דינו של עד המסרב להעיד

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 339-נה כרך ד עמ' לא-לד

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בסירוב עד להעיד

נושא הדיון

בדיון שנערך בבית דין בתביעת מתווך קרקע לדמי תיווך, טען המוכר שהעיסקה לא יצאה לפועל מכיון שהיתה מותנית בברכתו של הרבי של הקונה, ״ובמידה והרבי לא יאשר את ההסכם יהיה הקונה רשאי לחזור בו מההסכם ללא כל תביעות וקנסות מצד המוכר״, ולדברי הקונה הרבי לא נתן את ברכתו. לעומתו טוען המתווך שידוע לו שאחר חתימת ההסכם הסכים הרבי לעיסקה ובעקבות כך פרע הקונה למוכר את דמי הקדימה של העיסקה. עוד הוא טוען שאם נכון הדבר שהרבי לא נתן את ברכתו ולא היתה עיסקה, מדוע מחזיק הקונה בעיסקה לגבי חלק של הקרקע ואינו מאפשר למוכר למכור אותה לאחרים, שהרי כל שטחי הקרקע נמכרו בחבילה אחת, והברכה של הרבי לחיוב או לשלילה כוללים את כל הקרקע.

פס״ד מיקדמי

יש לברר את הדברים אצל הרבי, ומפני כבודו תתקבל עדותו בכתב.

המשך הדברים

בית הדין העביר את השאלות המפורטות לרבי, והוא התבקש להשיב את עדותו בכתב. מזכירו של הרבי הבטיח כמה פעמים שהתשובה תגיע ״תוך יום״, אך למרות שעברו ימים רבים מאד לא הגיעה תשובתו של הרבי.

שאלה דומה העביר בית הדין גם להרב לנדא מבני ברק שהענין התגלגל בתחילה בבית דינו. הרב לנדא השיב במכתב עפ״י מה ששמע מפיהם שאמנם היתה הסכמה עקרונית מצד הרבי, אלא שהגיעה הצעה מגוף אחר לבניית דירות באותה סביבה במחיר זול יותר, וכמובן שהרבי העדיף ההצעה הזולה יותר ״ולכן העיסקה מתבטלת״. הוא מוסיף שהמוכר היה סבור שבעצם ההסכמה העקרונית היא קיום התנאי, אך הסכים לקבל דעת הקונה שהעיסקה בטלה ולהחזיר דמי הקדימה.

השאלות לדיון

א. התנה את העיסקה בברכתו של הרבי, האם התנאי היה מוגבל לזמן שישמע הרבי לראשונה ויברך או ישלול, או שאינו מוגבל בזמן, וגם אם יברך אחר הרבה זמן חל המקח.

ב. האם נאמן הרבי לאחר זמן לומר שברך או לא ברך.

ג. מה דינו של עד שיודע עדות לחבירו, ואינו מעיד.

תשובה

א. תוקף עיסקה התלויה בברכתו של הרבי          

פסק הרמב״ם אישות פ״ז ה״א:

"האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שירצה אבי, רצה האב מקודשת, לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת".

ומקורו בקדושין סג א, וכ״פ בשו״ע אבהע״ז סי׳ לח סעי׳ ח. ונחלקו המ״מ והכ״מ בביאור דעת הרמב״ם, המ״מ כתב:

"ודע שכל התנאים שלא נקבע להם זמן, סתמן לעולם... לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה ע״מ שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו, כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי, והאומר ע״מ שירצה פלוני, שהוא לדעת הרמב״ם כאומר ע״מ שיאמר הן, הרי זמנו לעולם, וכתבו הרמב״ן והרשב״א שהאומר ע״מ שיאמר הן, אפי׳ אמר בתחילה איני רוצה וחזר ואמר הן, נתקיים התנאי, וכן הדין לדעת הרמב״ם והרשב״א באומר ע״מ שירצה, וכן שנינו בתוספתא ע״מ שירצה אבא אע״פ שאמר האב איני רוצה, ה״ז מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה, ופי׳ ספק מקודשת קאמר, ולעולם אינה יוצאה מידי ספק קידושין עד שימות האב, שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי".

אמנם הכ״מ חולק וכותב בדעת הרמב״ם:

"דכי אמרי׳ ע״מ שירצה אבא היינו שיאמר הן בשעת שמיעה הדבר תלוי, כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין, בטלו הקדושין מיד".

ועי׳ שאג״א סי׳ צג שהקשה על המ״מ שהרי זה תלוי בברירה, ובדאורייתא אין ברירה, ותירץ שהתנאי היה שהקדושין יחולו משעה שיאמר האב הן.

ובנידון דידן שהקונה תלה את העיסקה בברכתו של הרבי, ובאם הרבי לא יאשר את ההסכם יהיה הקונה רשאי לבטל את העיסקה מבלי לשלם פיצויים, הדבר תלוי במחלוקת המ״מ והכ״מ בדעת הרמב״ם האם האישור והשלילה תלויים בשעת שמיעה של הרבי או שאין גבול לדבר, וגם אם בתחילה לא נתן את ברכתו, עדיין יתכן שישקול שוב בדעתו ויסכים, ולדעת המ״מ הדבר תלוי ועומד עד סוף החיים.

ב. האם הרב נאמן לומר שהסכים או שלא הסכים לעיסקה?         

בגמ׳ סנהדרין ל א:

"ת״ר, א״ל אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מע״ש הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימים, כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימים אין בידו ליטלן לא אמר כלום. ופרש״י: בשדה דבריו קיימים דמה לו לשקר אם רוצה נוטלם ונותנם לאותו שהוא מעיד עליו".

והוכיח בנתה״מ סי׳ לו ס״ק י שכל שבידו נאמן אף להוציא ממון מיד המוחזק, שהרי משמע שאפי׳ היו המעות ביד היתומים נאמן, ובזה עדיף בידו ממיגו, שבמיגו רגיל אינו נאמן אלא להחזיק, וכשזה בידו נאמן אף להוציא (על גדר בידו שהוא כמו בעלות על הדבר, עי׳ רא״ש ריש גיטין וש״ש ש״ו פ״א וחוו״ד יו״ד סי׳ קכז ס״ק ה). ובחי׳ הריטב״א קדושין סוף דף סה כתב שאע״פ שבדבריו שהמעות של מע״ש או הקדש מוציא אותן מרשותו לרשות המע״ש וההקדש, ובדבר שבממון לדברי הכל אינו פחות משנים, כיון שבידו ליטלם, הימניה עליה וכאילו הפקידם בידו לשם כך. ומבואר מהריטב״א שגדר בידו הוא משום שנתן לו נאמנות על אותם מעות, ודומה הוא לשליש שיש לו נאמנות על השלישות כשזו תחת ידו, עי׳ תוס׳ ור״ן גיטין סד א, וכן מבואר בריטב״א כתובות עב ב בנאמנות החכם לומר שלא טיהר הכתם כפי שאמרה האשה בשמו, ונאמן אף להפסידה כתובתה, כתב הריטב״א בשם רבו דכיון דתלתה מילתא אדידיה, הא הימנהו. ולא ביאר הריטב״א כפי שכתבו שם ראשונים אחרים שעד מפי עד נאמן הראשון יותר מן האחרון, עי׳ פס״ד ירושלים לדיני ממונות כרך א עמ׳ כ, אלא מפני שהאמינוהו עליו, והביאור כנ״ל, שכיון שתלתה ההיתר של הכתם באותו חכם בכך עשתה אותו כמו שליש לענין זה, וע״כ נאמן הוא אף להפסידה כתובתה (ועי׳ או״ש סוף עדות שביאר דין שטרך בידי מאי בעי בגדר של הימניה, שהתחייב לשלם לו אם יוציא את השטר, ועי׳ חזו״א סנהדרין סי׳ יז אות ד בגדר נאמן עלי אבא שאמרו בסנהדרין כד א שאינו יכול לחזור בו שהטעם הוא משום הודאה שהודה לו שחייב לו אם יאמר אבא).

ג.  דין עד היודע עדות לחבירו ואינו מעיד       

בשו״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א:

"כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו".

ועי׳ ספהמ״צ להרמב״ם מ׳ קעח שצונו להעיד בבי״ד בכל מה שנדעהו, או הפסד ממונו, מאמרו ית׳ והוא עד או ראה או ידע, והעובר על מצוה זו ויכבוש עדות ענשו גדול, והוא אמרו אם לא יגיד ונשא עונו. ובזוהר הרקיע לרשב״ץ סי׳ קלט מנה דין עדות במנין המצוות במ״ע, והוא עד, והוא חייב להיות עד, ואם לא קיים מצוה זו הוא עובר בלאו אם לא יגיד ונשא עונו. וכ״פ הרמב״ם עדות פ״א ה״א העד מצווה להעיד בבי״ד בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, שנא׳ והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. ועי׳ רמב״ם טו״נ פ״ה ה״ז שכופין על דין זה.

וביסוד החיוב כתב הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי שהוא מדין גמילות חסדים ואינו בדין ממון, ולפיכך אע״פ שהכובש עדותו גורם הפסד לחבירו אינו חייב מדינא דגרמי, וכ״כ הב״י ריש סי׳ כח וש״ג שבועות לא ב בשם הרא״ה, ושו״ת אבקת רוכל סי׳ קצה בשם בי״ד צפת. אמנם הריא״ז בש״ג ב״ק נו א כתב שהיודע עדות על חבירו ואינו מעיד לו הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא יכול חבירו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו, שהרי אם כפר חייב לשלם לו, והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון. ועי׳ שי למורא לטור חו״מ סי׳ א הל׳ עדות סי׳ כח שלענין פסק נקטינן כהרמב״ן והרא״ה, דהריא״ז יחיד בדעתו, אע״פ שכ״נ מרבינו ירוחם נ״ב ח״ז. ועי׳ אבקת רוכל שם שכיון שחיוב הגדת עדות אינו חיוב ממון אלא מדין גמילות חסד אם יש סכנה שיאבד ממון מותר לכבוש עדותו, ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, דיותר הוא חייב להיות חס על נכסיו מעל נכסי חבירו.

ובנידון דידן שעדותו של הרבי בכוחה להכריע אף את דברי הנתבע שאמר בשמו, וכמו שכתבו הראשונים בכתובות עב ב והריטב״א שם בשם רבו, הגם שבאיסור אינו עובר אלא משעה שאמר בבי״ד איני יודע, וזה לא אמר כך, מ״מ כיון שדוחה מתן עדותו בלי גבול, נפסד התובע בגללו, וחייב לצי״ש לשלם לו הפסדו, וכל זמן שלא ישלם לו נפסל לעדות, וכדברי המאירי ב״ק נו א בשם גדולי הדורות וההשלמה ב״ק פ״ו סי׳ א בשם אביו, שתורת גזילה עליו עד שישיב.