חיוב נזק למכונית שחשבה שהיא של גנב

לשאלה שנשאלה על פסק זה - לחץ

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. כרך ו תיק מס׳ 52-נח

בהרכב הדיינים: הרב ברוך שרגא, אב״ד; הרב שמואל שפירא, אב״ד; הרב דוד דוב לבנון. 

פס״ד בחיוב נזק למכונית כשחשבה למכונית של גנב

נושא הדיון

ראובן השכים בבוקר וראה שאיזה מכונית חונה ליד חנותו, ושני גנבים מרוקנים את חנותו מתוכנה ומעמיסים את הגניבה במכונית. מיד הרים אבן גדולה שהיתה ליד החנות ושבר את שמשת המכונית, וכן עיקם את ההגה שלא יוכלו לנסוע. הגנבים כראותם שאינם יכולים לנסוע, ברחו לנפשם. לאחר מעשה נודע כי מכונית זו גנובה היא, ובעליה תובעים מראובן שיתקן את מכוניתם. טוען ראובן ששבר את המכונית בשוגג אחרי שסבר שהיא של הגנבים. ועוד, אם לא היה שובר את המכונית, היו הגנבים גונבים גם את המכונית, ולא היה נשאר לבעליה כלום. משיב בעל המכונית שאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. ועל הטענה השניה משיב שאם היו גונבים את המכונית היה מקבל עבורה תשלום מלא מהביטוח, וכעת הפסיד הכל.

פס״ד 

המזיק חייב. 

המקורות לדיון

א.מציל עצמו בממון חבירו

איתא בגמ׳ בבא קמא קיז ב:

"ההוא גברא דאקדים ואסיק חמריה למברא קמי דסליקו אינשי במברא. בעי לאטבועי. אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדיה לנהרא וטבע. אתא לקמיה דרבה, פטריה. א״ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא. א״ל האי מעיקרא רודף הוה".

וכתב בתשובות מיימוניות לס׳ נזיקין סי׳ כ: 

"וכגון שהיתה מתחילה סכנה להכניס חמור בספינה, אבל אי הוו רגילין להכניס כמו שעושין עתה, ואח״כ נעשה כך שהיה החמור מקרטע, ובעי לטבוע הספינה, אם השליכו בנהר חייב, דבעל החמור לא רודף הוא, ובמה שחמורו מקרטע הוי אנוס ומציל עצמו בממון חבירו חייב. ומשמע המציל את עצמו בממון חבירו דחייב אפילו אם הציל את עצמו בסכנת נפשות. ודכוותה כוליה שמעתין דאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו דפטור, היינו מחמת אונס נפשות, אבל מחמת אונס ממון היה חייב. דהא עדים שחתמו שקר מחמת אונס חשבינן להו רשעים ופסולים לעדות כמו גזלנים, אבל מחמת נפשות כשרים. וה״ה לענין שלומי דמחמת ממון חייבין לשלם, ומחמת נפשות פטור".

וא״כ בנידון דידן נמי דהציל עצמו בממון חבירו, חייב. ואע״ג דהוי שוגג דחושב שזהו ממונו של הגנב, ולא יצטרך לשלם לו, מ״מ כיון דמזיק בידים חייב לשלם.

וכן פסק הרמ״א בסי׳ שפ סעי׳ ד: 

"הכניס חמור בספינה וקופץ בספינה ובקש לטובעו ובא אחד והשליך החמור לנהר, אם דרך להכניס חמורים בספינה אז המשליכו חייב לשלם". 

וא״כ בנידון דידן כיון דבעל המכונית לא שינה שום דבר בשמירת מכוניתו, והניחו בחניה מסודרת, ובאו הגנבים וגנבוהו משם, דמאי הו״ל למיעבד, נראה דחייב לשלם.

ב. שיעור הנזק

אולם נראה דיש לבדוק כמה היה ההיזק. דאם היו גונבים לו הרכב והביטוח לא היה משלם לו כל היזקו אלא מחיר מחירון, והוא היה לו כל מיני שכלולים במכונית שאין הביטוח מתחשב בהם, דאם הגנב היה גונב היה מפסיד את הכל, ואם הנזק לא עולה על ההיזק, יש לפוטרו. וכן אם לא היה לו ביטוח כלל דפטור, דא״ל דאם לא הייתי שוברו בי גנבי משתכח, כדאיתא בדיני השומרין חו״מ סי׳ רצא סעי׳ ט'

"פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אע״פ שתחילתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים. ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב, עכשיו שמתה כדרכה פטור. אבל אם גנבה גנב מהאגם ומתה כדרכה בבית הגנבים הרי השומר חייב אע״פ שהוא שומר חינם שאפילו לא מתה הרי היא אבודה ביד הגנב ויציאתה גרמה לה להיגנב".

וא״כ בנידון דידן נמי אבודה היא ביד הגנב ואם לא היה שוברו בבית הגנב הוי משתכח, ודין מנא תבירא אית ליה כההיא דהזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל, הזורק חייב והמשבר פטור, דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו. ופסקו מרן בשו״ע חו״מ סי׳ שפו סעי׳ ד.

הרב ברוך שרגא.

לשאלה שנשאלה על פסק זה - לחץ