השגת גבול ברבנות

בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין תיק ממונות מס' 2514- עו

השגת גבול ברבנות

התובע: הר' א', ע"י ב"כ עו"ד הרב מנחם חפר

הנתבע: הרב ב', ע"י ב"כ טו"ר הרב אברהם רוזן

נושא הדיון

הרב א' הגיע לפני כעשר שנים לעיר ג' בחו"ל כשליח חב"ד, ואת פעילותו קיים בביכנ"ס י' ששכר מהקהילה היהודית לפי חוזה שכירות מפורט (מיום 16.4.08, החוזה שנחתם ע"י שני הצדדים, הוצג לבית הדין ע"י צד א', לאחר שצד ב' הודיע שלא מצא אצלו חוזים חתומים). ביום 1.9.13 שכרה הנהלת הקהילה את הרב א' לשמש כרב העיר מטעמה, בשכר ובתנאים שקבעו ביניהם בחוזה מפורט (גם חוזה זה הוצג לבית הדין ע"י צד א', וכנ"ל). בין היתר מתחייב הרב א' לנהל חיים דתיים בקהילה, לנהל תפילות עפ"י שו"ע בביהכנ"ס ק', וכן בבתי הכנסת הנמצאים באיזור הקהילה וגם באחרים בעיר ג', לפי החלטתו של יו"ר הקהילה, מתן דרשות לפרשת השבוע ועיניני דיומא בביהכנ"ס ק' וכן מתן דבר תורה במסגרת פלונית, ניהול והשתתפות בסעודות שבת וחג בביהכנ"ס ק' ובקהילה, קבלת חברי הקהילה ואנשים אחרים בשעות קבלה קבועות בביהכנ"ס שבקהילה, שיתוף פעולה עם רבנים אחרים לרבות הרב ה' והגבאי ל', השמש המשגיח, הבעל קורא ואחרים, וכן האנשים הפועלים עבור חיים דתיים בקהילה, ובעיקר אנשים אשר מטפלים בחולים שבקהילה. ועוד ועוד.

עם כניסתו לתפקיד מטעם הקהילה נערך טקס עם משתתפים מכל העולם, ושם נמסר לו כתב רבנות של העיר ג' עליו חתומים רבנים מכל העולם, וכן חתימות מהקהילה המקומית. לפני הימים הנוראים האחרונים נתגלע סכסוך בין הרב א' לבין הנהלת הקהילה (המורכבת מיו"ר הועד, בתו הנכרית, ועוד שתי נשים נכריות. כך לטענת הרב א'), ולטענת הרב א' היה זה על רקע עמידה קנאית של הרב שלא למנות כש"ץ את מי שההנהלה רצתה למנות, משום שאינו דתי. לאחר שההנהלה עמדה על דעתה בענין הש"ץ, והזהירה במכתב את הרב א' שאם לא יתפלל עם הקהל בביהכנ"ס ק' יוצא מהקהילה (כפי הסכם העבודה ביניהם), בכל זאת הלך הר' א' עם כמה מהמתפללים להתפלל בימים נוראים בביהכנ"ס י' שבשכירותו, ובתגובה הודיעה הקהילה שמי שלא מציית לה יוצא מהקהילה. ואכן למחרת יוה"כ שלחה ההנהלה מכתב פיטורין להרב א'. כעבור זמן נודע שהקהילה שכרה את הרב ב' כרב העיר. הרב א' פנה לערכאות כנגד הנהלת הקהילה, והדיון שם אמור להיות בעוד כמה חדשים. הרב א' מסביר שאת הפניה לערכאות עשה רק אחרי שהציע דיון בד"ת בבי"ד והקהילה סירבה. כראיה הוא מציג כמה מכתבים מרבנים שפנה אליהם לאחר הפיטורין והם יעצו לו שיפנה לבי"ד נגד הקהילה (ב' מגיב שממכתבים אלו אין כל ראיה שכך נהג הרב א', ואדרבא לפי הידוע לו הרב א' כלל לא פנה לשום בי"ד נגד הקהילה שפיטרה אותו). עוד אמר הרב א' שבהנהלת הקהילה יש כמה נשים נכריות ולא היה טעם לתבוע איתן בבי"ד. 

טוען הרב א' שאסור להרב ב' לקבל את המינוי, משום שיש בזה השגת גבול, ויורד לאומנות חבירו וכו' וכו'. לטענת הרב א' הפיטורין שלו היו רק אחרי שהקהילה הכינה לו מחליף את הרב ב', ולכן אסור להרב ב' לקבל את המינוי. זאת ועוד. אם יבוא הרב ב' לתפקידו יש לשער שהערכאות יסתפקו במינוי של הרב ב' ולא יחזירו את הרב א', אבל אם לא יבוא הרב ב', יש סיכוי שהערכאות יפסקו להחזיר את הרב א'. מה גם שלפי השמועה ששמע היו"ר של ההנהלה מוכן להחזיר את הרב א' ביחד עם הרב ב', ולכן אם לא יבוא הרב ב' יש סיכוי שהיו"ר ימליץ להחזיר את הרב א'.

הרב ב' משיב שקבל את הצעת הרבנות רק אחרי חג הסוכות, כלומר כשבועיים אחרי שההנהלה פיטרה את הרב א', ולא הסכימה לחזור ולקבל אותו בשום אופן, וגם אז לא השיב תשובה חיובית רק אחרי שבדק את כל הענינים, גם ההלכתיים, וקבל את הסכמת רבותיו למינויו כרב בעיר הנ"ל, ואז עשה חוזה של רבנות עם הנהלת הקהילה (והחוזה כבר בתוקף). 

פסק דין (לפי דעת הרוב)

התביעה כנגד הרב ב' – שנענה לבקשת ראשי הקהילה אחרי שפיטרו את הרב א' – נדחית.

(-) אברהם דוב לוין, אב"ד;     (-) יהושע ווייס;     (-) מרדכי אייכלר.

השאלות לדיון

א. "כתב הרבנות" ו"חוזה עבודה", תוקפם המחייב.

ב. הימנעות מהצגת ראיות, כראיה נגדית.

ג. ממונה ע"י הציבור, מתי מותר לסלקו.

ד. קהל שסילקו רב משום שלא עמד בתנאי חוזה העבודה שלו, מבלי לפנות לבי"ד.

ה. השגת גבול ברבנות.

ו. יורד לאומנות חבירו בשוגג.

ז. קבלת רבנות אחרי שהרב הקודם פוטר.

ח. ירד השני לאומנות חבירו וכבר עשה קנין עם המוכר, האם צריך להחזיר המקח.

תשובה

א. תוקף כתב רבנות

עי' פס"ד ירושלים כרך ג עמ' רמג עפ"י גדולי האחרונים, שכתב רבנות אע"פ שיש בו לשון התחייבות ה"ז קנין דברים בעלמא.

אמנם בנידון דידן, מלבד כתב הרבנות שניתן ברוב פאר והדר להרב א' עוד נחתם עמו חוזה שכירות לרבנות, כאשר שני הצדדים להסכם חתומים עליו, ובו התחייבויות שנטל הרב על עצמו לבצע כשירותי דת עבור הקהילה, חוזה כזה מחייב את שני הצדדים מבחינה חוקית והלכתית.

ב. אי הצגת ראיות כראיה נגדית

עי' פס"ד ירושלים כרך יג עמ' קמ עפ"י שו"ת הרא"ש כלל קז שהביא הסמ"ע סי' טו ס"ק יג שצד שנמנע מהצגת ראיות, זה גופא מהווה ראיה נגדו, עיי"ש.

ובנידון דידן הצדדים נתבקשו להציג את חוזי העבודה שלהם עם ראשי הקהילה בעיר ג', והרב א' הציג רק חוזה כללי שפרטיו נרשמו בחוזה נפרד, ואת החוזה המפורט לא הציג בטענה שאין לו חוזה חתום. לבסוף הוצג החוזה המפורט החתום עם הרב א' (ע"י הרב ב' שקיבל אותו מהקהילה). פרטי החוזה מאשרים את טענות הקהילה לפיטורי הרב א' כפי שכתבו במכתב "לכל מאן דבעי". ואף שבית הדין לא דן ולא בירר את ענין הפיטורין, מ"מ לאור המסמכים ודרך הצגתם לבית הדין כנ"ל, יש בהם אומדנא להצדיק את הפיטורין בגין הפרת הסכם שכירות מדין עביד איניש דינא לנפשיה, וכפי שיבואר להלן (נכון שגם הרב ב' לא הציג חוזה עבודה מפורט אלא רק את החוזה הכללי, אך לטענתו משום שטרם נכתב, ולא הוכח שמשקר בזה).

ג. פיטורי רב 

בגמ' ב"מ קט א: אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי. ופסק הרמב"ם שכירות פ"י ה"ז ושו"ע סי' שו סעי' ח: ומלמד תינוקות שפשע ולא למד או למד בטעות וכל כיו"ב האומנין שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן וכו' הואיל והעמידו אותן הציבור עליהם. ובהשגות הראב"ד, וכן הטור, והרמ"א בשם י"א, דה"ה שתלא דיחיד. וכתב באבן האזל שם בדעת הרמב"ם דכל מינוי של ציבור אין מסלקין אותם אם לא נמצא עליהם פסול. ועי' שו"ת מהר"י לבית הלוי כלל ה סי' נ על רב שנהג נשיאותו בהסכמת הקהל, דאין מורידין אותו, דמעלין בקודש ואין מורידין. וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' רו דהקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן הקצוב אלא במקום שנהגו. ועי' שו"ת תעלומות לב יו"ד סי' לד דמינוי לזמן של הרב לא מקרי תנאי כדי שיוכלו לסלקו בבוא הזמן. וכ"כ בשו"ת כפי אהרן ח"ב סי' ו ואילך (דף לח טור ד).

אבל דיין ששינה מתנאי העסקתו ולא מילא את תפקידו. כתב בשו"ת המבי"ט ח"ג סי' עו דאם עשה מלאכת בעה"ב רמיה יכול לבטלו. ועי' שו"ת באר עסק סי' קא במלמד ששינה ממה שהתנה עמו כשקיבלו לעבודה, דיכול לסלקו כמו שיכול לסלק פועל אחר ששכר בתנאי ולא קיים התנאי. וכן פסק בשו"ת אמרי א"ש ח"א סי' צב בענין ש"ץ ששינה מתנאי שכירותו. וכן פסק בשו"ת לחם רב סי' ע לענין קהל שהעמידו עליהם מרביץ תורה וסילקוהו מעליהם שאינו עומד בתנאי השכירות (הובאו דבריו בפס"ד ירושלים כרך ג' עמ' רמג). ועי' דברי גאונים כלל צד סי' יא אם עשה פשיעה כל דהו יכולים לדחותו, דאדעתא דהכי לא קבלוהו.

וכתב בחזו"א סוף ב"ק דכשקלקלו אבדו זכותן, דע"מ כן לא שעבד בעה"ב נפשיה, ועוד י"ל דזהו מצוה על פרנסי הציבור לסלקו לטובת הציבור ולמנות את ההגון והישר, וכדאמר ב"ב כא א ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה וכו', ואמרינן שם מותבינן ההוא דגריס, והיינו אזהרה לפרנסי הצבור, וכן יחיד יכול לכוף את הצבור לסלקו, ובגמ' שם סמכו הא דרבא הכא לשמעתא דרבא התם. ע"כ בחזו"א שם.

ד. הצורך ברשות בי"ד בפיטורין

בגמ' ב"ק כז ב: דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. היכא דאיכא פסידא כו"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא, ר"נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עבד לא טרח. ולהלן שם בגמ' כח א: ת"ש מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, ת"ל לא תקחו כופר לשוב, לא תקחו כופר לשב. הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא. עד האידנא לא גנב והשתא גנב, עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה השתא לית ליה אימתיה דרביה עליה. ר"נ בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא והשתא איסורא. ע"כ.

ופסק בשו"ע סי' תכא סעי' ו: בכל מקום שחובל בחבירו חייב בחמישה דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב, דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו, אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת, י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו. וברמ"א וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות ואם מסרב יכול להכותו עד שיצא. ע"כ. והוא מהמרדכי ב"ק סי' לה. וכתב הסמ"ע ס"ק יא ובהגר"א ס"ק יא שמקורו הוא הגמ' ב"ק הנ"ל בעבד עברי המסרב לצאת, ולמדו כן מדכתיב לא תקחו כופר לשב, פי' מי שדינו להיות שב למשפחתו (וכתב המגיה בבאר היטב ס"ג ג, ובפת"ש סי' רלב ס"ק ה, דבשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קעד נשאל בדין זה, וכמדומה דאישתמיטתיה הג"ה זו, ועיי"ש מה שציין בפת"ש ס"ק א).

וכתב ביש"ש ב"ק פ"ג סי' ט על המרדכי הנ"ל וכן בהג"ה מהרי"ח, דמשמע דה"ה משרתו, ואפילו קודם הזמן אם הוא חושש מגניבה, וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב, דלאו דוקא כשחושש רבו מגניבה דאית ליה פסידא, כי אפילו בלא פסידא נמי עביד דינא לנפשיה, והגמ' שתירץ האי ברייתא בעבדא גנבא היינו אליבא דר' יהודה, אבל לרב נחמן נוקי הברייתא כפשוטו ואפילו בלא פסידא יכול הוא להוציאו, רק שאורחא דמילתא שאין דרך שאדם מגרש את עבדו קודם זמנו אי לאו בחשש דגניבה או בשאר חסרונות המזיקות, לכן כתב המרדכי אם חושש מגניבה.

ועוד כתב שם ביש"ש דאפילו בלא טעם יכול אדם לגרש את חבירו מביתו כיון ששונא אותו, ואם הוא אינו רוצה וחבל בו עד שמגרש אותו פטור, כי עביד דינא לנפשיה כדי להציל את שלו, וכל אחד שולט בביתו, ואין אחר יכול לילך בע"כ לביתו וכו' וכן פסק הטור להדיא וכו'. ע"כ. 

וברמב"ם סנהדרין פ"ב הי"ב: יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבי"ד, אע"פ שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבי"ד, לפיכך אם קיבל עליו בעל דינו והביאו לבי"ד ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו, אין סותרין את דינו. ועיין ט"ז סי' ד שהביא מהטור שם כלשון הרמב"ם, והקשה האיך ס"ד לסתור מה שנעשה בדין, ותו דאפילו לכתחילה יכול למיעבד הכי ולמה לשון דיעבד. ונראה דנתכוין בזה לההיא מילתא דזכר רבינו בס' קח וז"ל: אע"פ שלכתחילה דנין ליורשי המלוה שלא לפרוע מיורשי הלוה שמת בחיי המלוה, אם עבר דיין וכו' אין מוציאין מידן, עכ"ל. וזהו שכתב כאן דאפילו הבע"ד עצמו שעשה כהלכה, דהיינו הלכה ואין מורין כן דסד"א דוקא בדיין שיפה כוחו הוא דלא מהדרינן עובדא אבל לא בבע"ד גופיה, קמ"ל דאפי' הכי דין שלו שעשה בעצמו אין סותרין אותו כמו דאם נעשה לפני דיין. ושוב ראיתי בספר התרומות דף לו דכתב שם כן להדיא בההוא דין דסי' קח שזכרנו, וז"ל: וקיימא לן דעביד דינא לנפשיה עכ"ל. ושמחתי שבדרך אמת נחני השם. ע"כ מהט"ז. ובנתיבות המשפט סי' ד ס"ק ג חילק בין תפיסה עד שיפסקו בי"ד שאז מותר לפי שאי"ז בגדר עביד דינא, לבין תפיסה מהנתבע שלא על מנת לירד עמו לדין, שזה אסור (אבל הנתיה"מ לא דיבר על להוציאו מביתו או לפטר עובד שלו, דמה תפס ממנו? ועי' קונטרסי שיעורים ב"ק שיעור ט"ו).

ולענין רב שכיר, כתב באגרו"מ חו"מ חלק ב סי' לד דאם סילקו בלי רשות בי"ד חייבין בשכרו, ואין סילוקו כלום. כעין זה בח"א סי' עו-עז לענין פיטורי מלמד. אמנם באגרו"מ שם סוף סי' ו כתב דסילוק פועל הוא ככל דינים לענין עביד איניש דינא לנפשיה, ומפורש כן בריש פרק המניח בנרצע שכלו ימיו, רק כשאין הדין ברור אסור לעשות דין לעצמו, ואם עשה משמתין אותו.

ובנידון דידן לטענת ראשי הקהילה – שלא דנו כאן, אלא העבירו אלינו מכתב "לכל מאן דבעי" עם טענותיהם כלפי הרב א' – ההנהלה הזהירה את הרב לפני הפיטורין כי לפי חוזה העבודה הוקצה לו בית הכנסת ק' כבית הכנסת הקהילתי, שם עליו להתפלל כל יום ושם עליו למסור שיעורי תורה לציבור, להדריך ולעודד את יתר חברי הקהילה לקיום תורה ומצוות, אך למעשה לא הופיע במשך כל זמן כהונתו לתפילות בבית הכנסת ק' בימי החול אפילו לא פעם אחת!!! ולא קבע אף שיעור תורה!!! הוא נמנע מהשתתפות בתפילות יום השבת בצהריים ובערב (מנחה וערבית) בבית הכנסת של הקהילה, ומטעה את חברי הקהילה כשהוא מזמין אותם לתפילה בבית חב"ד (בבי"כ א') כתוצאה מכך שבר את המנין בבית הכנסת של הקהילה שהוא בין כך מצומצם, וכתוצאה מזה לא היה מנין.

הוא נמנע מנוכחות החובה במקום המוסכם עם הנהלת הקהילה, שעתיים, פעמיים בשבוע בלבד, על מנת לענות לצרכיהם בקבלת קהל של האנשים. ועוד ועוד. עוד לפני ראש השנה תשע"ו הרב א' הוזהר בכתב כי אם ימשיך לא לקיים מה שהוסכם בחוזה, כנ"ל, ייפסק עמו חוזה העבודה. גם בחוזה השכירות של בית הכנסת א' הוא לא עמד. בחוזה הוסכם ונקבע כי מתחם ביהכנ"ס ישמש רק לצרכי דת, אולם הרב א' הפך את המקום לעסק מסחרי הכולל קונצרטים של גויים ובישיבה מעורבת בהיכל ביהכנ"ס, וחלק ממבנה ביהכנ"ס השכיר לאדם אחר שהפעיל במקום חנות פלאפל, ועוד ועוד. ע"כ בקיצור ממכתב גילוי הדעת של הנהלת הקהילה.

מהמכתב הנ"ל עולה שאילו היו באים הנהלת הקהילה לבי"ד ומראים את חוזה העבודה שעשו עם הרב א' והיו מביאים עדים איך הפר הרב א' את תנאי העבודה שלו, בודאי הדין היה ברור שזכותם לסלקו, ועביד אינש דינא לנפשיה, וכפי שפסק המרא דאתרא הרמ"א (יצויין והודגש שבית הדין לא הוסמך ע"י ראשי הקהל לדון בענין ולא בדק וחקר את אמיתות הטענה).

זאת ועוד לאחר שסילקו את הרב א', תבע אותם בערכאות, וכבר כתב הדיין הגר"מ הייזלר שליט"א בפס"ד ירושלים כרך יד עמ' רסט שרב הפונה לערכאות בלי רשות בי"ד, "תפקידיו כרב ומנהיג קהילה אינם על פי התורה אלא נגד התורה".

ה. רב נוסף במקום שיש רב אחר

פסק הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' רמה סעי' כב:

רב היושב בעיר ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפי' הכי יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו סי' קנא, ומהרא"י סי' קנא, ומהרא"י בפסקיו סי' קנח ע"ש תשובת הגדולים).

ובמהרא"י שם הוסיף דלא דמי להמחזיק במצוה כמה שנים, דמשמע מלשון הר"מ שבמרדכי דיש לו חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכולו ממנו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מהציבור ולהנות לצדקה והקדשות ע"ז להניח להם וליורשיהם חזקה, אבל כתר תורה ושררה דידה מונחת כהפקר לכל מי שיזכה לרצות בה. וביאר דבריו בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע, והובא בשו"ת רעק"א חנינא סי' יב, ובשו"ת ח"ד סי' טו (מהד' המאור כרך ד עמ' נג), דס"ל למהרא"י דאפילו מתבטל חזקת הראשון לגמרי ע"י השני אינו יכול לעכב, מדהוקשה לו להמרא"י מההיא דמהר"ם בגלילה, ואינו מחלק דהתם מוציאו מחזקת לגמרי והכא אינו מסלקו לגמרי אלא שניהם משתמשים בכתר אחד, אלא ע"כ דגם בכה"ג כיון דהראשון מתעסק בכל עניני רבנות, ועכשיו ימנע ממנו איזה חלק, והרי מוציא מחזקתו מהדברים ההם, ואעפ"כ פסק מהרא"י דאינו יכול לעכב עליו, והיינו דס"ל דאין חזקה בשום מצוה מהמצוות זולת בדבר הרשות בכבוד בעלמא. אולם המהרי"ק בשו"ת סי' קיג ס"ל בפשיטות דאין יכולין לשנות התפילה מביתו, ודייק הרעק"א שם דס"ל דהוי חזקה במצוה, וכ"כ להדיא בשו"ת הראנ"ח הנ"ל דהמהרי"ק חולק על מהרא"י. ולפי"ז הקשה הרעק"א סתירה בפסקי השו"ע, דבאו"ח סי' קנג פסק המחבר כהמהרי"ק והרמ"א לא הגיה כלום, וביו"ד סי' רמה פסק כמהרא"י, והדברים סותרים לדעת המהראנ"ח. וכתב הרעק"א דכוונת המהרא"י במידי דמצוה דאין חזקה, זה דוקא בדבר שהוא הפקר לכל מי שרוצה ליטול את השם כגון ללמד לרבים ולסדר גיטין, וכדומה, הרשות בידו, דבזה לא שייך חזקה, דאף שהציבור קבלו לזה לרב היינו שקצבו לו שכירות כדי שישעבד עצמו ויחייב לעשות המוטל עליו, אבל בגוף ההתעסקות הלימוד וכד' זהו לא התחייבו לנגדו לזכות לו בהם, אבל במצוה שדרך הציבור למוכרה כמו בגלילה וביהכנ"ס הוי חזקה, עיי"ש.

והש"ך יו"ד שם ס"ק טו כתב עפ"י פסקי מהרא"י דאין ההיתר אלא ב"מקופח קצת" היינו שכר חופות וקדושין וכה"ג, דבטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם, ודייק הש"ך דאם קבל פרס שהוא בהיתר גמור אין לו לקפח הפרס ההוא. מיהו כל זה מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה. ע"כ מהש"ך.

וכ"כ בשו"ת חת"ס חו"מ סי' עט ויו"ד סי' רל, הובא בפת"ש שם, שעתה שבני העיר מקבלים אדם לרב וקוצבים לו שכר כדרך ששוכרים את הפועל הרי זה שכר גמור, והבא בגבולו הרי זה יורד לאומנות חבירו, ואף גזל גמור הוא כיון שקצבו לו שכרו וזכה בו, וגרוע מיורד לאומנות חבירו. ועי' משיב דבר ח"ב סי' ט שאין כוונתו גזל ממש אלא עול וחמס. וכ"כ שו"ת תועפות ראם חו"מ סי' כו. ובכנה"ג סי' רלז הגב"י ס"ק ט הביא ממהרש"ך ח"ב סי' צה דאסור לחכם להמנות למרביץ תורה להסיג גבול חבירו הקודם לו בהסכמת הקהל והרי הוא רשע וחייב. והוסיף הכנה"ג: ראיתי בני עליה והנם מועטים נשמרים עצמם מלהסיג גבול חבריהם, כי הרדיפה אחרי השררה מעוור עיני שכלם. ברם זכור אותו האיש לטוב הרב מהר"ב אנג'יל נר"ו שעם כמה חלויים ופתויים חלו פניו פעמים שלוש אב העיר מפי סופרים ומפי ספרים, והשיב שלא היה רוצה לבוא להשיג גבול רעהו. זכרה לו אלוקיו לטובה. ע"כ מכנה"ג וכן פסק בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' ח ואילך, הובא בפד"ר כרך יג עמ' 243. וכ"כ באוסף פסקי דין ח"א עמ' קמו. ועי' דברי מלכיאל ח"ב סי' ב.

אבל בשו"ת מהר"י ברונא סי' רנד, התיר משארו מה"ר דוד ורנ"ק לנהוג נשיאותו ברמים בכל מילי דרבנות בעיר דטערבר"ק כמו מחותנו מה"ר דוד שפר"ץ, בין ברצונו של מה"ר דוד שפר"ץ ובין שלא כרצונו, שכן בדידי הוה עובדא שהתירו כזאת כל רבני אשכנז וצרפת ובראשיהם הגאונים מהר"י וויל והגאון מהר"י טישטא, ומהרי"ו כתב מה שקבל מארי הגדול מהר"י מולין, ומוהר"י טישטא מה שקבל מן הזקן רבא דעמיה מה"ר מאיר מווינה ומה שקבל בשם החסיד מה"ר שלום. וכ"כ עתה בקרוב לפוזנו למה"ר משה מריא"ל, וז"ל: נאמר עליך מה"ר משה יצ"ו, קשה רוחי אשר כמה זימנין בזבזת ממוניך הרבה להרביץ תורה ושמשת בכתר תורה בחינם ואף בחיסרון כיסך, ואתה תבוא לתבוע לך חק ודין, וטוען אתה השגת גבול בשררות דמתא ומדינתא, אשר איננו דין ומשפט לפי דעתינו כאשר אבאר בקצרה. ולבסוף כתב ותמהני טובא על מה"ר טעבל יצ"ו אם נשכח לו כל זאת וכו', ועתה מכל הלין טעמין נראה שלא היה כח בידך מה"ר משה לדחות ולעכב מה"ר דוד וביד מה"ר כשריה יצ"ו שינהגו שררא או רבנות במתא או באותו גבול שלך. עכ"ל. הרי כתב בהדיא דאין דין ומשפט בתביעת השגת גבול אפילו במתא, ומוכח ומופנה אע"ג דקבלוהו לת"ח קמא עלייהו לרב ומנהיג. וכ"כ הגאון מהר"י וויל בהדיא ומביא ראיה מן או"ז וכו', ואפילו אי פסק הנאתו, דקנאת סופרים תרבה חכמה כדאמר במיקרי דרדקי וכו'. ע"כ בשו"ת מהר"י ברונא.

וכתב בערך ש"י יו"ד סי' רמה משמע ברמ"א יו"ד שם הנ"ל. וכן משמע בהגר"א יו"ד שם ס"ק לד בדעת הרמ"א, שכתב הגר"א מקור לרמ"א "כנ"ל בשו"ע", היינו מדין מלמדי תינוקות, ובמלמדי תינוקות מותר אפילו פיסקא לחיותיה (אלא דצ"ע דבס"ק לה על דברי הרמ"א "אפילו מקפח", הביא הגר"א "עי' ש"ך", משמע דמפרש כהש"ך הנ"ל דאם מצא פרס בהיתר אסור לירד לרבנותו, ולא כמו מלמדי תינוקות).

ובשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' נא שאין ברבנות משום יורד לאומנות חבירו, ולפי הרמ"א אין בו גם משום עני המהפך בחררה, כיון שלדעת הרמ"א אין דין מהפך בחררה כשאי אפשר להשיג חררה במקום אחר, ומותר לחכם שני לעסוק אף הוא בעניני רבנות הללו, ועוד כתב שם בדברי חיים דאין הרב הראשון מוחזק ולכן אינו יכול לומר קים לי דלא כהרמ"א, דלגבי התשלום הקהל נקראים מוחזקים (ועי' פד"ר כרך ח עמ' 154. שזה דלא כמהרש"ם בקונטרס דרכי שלום סי' ו עפ"י הש"ך חו"מ סי' צא ס"ק יב דהיכי דבין כך ובין כך צריך ליתן המעות לאחר לא הוי מוחזק, וכשהקהל מחוייבים לקבל רב ואין להם נפ"מ רק אם ליתן הפרס לזה או לאחר, בכה"ג לא נקראו מוחזקים, והביא שם מהדובב מישרים ח"ג סי' לח דעל עצם השררה הראשון נקרא מוחזק וממילא מגיע לו שכר פעולתו).

לפיכך בקראקא שהרמ"א הוא המרא דאתרא, מותר להרב ב' להשאר בתפקידו, והתביעה של הרב א' נדחית. ובנוסף לכך, עי' להלן עי' להלן צדדים נוספים להיתר.

ו. עני המהפך בחררה בשוגג

כתב בשו"ת מהר"ם בר"ב דפו' לבוב סי' שה, ושו"ת הראנ"ח ח"א סי' קכה, בכנה"ג סי' רלז הגה"ט ס"ק יט, דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו דנקרא רשע, הוא אפילו שלא ידע בשעת לקיחתו שחבירו היה מחזר עליה, אלא שנודע לו אחר שקנאו. ואם אינו נוטלה חל עליו דין עני המהפך בחררה. וכ"כ באגרות משה חו"מ ח"א סי' פ דבשו"ע לא חילק בין ידע ללא ידע.

אמנם בשו"ת הר צבי חו"מ סי' פט כתב עפ"י החמדת שלמה סי' ד דבשוגג אינו נקרא רשע, דליכא עליו דין עני המהפך, ורק מידת חסידות. וגם ר"ת דס"ל דבעלמא המקח חוזר דקנסינן ליה, בשוגג מודה דלא. ולכן כשחשב שיורד לשם מצוה וכוונתו לש"ש, אין מוציאין ממנו. וכ"כ בזכור לאברהם ערך עני המהפך, בשם גור אריה (הלוי) סי' רלז ס"ק ב, ובדברי גאונים כלל כז אות ח בשם שו"ת הרמ"ץ, וערוך השלחן יו"ד שם סעי' ב.

לפיכך אחרי שהרב ב' שאל מרבותיו האם לקבל את הרבנות, וקבל תשובה חיובית עם ברכות הצלחה, אין לך שוגג גדול מזה.

ז. צד נוסף להיתר לטובת הנתבע

בתוס' קדושין נט א ד"ה עני: מכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו, שמאחר והוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם, אם לא שיאמר בה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו. וכן פסק בשו"ע סי' רלז סעי' ב: אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו אם לא שיאמר הבעה"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי.

ודייק ביש"ש קדושין פ"ג סי' ב דמספיק ששמע מבעה"ב אמירה בעלמא, דאי בענין אחר פשיטא דשרי מאחר שאינו רוצה אותו בעה"ב. ולעיל מיניה שם ביש"ש: אם שמע האחד מן זה המוכר שאינו רוצה למכור או להשכיר לזה המהפך בה, וק"ו אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האחר שיקנה או ישכור ממנו, אפילו ידע שהראשון היה מהפך בה, מאחר שאינו רוצה המוכר למכור לראשון, א"כ אין בו דין רשע כלל מאחר שהראשון לא זכה בה כלל רק תקנת חכמים כעין מצרנות משום הטוב והישר כדאיתא במרדכי, וגרוע יותר ממצרנות דאפילו לחזור ולבטל מקחו אין מחייבין אותו, א"כ היכא דאיכא צד אמתלא שלא בא ליטלה מידו אז הוא שרי, ואפילו אין לו עדות בדבר ששמע מזה המוכר, מ"מ מספיקא אין לנו להחזיקו כרשע, ונימא לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכו'. ואין לומר דלמא יחזור המוכר מדבריו ויחזור וימכור לראשון שהפך בו, וא"כ היה לו לסלק עצמו, פשיטא דלא אחמורי חכמים כולי האי מאחר והראשון לית ביה שכיה כלל וכו'. ע"כ ביש"ש.

ובשו"ע הרב חו"מ סי' ו דיני הפקר והשגת גבול סעי' יב, כתב: אסור למלמד להשכיר את עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר כל זמן שהמלמד בביתו, אם לא שיאמר בעה"ב אין רצוני לעכב המלמד שלי, אבל הוא אסור לפעול עם בעה"ב שיפטרנו ככלות זמנו, שהרי הוא יכול למצוא בעה"ב אחר ע"י טורח והשתדלות. ודייק ב"אמרי יעקב" על שו"ע הרב שם שדוקא "לפעול" אסור אבל אם לא היה צריך לפעול ולהשפיע רק להציע עצמו, מותר, כיון שיתכן שהבעה"ב רוצה ממילא לשלוח ולפטר את הראשון.

לפיכך כשהרב ב' לא "פעל" עם ראשי הקהילה כדי שיקחו אותו ויפטרו את הרב א', לפי שו"ע הרב, אין להרב א' תביעה על הרב ב'.

וב"דרכי משפט" עמ' קעה הערה ז שכ"כ כתונת יוסף שורש כז ענף ח (לר"י בירדוגו) דמסיג גבול לא מקרי אלא אם ע"י פיוסו לשר בא השר והוציא המכס מהראשון, אבל אם שלא ע"י פיוסו בא השר מעצמו והוציא המכס מהראשון ונתנו לשני, הא ודאי לא מיקרי השגת גבול, וזכה השני בשלו. ועי' חזון איש ב"ק בסופו דאם סילקו בעה"ב ברשות עפ"י ד"ת, אינו רשאי לעמוד בפני אחרים הבאים לעבוד אצל בעה"ב, ואילו יד בי"ד תקיפה חייבין בי"ד לגדור בפני עושי עוולה ככל אשר תמלא ידם. ע"כ מהחזו"א. ועי' שו"ת שרידי אש חו"מ סי' קלו אות ח.

לפיכך בנידון זה על בי"ד לדחות את התביעה של הרב א', ולהורות לו שאסור לו להפריע להרב ב' למלא את תפקידו.

ח. ועוד סניף להקיל

כתב הסמ"ע סוף סי' שפו ס"ק י, דאם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינים אין עונשין לישראל השני על זה מאחר שהגוי מעצמו בא אליו לקח יין שרף, דאף למ"ד דאסור ליקח מערופיא של חבירו, בסי' קנו סעי' ה בהג"ה, היינו דוקא בגוי הרגיל להיות עסק עמו וישראל השני מהדר אחרי הגוי שישראל הראשון עסק עמו והשתדלהו לעסוק עמו, ואף ששלח אליו יהודי הראשון ובקש ממנו שלא יעשה עמו מקח, לאו כל כמיניה לעשות לנפשו היזק עבורו, וגם שם מסקינן דאם עבר ועשה דאין מוציאין מידו, וכ"ש וק"ו בזה דאין כל הצדדין הללו. ויש עוד טענה לישראל השני לומר, מאחר שכבר עשה מקח עמך ובא ג"כ אלי, מי יאמר שלא יקח גם ממך וכו'. וגדולה מזו כתב רבינו ירוחם במישרים נתיב לא ח"ב בשם תשובות מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' קמח וכו'. ופשוט הוא בעיני, וכתבתיה לאפוקי מהמורה דפסק ומוציא כל הריוח מהשני ונותנה לראשון. ע"כ בסמ"ע. ועי' פס"ד ירושלים כרך ח עמ' רלה אות ד.

אברהם דוב לוין.

ט. השגת גבול ברב מכהן

כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' רמה סעי' ט:

רב היושב בעירו ולמד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפ"ה יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו סי' קנא ומהרא"י בפסקיו סי' קנח, ע"ש תשובת הגדולים). אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקדושין וליטול השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם. עכ"ל.

וכתב הש"ך בס"ק טו: אפילו מקפח קצת, כגון בשכר חופות וקדושין, וכ"כ בפסקי מהרא"י שם, וז"ל: ואי משום שיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתיפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם, עכ"ל. ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח הפרס ההוא, וז"ש הרב מקפח קצת פרנסת כו', מיהו כל זה מדינא, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה. ע"כ.

ביאור הדברים, מקור האי דינא בשו"ת תרומת הדשן ח"ב סי' קכו, הובא תשובת מהרי"ו, בנידון שברעגנשבורג היה שם רב האלוף רבי אנשיל ואח"כ בא לגור מהר"י ברונא ורצה מהר"י ברונא ג"כ להשתמש בכל מיני רבנות בגיטין וחליצה בהוראות וכה"ג, והיה מהר"א מקפיד ע"ז. וע"ז השיב מהרי"ו, וז"ל:

ובשביל האמת והדין והשלום שלא ירבו המחלוקת אכתוב דעתי, כיון דהקהל לא בררו להם מהרי"ב ולא מהר"א, תרווייהו צריכים ליתן מסים ועולים כמו אחד מבעלי בתים אין לאחד מהם שום חזקה יותר מזה, ואע"פ שמהר"א היה ברגנשבורג קודם דירתו של מהרי"ב, בזה לא יפה כחו כיון שהקהל לא מינו אותו עליהם לא לראש ולא לקצין, הרי הוא כאחד מבע"ב שדר בעיר ובא בעה"ב לגור שם באותה העיר לא יכול בעה"ב הראשון לומר כבר החזקתי כיון דבזמן הזה אין חרס ישוב נוהג, כדאיתא בפרק לא יחפור, דאי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב ביה, וה"ה אם רוצה להיות שייך בכרגא דהכא כדאיתא במרדכי, וגדול מזה כתב באו"ז, וז"ל: אם הוא ת"ח וצריכין בני אדם לתורתו, אפילו אם בא ממשלה אחרת שאינו נותן מס למושל העיר הזאת, לא מצי מעכב עליהם וכו', ואפילו אם יש ת"ח אחר בעיר כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עכ"ל האו"ז. ולא חילק אם בני העיר קבלו עליהם ת"ח הראשון לראש ולקצין בין אם לא קבלו עליהם, אלא בכל ענין לא מצי מעכבי. עכ"ל מהרי"ו.

ומבאר דבריו בשו"ת משיב דבר חלק שני סי' ח וז"ל: דמהרי"ו ס"ל כר"ת דאפילו אם רוצה ליתן מס שרי, ומכ"ש אם בא לדור שם, אבל מחא לה אמוחא, דכל זה אם לא קבלו מתחילה הבע"ב את הראשון ולא מינו אותו עליהם, אבל אם קבלו עליהם א"א לומר דבמה שהשני בא לדור שם הרי הוא ככל בעה"ב, דמ"מ הראשון שקבלו אותו מתחילה עדיף ואסור להסיג גבולו, אלא שכתב בשם האו"ז דאם השני צריכים לתורתו לעולם לא מצי מעכבי עליה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והוא עפ"י גמ' ב"ב כא ומודי רב הונא במיקרי דרדקי דלא מצי מעכב משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והובא ביו"ד שם סעי' כב, ומכ"ש בגדולי תורה שמרביצים תורה ברבים, דאיכא בהו משום קנאת סופרים וכו'. וכל זה הוא מתשו' מהרי"ו.

ואחריו בא רבינו בעל תרומת הדשן שם בסי' קכח, להצדיק את מהר"י ברונא מטעם אחר, וז"ל:

דכל מה שאסרו חכמים שלא ירד לאומנות חבירו להסיג גבולו ולהרחיק מהזיקו, הני מילי במידי דאית ביה קפוח פרנסה ומיעוט רווחין ותוספת מחייתו, אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא, ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא כוותיה, ואין בזה חסרון כיס, מאן לימא לן דאסור בכה"ג, דכל חד וחד למזכי בשכר פרנסי ישראל, שהוא שכר שאין לו שיעור, ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי דפרק חזקת הבתים דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור ולקנות צדקות והקדשות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה, אבל כתר תורה ושררותא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה, ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג, כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים וכו', עכ"ל.

ומבאר במשיב דבר דהתרומת הדשן לא בא מצד שהמהר"י ברונא בא לדור שם, והקהל לא קבל עליהם את מהר"א כמו שכתב מהרי"ו, משום דאנן קיי"ל כדעת רש"י. דאפילו אם בא לדור בעיר אסור שיקפח פרנסת הראשון אפילו לא קיבלוהו, אלא מטעם אחר, דמהר"י ברונא לא קיפח כלל פרנסת מהר"א ולא בא אלא לעשות צרכי צבור או ללמד תורה ברבים משום מצוה, ולא היה בזה קפוח פרנסה, אלא מה שהיה שם מנהג ליתן עבור טורח מצוה של סדור גיטין וחליצה וברכת אירוסין, ועל זה באמת כבר צווחו קמאי, כמבואר ברע"ב מסכת בכורות פ"ד, הא קיפוח פרנסה שבהיתר ודאי אסור.

ולפי"ז כתב במשיב דבר: ומעתה נבוא למש"כ הרמ"א ביו"ד בזה"ל:

רב היושב בעיר ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ לרבים אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שקבלו הקהל את הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפ"ה יכול השני לדור שם ולהחזיק רבנות וכו'.

והנה אחרי שמיירי הרמ"א כשקבלו הקהל את הראשון, הרי לכו"ע לא מהני במה שדר השני שם, כמבואר בתשובת מהרי"ו, שהוא המיקל ביותר, וי"א ע"כ טעם הרמ"א שהתיר מ"מ שיבוא השני ויסיג גבולו של הראשון, או מטעם שכתב התה"ד דמיירי שאין השני בא לקפח שום פרנסה שבהיתר, ורק פרנסה שצווחו עליה, וכן הבין הש"ך. או מטעם שכתב מהרי"ו בשם או"ז משום שבא ללמד תורה לרבים ויש בזה משום קנאת סופרים, וכך הבין הגר"א, שכתב בס"ק לג: כנ"ל בשו"ע, עכ"ל. היינו דין דמיקרי דרדקי דאיתא בגמ'.

ומסיק להלכה בשו"ת משיב דבר: הרי ברור דין זה כשמלה, דלכו"ע אם קבלו בעיר רב או שוחט אסור לקפח פרנסתם אפילו רוצה לדור בעיר וכו', ומקרי רשע דחמס, וידוע בחו"מ סי' לד דרשע דחמס פסול לעדות אפילו באיסור דרבנן, וא"כ הרב המסיג גבול פסול לעדות, ואיך אפשר לסמוך על הוראותיו, או על חזקת כשרות בשחיטה, וכבר ידוע מה שכתב הגאון החת"ס בחלק יו"ד סי' רל

דלפי מנהג מדינתנו שמקבלים רב או שוחט שוכרים אותו שיהא הוא עובד העיר ומשועבד להם, ובעבור זה קוצבים לו שכר, והרי זה שכירות כמשמעו, ואסורים לחזור אם לא עפ"י דין תורה, והבא לקפח שכרו וליעשות רב או שוחט קודם שהיה דין תורה בין הרב והשו"ב עם בעלי הקהל אינו בגדר משיג גבול לחוד, אשר אינו דין ומשפט הכתוב בתורה, אלא הוא גזלן ממש ומחטיא את הרבים להיות גזלנים. עכ"ל.

והמשיך בשו"ת משיב דבר בסי' ט ד"ה והנה כל:

דאם מהר"י ותרוה"ד ומהר"י ברונא דברו רק מצד איסור השגת גבול, שאינו אלא מדברי קבלה, כדאיתא במכות כד לא עשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חבירו, ואם שכרו הקהל את הראשון, שיש בזה גזל גמור כמו שכתבתי במכתבי הקודם , בשם הגאון החת"ס זצ"ל, מ"מ אינו גזל ממש, כעין ויגזול את החנית מיד המצרי, אלא הוא עושק ועושה עול וחמס וכו'.

וכ"כ בשו"ת בתועפות רא"ם חו"מ סי' כו:

ואשר האריך הגאון מצאנז בהעתקת דברי הריב"ש ותה"ד, הלא דבריהם מועתק ברמ"א סי' רמה, ומ"מ ודאי יפה כתב כ"ת שאין זה ענין בהיכא דבשעת קבלת הרב נתנו לו חיוב ההכנסה מקדושין וגיטין, שבזה ודאי אין אחד יכול להשיג גבולו, וכמו שכתב גם הגאון מפרשבורג (החת"ס הנז'), והדברים פשוטים.

העולה לדינא, דבזמנינו שקבלת רב היא כשכירות ומקבל משכורת, ובפרט בניד"ד שנתקבל ע"י כל טובי העיר, לית מאן דפליג – דכל זמן שלא ביררו אנשי הנהלת הקהילה דשם בפני בית דין את טענותיהם, ובית דין אישר שאכן אפשר לפטרו על פי דין תורה, דבר שלא היה בניד"ד – אסור להשיג גבולו, וכמו שכתב החת"ס, שאף הרמ"א לא התיר אלא במקום שאינו כשכירות, כמבואר.

מרדכי אייכלר.

י.

 מש"כ הראב"ד (שליט"א) [זצ"ל] לעי' בפס"ד כרך ג שכתב רבנות הרי זה קנין דברים בעלמא, אינו שייך לניד"ד שהיה גם הסכם עבודה ושכר מפורטים, ושאני התם דאיירי ברבנות גרידא, היינו בהוראה, אבל כשכתבו הסכם עבודה ושכירות ונתחייבו לשלם שכר מידי חדש בחודשו ודאי הוה קנין דמור ולא קנין דברים הוא, וחייבין לשלם לו השכירות, לפי דברי האגרות משה חו"מ ח"ב סי' לד כל זמן שאינם יכולים לברר טענותיהם בבית דין.

יא. גדר מוחזקות ברבנות

מש"כ דכיון שטענותיהם שהרב פשע במלאכתו והיו חייבים לקחת רב אחר במקומו והם המוחזקים, צ"ע מדוע החשיבם למוחזקים, עי' בפס"ד כרך ג עמ' רמה שהביא משו"ת צפנת פענח סי' מב שנשאל אודות רב שמקצת מהקהל מערערין עליו שאינו מתעסק כהוגן ברבנות, והשיב שיש לרב נאמנות כלפי המערערים מאחר שקבלו עליהם את הרב יש לו נאמנות ויש לו גדר עדות, ועוד דהוה כשליש שנאמן, עיי"ש, ועוד, כל זמן שלא שמענו מה שיש לו להשיב על טענותיהם ודאי שאינם מוחזקים. ומה שכתבו האחרונים שאם הרב פשע במלאכתו ואינו מתעסק כראוי ולא כפי שהתחייב אפשר לסלקו, כל זה לאחר שביררו טענותיהם בבי"ד ונמצא טענותיהם אמת, אבל כל זמן שלא נתברר בבי"ד שהמערערים צודקים ודאי הרב נאמן והרי הוא בחזקתו.

יב. ירידה לאמנות חבירו ברבנות

 ומה שהביא דברי האחרונים שדנו אם מותר לירד לאומנותו של הרב, מן הראוי להביא את דברי ערוך השלחן יו"ד סי' רמה סעי' כט, וז"ל: וכבר כתבו גדולי עולם שעכשיו המנהג שכל שיש רב בעיר בעיר אסור לאחר לבוא לעיר ולהתיישב שמה, והיא הסגת גבול וגזל גמור.

דבאמת הענין כן הוא, דבזמן הקדמון לא היה המנהג שכל העיר בוחרת לה רב אלא כשבא חכם והרביץ תורה ממילא היה לו חלוקת כבוד ואיזה פרס, ואח"כ בא השני והנהיג, כדמוכח מספרי שו"ת הריב"ש והתשב"ץ ומהרי"ק ותה"ד, ולכן אמרו גם בזה שבנו קודם, אבל עכשיו לא ראינו מימינו מנהג זה אלא אנשי העיר בוחרים להם רב פלוני להורות ולדון, ואף שעושים כתב על כך וכך שנים, מ"מ אין מסלקין אותו לעולם, וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל, ובפרט אם עקר דירתו מעיר אחרת לפה פשיטא ופשיטא שכל הבא להשיג גבולו היה גזלן גמור, ולא גרע משכיר דעלמא. ובכה"ג נלענ"ד דגם אין הבן קודם אפילו ממלא מקום אביו, דאת אביו רצו לשכור ואת הבן אינם רוצים, ורק אם ממלא מקומו בתורה ויר"ש למה יגרע מאחר, וכן עיקר לדינא. עכ"ל.

מבואר, דבזמנינו ודאי הוה שכיר בעלמא לכן הבן אינו יורש אותו.

ומה שהביא בשם הערך ש"י והדברי חיים שס"ל דאין דין יורד לאומנותו ברבנות, ושכן משמע מהרמ"א דבריהם צ"ע, דלפי מש"כ החת"ס וערוך השלחן הרי הרמ"א איירי בזמנם שלא בחרו רב, אבל בזמננו דהרב נבחר ונתחייבו בשכרו בזה יש ודאי דין יורד גם ברבנות. וצ"ע.

יג. גדר שוגג 

מש"כ האב"ד (שליט"א) [זצ"ל] דהנתבע היה שוגג מאחר שקיבל ברכתו של רבותיו ובהם האדמו"ר מקרלין שליט"א, נראה לומר דאם הנתבע ידע שהרב המפוטר מתנגד לפיטוריו וסיפר זאת לרבו ואעפ"כ האדמו"ר בירכו, אפשר דהוה שוגג. וצ"ע בזה. אבל אם האדמו"ר לא ידע שהרב המפוטר מתנגד לפיטורין, לאו שוגג הוא.

יד. העולה לדין

ובניד"ד, מאחר שוועד הקהילה נתנו מכתב פיטורין, ודאי אינו כדין תורה והיה אסור להם לפטר את הרב ללא בירור בבי"ד ולקבל היתר לפטרו, אבל מאחר שכבר פיטרו את הרב, נראה כיון דהחת"ס בסי' רו כתב דלא נשמע ולא נראה מעולם שהסירו הרב והורידוהו מגדלותו, וכן לא יעשה, ע"כ, אבל אם כבר עשו אף שהוא שלא כדין הפיטורין חלו. ואף שהאגרות משה חו"מ ח"ב סי' לד כתב דאם סילקו רב בלי רשות בי"ד חייבין בשכרו, וזה לגבי הממון שחייבים לו, ע"ז לא מהני מה שפיטרו, אבל הנתבע שבא לרבנות מאחר שפיטרו את הרב, והקהילה היא זו שפנתה לנתבע, לכן אין לו דין יורד לאומנותו של חבירו, ואי אפשר לחייבו. אבל מן הראוי ומן היושר היה שלא היה מקבל את הרבנות עד שיתברר בבי"ד אם היה מותר לפטרו, או בערכאות, אם אין הם רוצים לדון בבי"ד, כטענת התובע.

יהושע ווייס.