מבואר מדבריו שמי שלא עשה מעשה שטות, מעשיו קיימים מעל גיל כ'.

העולה מהמקובץ, שרוב המפרשים מאוחדים בדעה, שכדי לבטל מעשה של אדם מעל גיל כ', בעינן שיעשה מעשה שטות. המחלוקת היא האם בעינן שיוחזק שוטה, או שסגי במעשה שטות אחד. ובנד"ד, גם לפי חוות הדעת המחמירה של ד"ר [מ' ז'], המערערת לא עשתה מעשי שטות, ולכן אין מקום לפקפק בתוקפו של ההסכם שנעשה על ידה מן הדין הזה.

פרק ה': גדול עומד על גביו

הארכנו להוכיח שהמערערת אינה עונה על ההגדרה של שוטה או פתי שמעשיו בטלים. אך גם אם המערערת היתה עונה על ההגדרה הזו, יש לומר שמעשיה קיימים, משום שההסכם אושר בבית דין. ובעניין זה האריכו הפוסקים, האם בית דין חשיב כעומד על גביו לעניין גט. ועיין בתשובת הנודע ביהודה שבספר אור הישר שם שכתב שפליגי בזה הפוסקים. אך עיין בשו"ת בית אפרים (סי' פט) שדחה דבריו.

מ"מ, לא צריכינן לזה, כנ"ל.

מסקנה

הערעור נדחה על כל חלקיו, ועל הצדדים לפעול לפי פסק דינו של בית הדין האזורי.

הרב נחום פרובר – דיין   הרב יצחק אלמליח - דיין

ראיתי את דברי עמיתי הרה"ג והנני מצטרף למסקנתם לאור הדברים דלהלן, בהקדם חלק מדבריהם.

"כתב הרמב"ם (שם ה"י):

"הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב."

והמגיד משנה (שם) כתב שמקור דין זה מבעל העיטור שכתב וז"ל:

"הפתאים והנחפזים ואנשים שאינם יודעים להבין עיקר דבריהם צריכין דרישה וחקירה לבית דין שאף הם בכלל שוטים דלאו בני דעת נינהו."

מבואר מדברי הרמב"ם ובעל העיטור שאנשים אלו נחשבים שוטים משום שאינם מבינים דברים לאשורם.

וכ"פ השו"ע חו"מ סי' לה סעי' ט'. והאחרונים דנו באריכות בשאלה, מה ההבדל בין שוטה לפתי, ומהיכן למדו הרמב"ם והעיטור את ההלכה הזו.

הסמ"ע (שם ס"ק כא כב) כתב:

"זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם. והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם, ומשום הכי סיים וכתב דבכלל שוטה "יחשב", והיינו לדין פסול, אבל לאו שם שוטה עליו. המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר. נראה שכל הני פירושם הוא שאינם מתונים בעניניהם, אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה, מ"ה זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב."

הסמ"ע מפרש שפתי נחשב שוטה אבל אינו שוטה לגמרי. וההבדל בין פתי לשוטה, שפתי אינו מטורף בדעתו – רק חסר שכל, והשוטה מטורף בדעתו לפחות בדבר אחד.

ובשו"ת מהרי"ט (אבן העזר ח"ב סי' טז) כתב וז"ל:

"דגם להרמב"ם לענין עדות, בלבד הוא דפסול דשמא אומר בדדמי על מה שעבר כיון שאינו מכיר דברים הסותרים אבל לקיים דבר במ"ומ ובגיטין ובקדושין כי מסברי לי' וסבר לאו שוטה הוא ומהני מה שעשה לפני הב"ד בדעת שפוי' וראי' מסוגי' דב"ב דף קנ"ה דזיל אכול תמרא ושדי ביה קשייתא." ועיין בשות אדמת קדש שהמדובר במבחין בין הן ללאו אלא שאינו מבין עניני הדברים כדרך שאר העםאחרת כשוטה יחשב

ובספר אור הישר (סי' ל) כתב:

"וזה נלע"ד החילוק שבין פתאים לשוטים, שדין הפתאים הזכיר הרמב"ם באותו פרק אחר כך בה"י ועיין בסמ"ע חו"מ סי' לה ס"ק כא דברים דחוקים מאד שכוון שאינו מכיר דבר והפוכו אין לך דעה מטורפת לגמרי יותר מזה, אם כן מה ההבדל בין פתי לשוטה. ולי ניחא ששוטה עושה מעשה בפועל לכך סגי בדבר אחד, ופתי אעפ"י שאינו מכיר דבר והפוכו אינו עושה מעשה שטות בידים רק שמדבר בפיו ולכן בעינן שיהיה פתי בכל הדברים."

ובשו"ת חתם סופר (אבן העזר שם) התיחס להבדל בין פתי לשוטה, וז"ל:

"והנלע"ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי' לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ"י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ"מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז"ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ"ל ומכ"ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי' דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו"ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים...אבל אה"נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי' חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס"ל לרב כהנא בגיטין ע"א ע"א דהוי כפקח גמור משום דס"ל דלזה הוי דעתא צלותא והיינו נמי שחט בו שנים או רוב שנים ומגויד וצלוב דמרמז וכותבי' ונותני' גט לאשתו אף על גב שאין לך חלוש בדעה יותר ממנו מ"מ כיון דלא עושה שום מעשה טירוף אמרי' כחושתא בעלמא היא ועדיין נשאר לו רושם דעה קלה...והיינו נמי דין נשתתק שבודקי' אותו ע"ש והן הנה דבר רי"ו בשם רמ"ה שמביא ב"י בא"ע סי' מ"ד ובחלקת מחוקק ובית שמואל שם סעי' ב' דאם דעתו צלולה אפי' קלה וחלושה מ"מ קידושיו קידושי'. ואמנם השוטה שדברו בו בכל מקום היינו שעושה מעשים בפועל המורים על טירוף דעתו ובלבול מחשבתו ולזה לא יועיל אפי' אם משיב ושואל כהוגן כיון דידעי' בודאי שדעתו מעורבבת ומשוגשת"."

נראה לי להשוות דברי החתם סופר עם דברי המהרי"ט לאור מה שכתב בספר אדמת קודש שהמדובר במהרי"ט הוא במבחין בין הן ללאו, אחרת כשוטה יחשב אלא שיש לו דעת קלושה ולכן כשמסבירים לו מהני ובכך נחשב כדעה צלולה שמהני בהתאם לדברי חתם סופר שהמכוון בדבריו כשמסבירים לו בדומה לנשתתק שבודקים אותו.

באופן שנראה מהאמור, שיש דעות בהגדרת פתי אם הוא רפה שכל או מדבר דברי שטות, ומכלל דברי החתם סופר נלמד שהפתי אינו בכלל שוטה אלא בכלל חרש. ופתי הוא מי שאינו מבין את מעשיו על בוריים. ומי שדעתו צלולה, אפילו יש בו רק רושם דעה קלה כלשון החתם סופר, חזקה עליו שמבין את מעשיו על בוריים, והוא בכלל בר דעת. אולם אם אינו מבין דברים הסותרים פסול לכל התורה לכל מילי. ולפי מה שכתבתי יתכן שגם המהרי"ט סובר כך.

אשר על כן, בנידוננו גם לפי חוות הדעת המחמירה של ד"ר [מ' ז'], המערערת לא עשתה מעשי או דברה דברי שטות ולכן פשוט שאין לדונה כשוטה, ולכן אפילו בהנחה שיש לה רפיון תובנה שכלית, דינה לכל היותר כפתי, שלדעת המהרי"ט אם מסבירים לה ומבינה דבריהם, אין מקום לפקפק בתוקפו של ההסכם שנעשה על ידה, מאחר שהייתה מלווית בבני משפחתה במהלך גיבוש ההסכם וחתימתו, ויש להניח שהסבירו לה כל הכתוב בהסכם וכיבדו רצונה לתמוך בהסכם. כמו כן, הוכח שבסופו של דבר הקרובים הנ"ל מונו כאפוטרופסים על ידי בית משפט שהשתכנע שהמינוי הוא לטובתה.

אשר על כן, לסיכום, הערעור נדחה.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

מסקנה

הערעור נדחה על כל חלקיו, ועל הצדדים לפעול לפי פסק דינו של בית הדין האזורי.

ניתן ביום ח' במרחשון התשע"ג    
(24/10/2012)