החזר יתרת דמי עבודה, ופיצוי על הפסד

כרך ז עמ' רלג-רמ, תיק ממונות מס' 180-ס״א

פס״ד בתביעה להחזר יתרת דמי עבודה, ותשלום עבור הפסד שנגרם לתובע בגלל עיכוב ההחזר

צד א': חב' א׳ לביצוע חפירות עפר  - תובע.

צד ב': חב' ב׳ לבנין, ע״י ב״כ עו״ד גב' חובב - נתבע.

נושא הדיון

חב' ב׳ שכרה את צד א׳ לביצוע עבודות חפירה ומיגון בקרקע שלה בתור קבלן משנה, עפ״י הסכם שעשו ביניהם. טוען צד א׳ שעבודתו הופסקה לפני סיומה בגלל קשיים כספיים של צד ב׳, ועד היום, כעבור חמש שנים, טרם שולמו חלק מהכספים המגיעים לו. צד ב׳ משיב שלפי חישוביו לא נותר עוד חוב לצד א׳, אלא חוב מע״מ שנוצר בגלל אי מסירת קבלות על חלק מהסכום ששולם לא׳. צד א׳ משיב שיגיש לב׳ את הקבלות החסרות בהקדם. צד ב׳ טוען שיש להוסיף לחיוב של צד א׳ את עלות הביטוח ששולם לפרוייקט זה וכיסה את צד א׳ בעבודתו, וכן עלות מכון התקנים לפרוייקט זה. א׳ משיב שאינו חייב לשלם עבור הביטוח מכיון שבניגוד להסכם מפורש ביניהם, לא נכתב שמו של א׳ בפוליסת הביטוח. ב׳ משיב שאין כל נפקות בעובדה ששמו של א׳ לא פורש בפוליסה עצמה, מאחר והפוליסה מכסה את כל מי שנמצא בקרקע בכל תפקיד וסטאטוס, מה גם שחברת הביטוח קבלה הודעה בכתב שא׳ הוא המבצע את עבודות החפירה במקום. בענין מכון התקנים טוען א׳ שאינו חייב לשלם מכיון שאין לו חשבוניות עבור ביצוע עבודות בדיקה שנעשו במקום. ב׳ מוכן להתפשר בחוב זה. צד א׳ מוסיף שהחוב שנותר לצד ב׳ גרם לו הפסדים בחשבונות הבנק שלו, שכידוע חשבונות החברות נמצאים בדרך כלל במינוס, ויתרת חוב נוספת מחייבת אותן בתשלומי רבית גבוהות, והוא תובע החזר אותם נזקים מדין גרמי. צד ב׳ משיב שאת ההפסדים גרם הוא לעצמו בכך שדווח לבנק המלווה שצד ב׳ אינו עומד בתשלומים שחייב בהם לקבלן המשנה, ובעקבות זאת הפסיק הבנק המלווה את סיועו לחברה.

עוד טוען צד ב׳ שא׳ גרם לו נזקים באי מסירת חלק מהקבלות, דבר שחייב אותו לשלם מע״מ שלו היו לו קבלות לא היה צריך לשלם.

עוד טוען צד א׳ שכיון שצד ב׳ עיכב את החזר התשלום שהיה מגיע לצד א׳, ועשה שימוש בעסקיו עם כספים שהיו מגיעים לצד א׳, ואף הרויח בהם, ואילו צד א׳ במקום להרויח בכספים אלה, שילם עליהם רבית והוצאות, ע״כ זכותו לתבוע את מה שהפסיד, מדין ״זה נהנה וזה חסר״. צד ב׳ משיב שאמנם עסקיו מצליחים, אך אין זה בכסף של הפרוייקט ששכר את צד א׳, שם נכשל הפרוייקט, וע״כ אינו חייב לשלם לצד א׳ ממה שהרויח במקומות אחרים. עוד טוען צד ב׳ שכמה חדשים אחרי כשלון הפרוייקט הראשון מסר לא׳ עבודה אחרת למרות שהצעתו במכרז היתה גבוהה מהצעה אחרת בסכום ניכר, והוא עשה זאת רק בגלל ההפסד שנגרם לא׳ בעיכוב התשלומים בפרוייקט הראשון. לפיכך לטענתו, גם אם מגיע לא׳ פיצוי על עיכוב התשלומים עבור הפרוייקט הראשון, הוא כבר קבל אותו בפרוייקט השני.

פסק דין 

כפשרה, על צד ב׳ לשלם לצד א׳ סכום מסויים, לאחר שצד א׳ יגיש לצד ב׳ את הקבלות החסרות עבור מע״מ. יתר התביעות נדחות.

וע״ז באעה״ח

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד   (-) יהושע ווייס   (-)  שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. חוב שכירות פועלים שלא שולם האם נהפך למלוה.

ב. האם יש איסור רבית בשכירות פועלים.

ג. מלוה ששילם רבית לבנק בגלל עיכוב בהחזר ההלואה של הלוה, האם יכול לתבוע מהלוה החזר ההפסדים מדין גרמי.

ד. מנע ריוח מחבירו ע״י עיכוב החזר הלואה, והוא עצמו הרויח בכסף שנותר בידו, האם חייב לשלם למלוה את ההפסד מדין ״זה נהנה וזה חסר״.

ה. קנה פוליסת ביטוח אך התנה ששמו יופיע בפוליסה עצמה, ושמו לא הופיע בה, האם אינו חייב לשלם עבור הביטוח, מכיון שלא קויים תנאו, או שמכיון שהביטוח היה מכסה אותו לו ח״ו היה ניזוק, למרות שלא הוזכר שמו בפוליסה, אינו נפטר מתשלום למרות שלא קויים התנאי לפרש את שמו בפוליסה.

ו. פשרה במקום שבועת מודה במקצת, בכמה.

תשובה

א. גדר שכר הפועל אחר הנפקת החשבונית

בשו״ע חו״מ סי׳ סז סעי׳ יד:

 "הקפת חנות אינה משמטת, ואם זקפה עליו במלוה משמטת". 

וברמ״א שם: 

"ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו. וי״א דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד". 

ובשו״ע שם סעי׳ טו: 

"שכר שכיר אינו משמט, ואם זקפו עליו במלוה משמט". 

ומקור השו״ע במשנה שביעית ריש פ״י ורמב״ם שמיטה ויובל פ״ט הי״א. וכבר תמה בפאת השלחן סי׳ כט ס״ק נג מדוע לענין הקפת חנות כתב הרמב״ם ״ואם עשה אותה מלוה״, ואילו לענין שכר שכיר כתב ״זקפו עליו מלוה״. ועי׳ להלן.

ומש״כ הרמ״א בדעה ראשונה על זקיפה במלוה שהיא משעה שקבע לו זמן לפרעו, היא דעת הרא״ש שביעית ריש פ״י וגיטין פרק השולח סי׳ יז, וציין בהגר״א שהיא כמו זקיפה דב״ק קט א (ורמב״ם גזילה פ״ח ה״ד, לענין גזל הגר). והדעה השניה היא דעת המרדכי, וציין בהגר״א לב״מ עב א (לענין רבית). ודייק במשאת המלך הל׳ שביעית סי׳ קמד דמבואר מהגר״א דהזקיפה האמורה לענין רבית אינה אותה הזקיפה האמורה לענין גזל הגר, דב׳ עניני זקיפה הם. ועיי״ש מה שביאר בהרחבה. והנה בגמ׳ ב״מ שם: 

"ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית". 

ופרש״י דמשעת זקיפה הוי כגבוי. וכתב בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תתקפט וח״ב סי׳ ב וח״ז סי׳ תעח דזקפן במלוה כפרעון דמי וברשותיה קיימי החובות ואפי׳ נפסדו כי כבר נפרע החוב הראשון אלא שעכשיו כותב שטר אחר וכמלוה אחרת דמי, עיי״ש. וכתב בקובץ שמועות להגר״א וסרמן ב״מ שם אות כו דענין זקיפת מלוה דמיחשבא בכל דוכתא כפרעון וכהלואה חדשה, ביאר הגר״ח ז״ל דהוי כמלוה לו את החוב, וביאר בזה טעמו של הרמב״ם פ״ז ממלוה ה״ג ופ״ה מאישות הט״ו דקוצץ רבית בשעת הרוחת זמן לא הויא רבית קצוצה, משום דהלואת חוב אין בה דין רבית, דחוב הוא דבר שאין גופו ממון ואיתמעט מכלל ופרט וכלל. ע״כ. ועי׳ אוסף חדו״ת ממרן הגר״א קוטלר עמ׳ כב. ולעיל בפס״ד אאמו״ר זצ״ל בנידון הצמדה על חוב פיצויי פיטורין שלא שולם בזמן.

ועי׳ אבי עזרי למו״ר שליט״א מהדור׳ ה׳ הל׳ גזילה ואבידה פ״ז הי״ב הביא מתוספתא פ״י דב״ק מי שזקף את החומש ה״ה כחומש לכל דבר. ובמגן אברהם על התוספתא שם גרס ה״ה כקרן לכל דבר מאחר שזקף החומש במלוה עליו. וכתב בשם החזון יחזקאל בביאור הירושלמי דלא מהני זקיפה במלוה לענין חומש שנחשוב כאילו כבר נפרע החומש, משום דזקיפה במלוה אינו עושה חיוב חדש והחיוב הקודם כבר אינו, אלא עיקר דין זקיפה במלוה הוא מדין מחילה שמוחל לו שיהא עליו רק כמו סתם מלוה, וזהו רק דמגרע מזכותיו, אבל עיקר החיוב במקומו עומד, וא״כ עדיין אף אחר שזקפו במלוה חיוב חומש הוא. אך האבי עזרי כתב דזקיפה במלוה עושה חיוב חדש וה״ז כמו שפרע וחזר והלוה.

וכתב באבי עזרי שם דמה שהצריך רש״י ב״מ עב א הנ״ל לענין זקיפה במלוה ברבית, שכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני, ולא סגי זקיפה בלא שטר שייחשב כפרע וחזר ולוה, משום דלדעת תה״ד סי׳ שג מועיל גם על הרבית שתעלה לאחר שנתגייר, וע״כ מועיל רק אם כתב ע״ז שטר התחייבות. והוסיף דאף לדעת המהרי״ק סי׳ קלו דלא מהני על הרבית לאחר שנתגייר, מש״כ רש״י שכתב לו כך וכך אני חייב לפלוני, כוונתו דאפי׳ בכה״ג נקרא זקיפה במלוה, וכמו שציין הגר״א על הדעה השניה ברמ״א דמשכתב בפנקסו החשבון ביחד חשיב זקיפה במלוה, שהוא הגמ׳ ב״מ הנ״ל, ומשמע שאדרבא יש בזה חידוש דאף דכתב לו החשבון ביחד נמי נקרא זקיפה במלוה, וכ״ש אם היה זקיפה במלוה ממש. אמנם לפי החזון יחזקאל יוצא שרק אם כתב לו מותר ולא בענין אחר (ועי׳ אבני נזר יו״ד סי׳ רב שביאר דברי רש״י בע״א. ועי׳ קובץ עולת שלמה מהגר״ד רפפורט (עמ׳ פה) וקהילות יעקב מכות סי׳ ד שביארו גדר הזקיפה במלוה).

והנה בחוב שכירות אחר שנשלם השכירות, יש לדון האם נהפך החוב למלוה בעצם התביעה של החוב ע״י הגשת החשבון לתשלום, או דוקא אם זקפן עליו במלוה, ועצם הגשת החשבון הכולל אינה חשובה זקיפה במלוה, ועדיין חוב שכירות הוא ולא הלואה. ונפ״מ לסוברים שאין רבית בשכירות, עי׳ להלן אות ב, דזה כמובן דוקא בחוב שכירות, אבל אם זקפן עליו במלוה, מאותה שעה ה״ז חוב מלוה ולא חוב שכירות. והדברים תלויים במחלוקת הנ״ל.

ובנידון דידן אע״פ שצד ב׳ טוען שאינו חייב, ובודאי שלא כתב לצד א׳ כך וכך אני חייב לך, אך אם הגשת החוב מצד א׳ נחשב זקיפה במלוה, הרי לדעת האבי עזרי אין זה עוד שכירות אלא מלוה, והגם שהזקיפה היא רק מצד המלוה ולא מצד הלוה, כבר כתב בחוו״ד סי׳ קעה ס״ק ב שזקיפה תלויה רק במלוה ולא בלוה, שאין ביד הלוה לזקוף במלוה. אבל לדעת החזון יחזקאל עדיין חוב שכירות הוא.

ב. ריבית בשכר הפועלים

בחוב שכירות פועלים אם יש איסור רבית נחלקו הראשונים, עי׳ ב״י יו״ד סו״ס קס. ופסק הרמב״ם מלוה ולוה פ״ח ה״ז: 

"שומרי השדות שנותנין להם חטים בשכרן בזול מן הגורן, כשיבואו לגורן צריכין להתעסק עמהן במלאכה בגורן כדי שיהיו החטים האלו שנטלו בסוף זמן השכירות, ואם לא עשו כן נמצאת השכירות אצל הבעלים כמלוה, וזה שלקחו בזול מפני שאחרו שכרן עד הגורן". 

ומקורו בגמ׳ ב״מ עג א. וכ״פ בשו״ע יו״ד סי׳ קעג סעי׳ יב. ובירושלמי ב״מ פ״ו ה״ה, הובא במאירי סוף פ׳ איזהו נשך, מבואר שמי שנתן כליו לאומן לתקן וגמר אומנותו ולא נפרע משכרו, אסור לשלוח לו דורון מפני שנראה כרבית, וזהו ביאור מה שאמרו שם הדא איסטגריסיס רבית הוא ואסור. ע״כ.

אמנם אם משלם להם שכר נוסף עבור הוצאה שהיתה להם, אין זה רבית. עיי גמ׳ סט ב ורמב״ם מלוה ולוה פ״ז ה״ט ושו״ע סי׳ קעו סעי׳ ה, וכמו שכתב הרמ״א בשו״ע שם הואיל והוא מוציא המעות בגוף הספינה או החנות. ועי׳ רמ״א בשו״ע סו״ס קעב עפ״י תשו׳ הרשב״א במי שהשכין ביתו ונתברר שאינו שלו והוצרך המלוה לפרוע שכ״ד, שחייב הלוה לשלם לו מה שהוצרך לשלם שכר דירה. ועי׳ שו״ע חו״מ סו״ס יד דאם היה הלוה סרבן לדין והוצרך להוציא הוצאות כדי לכופו לדין, חייב הלוה לשלם למלוה, ומבואר דהחזר הוצאות אינו בכלל רבית.

ואם עיכב את פרעון השכירות ומנע בכך מהשכיר להרויח בשכרו, כתב בכנה״ג חו״מ סי׳ שס הגה״ט אות ג דמי שמעכב ממון חבירו בלא ריוח עובר משום לא תעשוק, וכופין בי״ד לפרוע הריוח מה שנוגע לו כדי שלא יעבור על הלאו. וכעי״ז במעיני החכמה ב״מ סה א שהמעכב את כספו של השכיר עובר בעבירה של עושק, ולאו זה ניתק לעשה של תשלומין, וגם עושק הזמן ניתן לתשלומין, שיכול לשלם מה שהפסיד בעיכובו, וא״כ מה שמשלם אינו רבית רק תיקון הלאו שעשקו ועבר בלא תעשוק, ולאו רבית מקרי רק קיים העשה דהשבה של העושק דעליה רמיא לתקוני מה שעשקו והפסידו, ולכן הזהירה התורה על בל תלין ג״כ שלא יפסידנו הזמן שצריך ליתן לו שכרו שאליו הוא נושא את נפשו. ע״כ.

ובנידון דידן שקבלן המשנה דורש החזר הוצאות בנקאיות שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב התשלומים ע״י הנתבע, ומוסיף שכידוע גם לנתבע, דרכן של החברות להחזיק את חשבונות הבנק שלהן במינוס, וממילא כל חוב נוסף מחייב אותן בהוצאות של תשלום רבית לבנק, ולכאורה ה״ז כמו הוצאות ציור וכיור שאם השכיר לו חנות בעשרה דינרים בשנה, ואמר לו תן לי מאתיים זוז שאבנה בהם ואציירנה ואכיירנה ואני אעלה לך י״ב דינר בכל שנה, שפסק בשו״ע שם שהרי זה מותר, הואיל והוא מוציא המעות בגוף החנות.

ואף אם ההוצאות היו עבור תשלום רבית, עי׳ להלן שי״ל שההחזר עבור זה אין בו איסור רבית.

ג. תביעת תשלומי הריבית לבנק מדינא דגרמי

ומה שטען התובע שיש לחייב את הנתבע בתשלום זה מדין גרמי, עי׳ להלן אות ד מהאמרי יושר ח״א סי׳ קמט דגם כשהוציא מעות על פיו יש בזה איסור רבית. וגם לפי מש״כ בשו״ת בעי חיי ח״ב חו״מ סי׳ כח עפ״י שו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ קעט דמחייב שותף לשלם לפצות בעד מה ששילם בעל הכספים מחמת העיכוב מדין גרמי, וכתב בבעי חיי דאין סברא לחלק בין שותף לאחר, דשותף המשלם יותר ממה שנוגע לחלקו כאחר דמי, וחייבו הרשד״ם מטעם דינא דגרמי מפני העכבה, דמה שזה פורע יותר ממה שנתן אינו מפני ההלואה אלא מפני העיכוב, דעיכב סחורה בידו יותר מן הזמן המוגבל ובשביל העיכוב מחייב לפרוע משום דינא דגרמי. וכ״כ בשו״ת חבצלת השרון ח״ב חו״מ סי׳ כט עפ״י סה״ת שער מו ח ה שאין איסור רבית בתשלום הבא לפצות על נזק הנגרם מעיכוב כספים. מ״מ בנידון דידן כבר השיב לו צד ב׳ שהוא גרם לעצמו את ההפסד והעיכוב בתשלום ע״י שמסר לבנק המלווה ובעקבות כך הפסיק הבנק לסייע בתשלומים, ועכ״פ ניתן לקזז נזק אחד בשני, וכן לקזז נזק שנגרם לא׳ בנזק שנגרם לב׳ בעיכוב מסירת הקבלות שבגלל כך הוצרך לשלם למע״מ כסף שהיה יכול להיפטר ממנו לו היו לו את הקבלות.

ד. זה נהנה וזה חסר - לוה שהרויח מכספי המלוה שלא החזירם בזמן.

בתשו׳ מיימוני לס׳ משפטים סי׳ טו ובאו״ז ב״מ סי׳ קפא:

"מעשה בהרב ר׳ אליעזר מטול שהיה נשכר לר׳ חזקיה בבורסט להיות מלמד לבנו, וקנו עם המלמד ליתן מעות לזמן פלוני ולא נתן, ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן. ודן ה״ר אליעזר מטולא דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית, דתנן בפ״ק דמכות ג א מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע״מ ליתן לו מכאן ועד שלושים יום, והוא אומר מכאן ועד שלוש שנים, ונמצאו זוממים, אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו מכאן ועד שלוש שנים. ועתה אם שייך בשכירות רבית, אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו׳, דההיא ע״כ מיירי שמעידים שחייב לו שכירות, דאת״ל שהוא הלואה אז לא היה נותן לו כלום משום רבית. והרב אברהם אחיו הקשה לו דא״ל רבא פרק איזהו נשך עג א להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' עד לא מיחזי כאגר נטר ליה, אלמא יש רבית בשכירות. ע״כ. 

ותשובה זו הובאה בב״י יו״ד סו״ס קס וב״ח סי׳ קסא ומשל״מ מלוה ולוה פ״ז הי״א. ועי׳ חי׳ חת״ס ב״מ עג א ושו״ת ח״ו סי׳ כו דדוקא במלוה מחוייב להלוות בלי רבית משום וחי אחיך עמך, אבל בשכיר אדרבא ציותה התורה שלא להלין שכרו, ולכן י״ל שמותר לשלם לשכיר בעד עיכוב שכר פעולתו. ועי׳ שו״ת בית יצחק יו״ד ח״ב סי׳ ב אות ב דבעיכוב שכר שכיר יש לחייב משום שבת.

ולענין חוב מלוה כתב בשו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ רכז, הובא בב״י חו״מ סי׳ סא, בדבר ראובן שלוה מנה משמעון וכתב לו את השטר לפרוע לזמן שקבע לו, ואם לא יפרענו תוך אותו זמן קבל עליו ליתן כל הוצאה וכל הפסד שיבא לו ויעשה מחמת חוב זה, וכשהגיע הזמן תבע שמעון את חובו ואמר שהיה לו סחורה מזומנת לקנות ואם לא יפרענו יפסיד הוא הסחורה, ועם כל זה לא פרעו, ועכשיו שמעון תובע מראובן אותו הפסד הריוח, וראובן טוען שאינו חייב ליתן שאם כן נמצא שיתן לו רבית מחמת מעותיו, אלו הן טענותיהם. ויש מי שאומר שהדין עם שמעון כיון שקבל עליו ראובן וכו׳, ומה שראובן טוען מחמת רבית, אין טענתו טענה, לפי שאין זו מחמת רבית אלא מחמת נזק שהזיקו ושהפסידו אותו וכו׳. והשיב הרשב״א שהדין עם ראובן לפי שאין בכלל ההוצאה וההפסד מניעת הריוח, שהמבטל כיסו של חבירו פטור וכו׳, ובנידון שלפנינו אין בו הפסד ואונס מגופו אלא שמנעו מלהרויח בו וכו׳. ואפילו בטענת הרבית איני רואה טענת מי שמתיר מדין מזיק, שא״כ כל רבית נתיר, שבכל הלואות יש בהן נזק כזה שאינו יכול להרויח תוך הזמן בסחורה ובשאר רווחים שיבואו לידו. ע״כ. וכ״כ הט״ז יו״ד סי׳ קע ס״ק ג דאפי׳ התחייב במפורש לפצות על תשלום הרבית אין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים, דהא גם הלוה כאן חייב בהיזקות הערב ואפ״ה אי״צ ליתן לו רבית אע״פ שהערב נותנו בהיתר, דהא להעכו״ם נותנו. ואפי׳ אם התנה עמו בפירוש שיקח מעות על ריוח בהיתר והוא ישלם, יש בזה איסור ואפי׳ אם נתן מפקינן מיניה. ועי׳ שו״ת אמרי יושר ח״א סי׳ קמט שאפי׳ אמר לו להוציא כספים והוציא הלה כספים על פיו וחייב משום גרמי, יש בזה איסור רבית. ועי׳ שו״ת מהר״ש הלוי יו״ד סי׳ יד שתמה על שו״ת מהרש״ך ח״ב סי׳ קיא שאם עיכב ההלואה והרויח בה חייב מטעם מבטל כיסו של חבירו, דא״כ הותרה רצועת איסור הרבית, דכל אדם שילוה לחבירו מעות יחייבהו לתת לו ריווח מטעם מבטל כיסו, ואיך יבא דין חז״ל ממבטל כיסו של חבירו ויעקור לאו של רבית הכתוב בתורה, עיי״ש. ועי׳ כנה״ג יו״ד סי׳ קס הגב״י אות עח בדעת המהרש״ך. ועי׳ חמדת הנפש סי׳ כה שמחה על דעת ההמון שאם הלוה מעכב זמן הפרעון יוכל המלוה לתבוע ממנו את ההיזק של האחוזים שהיה יכול להשיג מהבנק, עיי״ש.

ובמשל״מ שם הקשה דאף אם נודה לדברי ה״ר אליעזר דאין איסור רבית בשכירות, הא קיי״ל בירושלמי ב״מ פ״ה ה״ג המבטל כיסו של חבירו פטור, וא״כ למה חייבו מה שהיה יכול להרויח. ושמא י״ל דסבר דהא דאמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור, היינו כשלא הרויח בו, אבל אם הרויח חייב ליתן. וכבר הובא סברא זו במרדכי ב״ק סי׳ קכה וכו׳. ואפשר דנדון דה״ר אליעזר היה שהשכיר תבע מעותיו בתשלום הזמן והמשכיר לא רצה ליתנם לו דאז ודאי חייב וכו׳. ע״כ.

וכתב בחוות דעת סי׳ קסט ביאורים ס״ק יד דאף דמבטל כיסו של חבירו פטור, מ״מ היכא דהוא עצמו נהנה חייב לשלם עבור ההפסד שגרם לחבירו, והוכיח כן מהא דס״ל לרי״ף בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דחייב לשלם, ואע״ג דאינו אלא גרמא בעלמא, מ״מ כיון שנשתמש בחצר חבירו מחייבים אותו לשלם עבור ההפסד. וכ״כ בשו״ת חת״ס חו״מ סי׳ קעח, דמפקיד מעות אצל חבירו באופן שהיה לו רשות להשתמש, משתבעו המפקיד להחזירו ולא החזיר ומברר שיש לו עיסקא להרויח והוא מעכבו, אז הו״ל זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו וכו׳. וכ״כ בכתונת יוסף אות מ שורש לב, הובא בפס״ד ירושלים כרך ג עמ׳ 3. וכ״כ רבי נחום משאליק באבני קדש סי׳ ב דהיכא דבא הזמן ולא פרע וגרם היזק לחבירו י״ל דמותר לשלם לו משום מבטל כיסו. ועי׳ שו״ת שו״מ מהדו״ת ח״ד סי׳ קכג שמשעה שתבעו שיחזיר לו ולא החזיר אין כאן הלואה רק גזלן (כמש״כ ב״ח חו״מ סי׳ לה ס״ק יז), וצריך לתת הרבית. ועי׳ פד״ר כרך ו עמ׳ 88. ועי׳ משפט שלום סי׳ רלז ס״ק יב (עמ׳ תקכ) באחד שהחזיק באוראנדא בשכירות מהשר והיו שם אנשים שמכרו י״ש לערלים בגניבה ומפסידים לבעל האוראנדא, ודן שם אי חשיב בזה מבטל כיסו של חבירו כיון דאינו אלא מניעת הריוח, או דהוי הפסד גמור כיון שמשלם שכירות להשר, וכתב דאפי׳ אם נימא דאינו אלא מבטל כיסו של חבירו, מ״מ חייב לשלם עבור ההפסד כיון דנהנה הוא עצמו ג״כ. ובהגהה שם אות יח הביא ראיה מפנ״י ב״מ סה וב״מ אבהע״ז סי׳ צג סכ״א ושער המשפט סי׳ כו ס״ק ב ועוד אחרונים, ושבשו״ת בית אפרים חו״מ סי׳ כו כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כדעת המהרש״ל ביש״ש ב״ק פ״ט סי׳ ל שהביא הש״ך סי׳ רצב ס״ק טו דס״ל שבין בפקדון בין מלוה לא שייך ביטול כיס אפי׳ אם הרויח, ואפי׳ תבעו זה לדין ואמר תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו פטור משום גרמא, וכל הריוח הוא לנפקד. וכ״כ בנחלת צבי לבעל הפת״ש סי׳ רצב ס״ז.

אך עי׳ חזו״א ב״ק סי׳ כב אות ג ד״ה בס׳ נ״צ, דמה שכתב בנחלת צבי דיכול לומר קים לי כמהרש״ל וש״ך, אינו מבואר כן בש״ך, דאף שהש״ך הביא לדברי המהרש״ל לא כתב להסכים עמו, אבל אין כאן מקום לומר קים לי כמהרש״ל נגד הגאונים שהביא המרדכי והסכים עמהם וכו׳, וודאי כן הוא להלכה ואין מקום לומר קים לי כמהרש״ל. ע״כ. אמנם נראה דהחזו״א כתב כן רק בפקדון דהמעות של המפקיד הם, וכמו שביאר שם סי׳ כא אות יב ויג דהיכא דתבע המפקיד להחזיר לו מעותיו שדעתו להרויח בהם, והנפקד עיכבם לעצמו והרויח בהם, כיון שגילה דעתו שרוצה להרויח בהם כל הריוח נקנה מיד למפקיד, כמו שכתב הרמב״ם מכירה פ״ז הי״ב עיי״ש. אבל בחוב הלואה לא שייך לומר דהמלוה זכה מיד באותו הריוח שהרויח הלוה, דהא אין המלוה בעל המעות. וכ״מ בחת״ס שם דאף שחולק על היש״ש לענין פקדון, מ״מ כתב שם (אות א מהדינים היוצאים) דבהלואה אין דין ביטול כיס ואסור להזדקק לזה משום איסור רבית, ומשמע אף לא כשזה נהנה וזה חסר. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ה עמ׳ נא. וכתב במנחת שלמה סי׳ כז אות א שאם לא פרע חובו בזמן, אע״פ שאין המלוה יכול לתובעו בדין על ההפסדים שנגרמו לו, מ״מ חייב הלוה לפייס את המלוה שלא יהא עליו תרעומת, ואם רוצה לצאת יד״ש מותר לו ליתן ממון למלוה ולבטל את התרעומת שיש לו עליו, שלא אסרה תורה רבית אלא כשהמלוה נותן ללוה מרצונו, אבל לא על עיכוב פרעון של הלוה נגד רצון המלוה.

ובנידון דידן יש לקחת בחשבון גם את העובדה שב׳ מסר לא׳ את העבודה הנוספת, למרות שהצעת המחיר של א׳ היתה יקרה יותר מהצעה אחרת שהיתה לב׳, מתוך כוונה לפצות אותו על ההפסדים בפרוייקט הראשון, ע״כ יש לדחות את תביעת ההפסדים.

ה. תנאי שלא קויים במלואו אבל המטרה התקיימה

פסק השו״ע סי׳ סא סעי׳ טז:

 "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה". 

וכ״כ בשו״ת מהרי״ק שורש קיב: 

"מעיקר הדין נלענ״ד שבכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין לומר הולך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו תנאי שהוזכר דוקא ולא בכיוצא בו, אלא יתחייב המתנה אפילו בדבר שאינו יוצא מתוך לשון התנאי כלל רק שלא יקשה עליו יותר ממה שהיתנה עם חבירו". ע״כ.

והנה ברכישת ביטוח למקרה של נזק ח״ו, המבחן של חלות הרכישה - וכתוצאה מכך חל חיוב על הרוכש לשלם את הפרמיה - תלוי האם חייב הביטוח לשלם את הנזק למבוטח על סמך פוליסה זו: אם פוליסה זו מחייבת את הביטוח לשלם במקרה של נזק ח״ו למבוטח, והפוליסה תקפה מבחינה חוקית, הרכישה חלה, וממילא חייב הרוכש לשלם את הפרמיה, אך אם הפוליסה אינה מחייבת את הביטוח לשלם במקרה של נזק למבוטח, אינו חייב לשלם את הביטוח. בנידון דידן מקבל בית הדין את עמדת צד ב׳ שהביטוח היה משלם לצד א׳ דמי נזק לו ח״ו היה קורה לו בעבודתו בפרוייקט. לפיכך חייב צד א׳ לשלם עבור הביטוח, וטענתו שלא קויים התנאי ששמו יופיע בפוליסה עצמה, אינו פוטרו, כיון שלא זה מה שקובע את תקפותה החוקית והמחייבת של הפוליסה, והחיוב עבורה לא תלוי במילוי תנאי זה או אחר אלא בדבר אחד: החיוב של חברת הביטוח לשלם למבוטח נזק אם ח״ו היה קורה בשטח. וזה היה כאן.

ו. פשרה במקום שבועת מודה במקצת

פסק השו״ע סי׳ יב סעי׳ ב שאם חייבו בי״ד שבועה לאחד מבעלי הדין, רשאי הבי״ד לעשות פשרה ביניהם כדי להיפטר מעונש שבועה, וכתב בפת״ש שם ס״ק ג ששיעור הפשרה הוא כפי ראות עיני הבי״ד. וכתב בתרשיש שהם חו״מ סי׳ עא שבשבועת הנפטרים אם זו שבועה דאורייתא נוהגין לפשר לחצאין. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ג עמ׳ סח.

ובנידון דידן שגם אם נקבל כמה מטענות הנתבע כצודקות, עדיין יש כאן הודאה במקצת, ויש לפשר לחצאין.