על פסק 1678

לפסק עליו ניתנו ההערות לחץ כאן

שאלה

שלום וברכה,

בעוברי על הפסק עלו לי מספר שאלות,

א) הרב כתב בפסק : "ועוד נראה לומר שכיוון שברור לזמר, שאין לו יכולת למנוע מאנשים לצפות מבחוץ, הרי הוא מתייאש מראש מלקבל תשלום". בנידון זה הדין ודברים הוא מול היישוב ולא מול הזמר כיוון שהיישוב שכר אותו כנראה ללא תלות במספר הכרטיסים שיקנו. ולא נראה שהיישוב יתייאש שהרי הוא מנסה למנוע זאת ואם בית הדין היה פוסק שאסור אנשים לא היו עושים זאת.

ב) הרב הגדיר מציאות זאת לזה נהנה וזה לא חסר. לענ"ד יש לעיין בדברי הרמ"א בסימן רסד, ד - שכתב לגבי אדם ששיחד את הממונה כדי להציל עצמו וחברו שאם ירד ע"ד שניהם חייב החבר להשתתף עמו. ואף כאן היישוב הוציא הוצאות אלו כדי להנות את תושבי היישוב.

וכן בפסק דין של הרב פז 219 כתב עיקרון זה ומקורו בסמ"ע רסד, יט:

"וזה דומה למש"כ בסמ"ע רסד, יט:

"...ועוד נראה דאפילו אם ידוע שלא היה לו עסק אחר לעת עתה לעסוק בו וה"ה לבעל מעבורת שלא היה לעת עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכרו כאחר כיון דכל השנה שבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה כזו או קלה או כבידה ממנו שדרכה ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מ"ה צריך עכ"פ ליתן לו שכר כאינש דעלמא"...

ז"א כאשר פרנסתו של האיש הוא בדבר מסוים אע"פ שעל פי הדין היה צריך לבצע המעשה בחינם כגון בנידון שם שבא להציל מי שבורח מבית האסורים עי"ז שמעבירו הנהר, ואע"פ שאין לו שום הפסד מכך שמעבירו, מ"מ הואיל ופרנסתו בכך ל"צ לעשות בחינם, שהרי כל ענינו "לנצל" הצורך של אנשים לעבור הנהר, לגבות כסף לפרנסתו וא"כ מה לי צורך של פיקוח נפש או צורך אחר. וה"ה בנידון דידן אם השקיע הכסף לשפץ המרתף וזה עומד לפרנסה, לא מכריחים אותו ליתן להשתמש בחינם ומה לי שאין כאן אדם אחר שצריך למקום?! הרי זה שצריך המקום עכשיו הוא זה שבעבורו שיפץ המקום. משל לאדם שבנה צימר במדבר שרק עוברים שם אנשים מעטים בשנה. הרי כל אחד אינו יכול לכוף לבעל הצימר ליתן לו לשהות שם בחנם בטענה שאין אחר שבא עכשיו לשהות שם ולכן הוא נהנה וזה לא חסר! שהרי הוא בנה אותו כדי לקלוט דוקא העוברים הבודדים שעוברים שם וכדי "לנצל" את צרכיהם ללינה. ולכן לא סביר שכל או"א יכול לכוף אותו ליתן להם להתאכסן שם בחינם. שלפי"ז מי שבונה מלון של 1000 חדרים לא יכול לגבות כסף על השכרת החדרים עד שיש יותר מ1000 אנשים ועכשיו יכול לגבות רק למספר דיירים שיש פונים מעל 1000 שהרי כל או"א יכול לומר שלא היה יכול להשכיר חדר זה ולכן לא חסר בזה שגר שם! ברור שכל זה בלתי אפשרי ולכן ע"כ לכל הפחות בדבר שהוא מיועד לפרנסה ובנו אותו לכך- צריך לשלם אם אמר לו מראש שכך יהיה..."

הרב משה מאיר אבינר - חוקר מכון פסקים

תשובה

תודה על ההערות ניכר על הכותב כי ת"ח אמיתי היורד לעומקם של דברים, שכוייח!

לגופו של עניין, הפסק בנוי על ההערה שכתבתי שמחלקת בין הנאה המוגדרת ממון להנאה דלא חשיבא ממון וחובת התשלום הינה רק מדין פועל או מכח חוזה:

"{יש להעיר הערה חשובה: ידע הינו דבר שווה כסף וחכמה הינה שווה ממון, ולכן אסור לגנוב ידע ללא רשות והנוטלו ללא רשות נקרא גנב והמעניק לחברו ידע דינו כמאכילו ומשקהו וכמי שדר בחצרו, שחייב לשלם לו, וכן הדין בכל מידע המועיל לאדם ודרך ליטול עליו תשלום, כגון שדכנות או תיווך, ה"ז ממון ממש וחייב המקבל לשלם ואסור לגונבו, אבל נלענ"ד שהנאה בעלמא ממוזיקה או כל מופע אחר אינה נגזלת שאין כאן משהו שעובר מהנגזל לגזלן ואפילו לא משהו 'רוחני' דהיינו מידע, ולכן אין לחייב אלא מדין נהנה וכדלקמן}".

לכן נראה לענ"ד שא"א לחייב מדין מעבורת אע"פ שזו פרנסתו אא"כ נהנה מדבר המוגדר כממון כגון מעבורת או בית מלון או מקום במתחם שנשכר לצורך ההופעה.

אבל העומד מבחוץ במקום שאינו שכור לזמר או למזמין אי אפשר לחייב עליו וממילא לא על ההנאה מהראיה ואפילו שזו מלאכתו.

ומש"כ דין נהנה ולא חסר אינו אלא לתוספת חיזוק אבל באמת מעיקר הדין קשה לחייב אדם העומד מבחוץ אפילו אם לולא זה היה משלם, ובזה צ"ע ולכן הוספנו צד הפטור של אינו חסר כי בלאו הכי לא היה משלם [אמנם בהגדרת דין נהנה מיירי רק בעבידא למיגר ולפ"ז לא רק שהזמר לא חסר באדם כזה אלא אף הצופה ל"ח נהנה].

ובאשר לראייתך מהמשתדל אצל השילטון לטובת חברו, ראיה נפלאה היא אך מהניא רק לחייב על רווח ממשי, ונצרכת סברא זו כדי שלא נאמר דמבריח ארי בעלמא הוא, ולכן נ"ל דבנידון נידן אי אפשר לחייב מדינא, אע"פ שמכוער הדבר.

ויש להעיר שאם הישוב היה רוצה היה יכול להטיל את התשלום על כל התושבים, מה שאכן קורה ביחס להוצאות שלא היה להן החזר, אך אינו יכול לחייב בתשלום על צפיה את מי שצפה מבחוץ שלא על דעת לשלם.

הרב אוריאל אליהו - אב"ד כרמי משפט, ענב