משנה יומית לפסח | משנה ח'

משנה ח

אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכְלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכְלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ.

קרבן הפסח צריך להיאכל בבית אחד, בצורה מרוכזת, כחבורה.

לכן, אחרי אכילת הפסח לא מוסיפים לאכול מנה אחרונה, כדי שלא ימשכו להמשיך לאכול בחבורה אחרת.

כמו כן, אם נרדמו והתעוררו נראה הדבר כאילו התחדשה חבורה חדשה. לכן גזרו חכמים שבמקרה כזה לא יאכלו שוב, אלא אם חלק מהחבורה לא נרדמה, ואז נותרה הקביעות של החבורה.

רבי יוסי מוסיף להבדיל בין הירדמות גמורה שיוצרת התחדשות, לבין התנמנמות שבה עדיין האדם לא התנתק לגמרי: נים ולא נים, ער ולא ער, קוראים לו והוא עונה, אינו יודע לענות על שאלות בסברה, אך כשיזכירו לו ייזכר.

אני מצרף כאן את דבריו של יוסף תבורי, המסביר את המנהג היווני עליו המשנה בנויה:

אחרי שהגישו את המנה האחרונה (בסעודה היוונית והרומאית) של מיני תרגימה, התמכרו לשתיה ומאכלי המנה האחרונה שימשו לוואי לשתיה... לרוב השתייה המרובה הביאה לשכרות והוללות. חכמים רצו למנוע שתופעות שליליות כאלה יהפכו לחלק מן הסדר ועל כן קבעו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

ליברמן פירש את המילה "אפיקומן" וציין את הרקע התרבותי: "בשעה שההוללות הייתה מגיעה למרומה, היה דרכם להתפרץ לבתים אחרים, להכריח את האחרים להצטרף אליהם ושם היו ממשיכים את החגיגה, וקראו לזה epikomazein והמשנה הזהירה שאין גומרים את הפסח באפיקומן-epikomon וזהו הפירוש בבבלי ובירושלמי כאן: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת וכבר פירשו כן חכמי אשכנז האחרונים, והסתמכו גם על הירושלמי להלן ה"ו (ד"ו ה"ח): מיני זמר" (ש. ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ'521).

אולם במקורות קדומים מצאנו אף פירוש אחר לאפיקומן. התוספתא פירשה "כגון אגוזין תמרים וקליות" (ת' פסחים י:11, עמ' 198), וכן פירש רבי יוחנן (פסחים, קיט ע"ב). אף שמואל פירש שאלה מיני מאכל "כגון ארדילאי לי וגוזילא לאבא...". ראשוני מפרשי התלמוד הבינו שיש מחלוקת בין שני הפירושים. הם הבינו שלשיטה האחרונה שפירשה שאפיקומן הוא מיI אוכל - נימוק האיסור הוא כדי שיישאר טעם הפסח בפיו. אף סוגיית התלמוד מוליכה לכך כי - ללשון אחד - היא מבחינה בין פסח למצה ומתירה אפיקומן אחרי מצה. אך דומה ששתי השיטות מתכוונות לדבר אחד: תמרים, אגוזים וקליות שאסרם רבי יוחנן הם הם מיני התרגימה שהובאו לשולחן כמנה אחרונה בסעודה הרומאית כדי לגרות את תאוות השתייה.

כל הפירושים (למילה אפיקומן) מתכוונים לדבר אחד - מסורת עתיקה שאין מקיימים מנה אחרונה בליל הסדר, אלא שכל אחד תפס אספקט אחר של המנה האחרונה.

הפירוש הזה מסביר גם את שיבוץ הדין הזה דווקא בפרק שלנו. לכאורה, המיקום המתבקש למשנה זו הוא בפרק ח', העוסק בדיני חבורות.

אלא שכאן יש עניין נוסף, שנוגע לצורת עריכת הסדר. וזה מתחבר עם המשנה הקודמת, האוסרת שתייה של כוסות נוספות אחרי הסעודה (מלבד החיוב), כדי שלא להביא לשכרות.

הסיום של הסדר צריך להיות התרוממות הרוח והלל, אך לא הוללות (ובין הלל להולל יש רק קו דק שמבדיל...).

בסדר שלנו נהגו להוביל את התרוממות הרוח לפיוטי קודש (אחד מי יודע, אדיר הוא יבנה ביתו וכדומה) ולקריאת שיר השירים.