על פסק 13270

לפסק עליו נכתבה ההערה לחץ

יישר כח על פסק הדין.

בפסק הדין נפסק שיש להטיל על מזמין האירוע את הוצאות בעל האולם, ע"פ הנימוק הבא:

"והנה למרות שעל פי הדין במכת מדינה יש להחזיר את כל הכסף ששולם, בעניינו המצב שונה והנתבע יכול לעכב אצלו את הכסף השקול להפסדים שנגרמו לו, הן מצד ההסכם שנכרת בין הצדדים והן מצד חיוב גרמי".

יש לי להקשות על שתי הנימוקים לחיוב שהובאו,

א. כיצד ניתן להשתמש בחוזה כמקור לחיוב, הרי בתחילת הפסק נכתב:

לאור זאת שלהסכם ישנו תוקף מחייב, יש לבחון את משמעות סעיף 15 -

"במקרה והצדדים נאלצים לבטל את האירוע בשל כוח עליון המונע את קיום האירוע במועדו, יידחה האירוע למועד חדש ומוסכם על שני הצדדים".

... אולם למעשה בית הדין סובר כי יש לסייג את  סעיף 15. מסתבר שלא הייתה דעת הצדדים לדחות את החתונה עד לזמן בלתי ידוע...

לפי הסברה זו של ההסכם, אי ביצוע החתונה בזמנה נובע גם מחמת בעל האולם שלא יכול להעמיד להם אולם בזמן סביר, א"כ מדוע לראות כאן חזרה של המזמין? האונס כאן הוא גם על בעל האולם שלא יכול לקיים את התנאי ולכן עליו להחזיר את הכסף.

ב.  מדוע יש כאן דינא דגרמי?

1. הש"ך פוטר את נזקי גרמי שנעשו באונס, וכאן הנזק של הגרמי נעשה באונס? האם מה שנפסק בשו"ע אבן העזר סימן נ, הוא אפילו חזרה בה באונס?

וז"ל השו"ע:

"ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון;  והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא".

2. גם אם נגיד שניתן לחייב אף באונס, מדוע לראות את הלוקח כמי שחזר בו הרי גם בעל האולם אינו יכול לספק את השירות, ע"פ ההסבר שניתן לחוזה הכוונה בתנאי הוא שהכסף ישאר אם יוכל לתת מועד חדש בזמן סביר, וכיוון שאינו יכול הרי הוא חוזר בו.

וא"כ, שגם הוא חזר בו, אין לראות את הלוקח כמזיק אלא הוא הזיק את עצמו.

3. ועוד שהראב"ד הקשה על דברי הרמב"ם מזירעוני גינה וערוך השולחן נ, טו מביא את תירוץ האחרונים שחילקו האם הוציא הוצאות אלו כדי להרוויח או כדי להתנהג כמנהג המדינה וז"ל:

דעת הרמב"ם דלא דמי לכל הנך שכיון להרויח והוציא הוצאות, אבל בכאן לא כיון להרויח אלא להתנהג כמנהג המדינה ולכן חייב החוזר לשלם להשני כל ההוצאות.

ובמקרה שלנו הוציא הוצאות אלו כדי להרוויח.

4. דבר שלא מצאתי לו מקור מפורש:

בפסק הובא לצירוף דברי המחנה אפרים שסובר שאין חילוק בין אונס רגיל שבו אין צורך להחזיר את הכסף שכבר ניתן, למכת מדינה.

מקור הדין באונס רגיל הוא המקרה בגמ' בו טבעה הספינה בים. צל"ע האם הדין הנ"ל נאמר רק במקרה בו טבעה הספינה באמצע הדרך היינו שהתחילה השכירות בפועל או גם במקרה בו טבעה הספינה לפני שהתחילה השכירות בפועל? במקרה שלנו למרות שנעשה קניין על השכירות, היא עוד לא החלה, וצ"ע אם הדברים אמורים גם בזה.

בברכה 

הרב משה מאיר אבינר - חוקר במכון פסקים