שנה לפטירת הרב ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל

באחת השבתות הגיעה שעת שיחת סעודה שלישית בבית רבה של שכונת שערי חסד, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל. הנה ראו המתאספים כי הרב ממתין ואינו פותח בדבריו. משראו שהזמן חולף תהו לפשר ההמתנה הארוכה. המשיכו לחכות עד, שלפתע, נכנס בדלת בחור צעיר כבן חמש עשרה מישיבת ‘חברון', שנהג להגיע בקביעות לשיחה, ורק אז פתח הרב חרל"פ, בשיחתו המעמיקה.

לימים נעשה אותו בחור לראש ישיבה בעצמו, הלא הוא הרב ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת 'עטרת ישראל', רבם של תלמידים הרבה, שלפני שנה הסתלק לבית עולמו. תלמידיו מספרים על יחסו המיוחד, על רגישותו והתחשבותו בכל אחד מהתלמידים, רגישות שהייתה נר לרגליו, ואותה ינק גם מהרב חרל”פ.

במסע איסוף החומרים לכתיבת הספר "שירת הי"ם" (שירת חייו של הרב יעקב משה חרל"פ) זכינו להיכנס בניסן תשס"ח לביתו של הגאון הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, ואשתו שולמית-בתו של הגאון הרב מאיר חדש זצ"ל, משגיח ישיבת "חברון". וכך סיפר לנו הרב ברוך מרדכי מזיכרונותיו  מהרב חרל"פ:

"כל הרשמים שלי שיש לי עם האישיות הדגולה הזאת, הם רשמים של נער צעיר. אני זוכר שהלכתי אל הרב חרל"פ לשמוע אותו, נדמה לי שלא הבנתי את כל דבריו. לא הלכתי לשמוע אותו בגלל תוכנם של הדברים, הלכתי לשמוע אותו משום שהדמות שלו והאישיות שלו הקסימו אותי.

ישנם דברים שחרותים בי. אחד מהם שראיתיו בקידוש לבנה. אני זוכר את ההתלהבות ואת הדבקות שלו. אינני יכול לשכוח את זה, את הריקוד. לא עשה תנועות, אבל ראיתי עוצמה, לא ריקוד של רקדן, אלא הריקוד משך אותו, זה מה שראיתי. הריקוד היה בסוף קידוש לבנה כששרים 'טובים מאורות'.

בכלל, יש לי הרושם שכל מה שהרב חרל"פ עשה הוא היה נתון בתוך תוכנם של הדברים. כל האישיות שלו, גם החיצוניות שלו, גם התנועות שלו היו תמיד מושפעות וגם מביעות את העומק של הדברים. לא תמיד הבנתי  את עמקם של הדברים, אבל האש שבתוך הופעתו ביטאה את תוכנם של הדברים. כך תמיד היה נדמה לי וגם עכשיו. איך הוא חי את התפילות, כל מילה שהיה מוציא מפיו, לא רק שהיה חושב עליה, לא רק שהיה משתהה, אלא הבנתי שהוא חי אותה. הוא מבטא אותה בתוך פנימיותו שהיא פורצת החוצה ואנחנו מתרשמים ממנה.

הרב חרל"פ מצטייר בפני עד היום כאדם שיש לו התלהבות פנימית, בערה פנימית. גם  בהבדלה: אני לא יכול לשכוח את זה. ומה ראיתי שם? איני מדבר על נעימות הניגון או על צורת המנגינה אלא הַבֵּעֵרָה הפנימית, ההתאחדות בין עושה ההבדלה להבדלה עצמה, היה נדמה שהוא מבטא את תוכנה של ההבדלה. במיוחד אני מזכיר וזוכר כשהגיע ל"בין ישראל לעמים" עם התנועה המיוחדת שלו עומד לפני עיני. החיבור, כל המציאות שלו הייתה נתונה כאילו בתוך תוכן ההבדלה. כך בקידוש לבנה, כך בהבדלה, וכך גם כשאמר את דרשתו. לא הצלחתי להבין את דרשתו, אולי דיבר בענייני קבלה שנער לא מבין.

כל שבת באנו לסעודה שלישית ובעיקר לשיחה. ישבנו קבוצת אנשים, סביב לשולחן. הרב לא דיבר בקול גבוה, דיבר בקול חלש, למיטב זכרוני. אבל בקול בוער! בקול מתלהט! בקול מתלהב, בקול של דבקות בדברים. אדם שהכל מובע מתוך תוכו. תוך תוכו הוא זה שמביע את הדברים. וזה מה שמשך אותי. וזה דבר עצום. 

אני יודע שאינני מדבר לא על גדלותו של הרב חרל"פ שוודאי היתה גדולה מאד, לא על גדלותו בהלכה ובענייני השקפה אבל אני מדבר על דברים שנער, נמשך אחריהם. אני חושב שדמות כזאת היא יחידה. מהבחינות האלה ודאי אינני מוצא להן אח ורע. זה טוב שהזיכרון שלו יהיה חקוק. אני רואה בזה התמזגות של אמת בתוך האישיות. של רצינות, התלהבות. של אהבת ה'. אהבת התורה. אהבת ישראל. אהבה. התוכן של אהבה, זו ההתמזגות של האדם עם הדבר שהוא דבק בו, הוא אוהב אותו. ואין ספק שכך היה רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל." 

שאלנו את הרב אזרחי :מה היה מיוחד ברב חרל"פ?

וכך ענה: "אני חושב שאי אפשר לפרט לאחרים, זו התרשמות אישית, אבל מספיק שנדע שהייתה אישיות כזו, אני לא מכיר רבים שאפשר להתרשם מהם בצורה כזו, אדם שיכול להדביק באש של היום יום שלו: תפילה, הבדלה, קידוש לבנה, שיחות, דיבורים, להדביק אנשים בתוך האמת שבוערת בקרבו. היית רואה עליו שהדברים שהוא אומר הוא לא רק אומר, הוא רואה אותם, הוא חש אותם, הוא מרגיש אותם. חשוב לראות אדם שכל מה שעושה לא עושה כאדם שעושה דברים חיצוניים אלא פורץ מתוך קרבו. זה פרץ ממנו. זה מה שאני ראיתי. בזה היה יחיד במינו." 

ענני במרחב י-ה

טרם פטירתו, חלה הרב חרל”פ במחלה, שממנה התייסר ייסורים קשים. הוא אושפז מספר פעמים בבית החולים, לתקופות ממושכות, ורק לעיתים, היו משחררים אותו לביתו במידת האפשר, לשבתות ולימים טובים. באחת הפעמים הללו, ערב שביעי של פסח, שוחרר הרב מבית החולים לביתו. בפני בני המשפחה עמדה התלבטות קשה, שמא אמירת השירה תדרדר את מצבו הבריאותי. בסופם של הדיונים הוחלט לקיים את  מעמד 'שירת הים' ויהי מה. השמועה עברה כאש בשדה קוצים: הרב חרל”פ ישיר גם השנה את ‘שירת-הים'. קהל רב החל נוהר אל הבית מיד לאחר תום סעודת החג.

בהתחלה סבבו האנשים את הבית הלוך ושוב מצפים לשעת חצות. הבית התמלא עד אפס מקום. התרגשות גדולה אפפה את כולם.

לפתע הושלך הס. מתח רב אחז בנוכחים, מתח שעלה וגאה כאשר דלת חדרו של הרב נפתחה.

ממשיך ומספר הרב אזרחי: את הרב הישיש נשאו מחדרו פנימה אל החדר הגדול כשהוא ישוב על גבי כורסה. זכורות לי פניו החיוורות של הרב, השטריימל השמוט על מצחו, גופו הרפוי. מחלתו הקשה, וחולשתו, בלטה על רקע נרות החג המאירים. או אז חשבתי לעצמי - וכי מה כבר יכול אדם כה חלוש לעשות, בכוחותיו הדלים? חיכינו שמי מהקהל יתחיל בניגון, ואז מתוך השקט הדרוך שבו היינו ראינו כיצד הרב, היושב בראש השולחן, הרים את ידו והחל לנגן בקול שקט את ניגון ‘שירת-הים’ האהוב והמוכר. פסוק אחר פסוק, עלה קולו והתגבר. הרב החל להתנועע ולהניף את ידו עד כי בפסוק השני של “אז ישיר” התרומם מן הכורסה בקפיצה, בוער כלהבת קודש. 

רק מי שכל עולמו הרוחני הוא דבקות אחת גדולה ב'מי שאמר והיה העולם'. רק מי שאישיותו היא מרקם שלם של אהבת ה’ ועמו. רק מי שכל רגע בחייו הוא קודש ללימוד התורה והיראה - רק אדם כזה, מסוגל להפיח רוח חיים עליונה, בגופו החולה והמדולדל, לצאת ממייצרי החומר, ולשוט בעולמות עליונים. חותם הרב אזרחי את דבריו ואומר: באותם רגעים נתמלאתי דאגה לבריאותו, מי יודע מה עלולות לגרום הקפיצות לאדם שכה חלוש בליבו, והרב ניתר וקפץ... זכורני כי לחשתי אז לחברי – “וכי כיצד מאפשרים לו לעשות דבר כזה”? וענה לי – “האם הרב חרל"פ צריך בכלל מישהו שיאפשר לו".

סיים הרב אזרחי את הפגישה אתנו ואמר:

"בכל מה שהוציא הרב חרל”פ מפיו, היית מרגיש שדברים אלו הם בכוונה מכוונת, בסערת רגשות. ניכר היה כי כל מה שהוא אומר - הוא גם מרגיש. כל מה שהוא עושה - הוא חש. כל מה שהוא מוציא מפיו – גדוש במחשבה וכוונה".

יצאנו מבית הרב אזרחי עם ברכת הדרך שלו להצלחה בכתיבת הספר בתיאור מרומם של הרב חרל"פ, ועם צידה לדרך מהרבנית – תמונות מתוך הספר "המשגיח" שהוציאה על אביה - אותן תמונות אח''כ שלבנו בספר "שירת הי"ם".

מאת: יאיר חרל"פ והרב אבישי גרוסר.