קשיא: שומע כסופר?
למה אין אפשרות לצאת ידי חובת ספירת העומר בשמיעת אחר מדין שומע כעונה? והתשובות שלכם משבוע שעבר
2 דק' קריאה
תקציר החידה הקודמת: מדוע אין מברכים ברכת שהחיינו על מצוות ספירת העומר כמו בכל מצווה הנעשית לראשונה במהלך השנה?
אין שמחה משום שהמצווה זכר לחורבן
הרשב"א (שו"ת חלק א סימן קכו), וכן כתב דוד בתגובה, ענה שהסיבה שאין מברכים ברכת שהחיינו היא משום שאין שמחה במצווה. לשיטתו, מצוות ספירת העומר מהתורה היא רק בזמן בית המקדש, וכל הספירה שאנו מברכים היום היא רק מדרבנן, זכר לחורבן. ממילא, אי אפשר לברך "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה" כאשר זמן המצווה הוא חורבן הבית, ואנו מעדיפים להגיע לזמן אחר בו נוכל לקיים את המצווה המקורית מדאורייתא.
הספירה היא רק הכנה לחג שבועות
הרדב"ז (שו"ת סימן אלף שכז) מסביר שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שכל עניין המצווה הוא רק הכנה לחג השבועות. מכיוון שכל תכלית הספירה היא להגיע ליום מתן תורה, אין אפשרות לברך שהחיינו לפני שהגענו לזמן אליו אנו רוצים להגיע. כנפקא מינה לפירושו הוא סובר שיש לכוון בברכת שהחיינו הנאמרת בחג השבועות לפטור למפרע גם את מצוות ספירת העומר.
חוששים שמא לא ישלים את המצווה
המהרי"ל (הלכות ספירת העומר) מתרץ שאין מברכים ברכת שהחיינו מכיוון שיש חשש שהאדם לא ישלים לבסוף את המצווה. לפי שיטה זו, מצוות ספירת העומר מוגדרת כולה כמצווה אחת ארוכה הנמשכת על פני כל תקופת ספירת העומר, ואין בכל יום מצווה בפני עצמה. במידה והאדם יפספס יום אחד את הספירה, עלול להיווצר מצב שברכת הזמן שבירך לפני המצווה תהיה לבטלה ולכן מעדיפים שלא לברך אותה כלל.
והשבוע:
בגמרא (סוכה לח) מובא הדין המיוחד של "שומע כעונה". לפי כלל זה, ניתן לצאת ידי חובת מצוות שונות, על ידי שמיעת אחר שעושה את המצווה. בעזרת דין זה, אין צורך שכל אחד יקדש לעצמו, וניתן לצאת ידי חובה משמיעת בעל הבית שמקדש וכן במצוות רבות.
מצד שני, לעניין ספירת העומר נראה שהדין שונה. המשנה ברורה (סימן תפט סעיף ה) פוסק שלכתחילה אין אפשרות לשמוע את ספירת העומר מאחר, ויש צורך שכל אחד יאמר בעצמו את הספירה השייכת לאותו היום. מנגד, לא ברור למה גם כאן לא יועיל דין שומע כעונה ותהיה אפשרות לצאת ידי חובה משמיעת החזן או כל אדם אחר שסופר?