אונאה בקניית ספרים עתיקים

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 141-נה כרך ד' עמ' קעז-קפב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.  

פס״ד בתביעת הונאה במסחר של ספרים עתיקים

נושא הדיון

התובע שהוא סוחר בספרים עתיקים, קנה מהנתבע, סוחר גם הוא בספרים עתיקים, ״כאלף״ ספרים ישנים במחיר של 10.000$. לאחר גמר העיסקה אמר המוכר לקונה שהעיסקה שווה יותר ממה ששילם, מכיון שמספר הספרים גדול בהרבה מאלף.

טוען הקונה שהציע את הספרים למכירה לשני סוחרים נפרדים ולדבריהם אינם שוים יותר מ-4.000$. לפיכך תובע הקונה לבטל את העיסקה, וכמו כן להחזיר לו הוצאות מיותרות שהיו כרוכות בקניה כמו הובלת הספרים, והוצאות ביטול צ׳קים מאז שהחליט לבטל את העיסקה.

בית הדין מסר את רשימת הספרים ותיאור מצבם למומחה, והוא השיב שרוב הספרים אינם מהסוג שעובר לסוחר ולא נראה ששוים אפילו 5.000$.

לפני מתן פסק הדין כתב התובע לבית הדין שלאחר הקניה מכר כמה ספרים בשווי 200$, ויש בידו אפשרות לחזור ולקנות את אותם הספרים.

פס״ד

כפשרה, המקח קיים והמוכר יחזיר לקונה סך 5000$.

בקשה לצורת פרעון

לאחר מתן פסק הדין בקש הקונה לשלם למוכר עבור הקנייה בחלק מהספרים עצמם, מכיון שלטענתו אין לו כסף לשלם, והמוכר דרש כסף מזומן. בית הדין פסק שזכותו של המוכר לדרוש דוקא כסף מזומן.

השאלות לדיון

א. עיסקה של ספרים עתיקים שמעורבבים בהם סוגים שונים ושווי ערך יקרים וזולים מבלי שהקונה יודע בדיוק כמה הם ומה יש בהם, האם מועיל בהם קנין.

ב. אם נאמר שמועיל בהם קנין, האם יש בהם אונאה.

ג. עד מתי יכול לחזור בו בטענת אונאה.

ד. קונה שרוצה לתת בתמורה לקניה חלק ממה שקנה מכיון שאין לו כסף לשלם, והמוכר דורש כסף מזומן, הצדק עם מי.

תשובה

א. קנה כמות של ספרים, האם נחשב דבר שאינו מסוים?

פסק הרמב״ם מכירה פכ״א ה״ג ושו״ע חו״מ סי׳ רט סעי׳ ב:

"האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, כל מה שיש בתיבה הזאת או בשק הזה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין כלל שלא סמכה דעת הלוקח, שהרי אינו יודע מה יש בו תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא, וכן כל כיו׳׳ב".

וכתב הכ״מ שכ״כ רב האי גאון בספר המקח, ודברי טעם הם, אבל לא מצאתי דבר בגמ׳ אוכל ללמוד ממנו כן.

וכתב המקור חיים הל׳ פסח (לבעל הנתיבות) סי׳ תמח ס״ק ט (עמ׳ 106) שמטעם זה כשמוכר החמץ לגוי יפרש כל מין חמץ שמוכר, שאל״כ הוי כדבר שאינו מסויים דלא קנה כמבואר בסי׳ רט, אף כשאומר כל חמצי מ״מ לא הוי במינו ידוע. אמנם הרעק״א בשו״ת תנינא סי׳ ז כתב שהדבר פשוט דבאומר סתם כל חמצי שיש לי בעולם מכור לך קנה, כמו באומר כל נכסי מכור לך, כדאיתא בשו״ע חו״מ סו״ס ריח. ולמרות שהרעק״א נשאר שם בצע״ג מה החילוק בין הלכה זו לאומר כל מה שבביתי מכור לך דלא מהני, לא חזר בו הרעק״א מהדין הפשוט שכל חמצי מועיל. ועי׳ מהריק״ש סי׳ רט ס״ק ב שדוקא כשאומר כל מה שבביתי לא קנה, אבל אם אומר כל מטלטלין שבביתי, קנה, ולפי״ז ה״ה אם אומר כל חמצי קנה.

ובנידון דידן שקנה ספרים ממינים שונים ובעלי ערך מגוון מבלי שיודע בדיוק מה הם, ה״ז דומה למוכר כל חמצי שיש לי בביתי שלדעת המקור חיים אינו קונה משום שאינו יודע מה יש בו, חמץ יקר או חמץ זול, וה״ז כמשחק בקוביא, אבל לדעת הרעק״א ומהריק״ש כשם שכל חמצי קנה ה״ה כל הספרים קנה.

ב. האם כשקנה קבוצה של ספרים יש בהם אונאה?

במשנה ב״מ נו ב נחלקו חכמים ור׳ יהודה אם יש אונאה לס״ת בהמה ומרגליות, לדעת חכמים יש להם אונאה כשאר מטלטלין, ולדעת ר׳ יהודה אין להם אונאה, והלכה כחכמים, עי׳ רמב״ם מכירה פי״ג הי״ג ושו״ע סי׳ רכז סעי׳ טו. ועי׳ גמ׳ שם נח ב בטעמו של ר׳ יהודה בס״ת כיון שאין קיץ לדמיו, ועי׳ שו״ת חת״ס חו״מ סי׳ קמג שהוא מפני חשיבותו של הס״ת שכולל כל המצוות והדינים והסודות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ועוד אפשר מפני שההוגה ורגיל בספרו קשה לו ללמוד בספר אחר ע״כ שווה למוכר הרבה, וזה בזמן המשנה שהיו לומדים מס״ת ועדיין לא נכתבה תורה שבע״פ, אבל בזמן הפוסקים שכתבו ספרים ולא נהגו להגות בס״ת, ה״ה בשאר ספרים. ובסברת ר׳ יהודה לענין מרגליות ובהמה אמרו בברייתא שם מפני שאדם רוצה לזווגן, בהמה לזווגה עם כיו״ב לחרישה - שכל שמצמיד חלוש עם בריא מתקלקל הבריא, או שמתוך שהוא יפה במינו רוצה לזווגה עם בהמה נקבה שלו (מאירי שם) - ומרגלית שלפעמים אדם רוצה לזווגה בטבעת עם בת זוגה, ולכן אין קיצבה לדמיה. ובטעם חכמים הסוברים שיש להם אונאה יש לחקור האם חולקים הם במציאות, שלדעתם יש קיצבה גם לס״ת ובהמה ומרגלית, או שמודים הם לר׳ יהודה שאין להם קיצבה, ואעפ״כ סוברים שיש להם אונאה, והאונאה נמדדת בשווי שרוב העולם משלמים לס״ת כזה ולבהמה ומרגלית כאלה, אע״פ שאצל קונה זה או מוכר זה השווי גדול מכך. ועי׳ מחנה אפרים דיני אונאה סי׳ כד שגם להלכה אין להם שער ידוע ואפ״ה יש להם אונאה, ועיי״ש שתמה מאי שנא מחלב וגיזה שכתב הב״י סי׳ רט שאין בהם אונאה כיון שאין להם שער ידוע וכל אחד קונה כמו שחפץ, וכ״כ בשו״ת הרא״ש כלל יג סי׳ כ לענין חכירות אלמועאנה של הקהל שמשתנית לפי הזמן פעמים שוחטים הרבה וכו׳, שמטעם זה אין להם אונאה.

ופסק שם הרמב״ם פי״ב הי״א שבדברים אלה יש ללוקח לחזור עד כדי שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהן בכל מקום שהן, שאין הכל בקיאין בדברים אלו.

וה״ה בנידון דידן של עיסקת ספרים עתיקים ששוויים אינו קצוב, ופעמים שאדם מוכן לשלם עבור ספר בודד סכום גדול מכיון שרוצה לזווגו לספר אחר שהוא בן זוגו מאותו סט, או שרוצה דף אחד ממנו לזווגו לספר אחר שחסר אותו הדף, אף אם נאמר שהמוכר ספרים שונים ומגוונים מבלי שהקונה יודע מה הם הקנין חל בהם, מכיון שעפ״י חוו״ד של המומחה שבית הדין פנה אליו נמצא שהקונה נתאנה במחיר בשיעור של ביטול מקח, זכותו לבטל את המקח (ולא רק מצד תנאי במקח ואומדנא דמוכח שהסכים לקנות רק במחיר שאין בו אונאה, אלא דין הוא בקנין שבטל כשיש בו אונאה גדולה, וכמו שכתב החזו״א אבהע״ז סי׳ נו אות ט עפ״י הגמ׳ ב״מ נז ״ביטול מקח יש להן״, וכ״נ בחי׳ הגר״ח בענין ״דין חליצה מוטעת״, ועי׳ קובץ זכרון יהושע עמי שנח-שנט מהגר״א בורדיאנסקי זצ״ל, ושורת הדין ח״ב עמ׳ קעד), אך מ״מ מכיון שעבר זמן מעת שקנה אח הספרים, ואף הספיק בינתיים למכור חלק מהספרים, יש לדון האם רשאי היום לבטל את המקח, ועי׳ להלן.

ג. מהו פרק הזמן שניתן לחזור בטענת אונאה?

במשנה ב״מ מט ב:

"עד מתי מותר להחזיר, עד כרי שיראה לתגר או לקרובו".

ופרש״י שאם שהה יותר מחל על אונאתו. וכן פסק הרמב״ם מכירה פי״ב ה״ה:

"עד מתי יהיה לו לחזור ולתבוע ההונייה או לבטל המקח, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם שהה יותר מזה, אפי׳ לקח שוה מנה במאתים, אינו חוזר".

ובהי״א שם:

"מוכר ספרים אבנים טובות ומרגליות יש ללוקח לחזור עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאים בדברים אלו, לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה, ה״ז חוזר".

וכתב המ״מ שהלכה זו מן הסברא היא.

וכתב בחי׳ הריטב״א החדשים ב״מ נ ב שאם הכיר אונאתו והודיע למוכר ואח״כ השתמש במקחו, משלם למוכר דמי תשמישו ומחזירו, ואם לא הודיעו והשתמש בו, מחל אונאתו, שלא היה לו להשתמש בו. ועי׳ נתה״מ סי׳ רלב ס״ק א שאם שהה זמן שהיה יכול להראות לתגר ולקרובו והשתמש בו בודאי מחל, שאונאה יותר משתות דמי למום, לכן אפי׳ לא היה יכול להחזיר, אם נשתמש בו אנו אומרים שבודאי מחל. ועי׳ שו״ת רשב״ש סי׳ תקפט וזכור לאברהם חו״מ ח״ב ערך אונאה בשם בעי חיי ח״ב סו״ס פב שאם מכר מקצת מהמקח לאתרים, אפי׳ בסחורות חלוקות, דינו כמו נשתמש במקצת המקח, שאם היה זה לאחר זמן שיראה לתגר אינו יכול לחזור. וכ״כ בית שלמה חו״מ סי׳ סב בשם כנה״ג סי׳ רלב ועוד (ועיי דמשק אליעזר סי׳ רכז סעי׳ ד שאם מכר הלוקח את החפץ, אינו יכול לתבוע אונאתו מהמוכר, כיון שאין לו החפץ להחזיר לו. אמנם בנידון דידן טוען הקונה שאמנם מכר כמה מהספרים, אך בידו לשוב ולקנותם).

ובנידון דידן שלאחר המקח מכר הקונה כמה מהספרים לאחרים, ורק לאחר ששהה איזה זמן - שהיה מספיק כדי שיראה לבקי - התחשב ובקש לבטל את המקח בגלל אונאה, דומה למי שהשתמש במקח אחרי ששהה זמן שיראה לתגר שאנו אומרים שבודאי מחל.

ג2. חזרה ממקח כששילם בצ'ק דחוי וביטל אותו

אך מכיון שהלוקח שילם בצ׳קים שחלקם לא הגיע זמן פרעונם והודיע לבנק על ביטולם בגלל ביטול המקח, לכאורה דומה למש״כ הג״א ב״מ פ״ד סי׳ טו בשם ר׳ ברוך יצחק מריגנשבורק שדוקא אם נתן המעות אינו יכול לחזור, אבל אם לא נתן המעות, מיגו דיכול לומר נתתי לך, יכול לומר לו לא נתרציתי. וכן פסק הש״ך חו״מ סי׳ רכז ס״ק ד. ועי׳ מחנ״א דיני אונאה סי׳ יג שכיון שלא נתן המעות אין אומרים שמחל, ואפי׳ אין לו מיגו.

אמנם מכיון שיסוד השאלה כאן הוא האם היתה מחילה מצד הקונה בזמן שהיה יכול להראות לתגר, או שלא היתה מחילה, הדבר תלוי מה דינו של המשלם בצ׳קים שזמן פרעונם דחוי, האם נחשב כאילו שילם כבר, מכיון שמצד חוק פקודת השטרות אסור לבטל צ׳קים גם אלה שזמנם דחוי ואינם בני פרעון וקיבול אלא מהתאריך הנקוב בהם (ראה תיקון לסעיף 73 (ב), ודיני בנקאות עמ׳ 291-212), מכיון שכך, גמרה דעתו של הקונה בתשלום המקח, ואם לא החזיר בתוך זמן שיראה לתגר מן הסתם מחל על האונאה, ומה שבפועל הורה הלוקח לבנק שלא לפרוע את הצ׳קים, ובתוקף ההסכם שבין הבנק ללקוח הבנק נמנע מלפרוע אותם, אין זה מסלק את המחילה שהיתה לפני כן, או שנאמר שמכיון שזמנם של הצ׳קים היה מאוחר, והקונה ידע שבתוקף ההסכם שלו עם הבנק יש באפשרותו להורות לבנק על ביטול הצ׳קים והבנק לא יפרעם, לא מחל על האונאה אע״פ שעבר זמן שיראה לתגר. ועי׳ אגרות משה חו״מ ח״ב סי׳ טו שצ׳ק נחשב כתשלום אע״פ שיש לו אפשרות לבטלו מכיון שעפ״י דינא דמלכותא אסור לבטלו, ועי׳ מנחת יצחק ח״ה סי׳ קיט-קכ ופסקים וכתבים להגיא״ה הרצוג חו״מ סי׳ לא ופסקי דין ירושלים כרך א עמ׳ קלז וכרך ב עמ׳ כג וכרך ג עמ׳ קנא.

ונראה בנידון דידן לפשר בין הצדדים ולקיים את המקח, אך המוכר חייב להחזיר לקונה סך 5000$ (לאחר שיחזיר לו את הצ׳קים ששילם לו בזמנו ואשר מסר אותם לאנשים אחרים). אין המוכר חייב לפצות את הקונה על הפסדים שהיו לו בעקבות המכירה וביטולה.

ד. מוכר שרוצה להחזיר מוצר בטענת אונאה, והקונה רוצה שיחזירו לו כסף

פסק השו״ע חו״מ סי׳ קא סעי׳ ו:

"י״א דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה".

מקור דבריו הם הריטב״א ב״מ מה ב דאנן סהרי שאין זה מוכר מטלטלין וסחורתו על מנת שיקבל קרקע או סובין. וכתב הסמ״ע ס״ק י שלאו דוקא אם התנו בתנאי גמור בשעת המקח לשלם במעות, אלא מיירי כדרך התגרין שמוכרים סחורה שיתן לו בעדה כך וכך מעות, ובזה אם הגיע זמן נתינת המעות ואין לו מעות צריך לשלם לו במעות דוקא, כיון דכל סוחר דעתו לכך מסתמא.

וכ״ש בנידון דידן שהקונה מבקש לשלם בחלק מהסחורה עצמה שקנה, שבזה בודאי אנן סהדי שלא מכר לו כדי לקבל בחזרה את אותה הסחורה.