תביעה להסיר משכון בנקאי, ולקחת חלק בנכסי החברה

כרך ז, עמ' שמב-שנג, תיק ממונות מס' 103-תש"ס

פס״ד בתביעה משותף שיסיר מישכון בנקאי שעשה בקרקע משותפת ותביעה נגדית תמורת חלק בנכסי החברה

דיינים:

הרב אברהם דוב לוין

הרב יהושע ווייס

התובעים: חברת ו' - ע"י עו"ד י. בר תנחום וטוען רבני הר' א. וייס

הנתבע: א' - ע"י טוען רבני הר' ויזל

נושא הדיון

א׳ שנמנה על מקימי חברה, לווה כסף מבנק למשכנתאות ומישכן לצורך הלואתו את כל המגרשים של החברה. חברים אחרים תובעים מא' שיסיר את המישכון בכלל או לכל הפחות לצמצמו על חלקו במגרשים בלבד. לטענתם המישכון מונע מהם לממש את זכותם בקרקע וגורם להם הפסדים רבים. ב״כ התובעים גילה פגמים במסמכי ההלואה שלקח א׳ מהבנק, ולטענתו לצורך ההלואה והמישכון נעשתה קנוניה בין א׳ לבין מי שהיה מנהל החברה מצד אחד, לבין הבנק למשכנתאות מצד שני, שאשתו של א׳ היתה מעובדות הבנק, וכן שהמישכון בבנק נעשה שלא בידיעת ובהסכמת שאר החברים, והוא נעשה שלא כדין ובניגוד לחוק, וגם בניגוד להוראת העו״ד של החברה. כמו כן טוענים התובעים שלפי החוק היה על החברה ועל הבנק להודיע לרשם החברות על מישכון נכסי החברה, וגם זה לא נעשה. עוד היא תובעת מא׳ לשלם את חלקו בדמי ההסכמה, כפי שהתחייב בהסכם. לטענתה ההתחייבות היתה של הרוכשים כלפי המוכרים, וכל עוד אין מישהו אחר משלם את החיוב, החיוב נשאר על כל אחד מהרוכשים.

א׳ משיב שהבנק למשכנתאות ביצע את המישכון עפ״י הוראה בכתב ממנהל החברה ובאישור נוטריוני שהמנהל הוא מורשה החתימה על בקשת המישכון בשם כל החברה (לטענתו, השקיע בחברה סכום גדול, וזמן קצר אחרי הרכישה גילה ש״נפל בפח״ וכי המגרשים לא שוים את ההשקעה, והוא בקש לבטל את השותפות, ולקבל את השקעתו בחזרה, אך נדחה בלך ושוב). התובעים טוענים שכבר מכר את חלקו בחברה לאחרים, ואף א׳ מודה שכמה מגרשים נמכרו לאחרים, ולמרות שחתימתו מתנוססת כערב על כמה שטרי מכר ביחד עם מנהל החברה וחותמת החברה, טוען א’ שלא הוכח האם המגרשים שנמכרו היו שלו או של שותפים אחרים, שהרי טרם נעשתה חלוקה פנימית של המגרשים. הוא גם מודה שקבל סכומי כסף ממנהל החברה תמורת חלק מחלקו, אך אלו היו סכומים פעוטים. עוד הוא מודה שעפ"י הצעת מנהל החברה קבל ממנו קרקע חילופית באיזור המרכז תמורת המגרשים שמכר, בשווי של $120.000 לפי הערכת המנהל (לאחר מעשה התברר לו ששווה רק חצי מסכום זה), ולשם קבלת הקרקע החילופית נתבקש להוסיף למנהל סכום של $25.000 ועוד מע״מ. לטענתו עדיין יש לו חלק במגרש בגודל של 0.3 יחידת דיור, והוא תובע מחבריו להחזיר לו את כספו תמורת החלק שלו, כפי הערך שהיה שוה בזמן הרכישה, וכמו כן להחזיר לו את תשלומי המשכנתא שמשלם לבנק בגין אותה הלואה. הוא טוען שמנהל החברה מישכן בשם החברה את קרקעות החברה כערבות, והחברה חייבת לפרוע את הערבות. עד שיחזירו לו את כל תביעותיו אין הוא מוכן להוריד את המישכון הבנקאי מהמגרשים - דבר שיעלה לו בהחזרת ההלואה שקבל מהבנק, ואשר לטענתו הכסף שקבל בהלואה השקיע ברכישת המגרשים - משום שהמישכון הוא הדבר היחיד שהוא תופס בו כדי לאלץ את שאר החברים להחזיר לו את כספו.

השאלות לדיון 

א. הטילו השותפים מעותיהם לחשבון בנק משותף, וגם רשמו עצמם כחברה אצל רשם החברות, האם קנו כל אחד מהם ממון חבירו להשתתף בו.

ב. שותף שמבקש לפרק את השותפות בגלל טענת הפסד, האם חייבים שאר השותפים להחזיר לו את השקעתו.

ג. טוען שעדיין הוא שותף משום שטרם קבל את כל חלקו בחזרה, ושאר שותפים טוענים שכבר קבל את כל חלקו, האם משביע את חבריו שבועת השותפין.

ד. בקש מבנק למשכנתאות לבצע מישכון על נכסי השותפות כדי לקבל הלואה לצרכיו, אם יתבעוהו להחזיר להם מה שנהנה מהקרקע שלהם, האם חייב.

ה. התברר שביצוע המישכון נוגד את כללי החוק, אם יתבעוהו לשלם הפסדים שגרם להם, האם חייב וכמה.

ו. בנק שהלוה לאחד השותפים עפ״י בקשת מנהל החברה שאף מישכן את קרקעות החברה לבנק לצורך אותה הלואה, האם חייבת החברה לפרוע את ההלואה מדין ערבות.

ז. האם מדין השבת אבידה חייב להוריד את המישכון כדי שהשותפים לא יופסדו ממנו, והאם חובה זו נתבעת בבית דין.

ח. האם שותף רשאי לעשות דין לעצמו ע״י אי הורדת המישכון, כדי שיוכל לטעון על גובה חלקו בשותפות.

תשובה

א. חלות השותפות בהכנסת הממון לחשבון משותף

פסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״ד ה״א ובשו״ע סי׳ קעו סעי׳ א:

"כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד ממון חבירו להשתתף בו, אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם. אבל אם כתבו שטר והעידו עדים אע״פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן, לא קנו, ועדיין לא נעשו שותפין, שאין המטבע נקנה בחליפין". 

ומקורו של הרמב״ם בתשו׳ הרי״ף שהובאה בעיטור ערך שיתוף. אמנם הרמ״א בשו״ע שם סעי׳ ג פסק בשם המרדכי ב׳׳ק סי׳ קעו שגם בדבור בעלמא בלא קנין נעשו שותפין.

ובנידון דידן שהשותפין הטילו מעותיהם לחשבון הבנק של החברה שהקימו, נראה שאע״פ שלענין דין ודברים שיש לבעלי החברה עם גורמי חוץ אין דינם כשותפים, אלא הם בגדר מושג משפטי של בעלי חברה ולפיו חובות החברה חלים על נכסי החברה בלבד ולא על בעליה באופן אישי, עי׳ באר ראי עמ׳ קסג, ומנחת יצחק ח״י סי׳ קמד ואילך, ודברי משפט כרך ב עמ׳ שעג, ועוד ספרים שצוינו בפד״ר כרך י עמ׳ 285 ואילך. ועיי״ש עמ׳ 293 ממו״ר הגר״ח צימבליסט שליט״א שלא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא רק על אנשים חיים, ואם יש שט״ח על החברה פירושו של דבר על בעלי החברה, אלא שהערבון המוגבל מגביל את הגביה רק מנכסי החברה ולא משאר נכסים של בעלי החברה, עיי״ש ובפס״ד ירושלים כרך ד עמ׳ רעז. מ״מ לענין דין ודברים שבין בעלי החברה לבין עצמם, דינם כשותפים, ואף לדעת הרמב״ם והשו״ע שבדבור בלבד לא נעשו שותפין, אם נהגו כדרך הסוחרים, ה״ז מועיל מדין סיטומתא שיקנו כל אחד ממון חבירו להשתתף בו. מה גם שבהקמת החברה קובעים הכללים הנהוגים בחברות הציבוריות, שמשרשמו את החברה אצל רשם החברות נכנסה החברה לתוקף חוקי, וחבריה הם שותפים בנכסי החברה.

ב. הזכות לפירוק השותפות 

פסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״ד ה״ד עפ״י גמ׳ ב״מ סט א וגמ׳ שם לא ב: 

"שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זו עד זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו בקרן ולא בשכר עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן, הרי אלו חולקים כל זמן שירצה אחד מהם וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו, ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או היה בחלוקתה הפסד, הרי אלו מוכרים אותה וחולקים את הדמים".

ובנידון דידן שנשתתפו בלי זמן קצוב, אלא היתה דעתם למכור את המגרשים לאחרים כדי לממש רווחים, זכותו של א׳ לחלוק כל זמן שירצה, ומכיון שאין החלקים של כל אחד מהשותפים מוגדרים, אי אפשר לחלק לכל אחד את חלקו, אלא מוכרים הכל וחולקים בדמים. ומה שתובע א׳ לבטל את הסכם השותפות מלכתחילה מפני שהתברר לו שהולך שולל, ותובע לקבל את כסף השקעתו בחזרה, נראה שבנידון דידן שמדובר בהשקעה ספקולטיבית שמלכתחילה היה בה סיכון אך גם סיכוי להתעשרות מהירה, אין לתביעה זו בסיס בהלכה. ואע״פ ששליח או אפוטרופוס שטעה ונתאנה פסק בשו״ע סי׳ רכז סעי׳ ל שאפי׳ נתאנה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין חוזר, וכתב הסמ״ע ס״ק נג לפי שאומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וא״כ היה מקום לומר שה״ה בשותפין, אך כבר כתב הש״ך סי׳ עז ס״ק יח שבשותף דרך השותפות הוא כן והוי כהתנה שעשאו שליח בין לתקוני ובין לעוותי, שודאי אינו חוזר בכ״ש. וע״כ בנידון דידן שהעיסקה היתה ברת סיכון, נראה שאינו יכול לתבוע הונאה אפי׳ ביותר מפלגא.

ג. מתי יכול להשביע שבועת השותפין

פסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״י ה״ב וה״ג, עפ״י רי״ף שבועות סוף פ״ז והעיטור שיתוף (ח״א דף מג ע״א) בשם תשו׳ רב האי: 

"התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין, הנתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, והתובע אומר עדיין לא חלקנו ולא עשינו חשבון וכו׳, אינו יכול להשביעו בטענת ספק. טען שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך, וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו שלא גזלתני כלום מעולם". 

ועי׳ העיטור שם שלאחר שחלקו מחל, ואפילו אם לא עבר זמן החלוקה (ולא כשיטת משפטי שבועות ח״א שער ה ושיר משפטי שבועות (הוצ׳ הגרד״ד שורה יח, בקובץ נצר מטעי עמ׳ כח), שהביא המאירי שבועות מח ב דוקא אחר שעברו שלושים יום).

ובנידון דידן שא׳ טוען שלא קבל את כל חלקו ועדיין יש לו חלק בשותפות, ומאידך טוענים שאר שותפים שכבר קבל את כל חלקו ע״י תשלומים שונים וע״י קבלת המגרש החילופי באיזור המרכז, גם אם נקבל טענת השותפים האחרים שאין לא׳ עוד חלק בשותפות, כיון שא׳ גילה דעתו משך כל הזמן שאינו מוחל, והוא תפוס ועומד במישכון נכסי החברה, הרי באופן זה אם ירצה לתבוע שבועה, יש לו עדיין אפשרות לחייבם שבועת השותפין, שהרי הטעם שאחר שחלקו אין שבועת השותפין כתב בהעיטור שהוא מטעם מחילה.

ד. חיוב מדין נהנה, על הקרקע הממושכנת

מישכן קרקע כדי לקבל הלואה, והקרקע שייכת בחלקה גם לאחרים ועי״ז מנע מהם מלסחור בקרקע, נראה שאין לחייבו בבית דין על הנזק שגרם לבעלים, לפי שלא היה בזה אלא גרמא. וגם אין לחייבו כגזלן שגזל מהבעלים את זכותם בקרקע, שהרי קרקע אינה נגזלת ובחזקת בעליה עומדת. אך יש להסתפק האם יש מקום לחייבו לשלם שכר לבעלים האחרים עבור מה שנהנה מהקרקע השייכת להם, שבמישכון מקבל הלוה את ההלואה בתנאים יותר נוחים מאשר בהלואות בנקאיות אחרות, והנאה זו יש לה ערך ושוויות בשוק ההלואות. ומשתי סיבות יש לחייבו בתשלום ההנאה: סיבה ראשונה היא סברת ר׳ יוסי במשנה ב״מ לה ב בענין שוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, שסבר ת״ק שישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר, וא״ר יוסי: 

"כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא תחזור פרה לבעלים".

וכמו שפסק הרמ״א בשו״ע סי׳ שסג סעי׳ ה עפ״י הרמ״ה שהובא בשמ״ק ב״ק צז א וש׳״ג ב״מ פ״ה (דף לו ע״א מדפי הרי״ף), בענין התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, דהיכא דאוגרה לאחריני ושקל אגרא אע״ג לנחית לה בתורת גזלנותא נמי, כיון דהוי קיימא לאגרא גבי מרה קמא, והוא דנחית ליה בתורת אגרא מדעת הגזלן, מחייב לשלומי אגרא לבעליה, דאכתי לא קניה גזלן קנין גמור אלא לחיובי עלה באונסין, אשתכח דהאי אגרא דשקיל גזלן מיניה דשוכר ממונא דנגזל קא שקיל, ומחייב לאהדורינהו לנגזל (ועי׳ ב״י שם שתמה על הרמ״ה שהרי כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר, ועי׳ דרכי משה שם ס״ק ב שתירץ דברי הרמ״ה דמ״מ מה שקבל הגזלן שכר לא יעשה סחורה בפרתו של חבירו. ועי׳ שו״ת שו״מ מהדורא תליתאי ח״ב סי׳ קמו, ואמרי בינה ח״א שו״ת סי׳ א אות ו). וכמו שצידד בחי׳ הרשב״א ב״ק כא א הובא בב״י סי׳ שסג במי שהשכיר בית לחבירו והתברר שהבית שייך לשמעון, היכא שכבר נתן השכירות לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו, שהרי השכיר מה שאינו שלו, ואפשר דנותנה לשמעון, דהאיך עושה סחורה בביתו של זה, ואע״פ שאינו עומד לשכר כיון שיורד לה בתורת שכירות ופרע כבר זכה בו ראובן לשמעון. ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון, שיכול לומר מאי חיסרתיך (ובשו״ע שם סעי׳ ט פסק שמחזירין לשוכר. ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ קלח, ובני אהרן (לפפא) סי׳ א בדעת הרשב״א). ואף לצד השני של הרשב״א שמחזירין השכר לשוכר ולא לבעה״ב, משום שבאותו מקרה יכול השוכר לומר לבעה״ב מאי חיסרתיך, אבל בעובדא דידן שמישכן קרקע של אחרים לבנק וע״י כך מנע מהבעלים לממש את בעלותם ולמוכרה לאחרים, מדוע לא יתבעו הבעלים מהממשכן את ההנאה שקבל עבור המישכון, וכיצד הלה עושה סחורה בקרקע של חבירו.

וסיבה שניה לחיובו היא משום שאם בשעה שנהנה מחצר חבירו נחסר חבירו, חייב להעלות לו שכר הנאתו, כגון דר בחצר חבירו שלא מדעתו ועבידא למיגר, שע״י שדר בה מונע מהבעלים להשכירה לאחרים, שאמרו בגמ׳ ב״ק כ א דחייב להעלות לו שכר. וכמו בשוכר בית שהשכירה לאחרים שדייריו מרובים שכתב במחנ״א הל׳ שכירות סי׳ יט בדעת הנ״י שהריוח לבעה״ב כיון דבעה״ב נחסר בהנאתו של זה שהשכירה לאנשים מרובים, ובהא ודאי שייך לומר כיצד יעשה סחורה בפרתו של חבירו (ועי׳ או״ש שכירות פ״ה סוף ה״ו מש״כ על דברי המחנ״א). אף כאן כיון שע״י המישכון נהנה לקבל הלואה, והמישכון גרם חסרון לבעלים שאינם יכולים למכור את הקרקע, ה״ז בגדר זה נהנה וזה חסר דחייב.

(ולהבדיל: בחוק עשיית עושר ולא במשפט נאמר בסעי׳ 1 (א):

מי שקבל שלא עפ״י זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכיה. ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה).

אלא דיש לדון האם חייב על הנאת ההלואה או על הנזק שגרם במניעת הריוח מהקרקע, ועי׳ או״ש נז״מ פ״א ה״ב שביאר שבדבר זה נחלקו רמי בר חמא ורבא בגמ׳ ב״ק כ ב, וכתב האו״ש שהדבר צריך הכרע. ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ יג וקצוה״ח סי׳ שצא ס״ק ב ומנ״ח מ׳ נה וחזו״א ב״ק סי׳ יא אות יח שהכריעו שדינו כבע״ח על ההנאה ולא כמזיק בגלל החסרון. ועי׳ קהלות יעקב ב״ק סי׳ יח אות ב שנסתפק בדין זה. ואם נאמר שחיובו הוא על החסרון שהחסיר, י״ל שבעובדא דידן לא יהיה חייב, שהרי לטענת א׳ עשה את המישכון על סמך חתימת מנהל החברה, והיה סבור ועדיין הוא סבור שחתימת מנהל החברה על בקשת המישכון נעשתה בשם כולם, ונמצא שהנזק שנגרם היה בשוגג ולא במזיד, אם נאמר שחיובו הוא מדין גזלן, שנטל מחבירו הנאת הקרקע, וכמו שצידד בקהילות יעקב שם, וכבר כתב הקצוה״ח סי׳ כה ס״ק א עפ״י תוס׳ ב״ק עט א שלא מצינו שנתרבה שוגג בגזלן. ועי׳ מחנ״א דיני גזילה סי׳ ז (אך עי׳ מרחשת ח״ב סי׳ לב שאף בשוגג הוא גזלן, שהרי הוא מאבות נזיקין, ודינו כמזיק שחייב אף בשוגג. וכן יסד בחי׳ הר״ח הלוי סוף הל׳ גו״א שגזלן חייב אף מדין מזיק. ועי׳ קובץ שעורים ב״ק אות קמב-קמג שהוכיח מהרא״ש פרק הגוזל שאינו חייב מדין מזיק. ועי׳ שעורי ר׳ שמואל להגר״ש רוזובסקי גיטין אות שמג). אך אם נאמר שחיובו על החסרון הוא מדין מזיק, חייב אף על השוגג (ועוד על גדר החיוב בזה נהנה וזה חסר עי׳ קובץ בית אהרן וישראל קובץ נט עמ׳ יט ואילך).

והנה פסק בחכמת שלמה להגרש״ק בגליון השו״ע סי׳ שעא: 

"ראובן גזל קרקע משמעון ומכרה ללוי וכו׳, אין לו שום תביעה על הגזלן רק על מי שבידו הקרקע כעת, ואף אם הוא אלים ואינו יכול לאישתעי בדינא עמו, פטור הגזלן דאין לו עוד תביעה רק על מי שהקרקע אצלו".

ופסק כן עפ״י סוגית הגמ׳ בחולין קלד לענין גזל מתנות כהונה, עיי״ש. ועי׳ עטרת שלמה להגר״ש קרליץ ח״ב בהשמטות לח״א סי׳ עא שביאר דבריו דכיון שהגזלן מכר את השדה לאחר אין השדה מצד עצמה אבודה אלא הו״ל כמו שהעמיד איש אחד עם כלי זיין ואינו מניח לבעלים להכנס לשדה, דבזה יש לדון שהוא רק גרמא בעלמא, ואף במקום שהלוקח אינו ציית דינא. ועוד שהגזלן לא עשה שום מעשה בגוף השדה, ואינו אלא גרמא בעלמא - דבמכירה לאחר, אפילו אינו ציית דינא, אין ההיזק ברור מאחר שאינו גוזל וחומס ממון של אחרים - ולכן אין הנגזל יכול לתבוע רק את הלוקח שיחזיר לו את השדה, אבל אין לו זכות תביעה מהגזלן להחזרת השדה. וממרן הגריש״א שליט״א שמעתי שאין פוסקים את החידוש של החכמת שלמה.

ולכאורה קשה על חידושו של החכמת שלמה, מדוע אין לנגזל ״שום תביעה״ על הגזלן אלא על הלוקח, והרי גם אם תביעת החזרת הקרקע עצמה היא כלפי הלוקח, מ״מ כלפי הגזלן יש לו תביעה שיחזיר לו דמי המקח, דכיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו, ועוד, אם נאמר שזה נהנה וזה חסר דמשלם שכר הוא גם באופן שנהנה ממכירת הקרקע לאחר שבזה חיסר לבעלים, מדוע לא יתבע הנגזל את הגזלן מדין נהנה.

וצ״ל כפי ששמעתי ממרן הגריש״א שליט״א שכל זמן שהנגזל אינו מסכים למכירת הקרקע אינו יכול לתבוע גם את החזרת הקרקע וגם את דמי מקחה, לא מדין סחורה בפרתו של חבירו, ולא מדין זה נהנה וזה חסר. וה״ה בנידון דידן, כל זמן שהבעלים מתנגדים למישכון אינם יכולים לתבוע שכר עבורו.

ומה שטוען א׳ שלולי חתימת מנהל החברה לא היה בכחו לבד לבצע את המישכון, וע״כ יש לתבוע את מי שהיה מנהל החברה ולא אותו, נראה שאם היה מקום לחייב את א׳ מדין נהנה, מדין מזיק או מדין גזלן, לא היה בטענה זו לפוטרו, וכמו ששנינו בב״ק ט ב: 

"הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו". 

וגם אם חייב מדין גזלן אין לפוטרו, וכמו שפסק השו״ע סי׳ שמח סעי׳ ח בשנים שגנבו.

ה. חיוב משום שינוי מהמנהג

אמנם מצד אחר יש מקום לחייב את א׳ על מעשה המישכון: כיון שבבקשת המישכון שינה א׳ ממנהג השותפין, יש לחייבו על ההפסדים שנגרמו מהמישכון, וכמו שפסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״ה ה״א וה״ב ובשו״ע סי׳ קעו סעי׳ י: 

"המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה מנהג המדינה באותה סחורה וכו' ואם שינה וכו׳ כל פחת שיבוא מחמת זה שעבר חייב לשלם לבדו". 

ומקורו ברי״ף ב״ק קב ב. ועי׳ שו״ת רדב״ז ח״ב סי׳ תתמ שאם שינה ממנהג המדינה ומדעת שותפו, עשאוהו כמזיק בידים, שכך היתה דעתם תחילה בתחילת השותפות שלא ישנה מדעתו וממנהג המדינה, ואם ישנה ישלם מדין מזיק, ולא מדין פשיעה נגעו בה, והדבר ברור שאם הזיק בידים אע״פ שבעליו עמו אינו נפטר בכך. וכ״כ באור שמח שלוחין ושותפין פ״ה ה״ב. ועי׳ משפט שלום סי׳ קעו (עמ׳ לט ואילך) בשם שו״ת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ פה בשם תשו׳ לחם רב דבשינה מדרך ומנהג השותפין לא הוי בכלל שותף, דהו״ל כזקף עליו במלוה דנעשה ממון השותפות כמלוה עליו. (וכמו שכתבו הראשונים ב״ק שם, הובאו בקצוה״ח סי׳ קפג ס״ק ה ונתה״מ ס״ק ז, לגבי שינה וקנה שעורים במקום חטים, עיי״ש), ובשו״ת ב״ש אחרון סי׳ עו האריך לדחות דבריו. 

(ועי׳ שו״ע סעי׳ ל עפ״י העיטור שאם אחד השותפים נשתתף בחלקו עם אחר, משביע השותף השני את השותף החדש שהביא הראשון שבועת השותפין, והקשה בסמ״ע ס״ק סט שהשו״ע סותר עצמו בסעי׳ זה למש״כ בסעי׳ י שהמשתתף עם חבירו בסתם לא ישתף בה עם אחרים, ותירץ הסמ״ע דאף דאין לו להשתתף עם אחרים מ״מ אם עבר ועשה יטול חצי הריוח, וג״כ משביעו לשותף החדש. ומבואר מהסמ״ע שאע״פ ששינה מדיני השותפות לא בטלה שותפותו, ודלא כהלחם רב. וכן משמע במשנה פסחים פט ב ורמב״ם סופ״ב מק״פ: "הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו בחבורה שניה". ואם כהלחם רב שאם שינה ממנהג השותפות בטלה שותפתו, איך רשאי לאכול מהק״פ כששינה ממנהג השותפות ומינה אחרים עמו בלי ידיעת שאר בני החבורה. אלא משמע כהסמ״ע שאע״פ ששינה לא בטלה שותפתו).

ובנידון דידן שא׳ ביצע מישכון על כל קרקעות השותפים כדי להשיג הלואה לעצמו, והמישכון נעשה בניגוד לכללי החוק, אם כך היה, שינה א׳ ממנהג המדינה בנכסי השותפות - גם אם לא נאמר כהלחם רב שבטלה שותפתו - מ״מ, אם יתבעוהו, עליו לשאת בתוצאות ההפסדים שנגרמו לשותפים כתוצאה ממעשה זה, ולכל הפחות להתחייב בזה בשיתוף עם מנהל החברה שבעזרתו עשה את פעולת המישכון. ומנהל החברה לשעבר חייב למרות שלא עשה זאת לצורך עצמו אלא לצורך א׳, שכבר הוכיח באו״ש מלוה ולוה פ״כ סוף ה״ב מהגמ' ב״מ דף י דגנב לצורך חבירו חייב כפל. ועי׳ הביאור בברכת שמואל ב״מ פ״א סי׳ ט.

ו. חיוב מדין ערב, כשלא ניתנה נאמנות

כתב הב״י סי׳ רז סעי׳ כד: 

"דערב שאני משום דמיהמן ליה גמיר ומשעבד נפשיה, אבל הכא לא מהימן ליה שהרי נתן לו משכון". 

ועי׳ דרישה שם. ועי׳ שו״ת בית אפרים סי׳ כא, הובא בדברי גאונים כלל צו סי׳ ס שאם התנה ש״ח להתחייב באונסין ונתן למפקיד משכון ע״ז, לא נשתעבד, דכיון דלא הימניה בלא משכון, אינו חייב, וכיון דלא נתחייב גם משכון לא מהני, דמנה אין כאן משכון אין כאן. וכעי״ז בערך שי סי׳ קכט שאם לא האמינו לערב אלא בגלל שמעותיו תחת ידו, אינו חייב בערבות.

לפי״ז בנידון דידן שהבנק הלוה לא׳ בגלל בקשת מנהל החברה שאף מישכן לבנק את קרקעות החברה, כיון שלא ניתנה נאמנות למנהל החברה לולי המישכון, אין לדון כאן מצד ערבות.

ז. חיוב הסרת המישכון משום השבת אבידה 

כתב הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי בטעם הדין שהכובש עדותו פטור מתשלום נזיקין כיון שחיובו להעיד אינו חיוב ממון אלא דין גמילות חסדים, ואם אינו רוצה להטריח ולהצילו אינו חייב. למה זה דומה למי שרואה כיסו של חבירו אבד ואינו מצילו שאין בי״ד מחייבים אותו, שלא חייבתו תורה בכך אלא כשאר מצוות היא זו ואינה בדין ממון. וכ״כ נ״י ב״ק ריש פרק הכונס בשם הרא״ה, וש״ג שבועות לא ב, הובא בב״י ריש סי׳ כח.

ועי׳ מחנ״א הל׳ שומרים סי׳ לה ומשנה ברורה סי׳ תמג ס״ק יב לענין השבת אבידה, שאם המוצא אינו מקיים מצות השבת אבידה אינו מתחייב לשלם, שלא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ב עמ׳ עט.

ובנידון דידן גם אם א׳ היה מחוייב להוריד את המישכון, י״ל שאין זה חיוב ממון אלא חיוב של מצות השבת אבידה (וכסברת הרב השואל בשו״ת מהריא״ז ענזיל סי׳ כח, אך עי׳ להלן שדעת המהריא״ז ענזיל עצמו שאין זה דין השבת אבידה אלא עושק), ואין בי״ד מחייבים אותו בכך. מה גם שלטענת א׳ הורדת המישכון כרוכה בהפסד כספי של תשלום כל חוב ההלואה לבנק, וגם שעי״ז יפסיד את כח טענתו עם שאר השותפים, ובמקום הפסד אין מצות השבת אבידה, דשלך קודם לשל כל אדם, עי׳ ב״מ דף ל.

אמנם מכיון ששנינו בב״מ שם שאם התנה בפני בי״ד שיטול בשכר השבת האבידה כל מה שיפסיד והרשוהו ה״ז נוטל, בנידון דידן פוסק בית הדין שעל הצדדים להתפשר ביניהם כדי לפתור את הסכסוך.

ח. לעשות דין לעצמו בתפיסה, ע"מ להציל חלקו בשותפות 

קיי״ל כרב נחמן בב״ק כח א דעביד אינש דינא לנפשיה. וכתב הרא״ש שם דוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו, אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא. וכ״פ הרמב״ם מלוה ולוה פ״ג ושו״ע סי׳ צז סעי׳ ו. וכתב בשו״ת מהרי״ק שורש קסא הובא ברמ״א סי׳ ד דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא במזיק לחבירו, אבל בתפיסה בעלמא שתפוס למשכון יוכל לעשות בכל ענין ולרדת עמו לדין (ועי׳ ביאורו בישועות דוד למו״ר זצ״ל חו״מ סי׳ ה). ופסק בשער המשפט סי׳ ד שאם הלוה כופר לו בחובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהיה נאמן על חובו במיגו שלא תפס. אמנם בקצוה״ח סי׳ צז ס״ק ב כתב דלא שפיר עבדי אותן המערימין על דברי תורה וקודם בואם לדין תופסין מיד הבע״ד איזה חפץ כדי שיהיה לו מיגו להאמינו וכו׳, ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דברי תורה, והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דברי תורה. ובסי׳ ד ס״ק א כתב בקצוה״ח בשם מהרש״ל ביש״ש ב״ק פ״ג סי׳ ה שכל שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכבו אפילו לכתחילה כנגד חובו של חבירו או גזילתו, שזה לא נקרא עביד אינש דינא לנפשיה, שהרי לא תפס מחבירו אלא עיכב את שלו בשב ואל תעשה. אלא שמדברי הזוהר פ׳ במדבר מבואר שהוא איסור גמור, ויש לזה פנים גם עפ״י נגלה והיא שיטת הריטב״א פ׳ הכותב שכל שבא ליד נפקד צריך למיעבד השבה מעלייתא, ועי׳ ש״ך סי׳ נח ס״ק ט, לכן בעל נפש ירחק מזה. עכ״ל. ועי׳ חכמת שלמה לשו״ע שם שבגמ׳ שבת קמח ב מפורש שהוא היתר גמור, ומיהו אפשר שאם בא לידו בתורת פקדון ממש גרע טפי, ושאני התם שמתחילה לא נתכוין לשם פקדון כלל. ועי׳ אמרי בינה חו״מ סי׳ י.

ובנידון דידן שע״י שוא״ת מנע הורדת המישכון, יכול לטעון שעשה דין לעצמו בעיכוב הקרקע שעליה הוא תובע את חלקו בשותפות, כדי שתהיה לו טענה נגד הכחשת שאר השותפים, שבכה״ג עביד אינש דינא לנפשיה, וכמו שכתב התומים סי׳ יב ס״ק ה דמי שיודע שיש לו מלוה ישנה על חבירו רק שאין לו בירור וחבירו תובע אותו ויודע כשיטעון בבי״ד שיש לו מלוה ישנה אצלו דלא יהיה נאמן, יכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו עד שיתפשר עמו ולהציל שלו במקצת, ואין כאן עוול, דקמי שמיא גליא ודברים מסורים ללב וכו׳. והגם שתביעתו היא רק על חלק קטן מהקרקע, כיון שאין החלקים מוגדרים ומסומנים, נראה שזכותו לעכב את כל הקרקע בעבור החלק שלו. אך כבר נתבאר שאת המישכון לא עשה א׳ אלא אחרים, וההימנעות מלהסיר את המישכון אינה מעשה תפיסה.

ואפי׳ באופן שאין לו זכות ממונית להוציא מהשותפים, אין לחייבו לחתום על הסרת המישכון מבלי שיזדקקו לפצותו, כמו שמצינו בשאלה דומה לזה באחרונים בענין פיצוי לבת יורשת תמורת חתימתה לויתור ירושה, דנחלקו בה מהר״י באסן והמהרי״ט האם מחייבים בת לחתום על ויתור זכות ירושה, בהתאם לד״ת, כשהיא עומדת על זכותה החוקית, או שאין מחייבים אותה לחתום בחינם. המהר״י באסן סבר שאינה חייבת לחתום בחינם, והמהרי״ט סבר שחייבת לחתום מדין השבת אבידה, כיון שע״י סירובה לחתום גורמת נזק ליורשים שמונעת מהם להשתמש בירושה. הובאו דבריהם בפני משה (לר״מ בנבנישטי) ח״ב סי׳ טו, וחוקות חיים סי׳ עג, ורב פעלים חו״מ ח״ב שאלה טו, ושו״מ מהדורא תליתאה ח״א סי׳ רסה, ושו״ת מהרי״א הלוי ח״א סי׳ ד, ומשפט שלום קונטרס משמרת שלום סי׳ קפד, ושו״ת מהריא״ז ענזיל סי׳ כח, ושו״ת בית שלמה חו״מ סי׳ קח, ושו״ת משנת אליעזר סי׳ מה, והרי בשמים ח״א סי׳ קכט וח״ב סי׳ צט. ועי׳ פד״ר כרך ט עמ' 126 ודברי משפט כרך ח עמ שמו.

ובשו״ת מהריא״ז ענזיל שם כתב דאין לומר שחיוב הבת לחתום על מחילה הוא מדין השבת אבידה, כמו בתופס לבע״ח במקום פסידא שכתב הנ״י בשם הרשב״א דיכול לתפוס משום השבת אבידה, זה אינו, דהשבת אבידה לא שייכא אלא במידי דלאו תותי ידיה אלא ביד אחרים או במקום הפקר, שהיה הולך לאיבוד אילו לא עשה זה המעשה אשר עשה כמו אבידה ממש, אבל מי שכובש תחת ידו דבר של חבירו או זכותו נקרא עושק את עמיתו, שכן כל המעכב דבר של חבירו תחת ידו נקרא עושק, ואין חילוק אם יש לו תועלת ממנו או לא, ושורש הדין נלמד ממה שמבואר בטוש״ע סו״ס טז וסו״ס ס בשם הרמב״ם דמי שתובע חבירו ואומר יש לי זכות בשטר שבידך, כופין אותו להראותו לפני בי״ד שיעתיקו ממנו זכותו, ואם כופר ואומר שלא נמצא בידו שטר כזה, משביעין אותו. אלמא דהוי כפירת חיוב ממון, דאין חילוק אם מעכב בידו ממון חבירו או דבר השוה ממון אצל התובע, ואע״פ שאינו שוה אצל הנתבע. וכופין אותו על כך כמו שכופין על כל עושק להשיבו לבעליו. ועוד למדנו דין זה ממה שכתב ביש״ש ב״ק פ״ט גבי קנה קרקע וכתב השטר ע״ש חבירו דאם לא טען דלא ניחא לי דליפוש עלי שטרא כופין אותו שיכתוב שטר מכר ע״ש הקונה דכופין על מידת סדום, וכ״פ הש״ך סו״ס ס. והרי הדברים ק״ו, ומה התם דאיכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה דמי ביקש זאת מידו שיכתוב שטר ע״ש אחר, והראיה דאי טען לא ניחא לי דליפוש שטרי לא כייפינן ליה, דתו לא הוי מידת סדום כיון דאית ליה פסידא דזיילי ניכסיה, ואפ״ה כל היכי דלא טעין הכי כייפינן ליה למיכתב שטרא על שמו כי היכי דלא נמטי פסידא לחבריה, כ״ש הכא וכו'. 

אלא שכל זה בבת שעפ״י ד״ת אין לה דין ירושה במקום בן וע״י תחבולה רוצה להוציא מהבנים חלק שאינו מגיע לה. אבל בנידון דידן שלטענת א׳ יש לו עוד חלק מסויים בשותפות, וקשה לו לברר דבריו בבי״ד בגלל שלא ערכו רישום מדוייק על הרכישות והמכירות, בכזה אופן כתב התומים שאדם עושה דין לעצמו. ע״כ נראה שיש לפשר ביניהם.

אברהם דוב לוין.

דיין ב - תגובה לאות ד

ראיתי את דברי האב״ד שליט״א, ונראה להוסיף על דבריו: מש״כ באות ד דאין לחייבו על הנזק שגרם לבעלים שאינם יכולים למכור הקרקע מפני המישכון שעשה, משום דהוה רק גרמא, איברא דהוי רק גרמא, אבל כבר הביא האמרי בינה הל׳ הלואה סי׳ לט בשם הכהונת עולם ועוד גדולי המחברים דשותפין חייבין אף בגרמא, דדיני דגרמי וגרמא לא נאמרו בשותף, דשותפין נעשו ש״ש זל״ז, ושומר חייב בגרמא. והביא שם מש״כ המהר״ם ב״ר ברוך סי׳ טז דשותף שלא הניח למכור, והפסידו, דאף גרמא אין כאן, כי סבר שירויחו טפי ולטובה נתכוין, ואפילו בג׳ פרקים דשותף מוכר היין שלא מדעת חבירו, אם אחד עכב מלמכור, ושוב נזדלזל, אין לו עליו אלא תרעומת, מידי דהוי במבטל כיסו של חבירו, ע״כ. מבואר מדבריו דאף שותף אינו חייב בגרמא. ועי׳ בנתה״מ סי׳ קעו ס״ק לא דכתב דשותף שמכר קודם הזמן ואח״כ הוקר חייב, דהוה כקבלן שחייב אף במניעת הריוח. ועי׳ שער המשפט סי׳ קעו ס״ק ד וז״ל: 

"ונראה דאם חבירו עיכב עליו מלמכרם מפני שהיה סבור שיתייקר הסחורה ואח״כ הוזלה דפטור מלשלם ההיזק, ואע״ג דכל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן, ושותף ששינה חייב, מ״מ ביין שהפרות הם בעין ת״י אלא שהוזלו הרי י״ל לו הרי שלך לפניך, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, ושותף ששינה לא גרע מגזלן גמור ויכול לומר הש״ל וכו׳, ואף אם נאמר דמה שעיכב הסחורה וכו׳ הוה פשיעה, וכמו שעשה מעשה דמי וכו׳, דכיון דעביד מעשה בידים חייב וכו׳, מ״מ נראה דבכה״ג שנתכוין לטובה וכו׳ לא קנסינן ליה", ע״כ.

ולפי״ז בנידון דידן שמישכן הקרקע וע״י זה הוזלה ואינו יכול למוכרה, הוה מעשה בידים ויהיה חייב. ועיי״ש בשער המשפט שהביא דעת הרדב״ז ח״א סי׳ שצט בשותפין שעיכב אחד מהם הסחורה ובנתיים הוזלה, דאם ההיזק ברי, שידוע שאם לא ימכור עתה תוזל חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם לא ברי היזקא הוה גרמא ופטור, ע״כ. הרי דס״ל דשותפין פטורין בגרמא. ואפשר דבנדו״ד גם לרדב״ז יהיה חייב דהכא הוה ברי היזקא דודאי קרקע שהיא ממושכנת הוזלה מחמת המישכון, ועוד דא״א למוכרה, והוה מזיק ממש.

ועי׳ אמרי בינה דיני הלואה סי׳ יד דהביא בשם הקול אליהו ח״ב סי׳ ג דאם קנה מחבירו בקנין להלוות לו ולא הלוה לו שיש לדון לחייבו מדד״ג, דעדי קנין מפקי לקלא וזיילי נכסיה. ועיי״ש שדחה את דבריו דהוה גרמא. ועי׳ בנתה״מ סי׳ נה ס״ק ב שכתב ליישב מה שהקשה הסמ״ע על הרמ״א שם שכתב שאם החזיר השליש השטר שלא כדין פטור דהוה רק גרמא, והקשה הסמ״ע מ״ש מעדים שחתמו בשקר והודו דחייבים, וכמש״כ המחבר סי׳ מו סעי׳ לז. וכתב ע״ז בנתה״מ דעדים שחתמו בשקר מיד יצא הקול שנשתעבדו נכסיו ואין יכול למכור שום נכסים ומזיקין תיכף והוא גרמי, כיון דההיזק נעשה מיד, משא״כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ולא נעשה הנזק מיד רק בשעה שגובה, וגם לא ברי היזיקא דאימר דלא יגבה והוה כגרמא בניזקין דפטור, ע״כ. ועיי״ש בהגהות אמרי ברוך שתמה על הנתה״מ וס״ל דמניעת מכירת נכסים הוה רק גרמא, וכן השיג האמרי בינה דיני הלואה סי׳ לט. נמצא דלפי הנתה״מ ושו״ת קול אליהו הנ״ל בנדו״ד יהא חייב מדינא דגרמי אף אם לא היו שותפין, דמה שמישכן הקרקע קלא אית ליה וברי היזקא ואינו יכול למכרו וחייב מדינא דגרמי. ולפי״ז יהא חייב להוריד המישכון, ולא רק מטעם השבת אבידה, וכמו שכתב האב״ד שליט״א, אלא משום דכל זמן שהקרקע ממושכנת הוה מזיק מדין גרמי, וצ״ע.

ומש״כ דיש להסתפק לחייבו מדין עושה סחורה בפרתו של חבירו, לכאורה אינו דומה, דהטעם דחייב בעושה סחורה בפרתו של חבירו הוא משום דהוא הבעלים על החפץ ועל כל מה שמרויח מהחפץ, וע״כ גם הריוח שייך לבעלים, אבל בנידון דידן הבעלים עצמם לא היו יכולים למשכן ואין הם בעלים ע״ז, דאסור היה להם למשכן הקרקע כפי מה שנכתב בהסכם השותפות, אפשר דאין להם זכות תביעה על הריוח שנעשה ע״י המישכון שהרי ע״ז אינם בעלים דאף לעצמם אסור להם למשכן. 

ומה שהקשה על החכמת שלמה דיש תביעה כלפי הגזלן שיחזיר לו דמי המקח, דכיצד עושה סחורה בפרתו של חבירו, נראה דעושה סחורה בפרתו של חבירו היינו שהשכירות היא ברת תוקף, ולכן חייב לתת לבעלים דמי השכירות, משא״כ בגזלן הרי דמי המקח שקבל לאו דמי מקח הוא, והטעה את הלוקח שהוא עבור הקרקע, אבל לא היה מעשה מכירה כלל, וא״כ סתם קבל מעות מהלוקח, ולאו עושה סחורה בקרקע של חבירו הוא אלא הטעהו.

וא״כ בנידון דידן שהמישכון בר תוקף שהרי מנהל החברה חתם עליו בשם החברה, ולמעשה ניתן לו הלואה רק בגלל שמישכן את הקרקע, אפשר דהוה עושה סחורה וכו׳, אי לאו משום מש״כ לעיל.

יהושע ווייס.

פסק דין

א. על א׳ לקיים התחייבותו בקשר לחיוב דמי הסכמה.

ב. חברה בע״מ היא מושג משפטי כלפי גורמי חוץ שיש להם תביעות על החברה, שתביעותיהם הם רק על נכסי החברה, ולא על בעלי החברה באופן אישי.

ג. למרות זאת נראה שבעלי החברה בינם לבין עצמם יש להם דין שותפים, ובפירוק שותפות אין לשותף היוצא זכות לקבל את חלקו כפי שהיה שווה בשעת הרכישה, אלא כפי שהוא שווה למכירה בשעת הפירוק.

ד. מישכן קרקע ששייכת לו ולאחרים, בלי לקבל הסכמת שאר הבעלים, וע״י כך מונע מהם מלמכור את הקרקע, אין לחייבו מדין מזיק, שהרי לא הזיק את הקרקע עצמה, אלא גרם לבעלים שלא יוכלו להרויח באותה קרקע. אין גם לחיבו מדין גנב, שהרי קרקע אינה נגזלת ובחזקת בעליה עומדת. במקרה הנידון, כיון שהוא היה שותף ושינה ממנהג השותפין, וע״י כך הפסיד לשותפים האחרים, אם הם תובעים אותו לשלם להם הפסדים, ה״ז חייב לשלם להם.

ה. עשה דין לעצמו ותפס זכויות של הקרקע המשותפת בגלל תביעה שיש לו על אותה קרקע, באופן שאין לו ראיות לתביעתו, אין מחייבים אותו לבטל את התפיסה.

ו. ערב שהמלוה לא הסתפק בדבורו, אלא דרש שימשכן לו מנכסיו, אינו חייב מדין ערב.

ז. בנידון דידן בי״ד פוסקים לצדדים להתפשר ביניהם כדי לפתור את הסכסוך. בית הדין מסמיך את עו״ד י׳ בר תנחום להביא את הצדדים להסכמה ולפשרה בשלבים, עד לסיום הסכסוך. בכל שלב תובא הפשרה להכרעת בית הדין. בשלב ראשון יסיר הנתבע את המישכון מרוב חלקי הקרקע שלא יונצח מצב זה שהקרקעות אינם יכולים להמכר וגם החוב שיש לטענת התובע אין לו מאין להשתלם. מתוך הכספים שיתקבלו מהקונים יעוקל סך מסויים עד להמשך הבירור בפשרה או בד״ת.

ח. אם יתבע אחד השותפים שבועת השותפין, תידון תביעתו רק לאחר שיגיש חשבון מדוייק המבוסס על נתונים של שווי המגרשים שנמכרו, בזמן מכירתם, ועל שווי המגרש הנותר לפי ערכו היום. כל עוד לא הוגש דו״ח כזה, התביעה היא ערטילאית ואינה מחייבת שבועה.