צפייה בהופעה ללא תשלום

להערות על פסק לחץ כאן

מנחם-אב תשע"ז, אוגוסט 17

תיק מס' 5777-6

פסק דין

בפני כבוד הדיינים:

הרב אוריאל אליהו - אב"ד, הרב פנחס ויסנברג - דיין, הרב בועז רוזנטל - דיין.

בעניין שבין

תיאור המקרה

ביישוב הוזמן זמר להופעה, עלות כרטיס 50 ₪, תושבים אחדים מעוניינים לעמוד מחוץ למתחם ולצפות בהופעה בלי תשלום, היישוב, שהזמין ומממן את הזמר לא מסכים [אך, אין לו דרך לאכוף זאת].

טענות התושבים הן שבכל מקרה הזמר מגיע ובכל מקרה הם לא היו קונים כרטיס, זה נהנה וזה לא חסר.

טענות הישוב שכל מי שנהנה צריך לסייע במימון, אחרת כולם יטענו את הטענה הזו ואף אחד לא ישלם.

פסק דין

דעת הרוב:

בהלכה ישנן עילות שונות לחיוב תשלומין, כגון, מכר, מזיק, הלוואה וכדומה, יש מהתשלומים שאדם חייב מכח הסכם ויש שחייב מחמת מעשיו.

פשוט שמי שסיכם עם הזמר שיבוא לשיר תמורת תשלום חייב לשלם לו מכח ההסכם ומדין פועל, ומצינו שריקוד ושירה הרי הם מלאכה שווה כסף לכל דבר ועניין, ולכן מי שגילח ראשו של עבד רקדן חייב לשלם לו שבת עד שיצמח שערו, וכך איתא במסכת בבא קמא (פו, א):

"שבת - דהוה מרקיד בי כובי, דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני".

ופירש רש"י שם:

"לשון מרקד בחנויות... דבעי אחוויי גווני - מראה נענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים... נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך".

וכן לעניין קידושי אשה חשיב ממון לקדשה בו וכך איתא במסכת קידושין:

"שב עמי בצוותא ואקדש לך, שחוק לפני, רקוד לפני, עשה כדימוס הזה, שמין, אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת". 

אמנם יש לדון אם לחייב מדין גזל או מדין הנאה.

במסכת פסחים (כו, א) מבואר כי "קול ומראה אין בהם מעילה" אמנם איסורא איכא, ובתוספות שם הקשה מהגמרא בסוכה, שם מבואר שאשה בוררת חיטים בירושלים לאור שמחת בית השואבה וא"כ מותר לכתחילה, וכ"פ ר"ח והרי"ד בסוכה שם, ואילו תוספות והר"ן בפסחים נשארו בצ"ע, אמנם בתוספות בסוכה הביא ירושלמי שאוסר להשתמש לאור מנורות המקדש, וכ"פ הריטב"א שם.

לפ"ז ישנה מחלוקת אם מותר להשתמש לאור מנורות המקדש או לא, ונראה שה"ה לדיני גזל, ולכן, ודאי אין חיוב תשלומים אם צפה בהופעה, אך, לכתחילה אסור להתקרב ולצפות בה ללא רשות.

וכ"נ ברמב"ם (שופר א, ג):

"שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".

מבואר דאילולי הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו" חשיב הנאה, וה"ה לנד"ד חשיב הנאה ולא גזל.

עוד היה מקום לדון מדין "היזק ראיה" האוסר להביט לרשות חברו ואף חייבו חכמים להקים מחיצה בין השכנים כדי למנוע היזק זה, אך, זה דווקא במתבונן לרשותו הפרטית והצנועה של חברו ולא בעצם ההסתכלות על האדם וכ"ש באומן שחפץ שיסתכלו עליו שר ומופיע אלא שרוצה על כך כסף דאין מקום לאסור מדין זה.

{יש להעיר הערה חשובה: ידע הינו דבר שווה כסף וחכמה הינה שווה ממון, ולכן אסור לגנוב ידע ללא רשות והנוטלו ללא רשות נקרא גנב והמעניק לחברו ידע דינו כמאכילו ומשקהו וכמי שדר בחצרו, שחייב לשלם לו, וכן הדין בכל מידע המועיל לאדם ודרך ליטול עליו תשלום, כגון שדכנות או תיווך, ה"ז ממון ממש וחייב המקבל לשלם ואסור לגונבו, אבל נלענ"ד שהנאה בעלמא ממוזיקה או כל מופע אחר אינה נגזלת שאין כאן משהו שעובר מהנגזל לגזלן ואפילו לא משהו 'רוחני' דהיינו מידע, ולכן אין לחייב אלא מדין נהנה וכדלקמן}.

ואין לחייב מדין נהנה, משום שזה נהנה וזה לא חסר פטור, ולכן אפילו הנאה השווה כסף א"א לחייב תשלום אא"כ המהנה נחסר, כגון שיכל להשכיר את המקום לאחר ובגלל הנהנה הפסיד ואילו כאן הרי לא תפס מקום שאפשר היה להשכיר.

אמנם ממידת חסידות נראה שאין לבוא לצפות ללא תשלום, אף לפי מה שהוכחנו דלא חשיב חסר, משום שאם כולם יעשו כמוהו לא ישאר לאומן כלום ודמי למה שאסר הירושלמי ממידת חסידות ליטול קיסם מגדר חברו אע"פ שאינו מפסידו בכך כיוון שאם כולם יעשו כן תהרס הגדר כולה, והוא הדין הכא אם כולם יהנו ללא תשלום יפסיד האומן פרנסתו.

ובדין הדר בחצר חברו אפילו שלא חסר אם דורש ממנו לצאת פסקו הטור והשו"ע שחייב לשלם, וא"כ ה"ה הכא אם דורש הזמר שלא יצפו בו ללא תשלום, חובה לשלם אפילו שלא חסר, אלא שלדינא א"א לחייב תשלום משום שיש מהאחרונים שפוטרים ע"פ שיטת הראבי"ה והמרדכי שכופין על מידת סדום כשאינו חסר והמע"ה, אבל לכתחילה אסור לצפות ללא תשלום בפרט אם ההופעה מתקיימת במתחם סגור.

ועוד נראה לומר שכיוון שברור לזמר, שאין לו יכולת למנוע מאנשים לצפות מבחוץ, הרי הוא מתייאש מראש מלקבל תשלום, ובוודאי התושבים הגרים בסמוך למקום המופע אינם צריכים לחסום את עצמם מלהנות וה"ה העוברים והשבים באופן אקראי רשאים להנות ללא תשלום.

מסקנות:

הופעה המתקיימת במקום פתוח ומגודר מותר מעיקר הדין לצפות בה מבחוץ ללא תשלום, בפרט אם עומד ברשות הרבים וצופה, אך ראוי לשלם מדין ואהבת לרעך כמוך, ואינו ממידת חסידות לבוא ולצפות ללא תשלום, ואם הוא מתגורר בסמוך וצופה מביתו אף ממידת חסידות אין לאסור.

אבל אם שכר האומן מתחם סגור ה"ז כביתו ואסור להביט לתוכו ללא רשות ולהנות, ואם כבר צפה ללא רשות א"א לחייב תשלום בדיני אדם, אבל ראוי לשלם כנ"ל.

ובכל מקרה אסור להיכנס ללא תשלום לתוך המתחם שהושכר להופעה.

דעת המיעוט:

ע' בתשובה של מורנו ורבינו שליט"א.

וכמחזיק בשולי גלימתו, אכתוב כמה הערות קצרות בעניין.

שאלות לדיון, והערות:

א' – מי הבעלים על ההופעה.

יש כל מיני אופנים מי הבעלים, ומי המוחל, ונפ"מ לדינא. ולכן, נראה שבמקרה שישוב מזמין הופעה, הוא אינו מצפה שהתושבים שיכולים לראות את ההופעה מהבית שלהם יבואו וישלמו, ולכן יש כאן לכל הפחות מחילה מראש והסכמה לראיה בלא תשלום. ומהיות טוב, כדאי לבדוק מול מזכירות הישוב.

לעומת זה, לענ"ד, לגבי אנשים מבחוץ, אין כאן מחילה, אבל יש כאן חוסר ברירה, מאחר ואין בסמכות המזכירות לחסום את שאר האנשים מלהכנס לתחום הישוב ולהנות מההופעה ולא לשלם. ולכן לענ"ד, עליהם מדינא לשלם, כי אמנם מדינא דמלכותא אי אפשר למנוע, אבל, מצד שני, האיסור להזיק ולהשתמש בדברים של מישהו אחר אינו מופקע ע"י דינא דמלכותא[1].

ואמנם, מפני שהדברים משתנים בין מקרה למקרה, מי המזמין ומי הבעלים, והאם התשלום פר אדם או לא, ולכן ברור הוא שלכל הפחות לכתחילה יהיה אסור להנות מבלי לשלם. ואף יש מקרים שמדינא יהיה חייב לשלם, במקרה שמפסיד או האומן עצמו או המזמין אותו.

[יתכן, שאם מי שעושה את ההופעה הוא הזמר עצמו, שלדוגמא מוציא דיסקים, ההופעה יכולה לשמש גם בתור פרסום, ויתכן שמי שישמע ירצה לקנות דיסק שלו או לבוא להופעות אחרות במקומות אחרים, ולכן, יתכן שהזמר כן מעוניין שמי שלא משלם, לפחות ישמע את הופעתו בתור פרסום. אבל, בשביל להתיר על סמך סברא זאת, לענ"ד, צריכה להיות אומדנא ברורה.]

ב' - היזק ראיה ושימוש.

חז"ל אסרו היזק ראיה (ע' תחילת ב"ב), וכן נפסק להלכה (ע' חו"מ סימן קנד). ורוב הראשונים נקטו שהוי ממש גירי דיליה[2].

הראשונים מנו כמה סיבות לאיסור היזק ראיה. ויש לדון האם הנאה ע"י שמיעה או ראיה יותר גרועה מזה או לא. ונראה בכמה מקומות בחז"ל, שזה נחשב יותר גרוע, וזה נחשב גזל ממש[3].

ולפי זה, ברור הוא שלהסתכל ברשות הפרטית של האדם יהיה אסור מטעם של מעין גזל וכדומה.

ג' - הנאה מדבר שאינו שלו.

ע' מח' ראשונים ב"ק, וכן מח' בהלכה. שיטת הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע[4] היא שבחסרון בלבד חייב לשלם, על אף שאינו נהנה. ולכן, בדבר שעומד לתשלום, הרי נחשב חסר. ובכאן, דיבור לאחד דיבור למאה, ולכן תמיד חסר[5].

לעומת זה, דעת התוס' והרשב"א והרבה ראשונים, שהטעם לשלם הוא דווקא כשהמשתמש נהנה, (כלומר, גברא דעביד למיגר, כלומר, עשוי לשלם). וכן נראית הכרעת הרמ"א, וכן נראית נטיית הגר"א בביאורו. וכן נראית מסקנת הנודע ביהודה.

ולכן, לדעה הזאת, במי שבא לשמוע ברצון לא לשלם, נחשב אינו נהנה ולכן לדעה הזאת פטור.

ולכן, מטעם זה, אם כבר נהנה ושמע, הוי ספיקא דדינא ואי אפשר להוציא.

כמו כן, יש לציין, שאין מקום לחייב לדעה הזאת אף שהוציא הוצאות וגילה דעתו שנוח לו להוציא, שמגלגלים עליו את הכל, מאחר וסברא זאת נכונה רק במקרה שהוא חסר[6]. 

ד' - רבים נחשבים מוחזקים.

כמו כן, אין לחייב משום שרבים תמיד נחשבים מוחזקים, מאחר וסברא זאת נכונה רק בענייני מיסים ולא בשאר הדברים[7].

ה' - הקול יוצא לרשות הרבים.

נאמרה סברא שמותר לשמוע אף לכתחילה, מאחר והאומן (או מזמין ההופעה) "חודר לרשות הרבים", ולכן הוא בעצם מזיק את עצמו (או מפקיר את קולו).

ולענ"ד, אין להתיר מטעם זה, שהרי מצינו שמי שעושה ברשות, אף ברשות הרבים, אין היתר להזיקו[8]. ולכן, כאן, שההופעה היא בהיתר של הציבור, אין מקום לטענה שהקול יוצא לרשות הרבים וממילא זה הפקר, אלא על הציבור להזהר שלא להזיקו. וכאן, הוא גם אנוס ביציאת הקול, שהרי בין אם הוא רוצה, ובין אם הוא אינו רוצה, הקול יוצא החוצה, ויתכן שיהיו אנשים שיהנו מזה בלא תשלום[9].

ו' - בגדר ההנאה שמקבל הנהנה.

הרב שליט"א כתב לחלק בין קבלת חכמה, שזה דבר של קיימא שנשאר אצלו, לבין ההנאה הזאת המתכלה.

ויש להביא הוכחה לדבריו מסוגיא של קידושין וקניין באדם חשוב. הגמ' אומרת, שאישה שנותנת מתנה לאדם חשוב, מקודשת בהנאה שהוא קיבל ממנה את המתנה (מהכבוד, שאדם חשוב לקח ממנה את זה).

וע' קצות החושן סק"ג שכתב, הרי דין ההנאה, זה לכל היותר כדין הכסף, ולכן במטלטלין יקנה רק לעניין מי שפרע, ולכן הקשה על דברי הר"ן שהביא דעת ר"ח להלכה שקונה באדם חשוב אף מטלטלין. וכתב בדעת ר"ח, שלדעת ר"ח גם דברים המתכלים קונים בחליפין, ולכן אף ההנאה הזאת, למרות שהיא מתכלה יכולה לקנות. אבל לדידן, שרק כלי שאינו מתכלה קונה, ממילא ההנאה המתכלה הזאת אינה קונה בתורת חליפין, אלא רק בתורת כסף, ורק לעניין מי שפרע.

ונתיבות המשפט כתב, שמועיל כי הוי חליפין שוה בשוה ע"ש. והביא דבריו הערוך השלחן.

ויוצא, שלדעת הקצות החושן ונתיבות המשפט, הנאה כמו כבוד נחשבת כהנאה מתכלה, וכנ"ל כאן.

ואמנם, הגרח"פ שינברג כתב בטבעת החושן לחלוק עליהם, וחידש חידוש גדול, שהנאה זה הרבה יותר שווה משאר הדברים וע"ש בתוך דבריו.

ומרן הרב קוק כתב ליישב את דעת הר"ן, וכו'.

ונמצינו למדים, שתהיה מח' אחרונים בהתייחסות להנאה כמו כבוד. לדעת הרבה מגדולי האחרונים, (קצות החושן, הנתיבות וערוך השלחן) ההנאה הזאת נחשבת להנאה מתכלה, ולדעת טבעת החושן נראה שזה לא נחשב מתכלה.

ואמנם, נראה שלא כתב את ספרו להלכה, אלא בתור הערות למדניות, וכמו כן נראה שיש להביא כמה הוכחות להוכיח שהעיקר כמו קצות החושן ושאר האחרונים[10]. 

ולכן, אכן לכאו' מכאן מוכח כחילוקו של הרב שליט"א[11].

מסקנה

ולכן, לענ"ד, מאחר ובנידון דידן אין מספיק הוכחות חזקות להתיר להשתמש בדברים השייכים למישהו אחר, אין כלל מקום לכתחילה להתיר להנות מדבר שאינו שלו, אלא אם כן המזמין מודע שבעל הדירה הקרוב לא ישלם, ועל דעת זה מראש עושה ההופעה. וגם במקרה זה, לענ"ד, כדאי לבקש רשות מראש מהמזכירות.

ובדיעבד, אם האדם לא עביד למיגר, כלומר, בא על דעת לא לשלם, קשה להוציא, מאחר ונחשב אינו נהנה, והדבר תלוי במח' הראשונים.

ויש להוסיף בכאן דברי הירושלמי (מה שהביא גם מורנו ורבינו), שאם כולם יעשו כן, אז זה יגרום להפסדים גדולים, ולכן יש להזהר בדבר[12].

להערות על פסק לחץ כאן