אחריות שומר בגניבת אונס

ביה״ד לדיני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים. תיק מס׳ 313-נט

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בענין אחריות בעל סלון פיאות על גניבת פיאות שנמסרו לו לסירוק מתוך חנותו

נושא הדיון

התובעת מסרה לסלון הפיאות 2 פיאות לסירוק. האחת היתה כמעט חדשה, והשניה משומשת כמה שנים. היא באה לקבלן כעבור כמה ימים, במועד שנקבע לה, והיא נדהמה להיווכח שהסלון נפרץ ונגנב. בעל הסלון היה מוכן לפצות אותה בפיאה חדשה תמורת הפיאה היותר משומשת, אך בענין הפיאה היותר חדשה, שהתביעה עליה היתה יותר גדולה, בקש להתדיין בדין תורה.

בתשובה לשאלת הנתבע, השיבה התובעת שהיא מאמינה שהפיאות נגנבו מהמקום באותה פריצה, והיא אינה חושדת שמישהו מאנשי המקום לקחן לעצמו. כמו כן סיפרה שעבדה במשרד סמוך לסלון, וידעה שהמקום ממוגן כראוי, אך ללא מערכת אזעקה, וכי הסלון נמצא ברחוב ראשי ממול תחנת אוטובוס הומה. בעל הסלון טוען שבזמן הפריצה לא היה לו ביטוח, והתובעת טוענת שבהרבה מקומות דומים יש ביטוח, ואילו ידעה שלנתבע אין ביטוח לא היתה מוסרת לו.

הנתבע טוען שאין לחייבו על גניבה זו משום שהיתה זו גניבה כעין אונס, מאחר שהמקום היה ממוגן ומצוי במרכזה של עיר. עוד הוא טוען שגם אם חייב על הגניבה אין לחייבו לפי מה שהן שוות לבעלת הפיאות, אלא כמה הן שוות במכירה בשוק, ומכיון שהן היו משומשות, ערכן פחות בהרבה. לאור תביעת התובעת, הוא מבקש בחזרה את הפיאה שנתן לה כפיצוי.

פס״ד

התביעה נדחית.

השאלות לדיון

א. מסר כליו לאומן כדי לתקנם בשכר, וידע ששומר אותם בחנותו בשעה שהולך לביתו, האם חייב האומן בגניבה מהחנות.

ב. כלי ששוה לבעליו ממון רב אך אינו שוה למכירה בשוק, בכמה נערך לענין נזק וגניבה.

תשובה

א. האם גניבה יכולה להיחשב כאונס

גרסינן בב״ק (נז א): 

"ואת לא תסברא דשומר אבידה כשומר חנם דמי והא אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, ואי ס״ד שומר שכר הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי, א״ל הב״ע כגון שטוען טענת לסטים מזויין וכו׳. א״ל לסטים מזויין גזלן הוא, א״ל שאני לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא", ע״כ.

ובתוס׳ שם ד״ה כגון הקשה: 

"תימא מוקי לה בלסטים מזויין ודחיק למימר דגנב הוא, לוקמה כגון שטענו טענת גניבה באונס שנגנבה ממנו באונס גדול כגון ששמר כספים בחפירה בקרקע שא״א לגנבם אלא במחילות תחת הקרקע דהוי אונס כלסטים מזויין או אם בא עליו חולי של טירוף הדעת או שינה נפלה עליו באונס או אונס אחר שאינו יכול לשמור. ולרבה דפטר בסוף הפועלים (ב״מ צג ב) על בעידנא דעיילי אינשי או דנם בעידנא דניימי אינשי משכחת כפל שטוען טענת גנב בעידנא דעיילי או בעידנא דניימי אינשי. ולהנהו אמוראי דפליג עליה התם, מ״מ משכחת כדפרישית. ומיהו, איכא למימר דהכא לא חייש כיון דמשני שפיר בלסטים מזויין וס״ל דגנב הוא, ובסמוך נמי אברייתא וכו׳. ונראה לר״י דכיון שחייב הכתוב שומר שכר בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בהשואל (שם) סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור, ואע״ג דלסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא פטר בו הכתוב אע״פ שאין אונסו גדול יותר, ודוחק". עכ״ל.

וכתב הרא״ש (בפ״ו סי׳ ה): 

"מבואר בתוס׳ דס״ל דכל שם גניבה אע״פ שבאה ע״י אונס גדול חייב עליה שומר שכר ואע״פ שהאונס גדול כמו לסטים מזויין והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בפ׳ השואל (צד א), הלכך אין חילוק בין שהאונס גדול בין שהאונס קטן, אבל אונס לסטים מזויין היינו שבויה, ובהא פטר רחמנא שומר שכר. וכ״כ בשאילתות דרב אחאי פרשת ויצא, ואי באגרא אשלימה ליה אע״ג דאוקמה בדוכתא נטירותא ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה דבעי למיתב בהדה ביממא ובליליא שנא׳ הייתי ביום וכו׳. וה״נ איתא בירושלמי פ״ב דשבועות רבי אבהו בשם ר׳ יוחנן, נאמרה שמירה בשומר חנם ונא׳ שמירה בש״ש ולא דמיא שמירה שנא׳ בש״ח לשמירה שנא׳ בש״ש, דשמירה שנא׳ בש״ח שומר כל צרכו פטור ושמירה שנא׳ בש״ש אין משערין אותו בגופו של אדם, משמע דלעולם הוא חייב בגניבה ואבדה אא״כ היה גופו שם ולא היה יכול להציל". עכ״ד.

וכחילוק זה בין לסטים מזויין לשאר אונס כתב הריטב״א בפ׳ המפקיד (ב״מ מב) 

וזה לשונו (על סוגיא אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע): 

"כבר פי׳ לעיל. ואומר הרמב״ן דלא מהניא הטמנה תחת הקרקע אלא לש״ח אבל ש״ש אינו נפטר בגו״א על שיהא יושב ומשמר ויאנסו אותו ממון בעודו שם וכראי׳ בפי השוכר לקמן עד מתי ש״ש חייב עד הייתי ביום אכלני חורב וכו׳. ואמרי׳ נמי אלו הן אונסין שש״ש פטור כגון ותפול שבא ותקחם (איוב ט טו), וטעמא דמילתא דלהכי יהבי ליה אגרא דלנטר נטירותא יתרתא כדאיתא התם. ובירושלמי אמרו בפירוש ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן שמירה שנאמרה בש״ש אפילו הקיפו חומה של ברזל, אמרינן אילו היה שם היה יכול להציל. והיינו דאמרינן דליכא בש״ש כפילא בטט״ג, ואמאי הא משכח״ל בשטען שהטמינם תחת הקרקע ואח״כ נמצא ברשותו, אלא לאו ש״מ דבכל גניבה חייב, ואינו נפטר אלא כשאנסוהו לסטים מידו".

לפנינו איפוא דעת התום׳ בפ׳ הכונס, הרא״ש, הירושלמי, השאילתות פ׳ וישב, הרמב״ן והריטב״א לחייב. ויש לצרף לדעות אלו גם את הרב צמח גאון והר״ן שהו״ד בנמו״י (פ׳ המפקיד מב). א״כ לפנינו כת שלימה של פוסקים דס״ל דחיובו של ש״ש הוא לשמור ביום ובלילה, ולא מספיק להטמין הכסף בקרקע עמוק חמישים אמה, דגם באונס גדול כזה אם אירע שנגנב הכסף חייב, דלא נפטר אלא בלסטים מזויין לחוד והוא היה שם, דהיינו שאנסוהו לסטים מידו, וכן הוא לשונם הטהור של הראשונים.

וממילא בנד״ד שהפאות נגנבו מחנות עקב הגנבה שפרצה באמצע הלילה, אם כי בעל החנות דאג לסורגים חזקים עם שני מנעולים נגד הפורצים השכיחים, מ״מ מכיון דקי״ל אומן כש״ש יש לחייבו במלוא שוויין של הפאות.

ב. מתי אומרים את הכלל שסתם וי"א בשולחן ערוך הלכה כסתם

ולכאורה נראה בעליל דכן הוא דעת מרן בשו״ע, דז״ל בסי׳ שח ס״ב: 

"ש״ש חייב בגנבה ואבדה וי״א שאפי׳ שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה שא״א לגנבם משם אם לא ע״י מחילות או נם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיו״ב חייב, ואפי׳ הקיפו חומה של ברזל ואפי׳ אם אילו היה שם לא היה יכול להציל חייב בגנו״א, אא״כ היה שם ולא היה יכול להציל", ע״כ. 

וא״א לומר הכא הכלל שבידינו סתם וי״א הלכה כסתם וממילא המוחזק יוכל לטעון קים לי כסתם, דהיינו לפטור, דהמעיין בב״י לא הביא דעה של ראשונים הפוטרים בגניבה באונס (יש לציין להתוס׳ בפ״ג בב״מ ס״ל דבאונס גמור ש״ש פטור, הו״ד בחי׳ רעק״א, ולהלן נאריך בזה), אלא האריך דוקא בדעת הראשונים המחייבים מגנב באונס, רק הזכיר המחלוקת שיש בין רי״ו בשם הרמב״ן, והרשב״א והרא״ש והתוס׳ אם באונס שקרה בגופו כגון שבא עליו חולי וכד׳ חייב בכ״מ, אבל בשומר הכסף עמוק מאה אמה וכו׳ בהא לא הביא חולקים, א״כ בודאי ברור שדעת מרן דחייב בכה״ג אף שהשמירה היתה מעולה, וזה פשוט.

ואחרי כותבי זה מצאתי בס״ד בהדיא שכן כתב הרב בית דוד בחי׳ או״ח סי׳ תט דמרן בשו״ע בה׳ שמיעת קול שופר כתב בסי׳ תקפח ס״ב בזה״ל: 

"שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא ואפי׳ הם מט׳ בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה, וי״א דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא", ע״כ. 

והעירו האחרונים דמרן סותר עצמו, דבסי׳ תקץ ס״ח העלה דאם הפסיק בקול אחר הפסיד אפי׳ תקיעה ראשונה, ובסי׳ תקפח משמע דאינו מפסיד, דסתם וי״א הלכה כסתם. ותירץ הרב בית דוד (שם) שדעת מרן כי״א, דאימתי קיי״ל הכלל סתם וי״א הלכה כסתם דוקא כשכותב בפירוש ובפרטות אותו דבר שחולקים עליו ואח״כ כתב וי״א הפך, אז ודאי דעתו לפסוק כסברא ראשונה, אבל הכא דכשכתב הסברא הראשונה לא כתב אלא עיקר הדין סתם כמו ששנוי בגמ׳ ולא פירש בהדיא אפילו הפסיק ביניהם בקול שופר וכו׳, אין לומר דעתו לפסוק אפילו הפסיק, דהא בהא לא מיירי הרב כלל ברישא, שהרי לא הזכיר ולא רמז מזה כלום, אלא אדרבא הוכחה יש שרוצה לפסוק כי״א משום דבסברא שכתב ראשונה בסתם אין גילוי כלל, ועתה כשכותב וי״א הוא בא לגלות על זה הפרט, וא״כ הו״ל להביא שני י״א, והיל״ל י״א דוקא שלא הפסיק בקול וכו׳ וי״א אפילו הפסיק, וכיון דלא כתב רק וי״א דוקא שלא הפסיק, משמע בטוב דדעתו לפסוק כי״א זה, דהי״א אחר לא רצה אפילו להזכירו, וזה נלענ״ד כלל ברור ואמיתי, עכ״ד (ועי׳ להרב ערך השלחן סי׳ תרכט שחלק על הרב בזה, ואכמ״ל).

והבאנו כ״ז בכדי לחזק למה שכתבנו לעיל דבנד״ד בדין ש״ש שמרן כתב בשו״ע סתם וי״א י״ל ממש אותו הכלל שכתב הרב בית דוד, וא״כ שמא דעת מרן ברור כי״א, ויש לחייב איפוא את בעל החנות במלוא שויין של הפיאות.

אך אחרי עיון מצאנו בס״ד בשו״ת נכח השלחן חו״מ סי׳ כ נידון הדומה ממש למקרה דידן, והוא במי שהיה לו פורני (תנור) והוא היה אופה בשכירות כל ימות החול וביום עש״ק מביאין לו קדירות ומניחין בפורני לחממם ליום ש״ק ואירע שליל ש״ק אחד חתרו הגנבים הפורני וגנבו ז׳ קרירות, אם יתחייב בהם ראובן הנז׳ מחמת שהוא ש״ש. והעלה הרב המחבר לפטור ממ״ש מרן בחו״מ סי׳ שג (דברי מרן הנ״ל), ע״ש, דמדפסק בסברא קמייתא בסתם ועל השניה כתב וי״א משמע דדעתו כסתם, שאם שמר כדרך השומרים פטור, ע״ש, וה״נ שמר כדרך השומרים. והגם שראיתי להרב ב״ד באו״ח סי׳ תט דק״ו ע״ג שכתב דדעת מרן היכא שכותב כן דעתו כהי״א שהוא כלל ברור ואמיתי, ע״ש. וכן ראיתי להרב פרי תואר פ״ד ס״ק ט שכ״כ הרב מנחת יעקב, ע״ש. מ״מ אין זה מוסכם שכבר ראיתי להרב לחם שלמה כולה בהל׳ קנין סודר סי׳ נח דפליג. וגם הביא משם השו״ג בכלליו דפליג, ע״ש. גם ראיתי להרב מוהר״ם בן חביב בתשו׳ כ״י והיא לו נדפסה בשו״ת גו״ר שפטר הפאטור ששמר כדרך השומרים, וכתב דגם הרגילים לילך בעקבות מרן ז״ל אין להוציא ממון מיד המוחזק משום דמרן לא החליט לפסוק בסתם כהרא״ש והטור, אלא כתב וי״א דחייב באונס גדול, וכונתו רצויה לרמוז לנו דאינו מחליט הפסק לחייב ש״ש בגניבה באונס, ע״כ. וגדולה מזאת כתב הכנה״ג בתשו׳ חו״מ השניות דקי״ט ע״ד שכשכותב מרן סתם וי״א הגם שדעתו בסתם מ״מ כתב וי״א, דדעתו לומר דהמוחזק יכול לומר קים לי כהי״א, יע״ש. וכ״כ ביו״ד סי׳ קסד הגב״י אות יו, יע״ש, וכ״ש בנד״ד דהוי פלוגתא בדעת מרן וכו׳, עכ״ד.

א״כ לפנינו אילן גדול הלא הוא הג׳ מהר״ם בן חביב ז״ל שדעת מרן בדין זה של ש״ש אינו ברור לו ,אם הלכה כהרא״ש וסיעתו אלא לא פסיקא ליה מילתא, לכן רמז לנו בשו״ע הטהור דעות המחייבים באונס גדול בלשון וי״א, דגם בכה״ג אומרים הכלל קים לי כסתם ואזלינן בתר המוחזק, והוא חידוש, ואכמ״ל.

אלא דיש לעמוד טובא בנקודה אחת שהזכיר מרן בשו״ע בסעי׳ ב הנ״ל והוא בשם הירושלמי, ואפי׳ הקיפו חומה של ברזל ואפי׳ אם אילו היה שם לא היה יכול להציל חייב בגו״א אא״כ היה שם ולא היה יכול להציל, ע״כ, וכן איתא בלשונו של ריטב״א הנ״ל בשם הירושלמי. אמנם בביאור הגר״א העיר דלפנינו בירושלמי אין כתוב כן אלא זל״ש: 

"שמירה שנאמר בש״ח כיון ששימר כל צרכו פטור, שמירה שנאמר בש״ש אין משערין אותו אלא בגופו, לפיכך רואין אותו אם היה ראוי לשמירה פטור ואי לא חייב, אין אומרין אילו היה אחר שם יכול להציל הציל פטור שלא הציל חייב. ע״כ". 

א״כ דעת הגר״א כהפוטרים בנגנבה באונס, דעל הדיין לשפוט ולשער אם מקום ששמר ונהג השומר שכר ראוי היה לשמירה אזי פטור, ולא בעינן שיאנסוהו מידו כדי לפטור הש״ש דומיא דלסטים מזויין. וכנראה כן היא דעת המהרש״ל בפ׳ הכונס סי׳ יא והמבי״ט בח״א סי׳ שמא הו״ד בש״ך ס״ק ד, עד כדי כך שכתב הרב שם והעיקר כהפוסקים אלו.

והוספתי כ״ז בתור סניף כדי לפטור חלקית את בעל החנות של הפאות, שבעלת הפאות הינה מוחזקת בפאה אחת שבעל החנות בעצמו מסר בידה עד בירור בביה״ד, ואם כי בעל החנות חייב לפי דעת מרן והוא מעדות המזרח במלוא שוויין של הפאות, א״כ היה צריך להוסיף עוד עד תשלום כל החוב, מ״מ בצירוף שהתובעת היא מעדות אשכנז ולדעת הש״ך, הגר״א, מבי״ט ומהרש״ל ותוס׳ בעל החנות פטור, א״כ אין לנו כי אם להשאיר את המצב כמות שהוא.

ועי׳ בס׳ דיני ממונות ח״ג עמ׳ רצ סעי׳ א ובהערה 1, ושמחתי כמוצא שלל רב, והוא ממש כדברינו דאפילו לדעת מרן ראוי לעשות פשרה.

ג. דעות הראשונים שפוטרים בגניבת אונס

ואגב אורחא אמינא לברורי מי הם הפוסקים שס״ל דש״ש פטור כשנגנב באונס.

כבר הזכרנו לעיל שרע״א ז״ל הביא דעת התוס׳ בב״מ. גם הרשב״א בחידושיו בב״מ (מב א) הביא דעה זאת בשם יש מי שאומר דזל״ש: 

"דיש מי שאומר דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפי׳ ש״ש פטור דגנבה כי האי אונס הוא, וה״ה לכל נועל לפני בע״ח נעילה ראויה שיכולה לעמוד בפני כל רוח, ומביאין ראיה מדאמר בשלהי פ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ (ב״ק מה א) ארבעה נכנסו תחת הבעלים אלו הם ש״ח והשואל נושא שכר והשוכר וכו׳ וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש״ח. ואקשינן ה״ד אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרי ואי לא נטרי אפי׳ ש״ח לחייב, ואוקימנא הב״ע דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה, ש״ח כלתה שמירתו הנך לא כלתה שמירתם. ושמירה פחותה היינו דלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פ׳ הכונס (שם נה) איזה כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואמרינן מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו׳, אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה שש״ח פטור עליה ושאר שומרים חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח זו היא שמירה מעולה שאף שאר שומרים פטורין עליה, דאי לא תימא הכי למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפי׳ נטרוה שמירה מעולה דנעלו בפניו הדלת היכולה לעמוד בפני כל רוח חייבין", עכ״ד.

וכבר הזכרנו לעיל שהרשב״א איהו גופיה ס״ל כהרא״ש והרמב״ן וכו׳, אלא שהביא בחידושיו דעת המקילין, אבל הוא חולק בודאי. וכעת מצאתי שגם המאירי ס״ל כיש מי שאומר שהביא הרשב״א, דז״ל בב״ק (מד א): 

"כשם שביארנו שהשומרים נכנסים תחת הבעלים לענין תשלומין כך הדין לענין כופר שאם המית שור זה את האדם ביד השומר אם תם הוא נסקל והשומר פטור מן הכופר, ואם מועד הוא נסקל והשומר חייב בכופר. ושניהם, ר״ל בין תם בין מועד מחזירין דמי שור לבעליו. בד״א בשלא שמרו שמירה מעולה עד שאין יכולה להינתק אף ברוח שאינה מצויה, הא שמרו שמירה מעולה אלא שפרצוה לסטים פטורים מתשלומים ומכופר שאף בבעלים כן, הא בשמירה פחותה והוא שנעל כראוי עד שיכול לעמוד ברוח מצויה אבל לא ברוח שאינה מצויה בתם חייבים בתשלומין ובמועד פטורים מתשלומין שכלתה שמירתו בכך, הואיל וחנם שמר לא הטריחוהו בשמירה מעולה ואין זה פשיעה אצלו, וכן בהוזק גופו הוא פטור בשמירה והאחרים חייבים, עכ״ד. 

הוי אומר דהמאירי מחלק בין ש״ח ובין ש״ש אם אפילו בהוזק גופו, דאם שמר שמירה פחותה בש״ח פטור ואילו בש״ש חייב עד שישמור שמירה מעולה, דהיינו שנעל בדלת שיכולה לעמוד בכל רוח שבעולם.

א״כ לפנינו ב׳ פוסקים, התוס׳ בב״מ (שהו״ד ברשב״א ורע״א) וגם המאירי אזלי בשיטה אחת. וראיתי במהרש״ל בפ׳ הכונס סי׳ יא שדייק כמו כן מהרמב״ם דזל״ש: 

"וכן יראה מלשון הרמב״ם וז״ל: נושא שכר והשוכר משלמין את האבידה והגניבה ונשבעין על האונסים הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה וטרפה, או שאבד הדבר בספינה שטבעה בים או בנלקח בלסטים מזויין, וכן כל כיו״ב משאר אונסים גדולים, ע״כ. ומדכתב וכן כל כיו״ב שאונסים גדולים בתר אונסים דגנבה ואבידה, ש״מ דס״ל כל היכא דאיכא אונס פטור", עכ״ד.

והבאנו כל זה לחיזוק מה שהעלנו לעיל דיש להשאיר את הפאה שהתובעת מוחזקת בה, ולפטור את הנתבע בשאר תשלום שווי הפאות, דיש מקום לפשרה הנ״ל אחרי שיש פוסקים שפוטרים בשמירה מעולה, ודו״ק.

הרב שמואל ביבס.

ד. האם שומר משלם לפי הערך הכללי או הערך האישי לבעל החפץ

בשו״ת רעק״א תנינא סו״ס פג כתב בשליח שאיבד הגט, יצטרך לשלם לבעל מדין שומר, לא מיבעיא אם הנייר היה שוה הרבה, אלא דגם בלא״ה י״ל דהגט שוה לבעל יותר, מצד שכר כתיבת הסופר וכד׳. עכ״ל. מבואר מהרע״א שניר שכתוב עליו גט חייב השומר לשלם עליו כפי ששוה לבעל, אע״פ שאינו שוה למוכרו בשוק. אמנם בנתה״מ סי׳ קמח ס״ק א כתב דדבר שאינו שוה בעצמו למוכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם, כדמוכח בב״ק פ׳ החובל ובכתובות דף ל. ועי׳ פסקי דין ירושלים כרך ד עמ׳ רטז עוד אחרונים המדברים בזה.

ויתכן שגם הנתה״מ לא דבר אלא במזיק, אבל בשומר מודה לרע״א שמשלם כמה ששוה למפקיד, דהנה כבר חקר בקובץ שיעורים פסחים אות יז האם חיוב ש״ש בגו״א הוא מפני שלא שמר, כמו ש״ח בפשיעה, או דהוא מטעם חיוב אחריות כמו שואל. והוכיח שם מהרמב״ם שחיובו הוא משום קבלת האחריות של השמירה. ולפי״ז י״ל דשאני חיוב אחריות של שומר מחיוב נזק כשהדבר הניזוק שוה לבעליו יותר ממה ששוה למוכרו בשוק. שאמנם על נזק דבר כזה אי אפשר לחייב יותר ממה ששוה בשוק, אבל בשומר חייב להחזיר לבעלים כפי שהדבר שוה אצלו, כיון שחיוב האחריות שקבל בשעת השמירה היא להשיב את הפקדון את תמורתו לבעליו, וכל זמן שהבעלים לא מקבלים את הפקדון או תמורתו לא קיים השומר את אחריותו. והדברים עתיקים.

ובנד״ד שבעל החנות שמר את הפיאות כראוי, והתובעת ידעה שבזמן שהחנות נעולה הוא אינו לן במקום כדי לשמור, אלא הולך לביתו, אין מקום לחייבו, עי׳ פסקי דין ירושלים כרך ד עמ׳ רטו, ועכ״פ די בפשרה שנתן לתובעת פאה אחרת, וכמו שכתב ידי״ע הדיין הגר״ש ביבס שליט״א לעיל אות א.

הרב אברהם דוב לוין.