קוממיות

אי אפשר לצוות על אדם דבר שהוא כולו רגשי. מכאן, שאהבה יש בה הרבה מן השכל והדעת. אהבה באה מתוך עבודה גדולה והשקעה שאותה אנו נדרשים להשקיע.

ודאי שאסור להיענות לדרישות של סחטנות שיסכנו חיי יהודים בעתיד, ומי שכוונתו באמת לטובת העם והמדינה צריך לשקול את הנושא לגופו של עניין ולא מתוך שיקולים של רגש או כל נגיעה אחרת.

בוקר. השעון מצלצל בקול גדול - "קום לעבודת הבורא". כהרגלי בקודש, אני מכבה את השעון בטפיחה עזה. די לעצבן, תן לישון. קול לוחש בלבבי - קום! זו חובה! ומנגד, קול שני - קום רק כשיתחשק לך ותרגיש שאתה 'מתחבר' לתפילה. אם כך תעשה, תראה איזה 'אורות' יהיו לך בתפילה. ולי רק נותר להחליט - איזה מהקולות הוא קולו של יצר הטוב ואיזה של יצר הרע?

צריך לחזור ולשנן שהציונות הדתית על פי בית מדרשו של מו"ר מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל - אינה תנועה של פשרה, של ויתור, על משהו משלמות התורה והמצוות, אלא בדיוק להפך

כיוון שברור שהגלות וההתדרדרות הרוחנית של ישראל זה מצב לא נורמאלי, הרי שמחויב הדבר שגאולת ישראל תופיע. זו הסיבה, שהנפילה והעמידה מרומזת באות 'נון' הפוכה

סוף שנה. אצלנו בכיתה המירו את הלוח של ספירת העומר בלוח של ספירת הגומר, (להבדיל). לדעתי, זו ספירה מיותרת, כי השנה כבר נגמרה למעשה. למי יש כוח ללמוד. לכולם קשה עם המסגרת המחייבת. אני בטוח, שבחופש, בין הטיולים לים נלמד קצת בכיף וברצון. בעצם - אולי יהיו חבר'ה שמחוסר מסגרת פשוט יתפרקו לחלוטין. אולי זו הסיבה, שקבעו לנו היום יום עיון בנושא - כפייה או רצון בעבודת ה'?

כיצד יש לנהוג כשאישה מושיטה יד לשלום לגבר, או להיפך? שומרי מצוות נתקלים בשאלה זו פעמים רבות במקום עבודתם או במסגרת קשרים חברתיים שיש להם עם חילוניים. האם חשש לפגיעה אישית הוא שיקול שיש להתחשב בו, ואם כן - עד כמה?

סבא סיים לעלעל בעלוני השבת, והביט בי בפליאה. זו הייתה דרכו בשעה שהיה תמה על התופעות החדשות של דורנו. ידעתי, עוד מעט תבוא שאלה קשה, שניסיון חיים עשיר מבצבץ מתוכה. "תגיד", שאל סבא, "מדוע העלונים מלאים פרסומות לימי עיון ולילות לימוד לנשים בשבועות? אצלנו במרוקו, הגברים היו לומדים כל הלילה בשבועות, ונשים צדקניות היו מגישות להם מיני מתיקה וקפה שחור. לא כך אמרו חכמים - 'כל המלמד ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות'"?