משנה יומית לפסח | משנה ו'

משנה ו'

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".

וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם", וְלֹא הָיָה חוֹתֵם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים" כו', עַד "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל".

את תפילת ההלל חוצים. חלקה מוצמד לסוף המגיד והשאר נאמר במקומו, אחרי הסעודה. הטעם הוא כדי שהתינוקות לא ירדמו אחרי הסעודה ויפסידו הלל.

אתמול הוספנו שההלל מחובר באופן טבעי לסוף המגיד, נובע ופורץ מאליו - "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל ולשבח".

לדעת בית שמאי אומרים רק את הפרק הראשון, ואילו לדעת בית הלל מוסיפים גם את הפרק השני.

בית שמאי סוברים שעיקר ההלל הוא אחרי האוכל, לכן כאן אומרים את המינימום - פרק אחד.

בית הלל מוסיפים עוד פרק כדי לציין במפורש את יציאת מצרים: "בצאת ישראל ממצרים".

לכאורה יש כאן דוגמה ל"חומרי בית הלל וקולי בית שמאי". אך למעשה זו חומרא שאיתה קולא, כי ככל שמקצרים לפני הסעודה - כך מאריכים אחריה.

בתוספתא מבואר שטעמם של בית שמאי הוא משום שבתחילת הלילה עוד לא אירעה הגאולה, ולכן עוד לא מתאים לומר "בצאת ישראל ממצרים". לעומתם, בית הלל אומרים שממילא הגאולה המעשית היתה רק בבוקר, ואמירת ההלל בלילה היא על קיום המצווה.

ניתן לראות בכך שוב את היסוד ה"שמיימי" של בית שמאי, לפיו העיקר הוא הגאולה משמים, והיא אירעה בחצות הלילה, כשנגלה הקב"ה לגאול אותם, ולכן הם אינם רואים "בצאת ישראל" בתחילת הלילה אלא בהמשכו.

לעומתם, בית הלל מתמקדים ביסוד ה"ארצי" של הגאולה, שקרתה בפועל רק בבוקר. ולכן לשיטתם ברור שההלל אינו על הגאולה עצמה, אלא על החירות של בני ישראל, שהכינו את עצמם לגאולה, שחטו את אלילי מצרים והיו מוכנים כבר לצאת. מצד האדם, הגאולה היתה כבר בתחילת הלילה.

חלק ה"מגיד" חותם בברכה על הגאולה. נוסח הברכה שנוי במחלוקת.

➡️ לפי רבי טרפון מודים על העבר, וכיוון שהברכה קצרה היא אינה מצריכה חתימה נוספת.

⬅️ לפי רבי עקיבא מוסיפים בקשה על העתיד, וכיוון שהברכה מתארכת - היא מצריכה חתימה.

נראה להסביר: רבי עקיבא לשיטתו, שכך מסופר:

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים אָמְרוּ לוֹ מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת וְעַכְשָׁיו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ וְלֹא נִבְכֶּה

אָמַר לָהֶן לְכָךְ אֲנִי מְצַחֵק דִּכְתִיב וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָה בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה

בְּאוּרִיָּה כְּתִיב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ בִּזְכַרְיָה כְּתִיב עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ.