בית דין קבוע וקביעת מקום הדיון

קביעת מקום הדיון

התובעים: מזכירות היישוב.

הנתבעים: משפחת א'.

התובעים טענו מספר טענות בנוגע לתשלומים שמשפחת א' חייבים לטענתם ליישוב.

הנתבעים טענו שהם מעוניינים לדון מול היישוב, אולם לא בבית הדין היישובי אלא בבית דין אחר בירושלים. לטענתם, היות שהם הולכים לפי השו"ע ופוסקי עדות המזרח, אין עליהם חובה הלכתית להידון דווקא בבית הדין הקבוע שבעיר. 

הנידון:

מזכירות הישוב תבעה את משפחת א' לדין תורה בבית הדין של הישוב (אשר הוקם בברכת המרא דאתרא, שאף משמש כאחד מחברי בית הדין), בתביעה על אי תשלום שכירות לישוב.

הנתבעים טענו שהם מעוניינים לדון מול היישוב, אולם לא בבית הדין היישובי אלא בבית דין אחר בירושלים. לטענתם, היות שהם הולכים לפי השו"ע ופוסקי עדות המזרח, אין עליהם חובה הלכתית להידון דווקא בבית הדין הקבוע שבעיר.

משפחת א' הסתמכו בדבריהם על הנפסק בספר סדר הדין (לרב אברהם דרברמדיקר) פרק ב:

א. בזמן שהיה דיינים מומחין וטוען התובע שרוצה לילך לעיר אחרת שיש שם חכמים גדולים ומומחין לרבים כופין הנתבע להלך עמו, ודוקא אם נראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו. אבל בטענה ריקנית אין מחייבין את הנתבע לצאת כלל. וי"א דאף הנתבע יכול לכוף לתובע לילך לב"ד חשוב שבאותו דור דדינו כב"ד הגדול. ודין זה נוהג אף בחו"ל.

ב. וכל זה מדינא. אבל כבר נהגו בזה"ז שכשיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לכוף לחבירו לילך למקום אחר, אלא ידונו בפני הב"ד שבעירם.

ג. להרבה פוסקים אין מנהג זה נוהג אצל בני ספרד.

ובהערה י שם נכתב:

ובחקקי לב סימן ב' הביא דברי השואל שדן אם בני הספרדים ג"כ קיבלו מנהג זה... והשואל כתב שחיפש בכל ספרי א"י וסוריא, ולא מצא רק בספר בית מושב רע"ג הביא שם דברי מהרי"ק שהם דברי הרמ"א. והשיב דכיון דבני ספרד קיבלו עליהם הוראת ב"י וודאי אין לנו לחוש למנהג, ובפרט שיש לומר קים לי. 

הכרעה:

1. הקביעה שהמשפחה צריכה להתדיין בבית הדין הישובי, אינה קשורה לנאמר בדברי הרמ"א

השו"ע חו"מ יד,א פסק את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין ו,ו, שהנתבע אינו יכול להוציא את התובע מהעיר בה הם גרים על מנת לדון בבית דין בעיר אחרת, בשום טענה שהיא. ברם, התובע יכול להוציא את הנתבע לדון בבית הדין הגדול, או (בזמן הזה) ללכת להדיין במקומות שיש בהם תלמידי חכמים גדולים מומחים לרבים יותר מבעירם. וזו לשון השו"ע:

"שנים שנתעצמו בדין, זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לבית דין הגדול, כופין אותו ודן בעירו... במה דברים אמורים? בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו, וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות, כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה".

לפי זה, אין המשפחה יכולה לסרב להתדיין בבית דין שבעירם, שהרי הם נתבעים, ולפי פסיקת השו"ע לא עומדת להם הזכות להוציא את התובע לעיר אחרת כלל וכלל.

וכאמור, אין זה קשור כלל לפסיקת הרמ"א שאין להוציא מהעיר שיש בה בית דין קבוע. פסיקת הרמ"א באה למנוע מהתובע להוציא את הנתבע מהעיר.

2. דברינו מקבלים תוקף על פי הפסק בשו"ת חקקי לב שצוין בדברי הנתבעים

השואל בשו"ת הנ"ל (חקקי לב, ב) כתב:

"נסתפקתי בהא דהביא הכנה"ג שם דכבר הוקבע המנהג דהתובע הולך אחר הנתבע אם הוא אפילו באופן כזה? לבד דבציר מיניה והגם שכל חכמי ערי טורקיאה כשאליניקי ודדמי נראה בהדיא דס"ל הכי...".

המנהג שהחקקי לב התייחס אליו הוא מנהג שהנתבע יכול להוציא את התובע מהעיר (ונראה שהכוונה היא ליש אומרים שהרמ"א הביא שם: "וי"א דבטענה נלך לבית דין הגדול אין חלוק בין תובע ונתבע וכל אחד יכול לכוף חבירו לילך עמו"). ועל כך קובע השואל, והסכים עמו החקקי לב, שאין לזוז מפסק השו"ע והנתבע אינו יכול להוציא את התובע מהעיר בשום טענה ולא מתקבלת טענת קים לי נגד פסק השו"ע.

נמצאנו למדים שהחקקי לב שלל את האפשרות של הנתבע להוציא את התובע מעירו. ולפי זה, בנידון דידן, אין למשפחה לסרב לדון בישוב בטענה שהם הנתבעים ולכן להם זכות בחירת בית הדין.

וכאן מקום לתמוה על ספר סדר הדין, שהבין שחקקי לב התייחס למנהג שהרמ"א הביא שחייבים לדון בבית דין המקומי. לא מיניה ולא מקצתיה כתוב בחקקי הלב, אלא דיון אחר לגמרי, כאמור לעיל.

ולא רק שאין בחקקי לב סיוע לדברי המשפחה אלא החקקי לב סותר מכל וכל את דבריהם ושולל את טענתם שבתור נתבעים הם יכולים לבחור איזה בית דין שהם רוצים והתובע חייב ללכת אחריהם. הרי זה המנהג שהחקקי לב שלל בדבריו!

3. כאשר הנתבע גר בעיר של התובע, אין מנהג שהוא יכול לבחור איזה בית דין שהוא רוצה

הקביעה שהתובע הולך אחר הנתבע, נפסקה ברמ"א אך ורק במקרה שהנתבע גר בעיר אחרת מהתובע. אין קביעה שהתובע הולך אחר הנתבע כאשר שניהם גרים באותה עיר! כך מבואר מדברי הרמ"א:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אף על פי שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

ועיין פסק דין של בית זה, הסובב והולך על דברים אלו, מספר סידורי 13701 באתר.

4. בני ספרד קבלו את מנהג הרמ"א, שכאשר יש בית דין קבוע התובע אינו יכול להוציא את הנתבע מהעיר

עיין במאמרו של הרב ניר אביב שליט"א, ראב"ד כוכב יעקב, מובא באתר מספר סידורי 1811, שקבע שחכמי ספרד קבלו את מנהג הרמ"א שאין להוציא מעיר שיש שם בית דין קבוע. ודלא כדברי ספר סדר הדין שראה בחקקי לב שלילה למנהג של הרמ"א, וכאמור לעיל, החקקי לב לא התייחס כלל למנהג של הרמ"א.

ויש לחזור ולהדגיש שהדיון האם בני ספרד קבלו את מנהג הרמ"א, נוגע לתובע. כלומר, המנהג מונע מהתובע להוציא את הנתבע לבית דין הגדול או בזמנינו, למקומות שיש שם קיבוץ ת"ח וכו'. אבל בנוגע לנתבע, הוא אינו יכול להוציא את התובע מהעיר מפני פסיקת השו"ע, בלי להזדקק כלל למנהג שאין להוציא מעיר שיש שם בית דין קבוע, המובא ברמ"א.

מסקנה:

טענת משפחת א' שאינם חייבים להתדיין בבית הדין בישוב, נדחית.

על פי ההלכה, משפחת א' חייבת להתדיין בישוב, ואם ימשיכו בסירובם, בית הדין ירשה לישוב לפנות לערכאות כדין המסרב לדון בבית דין.

על החתום:

הרב ברוך פז,

דיין